גלי צה”ל

 מבוא

הרדיו הוא אמצעי תקשורת בולט בכינון הלאומיות בישראל ובתהליכי בניין האומה בה. בהיעדרם של שידורי טלוויזיה (שהחלו ב–1968), ולנוכח הסקטוריאליות של העיתונות המפלגתית בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לקיום המדינה, נתפס הרדיו כאמצעי סוציאליזציה מאחֵד מוביל (Penslar, 2005, 183). הרדיו תרם בין היתר להשגרה של הלהג העברי (ליבס וקמפף, 2009), ליצירת דפוסי חיים ותרבות מקובלים ולעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הרדיו העברי, שבשונה מן העיתונות פועל בתוך הזירה האוראלית - זו של הדיבור - נתפס כאמצעי המבטא את המהפכה הנוגעת למקומה של השפה העברית בחיי העם היהודי ואת הקשר שבין השפה לתחייה הלאומית–פוליטית. בעוד שבתקופת היישוב ובעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה, העיתונות הכתובה הייתה מפלגתית ברובה ובלטה בה פוליפוניות וסקטוריאליות (אם כי בתחומי הספקטרום של האידיאולוגיה הציונית בדרך כלל), הרדיו נתפס כקול לאומי הומוגני שיש לשמור על אחידותו, אולי בגלל ההשפעה הרבה שיוחסה לו בהשוואה לזו של העיתונות הכתובה (שנער, 2000, 192-193).

תחנת השידור הממוסדת הראשונה ששידרה בארץ ישראל בעברית הייתה "קול ירושלים". שידוריה החלו ב–1936, תחת שלטון המנדט הבריטי ובפיקוחו, בתחנת שידור תלת לשונית ששידרה בעברית, בערבית ובאנגלית. תמר ליבס מציינת, על פי עיתוני התקופה, שהרדיו נתפס בעיני קובעי המדיניות ביישוב כבמה מרכזית שבה יותווה טבעה של התרבות הקולקטיבית המתהווה (Liebes, 2006, 71). לדוד בן גוריון היה ידע בתחום שידורי האלחוט, והוא הכיר את שידורי התעמולה של הרדיו הסובייטי. הוא שאף לכונן "רדיו להרצאות" שיאפשר להפיץ את דברי ראשי ההסתדרות והיישוב לרבים. עם זאת, בשל החשש מפני הכוח הפוליטי שהיה טמון בשידורים כאלה, דחו רשויות המנדט הבריטי את הבקשות לרישיונות הפעלה של תחנות רדיו עצמאיות, והעדיפו הסדרה ריכוזית ומנדטורית של השידור בארץ ישראל. תחנת הרדיו העברית תחת הפיקוח הבריטי נתפסה כאמצעי קואופטציה ותעמולה, שחשיבותה עלתה לנוכח אפשרות קליטת תעמולה אנטי–בריטית ממצרים או מסוריה שהייתה בשליטת צרפת (אלמוג, 2003, 232).

לצד השידורים הרשמיים הללו, שהיו נתונים לפיקוח ולצנזורה ההדוקים של המנדט הבריטי, כמה תחנות רדיו שהיו קשורות לארגוני המחתרת היהודית שנאבקו בבריטים החלו לשדר מסוף שנות ה–30. בשידורים אלו נקשר ממד סמלי, וכפי שקרה במקרים רבים אחרים של מאבקים לאומיים ותהליכי בניין אומה ומדינה, השליטה על גלי האתר נתפסה כמשמעותית בדרך לעצמאות פוליטית (גלנור, 1985, 214; רוטנברג, 2007, 34; Boyd, 1999). הרדיו התגלה כאמצעי תקשורת מרכזי במלחמת העולם השנייה, והוא נחשב על ידי המנהיגות הישראלית "כמכשיר בעל חשיבות ראשונה במעלה לקיום המוראל של האוכלוסיה ומלחמה פסיכולוגית באויב" (סגן מנהל שירות השידור, 1956). סביר להניח כי שידורי הרדיו הגלויים היוו המשך ישיר לממד ההרואי שנקשר בפעולת החשאיות של "הגדעונים", אשר הפעילו רשתות תקשורת שמטרתן לסייע לפעולות ההעפלה של פליטים מאירופה (טבת, 1968). המאבק על השליטה בגלי האתר, כחלק מן המאבק הלאומי היהודי; הדומיננטיות שיוחסה לרדיו כאמצעי התקשורת ההמוני האלקטרוני היחיד במדינה הצעירה; הדומיננטיות של הצבא וההתפשטות התפקודית שלו גם לזירות אזרחיות רבות; כמו גם שיקולים פוליטיים שונים - כל אלה יש בהם כדי להסביר את ההחלטה להקים תחנת רדיו צבאית שתשדר בזירה האזרחית.

