גלולת האושר האמיתית

1. המוח ה אם מספר תאי המוח ומספר החיבורים משתנה

תפקידו העיקרי של הגוף הוא לשאת את המוח.

תומאס א' אדיסון

תארו לעצמכם שאתם נכנסים למכונת זמן ומכוונים אותה לשנת 10,000 לפני הספירה. המכונה נכנסת לפעולה ולפתע אתם מוצאים את עצמכם 12,000 שנים לאחור. אתם יוצאים בחשש מן המכונה, מביטים סביבכם ומבחינים בחבורה של בני אדם עוטים פרוות. הם מביטים בכם בתימהון.

מה תהיה ההתרשמות הספונטנית שלכם? שהם "שוכני מערות" פרימיטיביים המסוגלים, במקרה הטוב, לצוד בעל חיים אך אינם מסוגלים לשום סוג של חשיבה אינטליגנטית? סביר להניח שכך תחשבו, אך האמת היא שהם אינם שונים מכם בהרבה. הם לא מדברים אמנם באותה שפה, והחוויות שלהם שונות לחלוטין מאלה שלכם, אבל הם מתפקדים כמוכם. יש להם יכולות קוגניטיביות ורגשות זהים לאלה שלכם. אנחנו, בני האדם, לא השתנינו הרבה ב־12,000 השנים האלה.

סגנון החיים שלנו, לעומת זאת, השתנה במידה שלא תיאמן במאה שנים בלבד, וכאשר מביטים 12,000 שנים לאחור קשה, כמובן, להכיל את היקף השינויים. האדם חי כיום ברווחה חומרית ולרשותו עומדים עזרים טכניים ששוכני המערות לא היו חולמים עליהם בחלומותיהם הפרועים ביותר. אנו חיים במבנים חברתיים שונים לגמרי, ופוגשים בשבוע אחד יותר אנשים חדשים משהם פגשו בכל חייהם.

יש הבדל מהותי נוסף בינינו לבין אלה שעליהם אנו מדברים: הם התנועעו הרבה יותר מאיתנו. במשך מיליוני שנים היו אבות אבותינו פעילים גופנית הרבה יותר מאיתנו. הסיבה פשוטה: לאורך ההיסטוריה האנושית כולה נאלצנו לנוע כדי להשיג מזון ולשרוד. התוצאה: לא רק גופנו בנוי לתנועה אלא גם מוחנו.

מאה שנים יכולות להיראות כנצח, שלא לדבר על 12,000 שנים, אבל מזווית הראייה הביולוגית הן אינן אלא הרף עין. האבולוציה זקוקה לזמן רב יותר כדי לחולל שינויים גדולים במין כלשהו, לרבות בני האדם. המוח שלנו לא השתנה משמעותית במאה שנים וגם לא ב־10,000 שנים. למרות השינוי האדיר באורח חיינו, שינוי שמרחיק אותנו עוד ועוד מצורת החיים שאליה התאמנו את עצמנו, המוח שלכם וגם זה שלי נמצאים עדיין בסוואנה. זה נכון גם לגבי תנועה. גם אם איננו צריכים לצוד עוד את האוכל שלנו, אלא רק להזמין אותו הביתה באינטרנט, המוח שלנו יפעל בצורה הטובה ביותר אם נחיה קצת יותר כמו אבות אבותינו — כלומר, אם ננוע יותר.

תנועה וספורט משפרים את יעילותו של המוח

במשך השנים קראתי אלפי מחקרים. לו נתבקשתי לבחור את זה שריתק אותי יותר מכל, ושינה לא רק את היחס שלי לרפואה ולבריאות, אלא גם לחיים בכלל, הייתי בוחר במחקר שבדק את מוחם של כמאה בני אדם בני 60 ב־MRI. מדובר במכונת פלאים בשירות מחקר המוח. בעזרת הסורק הזה ניתן כיום "להציץ מתחת למכסה", בלי כל סכנה לנבדק, להביט לתוך ראשו ולצפות בזמן אמת בפעולתו של המוח בשעה שאנחנו חושבים ועושים דברים שונים.

מטרת המחקר היתה לבדוק איזו השפעה יש להזדקנות על המוח. שהרי כפי שהעור, הלב והריאות מזדקנים — כך מזדקן גם המוח. אבל איך זה קורה, בעצם? האם זה משהו שאין דרך להימלט מפניו? האם יש סיכוי להשפיע על התהליך או דרך כלשהי לעצור אותו, כמו, למשל, באמצעות פעילות גופנית קבועה? זה בדיוק מה שעלה בדעתם של החוקרים כשנוכחו לגלות שמוחם של עכברים, שבכלוביהם יש גלגל ריצה, מזדקן לאט יותר.

