גן היהלומים

לינדה מזרחי — פרק בונוס "לחיות את הרגע"

קארין

אני מתעוררת בחיוך במיטה הזוגית במלון, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התעוררתי בחיוך. נמנמתי כמה דקות ואני רואה שרפאל לא לצידי, אבל שומעת את המים זורמים במקלחת. אני עדיין לא מאמינה שהוא כאן ושהוא היה חי כל הזמן הזה. בא לי להרוג אותו על זה שהוא שיקר לי ונתן לי לחשוב שהוא מת. אני קמה מהמיטה כדי לבדוק שלא חלמתי את זה ורפאל כאן, הוא חי. הוא אמר לי שזה היה הכרחי לגרום לי ולכל העולם להאמין שהוא מת כדי לסגור חשבונות ולחזור אליי. הדלת פתוחה מעט ואני פותחת אותה עד שאני יכולה לעבור דרכה. אני עושה את זה בשקט ובוחנת את הגב השרירי של רפאל. הוא נראה לוהט כל כך. אני מטה את ראשי כדי לקבל זווית טובה יותר ומטיילת בעיניי מהשכמות השריריות לכיוון הישבן המוצק שלו ולרגליים החזקות שלו. אין ספק שהוא לא ישב רגל על רגל אלא התאמן כל יום. רפאל הוא גבר מושלם.

"התרשמת?" הוא אומר לפתע ואני מבינה שהוא תפס אותי על חם.

"מאוד," אני עונה ומסתכלת לו בעיניים.

"תצטרפי אליי?" הוא מושיט לי את ידו. אני עדיין לא מאמינה שהוא כאן, חי ונושם לידי. אני מושיטה לו את ידי והוא מושך אותי אליו מתחת למים ומחבק אותי חזק. "שמונה חודשים חלמתי על הגוף שלך, ועכשיו את כאן." הוא מעביר את ידיו על גופי, מנסה ללמוד אותי מחדש.

"התגעגעתי אליך כל כך, זה אכזרי מה שעשית לי." אני מרגישה את הדמעות בעיניי.

"אני מצטער, יפה שלי, לא הייתה לי ברירה."

"כל נשימה כאבה לי."

"אני יודע, גם לי, אבל עכשיו אני כאן ולא אעזוב אותך לעולם." הוא נושק לשפתיי, אני פותחת את פי ומאפשרת לו להשתלט על גופי ולרפא את הפצעים שנוצרו מהמרחק בינינו.

אני יושבת לבושה על המיטה ומתבוננת ברפי מתלבש. "מה התוכניות שלך עכשיו?"

"היום אני גבר חדש. אני אומר שלום לעולם הפשע ומעכשיו הכול חוקי."

"אל תעבוד עליי, רפאל. אני מכירה אותך, אתה צריך כוח ואקשן." אני נתקפת פחד. שוב אצטרך לדאוג לו שלא יסתבך בצרות שיגרמו למותו.

"קטנת אמונה שכמוך." הוא מתקרב ומלטף את האף שלי באצבע שלו. אני נותנת לו מכה על היד. הוא מחייך.

"אני רצינית, אני רוצה לדעת מה מצפה לי ואם אצטרך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף."

"אני מבטיח, סיימתי עם כל החרא הזה. אני פותח כאן דף חדש, הרי זאת הייתה התוכנית שלי מלכתחילה."

"תוכנית הגיבוי שלך?"

"כן. תראי, רק הגעתי לכאן, אולי עוד נחליט שלא טוב לנו כאן ואנחנו רוצים לחזור לבאר שבע."

"לא!"

"למה לא?"

"ככה לא, אל תגיד לי שאתה שוקל את זה."

"אני שואל שוב, למה לא?"

"כי זה היה סיוט בלימודים ובגן. מיכאל הפיץ עליי שמועות שאני חשפנית וכולם ירדו עליי והתרחקו ממני כאילו אני נגועה. בימים האחרונים בכלל לא הלכתי ללימודים," אני מודה כי אנחנו כבר רחוקים מבאר שבע ורפאל לא יכול לפגוע במיכאל.