בראשית הדרך הייתה תחנת הרדיו הצבאית שולית למדי. היא שידרה כמה שעות בערב וטווח שידוריה היה מוגבל בעיקר למרכז הארץ. עם זאת, ברבות השנים נעשתה התחנה הצבאית אמצעי תקשורת מוביל ומשמעותי, הזוכה לשיעורי האזנה גבוהים ביותר. תחנת השידור הצבאית מפעילה כיום שני ערוצים מלאים - הראשון, גלי צה"ל, משדר בעיקר שידורי אקטואליה וחדשות, ואילו השני, גלגל"צ, שהחל לשדר ב–1993, משדר מוסיקה פופולרית. מסקר ההאזנה המתייחס למחצית השניה של 2013 עולה שתחנות גלי צה"ל זכו לחשיפה הגבוהה ביותר בישראל - 42.7%, לעומת 39% חשיפה לתחנות קול ישראל או 33.8% לתחנות הרדיו האזורי–המסחרי (אברבך, 2014). בתקופות מסוימות בתולדותיה (כגון בשנות ה–70 וה–80) נחשבה תחנת השידור הצבאית כוח תרבותי אוונגרדי בזירת השידור הישראלית ובעלת ערך משמעותי לקידום הפלורליזם והדמוקרטיה בשיח הציבורי הישראלי (סופר, 2011).

המונופול המתמשך על שידורי הרדיו בישראל, תחילה בידי הממשלה ולאחר מכן בתור חלק מן השידור הציבורי, הפך את תחנת הרדיו הצבאית הזאת לאלטרנטיבה חוקית יחידה לשידור האזרחי במשך שנים רבות. ברבות השנים גדל ההיצע של הערוצים המשדרים, תחת המטריה של קול ישראל, ואלה נועדו בין היתר לספק את צורך המאזינים לשמוע תכנים בידוריים ומוסיקה פופולרית. בכך ניסו תחנות אלו להתמודד גם עם זליגת מאזינים להאזנה לערוצי רדיו של תחנות זרות כגון רדיו רמאללה, ששידרה מוסיקה פופולרית, ולאחר מכן, משנות ה–70, גם לתחנות פירטיות כגון קול השלום. עם זאת, המונופול של קול ישראל על שידורי הרדיו האזרחיים–חוקיים נשבר רק במחצית השנייה של שנות ה–90 עם כניסתן של תחנות רדיו אזוריות–מסחריות לזירת השידור. כניסת תחנות אלו לזירת השידור הישראלית התעכבה, בין היתר בשל כריכת ההסדרה של שידורי הרדיו האזוריים בהסדרה של שידורי הטלוויזיה המסחריים, הסדרה שהייתה מלווה בעימותים פוליטיים ממושכים (סופר, 2011). יש לזכור כי תהליך הלוקליזציה של הרדיו היווה חלק מן ההסתגלות של המדיום הרדיופוני לעידן הטלוויזיוני, ובארצות הברית הוא התרחש סמוך להתחזקות כוחה של הטלוויזיה בשנות ה–50 (Douglas, 2004). לעומת זאת, הרעב לגיוון וללוקליזציה של ערוצי הרדיו בישראל מצא מענה חלקי רק מחוץ למסגרת השידור החוקית, עם הקמת תחנות רדיו פירטיות (קול השלום, תחנת הרדיו הפירטית הנודעת - גם אם לא הראשונה - החלה לשדר בשנת 1973).