כדי לענות על השאלות האלה המשתתפים בני ה־60 חולקו לשתי קבוצות באורח שרירותי. קבוצה אחת התבקשה לצאת במשך שנה להליכות פעמים אחדות בשבוע והקבוצה האחרת ביצעה תרגילים קלים שלא האיצו את קצב פעימות הלב של חבריה. מוחם של המשתתפים בניסוי נבדק ב־MRI בתחילת השנה ובסופה.

כדי לעקוב אחרי פעילות המוח, משתתפי הניסוי נבדקו ב־MRI בשעה שעברו מבדקים פסיכולוגיים שונים. ה־MRI הדגים את הפעלת החלקים השונים במוח. החוקרים ראו כיצד אזורים באונה הרקתית ואזורים באונה העורפית פועלים יחד כרשת מתקדמת.

הגילוי המרשים ביותר לא נבע מהממצאים הנפרדים בכל אחת מהקבוצות, אלא מההבדל ביניהן. המשתתפים שיצאו להליכות השתפרו לא רק מבחינת מצבם הפיזי אלא גם מבחינת יעילות פעילותם המוחית. ה־MRI הראה שהחיבורים בין אונות המוח השונות התחזקו, במיוחד אלה בין האונה הרקתית לאלה באונות הקדמית והאחורית, והמוח כולו פעל בצורה יעילה יותר. הפעילות הגופנית — קרי, ההליכות — השפיעה לטובה על מערכת החיבורים של המוח.

כשהשוו את תוצאות הניסויים בבני ה־60 לתוצאות של ניסויים דומים בקרב צעירים, לא נותר אלא להסיק שהמוח אצל אלה שהרבו בתנועה נראה צעיר ממוחם של האחרים. מוחם של אלה שנמצאו בתנועה לא רק שלא הזדקן במהלך השנה — הוא אפילו נעשה צעיר יותר מבחינה ביולוגית. ההשפעה הברורה ביותר נצפתה בקשרים בין האונה הקדמית לאונה הרקתית. תהליך ההזדקנות ניכר במיוחד בחיבור הזה. העובדה שהשפעת התנועה ניכרה דווקא שם, מלמדת שהזדקנות המוח בחלק שנוטה להזדקן יותר מאחרים, נעצרה.

הניסויים באלה שיצאו דרך קבע להליכות הניבו תוצאות הניתנות למדידה, אבל מה שחשוב יותר הוא שהם הניבו שינויים של ממש. מבדקים פסיכו־קוגניטיביים הראו שהדבר שהתפקודים הניהוליים — מונח שכולל בין השאר את היכולת לנקוט יוזמה, לתכנן משימות ולהתרכז — השתפרו אצל ההולכים בלבד.

משמעותו של הגילוי היא שאצל אנשים פעילים גופנית, המוח פועל בצורה יעילה יותר וכן שניתן להאט את ההשפעות המנַוונות של ההזדקנות ואולי אפילו לשנות את כיוונן, כך שהמוח יהפוך לצעיר יותר.

עצרו לרגע וחִשבו על מה שקראתם זה עד עתה. קראו שוב. האם אין די בכך כדי לעורר אתכם לזוז יותר?! אתם הרי יודעים שריצה תשפר את הכושר שלכם והרמת משקלות תחזק את שריריכם, אבל האם ידעתם שתנועה וספורט יכולים גם לשנות את המוח שלכם? כיום ניתן למדוד את השינויים באמצעים טכנולוגיים חדשניים, ולראות כי הם משפיעים מאוד על התפקוד המנטלי. את השינויים האלה נבחן מקרוב בספר הזה, אך תחילה נלמד כיצד פועל המוח ונבדוק איך אפשר לשפר את התפקודים שלו.

העולם הפנימי שלכם

יכולתו של המוח להשתנות גדולה משחשבנו. הוא איננו "מחשב מתקדם" בעל תכנות גנטי שהתפתח בצורה מסוימת וקבועה מראש. המוח הרבה יותר מורכב. הוא מכיל כמאה מיליארד תאים. כל תא יכול להתחבר לעשרות אלפי תאים אחרים. פירוש הדבר הוא שהמספר הכולל של חיבורי המוח מגיע, לכל הפחות, ל־100,000 מיליארדים. יותר מפי אלף ממספר הכוכבים בשביל החלב או ממספר הגלקסיות ביקום. האמירה שיש לנו בראש יקום פנימי אולי נשמעת כמו קלישאה ניו־אייג'ית, אבל היא נכונה.