"למה לא אמרת לי? אני אהרוג אותו ואת כל מי שיציק לך, אני נשבע."

"רפאל, אתה לא תיגע בשערה מראשו," אני אומרת נחרצות והוא מסתכל עליי במבט מאיים.

"את אוהבת אותו?"

"עוד פעם השטויות האלה? מתי תבין שאני אוהבת אותך, פשוט היה לי זמן לחשוב והבנתי שהוא עשה את מה שעשה כי הוא פגוע. הוא מרגיש שעבדתי עליו, שנתיים החזקתי אותו קרוב לחזה ואז שחררתי. הוא התנהג ככה כי דחפתי אותו לקצה. זאת לא ההתנהגות הרגילה שלו ואני בטוחה שהוא מצטער. הוא גבר טוב בסך הכול ואני רוצה שתבטיח לי שלא תיגע בו."

"אני לא מבטיח לך כלום."

"רפאל, לא כל דבר פותרים באלימות."

"אל תדברי אליי כאילו אני ילד," הוא נוהם.

"למה אנחנו רבים בכלל? רק חזרת וכרגע אין לנו כוונה לחזור לבאר שבע. כמו שאמרת, נראה איך נסתדר כאן ואז נחליט, בסדר?"

"אוקיי," הוא עונה, אני יודעת שלא הצלחתי לעבוד עליו אפילו לא לרגע, אבל לשמחתי הוא מניח לזה.

"אז? מה תעשה מעכשיו?" אני שואלת.

"אז מהיום אני איש עסקים. יש לי את המלון ועוד כמה עסקים קטנים בעיר. אני אנהל אותם." אני מסתכלת עליו בחשדנות. "אני אעבוד כמו בן אדם רגיל מן המניין, בשעה חמש אני כבר אהיה בבית." ליבי מתחיל לדפוק במהירות. זה באמת יכול להתגשם? "אני רוצה שנעבור לגור ביחד."

"ביחד?" אני מתנשפת. זה פתאומי כל כך שהוא כאן וכל השינויים שעוד יגיעו בעקבות זה.

"ברור, אני לא רוצה לחיות עוד שנייה אחת בלעדייך. יש לנו וילה על הגבעה, קרוב לכאן ולבית הורייך."

"אני רואה שתכננת הכול."

"עד לפרט האחרון."

"פששש, רפאל ביטון עושה תכנונים לעתיד, מה קרה ללחיות את הרגע?"

"קרה שאלוהים שלח לי מלאכית ואני רוצה להזדקן איתה."

"גם היא רוצה," אני אומרת וקמה מהמיטה כדי לנשק אותו. הוא מעמיק את הנשיקה, הלשון שלו חודרת לפי, מלטפת באהבה, חוקרת, מנסה ללמוד אותי שוב. פתאום אני נזכרת שהשארתי את שלומית לבד בבר. אני מפסיקה את הנשיקה ומתרחקת.

"מה קרה?"

"השארתי את העובדת בבר לבד. אני חייבת לרדת לעזור לה."

"לא, את לא חוזרת לבר יותר, אני רוצה שתחזרי ללימודים ותגשימי את החלומות שלך."

"רפאל, אני לא יודעת אם זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו. אני רוצה קצת זמן לעצמי לחקור את האפשרויות שלי."

"ברור. אני בעד לחקור ולהבין מה את רוצה לעשות. בלי לחץ. עכשיו שחזרתי קחי את הזמן שלך ותחליטי מה את רוצה לעשות. בינתיים קחי חופש מהעבודה במלון, לכי לישון, לכי לכנרת, תחפשי את עצמך."

"אני הולכת לחפש את עצמי בבר."

"שכחתי כמה את עקשנית. מתי את מסיימת?"

"בשש."

"אני רוצה שתבואי איתי לבית שלנו."

"אני צריכה להודיע להורים שלי."

"אני אחדד את דבריי. את עוברת לגור איתי." הוא מתקרב אליי באיום שלא עושה עליי רושם.

"רפאל..."

"לא, אל תגידי לי שאת צריכה לשאול אותם. זה מחרפן אותי."

"אני מכבדת את ההורים שלי שנתנו לי קורת גג ודאגו לי כל החיים, מה רע בזה?"