החזקת אמצעי תקשורת המונים בידי הצבא, המשדרים לציבור הרחב, נחשבת בדרך כלל חלק מתרבות של דיכוי צבאי. רפי מן מציין בהקשר זה, כי אמנם במדינות שונות התקיימו שידורי צבא בזירת השידור הכללית, אך בעשורים האחרונים הפנייה של ערוצים אלו לקהל המקומי נתפסה בתור סטייה מן הנורמות הדמוקרטיות. בקפריסין, למשל, שידורי הצבא עברו "אזרוח", בתור צעד שהלם את שאיפתה של קפריסין להצטרף לאיחוד האירופי. המשכת שידורי הצבא בזירה האזרחית במקומות אחרים, למשל בתאילנד, מהווה עדות להיעדר יציבות שלטונית (Mann, 2013, 171). בישראל לעומת זאת, זוכה תחנת השידור הצבאית לעתים קרובות להתייחסות חיובית מן הציבור וקובעי הטעם (לפחות בתקופות מסוימות בתולדותיה), הרואים בה נכס לאומי ובעלת ערך משמעותי לקידום הפלורליזם והדמוקרטיה. יתרה מכך, גלי צה"ל מהווה בית גידול ראשון במעלה לעיתונאים ובכירים אחרים בתקשורת ההמונים הישראלית. אין ספק שקיומה של תחנה צבאית, על אחת כמה וכמה כזו העוסקת בסיקור חדשותי ופוליטי הכולל גם ביקורת על הדרג המדיני, מעוררת בעיות רבות במסגרת משטר דמוקרטי. ואכן, נראה כי מי שהתרבות וההוויה הישראלית זרות לו יתקשה להבין את עצם קיומה של גלי צה"ל, את הפופולריות הרבה שהיא זוכה לה מן הציבור, את מורשתה האוונגרדית מבחינה תרבותית ואת תפיסתה הציבורית כמי שתורמת תרומה חשובה לחופש הביטוי בישראל. ברוח זו, אבי בניהו, מי שהיה מפקד התחנה ולאחר מכן גם דובר צה"ל, מתאר את התחנה כאנומליה ייחודית לתרבות הישראלית:

אנחנו תחנה צבאית, שהצבא מקיים אותה ומממן אותה ומחזיק אותה, אבל היא אנומליה. אין דבר כזה בשום מקום בעולם, שאתה מתקשר לפרלמנט, אומרים לך "הכנסת, שלום", אתה אומר: "תנו לי את לשכת היו"ר", ואתה שומע ברקע [תוך כדי המתנה להעברה] "כאן גלי צה"ל, שידורי צבא הגנה לישראל". בכל מדינה אחרת זו הכרזת הפיכה. זאת אנומליה שלא הצלחתי להסביר אותה לאף אחד שהיה אורח שלי בגלי צה"ל בעולם [...] אין לי ספק שאם היום היה דיון אם להקים תחנה צבאית, התשובה היא לא. אבל אין לי ספק, שכל עוד יש פנינה כזאת צריך לשמור עליה (ריאיון אישי, 31.8.2011).

היסטוריה של שידורי רדיו צבאיים

ראוי לציין כי כבר במלחמת העולם השנייה השתמשו כוחות צבאיים שימוש נרחב בשידורי רדיו לחיילים. השידורים שיקפו את האמונה שרווחה בעת ההיא, בדבר האפקטיביות הרבה של הרדיו והשפעתו הישירה על המאזינים. שידורי רדיו זולים יחסית להפקה ומתאימים להסברה ותעמולה, בייחוד בקרב חיילים המוצבים בחזית, שהשמירה על המורל שלהם מציבה, לעתים קרובות, אתגר לא פשוט (Culbert, (2002, 476. דוגמה בולטת לשידורי רדיו צבאיים היא זו של שידורי הצבא האמריקני, שהקים תחנות רדיו רבות באירופה ובמקומות אחרים מחוץ לארה"ב כדי לשדר לכוחותיו הלוחמים. לשם כך הקימו האמריקנים את שירות השידור הצבאי (AFRS - Armed Forces Radio Service). ומטרתו הייתה לספק חומרי שידור לתחנות הרדיו הצבאיות. בראשית הדרך מוקמה מפקדת שירות השידור הצבאי בניו יורק, אך עד מהרה היא עברה ללוס אנג'לס כדי לנצל את הקרבה לתעשיית הבידור ההוליוודית ולקלוט ממנה בקלות רבה יותר תכנים, אמנים ושחקנים לטובת השידור הצבאי (Webb, 2004, 98). האמנים והמוזיקאים האמריקאים הסכימו לוותר על דמי התמלוגים בתור סיוע למאמץ המלחמתי (Webb, 2004, 91).

