גלויה מקאפרי

מאדי ויליאמס אהבה את השעה הזאת ביום. השעה המוזהבת. מושלמת בשביל לצלם את התמונות הטובות ביותר שתוכל להוסיף לתיק העבודות שלה. מאדי הסיטה את השיער של אחותה, שחור עם רסיסי ענבר, מעבר לכתפה כדי שיתפוס את זוהר השמש של לפנות ערב, והעמידה אותה לצד גזע עץ תפוחים אדומים בקצה הגינה. סופיה עמדה בסבלנות כשמאדי סידרה בעדינות צעיף מבד שיפון על בטנה הבולטת ולקחה כמה צעדים אחורה כדי לוודא שהכול מסודר כפי רצונה. מאדי השתכנעה שאחותה ההרה נראית פשוט מהממת, כמו תמיד, היא הרימה את המצלמה, כיוונה את מהירות הצמצם והתחילה לצלם, נחושה להשיג תמונות שיציגו באופן מחמיא את כישוריה כצלמת.

"את קרובה לסיים, מאדס?" קראה סופיה, כמו פיתום שמנסה להימנע מלהניע את השפתיים או את הראש כדי שלא להרוס את הצילום. בעלה, בן, היה אמור לחזור בכל רגע מהפעוטון עם התאומים בני השנתיים, ראיין וסאני, והבלגן יתחיל.

שישה חודשים קודם לכן מאדי השתתפה בתחרות של מגזין צילום וזכתה בפרס כספי ובמצלמה, בחצובה, במחזירי אור, למעשה כמעט בכל אביזר שהיה דרוש לה כדי להיות צלמת מקצועית. הזכייה הגיעה בעיתוי מושלם. מאדי עוד לא התאוששה מכך שפוטרה מעבודתה ולאחר מכן ננטשה על ידי בראד, החבר שלה באחת־עשרה השנים האחרונות, והכול באותו שבוע.

החיים שלה עד אז לא היו כליל השלמות. מאז שהיתה בת שמונה־עשרה מאדי עבדה בכל מיני עבודות פקידותיות משעממות בלונדון שהותירו בה הרגשה כאילו היא שוחה נגד הזרם, מתאמצת כל הזמן להדחיק את יצר הנדודים, התשוקה הבוערת לטייל בעולם ולהתפרנס מצילום. ייתכן שהיא היתה מממשת את חלומה אלמלא היתה צריכה לשאת במחצית דמי השכירות המופקעים ובהוצאות המחיה. בראד עמד כל כך שהם יחלקו הכול שווה בשווה, הוא אמר שכך זה יהיה הוגן, אף על פי שהחצי שלו מומן רובו ככולו מקרן נאמנות שירש מסבו האמיד. בכל פעם שהיא העלתה בפני בראד את האפשרות שהם ייסעו לטייל, הוא פסל זאת בנימוק שאינו יכול להיעדר מהעבודה כדי להצטרף אליה, ושהיא תשנא לטייל בגפה. עדיף לה להישאר בבית — על כל פנים זה מה שהוא אמר לה.

ואז, ביום הרה גורל אחד עולמה התנפץ לרסיסים. זה התחיל כשהבוס של מאדי, טוֹבּי, זימן אותה אליו למשרד והסביר לה שהחברה עוברת קיצוצים, שלא מדובר במשהו אישי, ואם זה היה תלוי בו הוא לא היה מהסס לרגע להשאיר אותה, אבל בקיצור, היא חדשה יחסית בחברה, ולכן נכללת בגל הפיטורים הראשון ואינה זכאית לפיצויים משמעותיים. היא נתקפה חרדה, ובחילה השתלטה עליה כשתהתה כיצד תצליח לעמוד בתשלום מחצית החשבונות.

רצה הגורל והיא גילתה למחרת בבוקר שזכתה בתחרות צילום שהפרס שלה הוא שלושת אלפים פאונד וכל ציוד הצילום הדרוש לה כצלמת מקצועית. בשביל מאדי זה היה בבחינת חלום שהתגשם. היא האמינה שדברים קורים מסיבה טובה, ולכן ראתה בפיטורים שלה סימן לכך שאל לה להסס, וכי עליה לצאת לקריירה החדשה שעליה חלמה זמן רב כל כך.

התרוממות הרוח שמאדי הרגישה כששיתפה בפייסטיים את סופיה בחדשות היתה קצרת מועד. באותו ערב ממש, למעשה דקות ספורות אחרי שסיימה את השיחה עם סופיה, בראד חזר הביתה, קטע את דבריה כשעמדה לספר לו על הזכייה שלה, ובישר לה שהציעו לו קידום משמעותי בעבודה שכולל עלייה ניכרת בשכר. בניו יורק.