תאי מוח זקנים מתים כל הזמן וחדשים נוצרים. חיבורים בין תאים מתהווים, ומתנתקים כשכבר אין בהם שימוש. עוצמת החיבורים משתנה כל הזמן בהתאם לשינויים העוברים על המוח. אפשר לראות במוח מערכת אקולוגית מסובכת מאוד המשתנה כל הזמן. השינוי מתחולל לאורך החיים ולא רק בילדות או כאשר לומדים דבר מה חדש. כל תחושה שאנו חווים, או מחשבה שעוברת בראשנו — משאירות אחריהן עקבות במוח. המוח שיש לכם היום אינו המוח שהיה לכם אתמול. המוח הוא פשוט work in progress.

למספר תאי המוח או למספר החיבורים אין חשיבות מכרעת

יש כאלה שחושבים שמספר תאי המוח או גודלו הם אלו הקובעים את איכות פעולתו. לא כך הדבר. מוחו של אלברט איינשטיין לא היה גדול יותר או כבד יותר ממוח ממוצע. משקלו היה 1,230 גרם; המשקל הממוצע של מוח אדם הוא 1,350 גרם. (משקל המוח הממוצע אצל נשים קטן בכ־100 גרם ממשקל המוח הממוצע אצל גברים).

זמן רב האמנתי בעצמי שמספר החיבורים בין תאי המוח הוא זה שקובע את יכולתו, אבל גם זה אינו נכון. אצל ילדים בני שנתיים מספר החיבורים בין תאי המוח גדול בהרבה ממספרם אצל מבוגרים. בשעה שהילד גדֵל מספר החיבורים הולך וקטֵן דווקא, בתהליך הנקרא "גיזום". מניחים שמינקות ועד גיל ההתבגרות נעלמים מדי יום עד 20 מיליארדי חיבורים. המוח מנפה את אלה שכבר לא ייעשה בהם שימוש, ומפנה מקום לאלה שמעבירים אותות.

כל תחושה וכל מחשבה

משאירה אחריה עקבות

ומשנה במעט את המוח.

אם מספר תאי המוח ומספר החיבורים אינם אלה שקובעים את איכות תפקוד המוח, אז מה כן? התשובה: למוח יש "תוכנית" שהוא מפעיל כל אימת שאנו רוכבים על אופניים, קוראים ספר או מתכננים מה נאכל לארוחת ערב. במוח קיימת תוכנית לשחייה, תוכנית לרכיבה על אופניים ותוכנית לחתימת השם. כל מה שאדם עושה בחייו מבוסס על התוכניות האלה, שמורכבות מאוסף של תאי מוח המחוברים ביניהם. כל תוכנית מכילה תאים מאזורים שונים במוח המתחברים זה לזה. כדי שהתוכנית תפעל בצורה מיטבית — ותוכלו לשחות, לרכוב על אופניים ולחתום — על החלקים השונים במוח להתחבר זה לזה בצורה טובה.

תרגול מפיק את התוכניות המושלמות והיעילות ביותר במוח

נניח שאתם רוצים ללמוד לנגן נעימה פשוטה על פסנתר. כדי שתוכלו לעשות זאת, מספר רב של אזורים במוח יתבקש לשתף פעולה. תחילה עליכם לראות את הקלידים. אות חשמלי נשלח מן העיניים דרך עצב הראייה, אל מרכז הראייה באונה האחורית. בה בעת על קליפת המוח באזור המוטורי לתאם את תנועות הידיים והאצבעות. מרכז השמע מעבד את מידע הצלילים ומעביר אותו לאזורים אחרים, הנקראים אזורי אסוציאציה באונה הרקתית ובאונה הקודקודית. לבסוף, מגיע המידע לאונה הקדמית, אזור האחראי למודעוּת ולתפקודי החשיבה הגבוהים; אז אתם נעשים מודעים למה שאתם מנגנים ויכולים לתקן שגיאות — וכל זה כדי לנגן מנגינה פשוטה על פסנתר!

כל האזורים האלה במרכזי הראייה והשמע, קליפת המוח המוטורית, האונה הקודקודית והאונה הקדמית הם חלק מתוכנית המוח לנגינת אותה נעימה. ככל שתתאמנו יותר, כך ישתפר הביצוע שלכם והתוכנית תהיה יעילה יותר. בהתחלה תידרשו למאמץ גדול כדי לנגן את הנעימה, משום שהתוכנית עדיין לא יעילה, מגושמת ותובעת גיוס של חלקים גדולים באזורי המוח השונים למשימה, והנגינה תהיה עבורכם מאמץ מנטלי הדורש ריכוז רב.