שידורי הרדיו הצבאי האמריקאי החלו בשנת 1943 לטובת החיילים האמריקאים הרבים שהוצבו בבריטניה. חיילים אלו התקשו להסתגל לסגנון הרדיופוני של ה–BBC, שבעיניהם היה סגנון כבד ומשעמם (Morley, 2001, 1-9). ההנחה הייתה שהחיילים רוצים שידורים "נורמליים" מן הבית, ולפיכך רוב התכניות ששודרו ברשת הצבאית הוקלטו מרשתות רדיו מסחריות ששידרו בארצות הברית, לאחר שהוסרו מהן פרסומות ותכנים שיכלו לפגוע במורל החיילים (Webb, 2004, 90). אם האמריקאים היו מורגלים להאזין לפרסומות כדי "לשלם" תמורת הבידור שקיבלו באמצעות הרדיו המסחרי, הרי שהרדיו הצבאי המשיך מגמה זו, אלא שאת הפרסומות החליפו תכנים הנוגעים לחובות הצבאיות של המאזינים (Webb, 2004, 90). תוך כשנה היו פזורים ברחבי האי הבריטי 50 משדרים שאפשרו גם לאוכלוסייה הבריטית, בייחוד זו הצעירה, לקלוט את שידורי הרדיו האמריקאי, וכך תרמו השידורים הצבאיים האמריקאים לייצוא התרבות האמריקאית לאומות אחרות ((Webb, 2004, 89. עם זאת, משדרים אלו היו בעלי עוצמה מצומצמת יחסית, וכן נאסר השידור בעיר לונדון מחשש ה–BBC שמאזינים יינטשו את שידוריו לטובת שידורי הרדיו הצבאי האמריקאי (Culbert, 2002, 484-485).

לאחר סיום המלחמה התרחב היקף שידורי הרדיו הצבאי האמריקאי גם לגרמניה לטובת הכוחות הכובשים ששהו שם ((Morley, 2001, 172. התחנות בגרמניה שידרו בטווחים נרחבים מאוד, ואפשר היה להאזין להן בכל רחבי גרמניה ואף מעבר לה (Culbert, 2002, 484-485). לנוכח המלחמה הקרה נועדו השידורים הצבאיים גם לאזרחים במזרח גרמניה ובברית המועצות. השידורים כללו תכניות בידור, מוסיקה, דרמה וספורט, וכן שידורי חדשות ופרשנות. כדי לשמור על מהימנות החדשות מבלי להפכן לכלי שרת בידי מפקדי הצבא, מקורן של החדשות והפרשנויות היה מחוץ לצבא, בעיקר מן התחנות הפרטיות המסחריות. הצבא עצמו הפיק תכניות אומר בנושאים חברתיים שונים (הסכנות בצריכת סמים ואלכוהול, למשל), והן פוזרו בלוח המשדרים והחליפו פעמים רבות את הפרסומות או קטעים אחרים שהושמטו מן התכניות המסחריות ((Craig, 1986, 39. שידורי הרדיו הצבאי האמריקאי הופעלו גם בצרפת וזכו לפופולריות רבה מצד האוכלוסייה המקומית. כשהצבא האמריקאי הודיע שהוא עתיד לסיים את שידוריו בתחילת 1945, אזרחים צרפתיים רבים מחו על כך, וכך נדחתה סגירת התחנה, שהוסיפה לשדר עד סוף שנת 1947 (Craig, 2008, 7).

במקומות שבהם נעו כוחות צבאיים באזורים מבודדים, למשל באפריקה, לעתים תחנות הרדיו הצבאיות נעו עם הכוחות הלוחמים והתמקמו כמעט במקביל להם. תחילה מוקמו ה"תחנות" באוהל, ואחר כך בצריף שנבנה בשבילן (Culbert, 2002, 484-485). יש לציין כי גם כיום רשות השידור הצבאית האמריקאית מוסיפה לשדר באזורי לחימה שמוצבים בהם כוחות אמריקאים. שידוריה אינם מכוונים לציבור האמריקאי בבית, אלא בעיקר לכוחות הצבא, אם כי לא אחת מקשיבים להם ומושפעים מהם גם מאזינים מקומיים באזורי הקרבות (Kater, 2006).

בדומה לשידורי הצבא האמריקאי, הרי שגם הצבא הבריטי הפעיל בשנות ה–40 שידורי רדיו לכוחותיו. שידורים אלו החלו בשנת 1944 בשביל הכוחות הבריטיים באלג'יריה, אך באופן רשמי החלו שידורי The British Forces Network (BFN) רק ב–1945, 48 שעות אחרי כניעת גרמניה הנאצית (Rudin, 2004, 235). שידורי רדיו אלה שודרו מאולפנים שהוקמו בגרמניה, והם נמשכו שנים רבות לטובת הכוחות הבריטיים שם. בדומה לשידורים האמריקאים, גם שידורי הרדיו הצבאי הבריטי בשנות המלחמה הקרה כוונו גם לאוזניהם של המאזינים מאחורי מסך הברזל, במדינות ברית המועצות ומזרח אירופה ((Morley, 2001, 132. גם בגרמניה היו שידורי הצבא הבריטי פופולריים, וה–BFN העריך שכ–5-4 מיליון מאזינים גרמניים האזינו לשידוריו (Morley, 2001, 132). שידורי הצבא כללו הפקות דרמה מקוריות ואף הפעלת תזמורת ריקודים. בהפקת השידורים לחיילים השתתפו עיתונאים ודמויות ידועות–שֵם מעולם הבידור הבריטי. השידורים גם היוו בית גידול לכמה מטובי השחקנים הבריטיים, שהחלו את דרכם בשידורי הצבא. סמוך לתחילת מועד השידור בגרמניה החל רדיו הצבא הבריטי לשדר גם בהודו, ולאחר מכן התרחב היקף השידורים גם לאתרי שידור רבים אחרים שבהם שהו כוחות צבא בריטניה, למשל: קניה, מלטה וקפריסין. המדיניות הייתה שבכל מקום שבו מוצבים חיילים בריטים - יש לשדר בשבילם. במקומות שבהם לא היה ישים להקים משדרי רדיו נשלחו לכוחות הבריטיים הקלטות של תכניות (Rudin, 2004, 236).