כשמאדי רצה לקראתו כדי לברך אותו בחיבוק ונשיקה, מאושרת מהמחשבה שיעברו ביחד לגור בניו יורק, בראד צעד שני צעדים לאחור ומבלי להביט בעיניה הודיע לה ש"הוא כבר לא מרגיש שפעמוני החתונה מצלצלים אצלו", עולמה של מאדי פסק מלכת, נותר תלוי בחלל כאילו הזמן נעצר, ואילו הוא המשיך בשלו, אמר לה שהוא לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אבל זה משהו שהוא פשוט חייב לעשות לבד. "זאת התחלה חדשה בשבילי, מאדס!"

לבה נסדק לשניים והיא ניסתה להבין מתי בדיוק בראד החל לייחל ל"התחלה חדשה". מפני שלא היה בלבה ספק שהוא היה זה שהעלה לדיון את האפשרות שהם יתחתנו, ושהוא היה זה שהציע לה נישואים. הוא תמיד רצה שיהיו להם ילדים — מאדי עוד לא הרגישה מוכנה לכך, היא רצתה קודם הזדמנות להגשים את חלומותיה. הוא אמר לה אז שהיא משוגעת אם היא חושבת לפצוח בקריירה חדשה בתור צלמת, במיוחד בגילה. היא היתה אז רק בת עשרים וחמש. על אף רצונו המוצהר להקים משפחה, בראד הסכים לדחות זאת עד למימוש שאיפות הקידום שלו עצמו.

אחרי שרגע הדממה חלף במעין הילוך אטי, מאדי קרסה על הרצפה, המומה ורועדת. כעבור עשר דקות בראד עזב ובאמתחתו קונסולת האקסבוקס, מחבטי הגולף ותיק בגדים. הוא אמר שהיא יכולה לשמור את טבעת האירוסים, מזכרת מהימים הטובים.

במשך תקופה מסוימת מאדי ניסתה להמשיך בכוחות עצמה, היא התאמצה להסתדר עם כספי הזכייה ככל שיכלה ואפילו מכרה את טבעת האירוסים המקסימה, עד שנאלצה מחוסר ברירה להודות בתבוסתה. היא הרגישה שהיא כישלון מוחלט, עזבה את לונדון וחזרה לגור בטינדלדייל, שם התמקמה בחדר האורחים בקוטג' האניסַקל, ביתה הקטנטן והצנוע של סבתהּ שהשקיף על הפארק שבמרכז הכפר. המקום עמד שומם מאז שסבתא שלה נפלה ושברה את עצם ירך שמאל. אביהן של מאדי וסופיה, שגר בספרד, חשש שהבית בן שלוש מאות השנה יתחיל להתפרק אם יישאר ריק, ולא היה שמח ממנו כשמאדי עברה להתגורר בו. גם סבתא שלה היתה מאושרת. אחרי הנפילה היא דחתה בנימוס את הזמנתה של סופיה לעבור לגור איתה ועם בן והעדיפה לא ליפול לעול עליהם ולעבור לאוורגרינס, דיור מוגן, שם, הבטיחה למשפחה, תהיה מאושרת בחברת ידידותיה ג'ואני וסנדרה.

"הכרתי אותן בחוג הסריגה של טינדלדייל. הן מספרות שהחיים באוורגרינס נוחים למדי, מכבסים ומבשלים לך," סבתא סיפרה למאדי. "יש במקום צוות סיעודי מיומן, למקרה שאפול שוב. מציעים שם שפע של פעילויות חברתיות, עם יציאות לכפר לשעת תה או לטיולים רגליים בגינה המקומית — וגם שיעורי יוגה והליכה ספורטיבית למי שמעוניין."

מאדי חשבה שזה נשמע מושלם לסבתהּ הנמרצת בעשור התשיעי לחייה. מלבד הנפילה מצבה הבריאותי היה טוב, אבל זיכרונה החל לבגוד בה, והמשפחה היתה מודאגת.

"מאדס, אולי תגידי 'קאט'... או מה שנהוג לומר בסוף צילומים. די, מיציתי," סופיה התלוננה. שמש אחר הצהריים החלה לשקוע מאחורי הגזיבו ונהיה קר, היא רצתה רק להיכנס פנימה ולהתחמם.