בילדותנו כולנו גאוני שפה

להיעלמותם של חיבורים בין תאי המוח במהלך שנות הילדות יש השלכות עתידיות. ילד שנולד בשוודיה ניחן בכל מה שנחוץ כדי ללמוד יפנית בצורה מושלמת, ולדבר בה בשטף ובלי מבטא זר — וזאת בתנאי שהוא גדל בסביבה שמדברים בה יפנית. רוב המבוגרים, לעומת זאת, לא יצליחו ללמוד יפנית ולדבר בה בשטף, ללא מבטא זר. תתאמנו כמה שתתאמנו, דובר יפנית מלידה יבחין במבטא הזר שלכם.

בשפה המדוברת, קיימים צלילים מסוימים שהפקתם קשה לנו, המבוגרים, משום שאנו חסרים את התנאים המוקדמים להפקתם. אותם חיבורים במוח, בעלי היכולת להסתדר איתם, נעלמים כבר בילדותנו משום שלא הזדמן לנו לשמוע אותם. אם החיבורים האלה ייעלמו, הרי שסגרנו לעד את הדלת הנוירולוגית הספציפית הזאת. בילדותנו, כולנו גאוני שפה.

ככל שתתאמנו יותר המשימה תהפוך לקלה יותר. אם תתאמנו המון, תוכלו בסופו של דבר לחשוב ולנגן את הקטע בה בעת. תוכנית המוח לנגינת הנעימה תהיה יעילה יותר. אות חשמלי העובר שוב ושוב ברשת יחזק את הסינפסות. בסוף התהליך תשקיעו פחות ופחות מאמץ מנטלי עד לנקודה שבה תוכלו לנגן את הקטע בלי להתרכז בו כלל.

מכיוון שהתוכנית לנגינת הקטע משתמשת בתאים מאזורים שונים במוח, האזורים הללו זקוקים לקשר הדוק ביניהם. זהו התנאי לפעולה תקינה. ניתן להשוות זאת לפעולת מחשב: כל חלקיו חייבים להיות מחוברים זה לזה כדי שיפעל. אם כך, מוח שמתפקד היטב אינו מוח שמכיל תאים וחיבורים רבים, אלא מוח שאזוריו השונים — למשל האונה הקדמית והאונה הקודקודית — מקושרים היטב ולפיכך יש בו התנאים המוקדמים הדרושים לתוכנית יעילה. וכפי שכבר קראתם בתחילת הפרק הזה, פעילות גופנית מסוגלת ליצור חיבור הדוק בין האזורים השונים במוח.

החיבורים מגלים איך אתם חיים את חייכם

העובדה שאזורים שונים במוח יכולים להיות מחוברים באופן טוב יותר או פחות נשמעת מעט משונה, אך מחקרים מראים שזו כנראה הסיבה לכך שלבני אדם תכונות קוגניטיביות שונות. גם בתחום זה היו, לאחרונה, גילויים מרתקים.

בדיקות המוח של מאות בני אדם הראו, למשל, שהחלקים השונים של המוח אצל אנשים בעלי תכונות "חיוביות" כגון זיכרון טוב, יכולת ריכוז גבוהה, השכלה והתנהלות נבונה עם אלכוהול וטבק — מחוברים בחיבור הדוק זה לזה. אצל בני אדם בעלי תכונות "שליליות" כגון תוקפנות, עישון או צריכת אלכוהול וסמים, נמצא דפוס הפוך: החיבורים בין חלקי המוח אינם הדוקים.

אפשר ללמוד בקווים כלליים

על אורח חייו של אדם

כשבוחנים את החיבורים במוח שלו.

תכונות חיוביות רבות משאירות במוח עקבות מסוג אחד בעוד שתכונות שליליות משאירות עקבות מסוג אחר. מכאן אפשר ללמוד שקיים "ציר חיובי־שלילי", שכל אחד מאתנו ממוקם עליו, בהתאם לצורת חייו. החוקרים שביצעו את הבדיקה טוענים כי ניתן לאבחן בקווים כלליים כיצד אדם מנהל את חייו, כשבוחנים את דפוס החיבורים במוחו. תשאלו: האם יש עוד משהו מלבד זיכרון טוב, השכלה גבוהה והתנהלות נבונה עם אלכוהול, הנחשב לאות חיובי על "הציר־החיובי־שלילי"? ובכן, יש ויש: כושר גופני טוב.

מחקרים שיפוטיים?