כפי שנראה להלן, המודל של שידורי הרדיו הצבאי הישראלי היה ייחודי ושונה מאוד מזה שרווח בדרך כלל במקומות אחרים. אם מודל הרדיו הצבאי, כפי שהתגבש בשנות ה–40, הניח שלכוחות צבאיים מבודדים, לרוב מעבר לים, יש צורך לשמוע שידורי רדיו מן "הבית", תוך חשיפה מכוונת או לא מכוונת של קהלים אזרחיים בארצות אחרות, הרי ששידורי הרדיו של גלי צה"ל כוונו, מאז ומתמיד, גם לזירה האזרחית, בתור חלק מן ההתפשטות התפקודית של הצבא לפעילות בזירות אזרחיות, למשל בתחומי חינוך, טיפול במעברות, תרבות (להקות צבאיות) וכן בזירת תקשורת ההמונים (דרורי, 1996; הורביץ וליסק, 1990).

הבדל נוסף הוא ברציונל שעומד בבסיס השידור. אם שידורי רדיו צבאיים בבריטניה או בארצות הברית נועדו בראש ובראשונה לבדר את החיילים, הרי שמצד השידורים הצבאיים הישראליים מטרה זו הייתה משנית לעומת מטרות לאומיות. מטרה מרכזית אחת כזו הייתה קליטת גלי העלייה הגדולים שזרמו לארץ, ומטרות נוספות היו בעלות אופי צבאי ונקשרו לאופיו של הצבא הישראלי, שמבוסס על גיוס כוחות מילואים בזמן משברים ביטחוניים. ללא הממדים הייחודיים הללו, שנקשרו והצדיקו את הפנייה לקהל האזרחי, גלי צה"ל לא הייתה נעשית גוף כל כך משפיע ובולט בחברה הישראלית ובתרבותה.

המודל הייחודי של גלי צה"ל גרם למטרות קיום התחנה להיעשות בלתי ברורות. ההיברידיות של התחנה, הכוללת גם יסודות צבאיים וגם יסודות אזרחיים, שלעתים סותרים אלו את אלו, עוררה, ועדיין מעוררת, שאלות רבות ביחס להתנהלות התחנה. לדוגמה: האם התחנה מחויבת בראש ובראשונה לצבא ולאינטרסים שלו או שהמחויבות הבסיסית שלה היא דווקא לכללי אתיקה והתנהלות בתחום המדיה, בתור גוף מרכזי המשדר בספֵרה האזרחית? האם סביר וראוי שגורם צבאי יבקר בעבודתו העיתונאית את הדרג הפוליטי שהוא כפוף אליו? האם מבחינה ציבורית סביר שהצבא יפנה משאבים לתפעול ארגון מדיה בעל מאפיינים אזרחיים, בשעה שהוא מקצץ תקציבים של כוחות מבצעיים? האם ייתכן שהתחנה הצבאית תזמן למילואים אנשי מדיה מתחנות אזרחיות? שאלות קשות אלו ואחרות הובילו לכך שגוף הרדיו המשמעותי הזה, מן המובילים - אם לא המוביל - בשידורי הרדיו בישראל, ניצב מאז הקמתו בפני איומים לסגירתו או להוצאתו ממסגרת הצבא ((Mann, 2013. אם בתחילת הדרך עסק הוויכוח סביב שידורי גלי צה"ל בנחיצות של המדינה הצעירה בשידור מטעם שני גורמים - זה האזרחי וזה הצבאי - הרי שעם השנים נעשה הוויכוח סביב גלי צה"ל כזה המשקף מודעות רבה יותר לכך שעצם שידורי התחנה קשורים לשאלת הפיקוח של המערכת האזרחית על זו הצבאית. מודעות זו מהווה סימן, לדעת רפי מן, להתפתחות מודעות דמוקרטית בישראל עם חלוף השנים(Mann, 2013, 177) . מכל מקום, הצלחתה של גלי צה"ל - שבאה לידי ביטוי גם בהתפשטות פעולותיה לסיקור פוליטי–חדשותי - והפיכתה לכוח מוביל במפת השידור הישראלית, הובילה לכך שהאיומים על גורל גלי צה"ל לאורך השנים הפכו ממשיים יותר. התחנה הפכה לגוף פגיע הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. בהקשר זה טען משה שלונסקי:

זה עץ אלון נהדר. למטה - שמור בזהירות. פעם היו עצים כאלה בתל אביב עם סככת ברזל מסביב. תַּחזקו, תַּחזקו כל הזמן, כי אם מישהו ייתן מכה חזקה לעץ הזה, העץ הזה טס מהמקום. אני ידעתי את זה. אני הבנתי איך המערכת הזאת עובדת. זה עסק עדין על בהונות (ריאיון אישי, 26.5.2011).

על מטרות הספר ומבנהו

למרות החשיבות הרבה של גלי צה"ל, ההיסטוריה החברתית והפוליטית של תחנה זו טרם זכתה לדיון אקדמי ממצה. אמנם בשנים האחרונות חל שינוי לטובה בתחום זה, וכמה מאמרים ואף ספרים שראו אור עוסקים בסוגיות הקשורות לתחנה, אך בהתחשב בייחודיות של דגם השידור הצבאי הישראלי, באנומליה שרדיו "כלאיים" זה - הכולל רכיבים צבאיים ואזרחיים - משקף, ובמסקנות שאפשר להסיק מדגם זה ביחס לחברה הישראלית ולמקומה של הצבאיות בה, סביר היה לצפות שהמקרה של גלי צה"ל יזכה לדיון נרחב יותר. בין הפרסומים שראו אור עד כה ביחס לגלי צה"ל אפשר לציין את שני הספרים שכתבו רפי מן וציפי גון–גרוס, גלי צה"ל כל הזמן (1991) וגלי צה"ל מדברים מהשטח (2002). ספרים אלו, שראו אור בשיתוף פעולה הדוק עם התחנה הצבאית, "חוגגים" את ההיסטוריה של תחנת השידור הצבאית. כך, למשל, נכתב בספר המאוחר מבין השניים: "הספר הזה נועד, בין היתר, לאסוף חלק מן הצלילים שמצטרפים יחד למנגינה של גלי צה"ל יותר מיובל שנים" (מן וגון–גרוס, 2002, 6).

לאחרונה (2014) פרסם מרדכי נאור את ספרו רדיו חזק - הסוד והקסם של גלי צה"ל, העוסק בתקופת עבודתו בגלי צה"ל (1971-1977), בין היתר גם בתור מפקד התחנה. בספר זה מצויות עובדות ותובנות חשובות. עם זאת, מטרתו של נאור מלכתחילה היא הצגת העובדות מנקודת מבטו האישית ולא מנקודת מבט מחקרית.

גם כמה מאמרים עסקו בגלי צה"ל באופן ישיר. אחד מהם הוא מאמרו של מנחם מאוטנר (2000): "גלי צה"ל או ההאחדה של הרוק והמוות", העוסק בפרדוקס של השמעת מוזיקת הרוק בגלי צה"ל. לדעת מאוטנר, אופייה של מוזיקה זו, ששודרה בשנות ה–60 וה–70 והייתה מזוהה עם תרבות גלובלית ומרדנית, עוקר בשידורי התחנה הצבאית באמצעות התכנים ה"רציניים" וה"ערכיים" שנשזרו בתכניות ששידרו מוזיקה זו. מחקר אחר, תת תרבות גלי צה"ל, מאת עוז אלמוג (1993), בחן את השפעת שידורי התחנה על שפת הסלנג של צעירים בני קיבוצים. ספר נוסף ומאוחר יותר שכתב אלמוג, הפרידה משרוליק, כולל אף הוא התייחסות להתפתחויות ושינויים שחלו בגלי צה"ל (2004, 175-189). פרסומים נוספים עסקו בגלי צה"ל בקצרה בתור חלק מהתפתחות תקשורת ההמונים בישראל (למשל: כספי ולימור, 1992; סופר, 2011), או שהם בחנו סוגות שידור ספציפיות וקונפליקטים בעלי אופי תקשורתי–חברתי, כדוגמת מקומו של הרכיב המגדרי בתהליך ההפקה ובשידור (למשל: לביא, 2001). לאחרונה פורסם מאמרו של רפי מן, "Beyond the Military Sphere", העוסק בין היתר בניסיונות סגירת התחנה (Mann, 2013). כן פורסם ב–2009 ספרו של שי להב, רשימת שידור, העוסק בהשפעת תחנת הבת של גלי צה"ל, גלגל"צ, על המוסיקה בישראל. יש גם לציין שתי עבודות תזה שהצלחתי לאתר, שבחנו את מקומה של התחנה במסגרת הפוליטית–חברתית הישראלית: הראשונה נכתבה על ידי טל שפר–מיכלס (2001), ושמה "גלי צה"ל - כמקרה בוחן לתקפות התזה בדבר 'מליטריזם' בחברה הישראלית", והשנייה נכתבה על ידי הילה שי–וזאן (2007) ועסקה ב"מיקומה של תחנה צבאית במדינה דמוקרטית". ולבסוף, ראוי לציין את המאמרים באנגלית שכתב מחבר ספר זה (Soffer, 2012; Soffer, 2013; Soffer, 2014), וחלקים מהם מהווים תשתית לפרקי הספר שלפניכם.