"אחרון ודי!" מאדי השיבה והסיטה תלתל אדמוני מעינה. "דרך אגב, את נראית פשוט מהממת." היא החמיאה לאחותה וסיימה את הצילום, אסירת תודה על שיתוף הפעולה. מאדי קיוותה לזכות בפרויקט צילום אופנה באיטליה, אם כי סיכוייה היו קלושים בגלל התחרות העזה. שלא כמו לצלמים האחרים שהשתתפו בתחרות, למאדי לא היו קשרים במקומות הנכונים, אפילו לא חבֵרה שתסייע לה עם האיפור כמו שהיתה לה בפרויקט האחרון שלה בקורנוול, כשצילמה קולקציה בשביל חנות אופנה מקוונת. חלפו מאז כמה חודשים, והיא היתה זקוקה נואשות לפרויקטים חדשים.

בסופו של דבר היא החליטה לנסות את מזלה והתקשרה לחברתה מימי הלימודים, סינתיה, שהיתה אמנית איפור ועבדה ברבות מתצוגות האופנה והצגות התיאטרון בלונדון ובהפקות קולנוע בינלאומיות.

"בטח, אני אשמח לעזור," אמרה לה סינתיה. "בתעשייה הזאת אין תחליף להמלצה אישית."

סינתיה יעצה לה להמשיך בינתיים לפנות ישירות לסוכנים, אם כי אלה נפנפו אותה בדרך כלל בתשובות מזלזלות, יעצו לה לשלוח מבחר תמונות במייל מתוך תיק העבודות שלה והבטיחו לחזור אליה. אחד מהם הפליא ואמר, "ניצור איתך קשר אם תיווצר הזדמנות נדירה שבה נזדקק לצלמת עם רמת הניסיון שלך." אאוץ', העקיצה כאבה! מאדי ידעה שהיא צלמת טובה, אבל היא היתה חובבנית שלמדה בכוחות עצמה והגיעה אל עולם צילומי המסע והאופנה בגיל מבוגר בהרבה מהמקובל. למעשה, בתיק העבודות שלה לא היו כמעט עבודות מקצועיות שתוכל להראות ללקוחות פוטנציאליים.

מאז הפרידה מבראד מאדי עבדה קשה לשקם את ביטחונה העצמי ולקחת את עצמה בידיים. היא עזרה לטפל בתאומים של סופיה, התנדבה בחנות הצדקה של הכפר, צילמה שתי חתונות מקומיות — ובמקביל לקחה על עצמה כמה שיותר משמרות בפאב הכפר, "הברווז והשלולית". במילים אחרות, היא עשתה ככל יכולתה כדי להעסיק את עצמה ולמנוע מהמחשבות שלה לנדוד אל ניו יורק ואל בראד. היא ידעה שהיא חייבת להתקדם הלאה, אבל זה לא היה פשוט, מכיוון שבראד היה אהבתה האמיתית הראשונה ומערכת היחסים הארוכה היחידה שהיתה לה.

היא התקרבה אל סופיה וסובבה אליה את צג המצלמה כדי שתוכל לראות את התמונות. "תראי איזה יופי את נראית," אמרה מאדי והעבירה את הקַפטָן לידיה של סופיה.

"יש לך מזל שאני אוהבת אותך ורוצה שתגשימי את קריירת החלומות שלך, ברור לך שלא הייתי עומדת ונשענת על עץ במשך שעות בשביל כל אחת," אמרה סופיה. היא נענעה בראשה בקוצר רוח מדומה ומיהרה לחבק את מאדי. "אבל, כן, אני רואה שהתמונות שוות את כאב הגב שחטפתי. תוכלי להדפיס לי כמה למזכרת?" היא שאלה. "אני ארצה להראות אותן לו או לה כשיהיו גדולים." היא ליטפה את בטנה ביד אוהבת.

"כמובן, באהבה. ותודה על היום. אני מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן. היית מדהימה."

"טוב, 'מדהימה' נשמע לי קצת מוגזם! אבל בהחלט הצטיינתי בלהיות עייפה וקצרת רוח. ועכשיו אני רוצה לשכב עם הרגליים למעלה." סופיה לבשה את הקַפטָן שהחליק על גופה השזוף מטבעו.

"הנה אתן!" זה היה בן, עיניו הטובות נצצו שעה שעשה את דרכו מבעד לשער העץ הלבן מעברה הרחוק של הגינה בעודו מנופף באוויר בטלפון ועל כל אחת מזרועותיו תלוי אחד התאומים. "הגעתי כרגע הביתה ומצאתי את הטלפון שלך מצלצל על השולחן בפרוזדור — ראיתי שהמספר הוא של אוורגרינס וחשבתי שכדאי שאענה למקרה ששוב קרה לסבתא שלך משהו." הוא העביר את הטלפון לסופיה, נתן לה נשיקה על השפתיים ואמר, "דרך אגב, את נראית נהדר. גם את, מאדס," הוא הוסיף בחיוך רחב וידידותי ואז פנה לתאומים, "היי, תפסיקו לטפס עלי... אני לא עץ!" הוא נענע בראשו ושחרר את התאומים שרצו לחבק את סופיה, ואת מאדי, ואז הסתערו ישר על תיק המצלמה הכסוף שלה. "אה, זה לא רעיון טוב!" אמר בן ויירט אותם ברגע האחרון. "טוב, אני חוזר הביתה להכניס את הלזניה לתנור. סופיה, את לא חייבת למהר, מתוקה, אני אטפל בזה," הוא צעק מעבר לכתפו.