"שאת כבר בגיל שאת יכולה להיות סבתא."

"אני צריכה לדבר עם ההורים שלי," אני חוזרת על דבריי בשיניים חשוקות.

"תגידי להם שכבר איבדת את הבתולין שלך איתי אז אין להם ממה לחשוש."

"מצחיק מאוד," אני אומרת בעצבים והוא ניגש אליי ומנסה לחבק אותי.

"זוז ממני." אני מתנגדת.

"הגוף הזה רק שלי, רק אני נגעתי בו."

"איך אתה יודע? לא היית כאן שמונה חודשים."

לפתע הוא מפסיק לנסות לתפוס אותי וממש אוחז בי בחוזקה.

"למה את מנסה לעצבן אותי? את יודעת טוב מאוד שאם מישהו רק יעז להסתכל לכיוון שלך, אני אעקור לו את העיניים, ומי שייגע בך אני אשבור לו את הידיים."

"תירגע, אל קפונה."

"חוץ מזה כששכבנו עכשיו היית צרה כל כך, חמה... ורטובה, אם לא היית מדממת על הזין שלי בעבר הייתי בטוח שזאת הפעם הראשונה שלך. אני מתערב איתך שאפילו לא עינגת את עצמך, נכון?"

אני מנסה לתת לו מרפק. שכחתי כמה הוא מסוגל להיות בוטה!

"אתה מגעיל!" אני דורכת לו על הרגל כמו שהוא לימד אותי והוא מתכווץ. אני בורחת מבין זרועותיו והוא צוחק ומזכיר לי כמה התגעגעתי לצליל הזה של הצחוק שלו.

"אני מי שאני."

"יופי לך... טוב, ניפגש בערב. יש לי עבודה," אני אומרת ויוצאת מהסוויטה.

אני נכנסת לבר. "אני מתנצלת, היה לי משהו שהייתי חייבת לטפל בו," אני אומרת לשלומית.

"זה בסדר, מאיר עדכן אותי שיש לך משהו דחוף במשפחה שאת צריכה לטפל בו ושיכול להיות שלא תחזרי בכלל."

"כן, תודה על ההבנה."

"ברור, זה לא שיש הרבה עבודה עכשיו, בטח עוד מעט יקראו לי למקום אחר."

"כן," בחודשי החורף המלון בחצי תפוסה מבחינת לקוחות וגם כוח אדם. תמיד מזיזים את העובדים ממקום למקום במקרה הצורך. כבר מצאתי את עצמי בקבלה או בכניסה לחדר האוכל.

"כשלא היית אסף עדכן שבשבוע הבא ביום שני כל החבר'ה מכל המלונות באזור יוצאים למסיבה מיוחדת."

"אוקיי." תמיד ניסיתי להתחמק מהימים האלה כי לא היה לי חשק להכיר אנשים חדשים ולשמוח. הרגשתי שלא מגיע לי להיות שמחה כי בגללי רפאל מת, אבל עכשיו חזר לי מצב הרוח ואני רוצה לפצות על הזמן שעבר. "איפה?"

"בטח בהאנגר הקבוע שלנו. קוראים לו 'מרינה'."

אני מכירה את המקום הזה. הוא נמצא בסוף הטיילת קרוב למעגן של הספינות שמפליגות עם המטיילים.

רפאל

הריח שלה עוד אופף אותי ואני מרגיש רגוע. אני אוסף את הדברים שלי מהחדר ויורד לקומת המשרדים. הכול כאן רגוע כרגע, אבל כמה חודשים לקראת הקיץ והכול יתעורר לחיים. שירות ההזמנות נמצא כאן, השיווק, המנהלים הבכירים שמסתכלים עליי מופתעים כשאני עובר במסדרון. מיום שבחרתי כמה מהם לתפקידים שלהם לא ראיתי אותם, רק קיבלתי דיווחים אחת לכמה חודשים. הייתי במחתרת שמונה חודשים ועכשיו אני חופשי ומרגיש שבא לי לטרוף את העולם. אני נכנס למשרד של מאיר.