נראה שעל אף שבהדרגה הולכים ונוספים מחקרים על שידורי גלי צה"ל, בכל זאת מאפייני השידור של התחנה הצבאית בשנותיה הראשונות כמעט שלא נחקרו. בתקופה זו מעמדה של גלי צה"ל היה שולי ביחס למעמד שידורי הרדיו האזרחי של קול ישראל. היעדר המחקר ביחס לשנותיה הראשונות של התחנה נובע בין השאר גם מאילוצים טכניים - עד 1956 לא הייתה אפשרות טכנית בתחנה להקליט את שידוריה. גם כשכבר התאפשר להקליט את השידורים, רק מעט תכנים מוקלטים שרדו, שכן מחסור כלכלי וחוסר מודעות לערכם ההיסטורי של השידורים הוביל להקלטה חוזרת של תכניות אחרות על אותם סרטי שידור. הקלטה שיטתית של תכנים מצויה בארכיון התחנה רק מסוף שנות ה–60.

גם בחינת שידורי התחנה מנקודת מבטן של תאוריות מתחום מחקר התקשורת עדיין לא זכתה להתייחסות משמעותית. באופן כללי, לרדיו יש מקום שולי למדי בתחום הדעת של מחקרי תקשורת (Bennett, Emmison & Frow, 1999, 81). ייתכן שהרדיו הוא אמצעי תקשורת ההמונים המודרני הפרדוקסלי ביותר: הוא נוכח ונשמע בכל מקום, אבל הנראוּת הציבורית שלו ותשומת הלב המחקרית שהוא זוכה להן בפורומים אקדמיים נמוכה ביחס לאמצעי המדיה האחרים. הרדיו הוא מעין "רקע אורָלי" שאנו פוגשים בו בכל זמן נתון, אך לא מתעכבים לחשוב על משמעות קיומו (Bennett, Emmison & Frow, 1999, 81). הוא טבעי כל כך, עד שקשה לנו להבין את תרומתו לחיינו (Tacchi, 2000, 290). החשיפה המעטה יחסית שהרדיו זכה לה בתחום מחקרי התקשורת נבעה גם מן הדומיננטיות של הטלוויזיה, אשר הסיחה את תשומת הלב מן הרדיו. אך גם טיבו האורלי של המדיום מקשה על שחזור שידורים חיים, ומצריך כיום - וקל וחומר בעבר - הקדשת משאבים ומודעות רבה, שלעתים קרובות אינם נמצאים, לשימור ארכיון שמע. גם סיבה זו מקשה על מחקר היסטורי של הרדיו.

ספר זה יתחקה אחר אופן הפיכתה של גלי צה"ל לכוח מרכזי במפת תקשורת ההמונים והתרבות הישראליות. בין היתר, ייעשה בו ניסיון להעריך את השינויים שמצאו את ביטויים לאורך השנים בתחנה הצבאית: בלוח השידורים שלה, באופן תפיסתה את הקהל שלה ובאופן שבו תפסה את עצמה ואת מטרות קיומה.

הפרק הראשון בספר יתחקה אחר התקופה שכמעט ולא נחקרה בתולדות שידורי התחנה - זו של העשורים הראשונים - תוך ניסיון לעמוד על טיבה ולאפיין אותה. פרק זה יתבסס על חומר ארכיוני רב וכן על סקירה מדגמית של לוחות השידורים של התחנה, כפי שהופיעו בעיתונות, בשנות ה–50 וה–60.