ייתכן שמחקר זה יתפענח על ידכם כשיפוטי או אליטיסטי. די בכך שמדברים על "ציר־חיובי־שלילי" כדי להצביע על דירוג בני אדם. אני בהחלט מבין שניתן לראות זאת כך, אבל טוען שראייה כזאת הינה פרשנות מוטעית של המחקר. התכונות המולדות אינן בעלות השפעה מכרעת על דפוס החיבורים במוח ועל מקומנו ב"ציר־החיובי־שלילי". סגנון החיים שלנו הוא הקובע העיקרי. באמצעות ההחלטות שלנו נוכל לשנות את צורת פעולת המוח שלנו, יותר משסברנו אי פעם בעבר. לא רק המוח הוא שקובע איך נחשוב ונפעל; המחשבות והפעולות שלנו מסוגלות לשנות את הדרך שבה פועל המוח. ובמילים אחרות: אתם מנהלים את המוח שלכם, לא הוא אתכם. בהקשר הזה בדיוק ניתן לראות שתנועה קבועה חשובה בעיקר לשיפור החיבורים בין האזורים השונים במוח, ושמצב פיזי טוב יניב מקום טוב יותר ב"ציר־החיובי־שלילי".

המוח משתנה במשך כל החיים — גמישות (נוירופלסטיוּת)

"חבל שלא למדתי לנגן כשהייתי קטן. עכשיו מאוחר מדי." רובנו חשבנו כך בזמן זה או אחר. עובדה היא שבילדות המוח גמיש ולכן רכישת שפה ומיומנויות מוטוריות מתרחשת במהירות ובטבעיות. מדוע מוח של ילד מסוגל ללמוד כל כך הרבה ומהר ללא מאמץ ניכר לעין?

ילד חייב ללמוד מהר כדי להסתדר בעולם. במוח הדבר בא לידי ביטוי ביכולת התאים לא רק ליצור חיבורים אלא גם לגזום אותם. היכולת הזאת מלווה במהירות עצומה שאינה מושגת שוב בחיים. יכולת המוח להשתנות נקראת בשפה המקצועית גמישות מוחית (נוירופלסטיות). זוהי, ככל הנראה, התכונה החשובה ביותר של המוח. הגמישות הזאת אמנם לא תשוב בהמשך החיים לשיא שהיתה בו בשנות הילדות, אבל היא אינה נעלמת כליל וקיימת גם אצל מבוגרים, גם אם הם בני שמונים. כדי להבין עד כמה המוח פתוח להשפעה ולשינוי בגיל מבוגר, הבה נכיר את סיפורה של מישל מאק, אישה אמריקאית בת ארבעים ושתיים, שסיפור חייה המוזר שינה את ההבנה שלנו בנוגע ליכולותיו של המוח האנושי.

האישה שהיה לה רק חצי מוח

מישל מאק נולדה בווירג'יניה ב־1973. שבועות אחדים לאחר הולדתה הבחינו הוריה שמשהו לא רגיל אצלה. היא לא מיקדה את מבטה ולא התנועעה בצורה רגילה. הדבר בלט במיוחד בזרוע וברגל הימניות שלה. ההורים לקחו את מישל הקטנה לרופאים מומחים כדי לבדוק את עיניה ולברר אם יש לה שיתוק מוחין. התברר שלא. אף לא אחד מן הרופאים שבדקו אותה הצליח להסביר את התסמינים מהם סבלה. גם בדיקת רנטגן של מוחה לא סיפקה תשובה. טכניקות הסריקה האפשריות כיום, CT ו־MRI, היו רק בראשית דרכן בשנות ה־70.

אורח החיים שלכם מעצב את מוחכם

הוויכוח בשאלה האם הגנים שלנו הם אלו שמעצבים אותנו או שמא הסביבה, התנהל זמן רב ונע בין נקודת קיצון אחת לשנייה. כיום אנחנו יודעים שהתשובה אינה או־או אלא גם־וגם. אנחנו יודעים גם שתורשה וסביבה קשורות זו לזו בקשר הדוק, משום שהסביבה משפיעה על הדנ"א שלנו באמצעות מנגנונים ביולוגיים מורכבים.

הנה כמה מספרים המלמדים באורח ברור שהדנ"א אינו קובע לבדו את דרך התפתחותו של המוח. לאדם יש כ־23,000 גנים. בה בעת יש לו 100 מיליארד תאי מוח הקשורים זה לזה בכ־100,000 מיליארד חיבורים. 23,000 גנים אינם יכולים לקבוע את כל 100,000 מיליארדי החיבורים. המוח מורכב מכדי שינוהל כל־כולו על ידי תוכנית גנטית, שידוע מראש כיצד תתפתח במהלך חייו של אדם.