"סליחה, אני יכולה לעזור לך?" המזכירה שואלת אותי כשאני פותח את הדלת. זה לא היה קורה במועדון שלי, אבל אני מזכיר לעצמי שאני לא במועדון והיא לא מכירה אותי.

"תמר," מאיר אומר מהמשרד ומתקרב לדלת. "זה רפאל ביטון, הבעלים של המלון."

"מצטערת, מר ביטון. לא ידעתי."

"זה בסדר," אני אומר, נכנס למשרד ומתיישב על הכיסא הראשי מאחורי השולחן. "אני רוצה להיכנס לעניינים." מאיר מהנהן. "ואני רוצה את המשרד הזה. תיקח את המשרד לידי ותעיף את מי שנמצא שם. תסדר שזה יקרה עד מחר." לפי ספרי החשבונות של המלון הכול עובד כמו שעון שווייצרי. ידעתי שאני יכול לסמוך על מאיר ביום שעשיתי לו ראיון עבודה. הוא היה שאפתן ומסודר והיו לו קורות חיים מרשימים.

"יטופל. עוד משהו?"

"אתה זוכר את העובדים ציון ואסתר ויצמן? אלו שביקשתי שתסדר להם עבודה?"

"כן. לאסתר סידרתי במכבסה ולציון באבטחה, ועדכנתי אותך שסידרתי גם לבת שלהם."

"אני רוצה לקדם אותם לתפקיד מנהלתי."

"איזה?"

"אני רוצה את ציון מנהל לובי."

"אין לו את ההכשרה המתאימה."

"נכון, עכשיו אנחנו בחודשים חלשים ויהיה לו זמן ללמוד."

"ט"ו בשבט מתקרב, המלון יהיה בתפוסה מלאה."

"הוא יסתדר." אני רוצה לתת להם תפקיד רציני כדי שאנשים יכבדו אותם, ככה כשהרגע יגיע הם יפחדו לאבד את התפקיד. זה יהיה הזמן שאני איחשף בפניהם.

"אוקיי, אני אודיע לו."

"ואסתר, תן לה לנהל את חדר האוכל," אני אומר ומזהיר אותו במבטי לא להגיד לי שאין לה את ההכשרה המתאימה.

"אוקיי," הוא עונה. בחור חכם.

"אני רוצה שתתקשר לחנות בעיר שמוכרת חליפות לגברים ולנשים ותשלח אותם לשם לקנות על חשבוני שבע חליפות לכל אחד. כמובן תגיד להם שזה בונוס מההנהלה."

"אוקיי, ומה עם קארין?"

"תפטר אותה." היא תתעצבן, אבל אני רוצה את הכי טוב בשבילה. אני רוצה שהיא תחפש את עצמה, כאן היא תקועה.

"מה?"

אני שונא לחזור על עצמי פעמיים. "זה הכול," אני אומר ומתרומם. "תסדר את הכול עד מחר עם אסתר וציון, ואת קארין תפטר רק מחר. אם אתה צריך אותי, אני בנייד."

אני מתקשר לעוז ומבקש ממנו להביא את הרכב לקדמת המלון. היה לי מזל שעוז הסכים לעבור לכאן איתי, אני סומך עליו בעיניים עצומות, וזה דבר אחד פחות לדאוג בקשר אליו. אני נוסע למשרד שמטפל בנכסים שלי בעיר. לאחר פגישה ארוכה אני משוטט לי במכונית ברחבי העיר ומבין שאין לי יותר מדי מה לעשות. הכול מתוקתק, לא מצריך את השגחתי ואני צריך תעסוקה. יש לי את הקשרים שלי ואנשים שאני מכיר. אני יכול לקנות סמים ולמכור לבלדרים כאן בעיר, או להבריח שולחנות הימורים. אני יכול להפעיל כמה דירות הימורים בעיר או להפעיל ערבי בינגו, כמובן באישור המשפחה ששולטת באותו אזור, אלטמן או קדוש. לא! די, הבטחתי לעצמי ובייחוד לקארין שאני חוזר לדרך הישר. אני לא צריך את כל הבלגן הזה על הראש, אני צריך ללמוד ליהנות מהשקט.