בפרק השני יתוארו מגמות מאוחרות יותר בהתפתחות התחנה, מסוף שנות ה–60 עד 1993, השנה שבה הוקמה תחנת הבת - גלגל"צ. בחינת תקופה זו הכרחית להבנת השינויים שהביאו להפיכת התחנה הצבאית הקטנה והזניחה לגוף מוביל בשידורי הרדיו בישראל, וכן להבנת האתגרים והקונפליקטים שנלוו לתהליך זה.

הפרק השלישי יעסוק בקהל המדומיין של התחנה, כפי שקברניטיה תפסו אותו, והשינויים שחלו בו לאורך השנים. כפי שנראה, השינויים בדמותו של הקהל המדומיין, הקהל שנתפס על ידי קברניטי התחנה והצבא כרלוונטי לקליטת שידורי התחנה, מעידים במידה רבה על השינויים החברתיים והפוליטיים שחלו בישראל בכלל ובזירת השידור בה בפרט.

הפרק הרביעי יעסוק באתר השידור וההפקה של תחנת השידור הצבאית של התחנה - העיר יפו - בתור אתר שידור פוליסמי, וכן בניין התחנה בתור מקור להון סימבולי שמקורו דווקא בעליבות. בעקבות קולדרי (2000), שאפיין מבחינה תאורטית את מקומם של אתרי שידור בביסוס ההון הסימבולי של ארגוני שידור, אטען כי העליבות של התחנה בתור בניין ואתר הפקה ושידור מתיישבת לכאורה עם התרבות הצבאית וההווי שלה, ושהיא מהווה מקור לגיטימציה לתחנה, המבקשת לחזק את הקשר שלה לצבא. עליבות זו שונה מאוד מן ה"זוהר" שנוטים לייחס לאתרי הפקת מדיה "רגילים" ושמהווה לעתים קרובות יסוד לגיטימי ומקור להון סימבולי של ארגוני מדיה אזרחיים (Couldry, 2000).

הפרק החמישי עוסק בסוגיית המשטר המגדרי בתחנה, והוא מדגיש את חלוקת התפקידים שבין גברים לנשים בה, וכן סוגיות הקשורות בתופעות שמקובל לכנותן כיום הטרדות מיניות.

המחקר המוצג בספר מבוסס על חומר ארכיוני רב, וחלקו הותר לפרסום לראשונה על ידי ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון לטובת מחקר זה על התחנה. כאמור, לטובת המחקר נסקרו גם לוחות השידורים של גלי צה"ל באופן מדגמי, כפי שהופיעו בעיתונים. המדגמים כללו סקירה של שבוע שידורים (הראשון בכל שנה) בשנות ה–50 וה–60. גם לוחות משדרים משנות ה–70 וה–80 נאספו ונותחו. עם זאת, ניתוחם התגלה כבלתי אפשרי, לאור ההתרחבות הניכרת של שעות השידור של התחנה וקיומן של תכניות רבות שנראה שלא האריכו ימים ולכן לא ניתן לעמוד על טיבן או לסווגן. לטובת המחקר נבחנו גם הקלטות של תכניות המהוות אבן דרך בהתפתחות התחנה, וכן תכניות מיוחדות לסיכום עשורים שונים בתולדות התחנה. בנוסף נבחנו כתבות עיתונאיות רבות ופרוטוקולים של הכנסת. הספר מבוסס גם על סדרת ראיונות חצי מובנים עם כל מפקדי גלי צה"ל בדימוס - 12 מפקדים; שני המפקדים הראשונים של התחנה נפטרו - וכן עם מי שהייתה דוברת התחנה, טלי טננבאום. נוסף על כך, רואיינו גם 8 נשים ששירתו בתחנה הצבאית על המשטר המגדרי וחלוקת התפקידים בתחנה, וכן על נושאים אחרים שעלו במהלך המחקר.

באופן כללי, לעתים קרובות ראיונות עוסקים באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות. כפי שמחקרים הראו, היסטוריה אורלית מערבת זיכרון עם היבטים הקשורים לדימוי עצמי או לשאיפות. אנשים נוטים לשכוח - גם אם הם חושבים שזיכרונם עדיין צלול - וממילא גם עלולים לטעות. עובדות יכולות להיות מוטות, גם אם לא ביודעין, בשל סיבות שונות (Polishuk, 1998; Yow, 2005). מאפיינים אלו, התואמים כל ריאיון אישי באשר הוא, מחייבים זהירות, ואם אפשר גם בחינת הדברים שנאמרים בהם לעומת עובדות ארכיוניות או לעומת עדויות שמצאו את ביטוין בראיונות אחרים. השתדלתי לנהוג כך כאן.