הגנים קובעים מסגרת להיווצרותם של תאי מוח ולמותם, להתחברות ולהתנתקות ביניהם. איך זה קורה בדיוק, אילו תכונות יפתח האדם, איך הוא יפעל מנטלית — כל אלה מושפעים מהחוויות שלו, מהסביבה שבה הוא חי ולא פחות מכך — מסגנון החיים שהוא מאמץ לו.

תנועה אינה הגורם היחיד המשפיע על התפתחות המוח, אבל מחקרים מראים שיש לה תפקיד חשוב בכך.

בגיל שלוש מישל עדיין לא הצליחה ללכת ודיברה מעט. רופאיה החליטו לעשות לה בדיקת רנטגן נוספת כי מאז הבדיקה הקודמת הטכניקה התקדמה. תוצאות בדיקת ה־CT שבוצעה ב־1977 הדהימו גם את הורי הילדה וגם את רופאיה. למישל מאק חסרה ההמיספרה השמאלית של המוח. היא חייתה עם מחצית מוח בלבד, תוצאה של פגיעה שנגרמה, ככל הנראה, בעת שהיתה עוד ברחם.

אפשרות אחת היא שמישל סבלה משבץ עוד לפני שנולדה. עוד אפשרות היא שעורק הצוואר השמאלי היה חסום כך שהמוח הגדל בצד שמאל לא קיבל מספיק דם. איש לא ידע מדוע, אבל דבר אחד היה ברור: למישל חסרו יותר מ־90% של המחצית השמאלית של המוח.

המחצית השמאלית נחשבת לחלק האנליטי והרציונלי של המוח — מקום מושבן של החשיבה המתמטית והשפה. המחצית הימנית היא המחצית האמנותית, היצירתית. היום אנחנו יודעים שהחלוקה הזאת פשטנית, ובכל זאת — היא נכונה בקווים כלליים. כעת, על סמך הכרת תחומי המשימות של מחצית שמאל של המוח, נמצא פתאום הסבר לקשיים שמישל התמודדה איתם. היא לא למדה לדבר כמו שצריך משום שמחצית המוח המילולית חסְרה לה. מאחר שמחצית המוח השמאלית אחראית לתנועות המחצית הימנית של הגוף, היה ברור פתאום מדוע מישל מתקשה להניע את הזרוע והרגל הימניות.

אבל המרתק בסיפור הן לא שנות חייה הראשונות של מישל מאק, אלא מה שהתרחש לאחר מכן. מישל פיתחה בהדרגה את היכולות שחסרו לה במהירות שהרופאים לא העזו להעלות בדעתם. היא למדה ללכת, לדבר ולקרוא והתפתחה, כללית, בצורה רגילה, רק לאט יותר מאחרים.

מישל מנהלת כיום חיים רגילים מבחינות רבות, ועובדת במשרה חלקית. יכולתה לעשות שימוש במילים המתאימות נורמלית, פחות או יותר, על אף שפונקציה זאת משויכת למחצית המוח שחסרה לה. יכולתה להניע את הזרוע והרגל הימניות עדיין מוגבלת אך היא מסוגלת ללכת. מבדקים הראו שמישל מתקשה בחשיבה מופשטת ובה־בעת יש לה זיכרון פנומנלי לפרטים. בתחום זה היכולת שלה יוצאת דופן. היא מסוגלת לומר מיד באיזה יום מימי השבוע חל תאריך מסוים. כששואלים אותה, למשל, באיזה יום חל 18 במארס 2010 היא תשיב כמעט מיד "חמישי".

המחצית הימנית של המוח של מישל לקחה על עצמה חלק גדול מן המשימות המוטלות בדרך כלל על המחצית השמאלית. כבר היה ידוע שדבר זה אפשרי במידה מסוימת, אבל עד למקרה זה — איש לא האמין שהמוח מסוגל לעבור שינוי מבני כה גדול, שיוכל לפצות על מחצית המוח החסרה. השינוי המבני במוחה של מישל היה כה משמעותי, עד שנראה כי מקום מושבה של המחצית הימנית של המוח הפך צר מדי; למישל היו קשיים בראייה המרחבית, כלומר ביכולת להתמצא במרחב ולהעריך מרחק. הראייה המרחבית נמצאת בדרך כלל במחצית המוח הימנית, אבל נראה שבמוחה של מישל היה פשוט צפוף מדי, שכן מחצית זו היתה אחראית גם לכמה מתפקידיה של המחצית השמאלית.