מאדי חייכה, היא סוככה על עיניה בידה מפני השמש ועקבה במבטה אחרי בן, שעשה את דרכו בין פרחי הבר שצמחו פרא בחלק הזה של הגינה אשר הופקר לחסדיהם של איתני הטבע, עם תאום תחת כל זרוע. סופיה ובן הפכו לזוג עוד בנעוריהם. הם נפגשו לראשונה באחד הקיצים שבהם סופיה הגיעה לבקר את הסבתא האנגלייה שלה. הם התאהבו ובסופו של דבר התחתנו בשנות העשרים לחייהם. השניים היו דוגמה מובהקת לאהבת נעורים, הם פשוט התאימו זה לזה, כמו טוסט וריבה, מתוקים וטובים זה לזה.

סופיה סימנה למאדי להביא לה כיסא גינה מעץ שעמד ליד הגזיבו.

"כן, מדברת סופיה, הנכדה שלה," היא אמרה לתוך הטלפון, ושלחה לעבר מאדי מבט מודאג, בזמן שהודתה לה בתנועת שפתיים על שהביאה לה את הכיסא והתיישבה עליו. מאדי הפסיקה לארוז את הציוד שלה והתקרבה כדי לשמוע את הנאמר, תוך שהיא משחקת בעצבנות בשרשרת הפרפר שלה כפי שנהגה לעשות כשהיתה מודאגת.

סופיה עצרה והביטה שוב במאדי. "אני מבינה. את בטוחה שאין לה זעזוע מוח?" סופיה הנהנה והמשיכה להקשיב לנאמר, במבט מרוכז. "אה כן, היא הזכירה את השם הזה כמה פעמים... לא, אני חוששת שאנחנו לא יודעות." שוב שתיקה. "טוב, אם את בטוחה, נגיע בבוקר, אבל בבקשה, תעדכני אם יחול שינוי."

אחרי שנפרדה לשלום וניתקה את השיחה סופיה פנתה אל מאדי וסיפרה לה: "סבתא נפלה. לא משהו רציני — היא נתקלה בכדור צמר שנפל מתיק הסריגה שלה. היא נחתה על השטיח והשתפשפו לה הפנים. הרופא בדק אותה וקבע שהיא בסדר גמור, עזרו לה לעלות חזרה למיטה ועכשיו היא ישנה. הם לא רוצים להעיר אותה אבל חשבו שאנחנו צריכות לדעת מכיוון שהיתה נסערת ושוב הזכירה מישהי בשם אודרי."

"אוי..." מאדי כיווצה את מצחה בדאגה לסבתהּ. מקרה דומה אירע בסתיו האחרון כשהיא שברה את הירך. מתוך מצוקה ובלבול, וכאב רב, ללא ספק, היא נלחצה מאוד, פכרה את אצבעותיה ושאלה על אודרי, נואשת לדעת היכן היא ומה שלומה. מאדי התקשתה מאוד להיות עדה למצוקת סבתהּ, במיוחד בגלל חוסר האונים המוחלט שלהן בבואן להקל עליה, האמת הפשוטה היתה... שלא היה להן צל של מושג מי היא אודרי. "סבתא המסכנה. בגילה אסור שיהיו לה דאגות, חוץ מההכרח להחליט איזה קינוח לבחור, או מה הדבר הבא שתרצה לסרוג, או איזה ספר לקחת מהמבחר שבספרייה הניידת. את יודעת, כל הדברים הנחמדים בחיים." מאדי חשבה על אמו העדינה והצנועה של אביהן, שאהבה לסרוג ולקרוא ולכבד את חברותיה בסוכריות השׂוּשׂ האהובות עליה על ספל תה ושיחה נינוחה. הדבר האחרון שמאדי רצתה הוא שתיפול על סבתא עצבות. היא החליטה שהדבר הראשון שתעשה למחרת בבוקר הוא לקחת על עצמה את המשימה לגלות מי היא אודרי ולהשיב לסבתהּ את השקט והשלווה...