העובדה שמישל מסוגלת לזהות באיזה יום בשבוע חל תאריך מסוים אינה מקרית. מחציות המוח שלנו מפקחות זו על זו. מחצית אחת יכולה לפצות חוסר במחצית האחרת, וכן לרסן את המחצית השנייה כשזו מתחזקת מדי בתחום מסוים. מניחים כי בדרך זו נשמר איזון בין היכולות המוחיות שלנו. התוצאה היא שרובנו מתפקדים טוב בתחומים רבים במקום להיות מעולים בתחומים מסוימים וגרועים באחרים. אם המחציות לא יכולות לתקשר ביניהן, האיזון עלול להיפגע ואז תכונות מסוימות יבלטו יותר.

גוגל אנושי

כיום משערים כי זה בדיוק מה שקרה לאמריקני קים פיק. הדמות של ריימונד באביט בגילומו של דסטין הופמן בסרט "איש הגשם", מבוססת עליו. פיק נולד עם פגם בקורפוס קאלוסום, כפיס המוח, אסופת סיבי נוירונים שהם החיבור החשוב ביותר בין שתי מחציות המוח. בשל הפגם הזה היה החיבור בין שתי המחציות לקוי אצלו. הוא למד ללכת רק בגיל ארבע וסבל מבעיות התפתחות קשות. אבל, בדיוק כמו במקרה של מישל, הוא התאושש והתפתח בדרך לא צפויה.

פיק למד לקרוא כשהיה בן חמש וכשגמר לקרוא ספר הוא הניח אותו כשחזיתו כלפי מטה. הוריו היו מופתעים להיווכח כמה מהר התמלא הבית בספרים שחזיתם פונה כלפי מטה. אט אט התברר שהוא ניחן גם בזיכרון יוצא דופן לפרטים, כנראה הזיכרון הטוב ביותר שהתגלה אצל אדם אי פעם. פיק היה מסוגל לקרוא בעת ובעונה אחת שני עמודים פתוחים — בעין שמאל קרא את העמוד השמאלי ובעין ימין את העמוד הימני. מכל המקומות העדיף להיות בספרייה. לקח לו עשר שניות לקרוא עמוד ושעה אחת לקרוא ספר. הוא קרא שמונה ספרים ביום.

הוא קרא 12,000 ספרים וזכר את כולם. מוחו הכיל כמות אדירה של מידע על הכול: החל בשייקספיר וכלה במספרי המיקוד של הדואר האמריקאי. הוא ידע כל פרט על בית המלוכה הבריטי. אם אפשר לכנות אדם "גוגל אנושי", הרי שהאדם הזה הוא קים פיק.

גם הוא, בדיוק כמו מישל מאק, ידע לומר מיד באיזה מימי השבוע חל תאריך מסוים. כשאנשים סיפרו לו באיזה תאריך הם נולדו ושאלו אותו באיזה יום זה היה, הוא לא התמהמה: "נולדת ביום ראשון," הוא ענה, ואף הוסיף: "ביום שישי ימלאו לך שמונים."

היכולות של קים פיק היו יוצאות דופן עד כדי כך שכינו אותו "קומפיוטר" ו"מגה־ידען", אבל חייו לא היו קלים. היו לו קשיים בתחום החברתי והוא התקשה להתלבש בעצמו. למרות הזיכרון המופלא שלו, תוצאות מבחן האיי־קיו שלו היו נמוכות מן הממוצע. פיק נעתר בנדיבות לבקשותיהם של חוקרי מוח לגזול מזמנו. המקרה יוצא הדופן שלו סיפק רמזים לדרכי הפעולה של הזיכרון. כיום משערים שהזיכרון המופלא של פיק נבע מכך שמחציות המוח שלו כמעט לא תקשרו ביניהן ולכן לא הצליחו לאזן זו את זו.

התוכניות של המוח יכולות להיכתב מחדש

קים פיק ומישל מאק דומים בכמה מובנים ושונים באחרים. אצל מישל לא היה חוסר קשר בין מחציות המוח, שכן היתה חסרה לה מחצית מוח. אבל להיעדר של מחצית אחת יכולות להיות השלכות דומות לאלה של היעדר קשר בין המחציות; שני המקרים עשויים לגרום להתחזקות תכונות מסוימות, עד לכדי הפיכתן לתכונות יוצאות דופן.

קים פיק ומישל מאק הם, ככל הנראה, הדוגמאות הטובות ביותר לגמישות המוח. כלומר, ליכולת הפנטסטית של המוח להשתנות. היכולת הזו אינה שמורה רק להם. היא קיימת גם אצלי ואצלכם.

מדוע חשוב להקדיש לנושא הזה מקום נרחב כל כך בספר שעוסק בהשפעה של תנועה וספורט על המוח? כי עלינו להבין שאפשר לשנות את המוח. רוב האנשים אינם יודעים זאת. השאלה הבאה היא, על כן, מה מחולל את השינוי הזה. כאן נכנסים לתמונה התנועה והספורט.

"דומה לבצק ולא לחרסינה"

כשבדקו את גמישות המוח גילו שפעילות גופנית תורמת לשינויים בו. עוד התברר שכדי לחולל את השינוי, אין צורך להיות בתנועה זמן רב. די ב־30-20 דקות ביום כדי להשפיע על גמישות המוח.

האומנם אנחנו משתמשים רק ב־10% מן המוח?

הגיע הזמן להפריך את המיתוס הקובע שאנחנו משתמשים רק ב־10 אחוזים ממוחנו. כשאתם קוראים את המשפט הזה, ייתכן שאתם משתמשים רק בעשרה אחוזים של המוח. סביר גם שאתם משתמשים בעשרה אחוזים כשאתם רוכבים על אופניים (אבל אין אלה בהכרח אותם אחוזים שבהם אתם משתמשים כשאתם קוראים). ההסבר פשוט: אנחנו משתמשים בכל חלקי המוח, אך לא בעת ובעונה אחת. תלוי מהי הפעולה שאנחנו מבצעים.

כיום אנו יודעים שפעילות חשמלית ושימוש בגלוקוזה ובחמצן — שני הדלקים החשובים של המוח — מתרחשים כל הזמן ובכל חלקי המוח. פירוש הדבר הוא שהמוח פעיל תמיד. יותר מכך — במוח בריא אין אזורים שאין בהם שימוש לעולם. המוח אינו מאפשר לתשעים אחוזים מהנפח שלו להיות ללא שימוש. לנוכח יכולתו המופלאה להעביר פונקציות מחלק אחד לחלק שני — זיכרו את המקרה של מישל מאק — המוח ימצא מיד שימוש לאזור שאינו פעיל.

עניין "עשרת האחוזים" הוא מיתוס ותו לא. הדבר משתקף גם באופן צריכת האנרגיה של המוח. על אף שמשקלו אינו עולה על שני אחוזים ממשקל הגוף, צורך המוח לפחות עשרים אחוזים מאנרגיית הגוף כולו. כלומר, קילוגרם אחד של מוח צורך פי עשרה אנרגיה מכל קילוגרם אחר בגוף. מנקודת ראות אבולוציונית, איבר זולל אנרגיה שכזה לא היה צומח לולא היה בו צורך. המחיר של מוח גדול הוא, אם כן, צורך במזון רב והשקעה זמן רבה בהשגת המזון. אם לא היינו משתמשים בתשעים אחוזים מהמוח שלנו, זה אכן היה בזבוז עצום של אנרגיה והשקעה מיותרת בהשגת מזון. כאשר בוחנים התפתחות של מינים אחרים, ברור כי האבולוציה לא היתה מאפשרת בזבוז משאבים שכזה.

אחד המנגנונים שהופכים את צעדי הריצה למוח בר שינוי, מורכב מחומר שנקרא GABA — Gamma-Aminobutyric Acid. GABA פועל כמעין "בֶּלֶם של המוח". הוא חוסם פעילות ודואג שדבר לא ישתנה. אם אתם פעילים גופנית, הפעילות של GABA משתנית והתוצאה היא שהמוח נעשה גמיש יותר ומסוגל להתארגן מחדש — ובכך מוסר מחסום השינוי. כשאנו מתייחסים אל המוח כאל "דומה לבצק ולא לחרסינה", פעילות GABA שעברה שינוי גורמת לכך שה"בצק" רך יותר וניתן לעיצוב בקלות רבה יותר. המוח של מי שעושה ספורט הופך דומה למוח של ילד ו־GABA תורם לכך.

למוח יש יכולת אמיתית להשתנות ותנועה וספורט ממלאים תפקיד חשוב בתהליך זה. הם יכולים לשנות את התוכניות במוח ואף לשפר את יעילותן. ההשפעות, באופן טבעי, הן עמוקות ובאות לידי ביטוי בתחומים רבים. כעת נוכל לבחון מקרוב את התחומים הללו ואת ההשפעה שיש לספורט על יכולתנו המנטלית. נתחיל במשהו שגורם צרות לרבים וטובים: לחץ ואי שקט.