גן השושנים (גוליסטן) של סעדי

גוליסטן — גן הפרחים או גן השושנים — היא, ככל הנראה, יצירת הפרוזה המשפיעה ביותר במסורת הפרסית, שאותה השלים בשנת 1258 מושרף אל דין מוסלי, המכונה שייח' סעדי משיראז. היצירה הוקדשה לשליטים בשיראז בני תקופתו ולדרווישים היקרים לליבו.

הגוליסטן נכתבה כפרוזה במגוון צורות ומשקלים. היא קובצה תחת שמונה פרקים, ואלו הם: על האתיקה של מלכים, על האתיקה של דרווישים, על מעלותיה של הסתפקות במועט, על יתרונות השתיקה, על אהבה ונעורים, על אפיסת הכוחות והזקנה, על השפעת החינוך, עצות לחיים.

בספר מספר סעדי בסגנונו המיוחד על הנסיבות שהניעו אותו לכתוב את גוליסטן. הוא מספר על ההכרה הפנימית שאליה הגיע לאחר לילה אחד שבו הרהר כיצד בזבז את חייו לשווא. לאחריו, החליט לפרוש מחברת בני אדם ולהשמיד את כל הדברים ההזויים שכתב — כך עשה, ונדר לשתיקה לשארית חייו. אך חבר ותיק שבא לבקרו כעס מאוד על התנהגותו זו שלא הייתה חברותית. החבר התעקש שהתנהגות זו סותרת את ההגינות ואת ההיגיון, שאין זה נכון כי חרבו של עלי2 תישאר בנדן או שלשונו של סעדי תידום בפיו. בהיעדר הרצון להתעמת עם חברו הכועס, נמסה נחישותו של סעדי, ויחד הם יצאו ממקום התבודדותו אל החמימות של אמצע עונת האביב. באותו ערב פגש סעדי בגן חבר אחר, היכן שלנו שניהם. בבוקר המוחרת, כשהתכוננו לחזור לעיר, החל ידיד זה לאסוף עלי כותרת של ורדים כדי לקחתם עימו למזכרת. סעדי העיר לו כי דברים ארעיים אינם אובייקטים מתאימים להיקשר אליהם בקשר של חיבה. סעדי הבטיח, במקום זאת, לחבר ספר ורוד שעלעליו לעולם לא יפלו חלל לידי עריצוּת רוחות הסתיו.

ככל הנראה, סעדי היה כבן חמישים כשכתב את הגוליסטן. הוא הרבָּה להציג את האנקדוטות כהתרחשויות שראה או שמע עליהן במהלך מסעותיו, אך חוקרים אומרים כי יש לראות בסעדי המופיע בגוליסטן כפרסונה פואטית, ולאו דווקא כדמות ממשית שנכחה באירועים שאכן קרו במציאות.

הקשר של סעדי למסורת הסוּפית, כפי שאפשר להתרשם מכתיבתו, היה רופף ובלתי פורמלי וככל הנראה הוא לא שמר על כל עקרונותיה ומנהגיה. שבירת נדר השתיקה שלו כדי לחבר את הגוליסטן מרמזת אולי על כך שמעולם לא השלים את כל ההדרכות כחלק מתהליך החניכה למסדר הסופי.

גוליסטן תורגמה לשפות רבות. בין היתר, הפיקה טורקיה העות'מאנית לפחות שבעה תרגומים לטורקית של היצירה, אשר שמרה על הפופולריות שלה גם תחת הרפובליקה הטורקית, כאשר משרד התרבות תמך בתרגומה לטורקית מודרנית.

ההיסטוריה של התרגום לאנגלית מתחילה בתרגומו של סטיבן סוליבן (1774), ואחריו תרגמו את היצירה פרנסיס גלדווין (1806) וג'יימס רוס (1823). בשנת 1843 קרא ראלף וולדו אמרסון את התרגום לאנגלית של הגוליסטן, וכתב הקדמה למהדורה האמריקאית של תרגומו של גלדווין, שיצאה לאור בבוסטון בשנת 1865, ובה הציג אמרסון את היצירה כאחד מספרי הקודש בעולם. מהדורה זו, בוסטון 1865, היא המקור לתרגום לעברית.

אבו מוחמד מוסרף אל דין מוסלי, שייח סעדי שיראזי

משורר וסופר פרוזה פרסי, נולד בשיראז בשנת 1210 ונפטר בשיראז בשנת 1291 או 1292. מוכר כאחד מגדולי המשוררים של המסורת הספרותית הפרסית הקלסית.

מעט ידוע בוודאות מוחלטת על חייו של סעדי. אף בהתייחסויות המוקדמות אליו, הנמצאות במקורות חיצוניים, קיימת שונות בין פרטים חשובים. למרות העובדה שכתביו של סעדי עצמו, בייחוד הבוסתן והגוליסטן, מכילים זיכרונות רבים, כביכול אוטוביוגרפיים, חלק נכבד מהם אינם סבירים מבחינה היסטורית, וככל הנראה בדיוניים או נוצקו בגוף ראשון כדי ליצור אפקט רטורי.

שני התאריכים המהימנים ביותר בביוגרפיה של סעדי הם תאריכי השלמת שתי יצירותיו הידועות ביותר, הבוסתן והגוליסטן. הבוסתן הושלם בסוף שנת 1257, עם חזרתו של סעדי לשיראז לאחר היעדרות ממושכת. הגוליסטן הושלם שנה לאחר מכן, בשנת 1258.

סעדי בילה את העשורים האחרונים לחייו בשיראז. למרות זאת, התפשטו השירה והמוניטין שלו ברחבי העולם דובר הפרסית, ואף הגיעו למקומות שככל הנראה מעולם לא ביקר בהם בעצמו. בהודו בסוף המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, השאירה שירתו, בייחוד הלירית, רושם משמעותי על שני המשוררים הדגולים של דלהי Amir Khusrau ו-Hasan Sijzi. יצירותיו של סעדי הן מדריך לא אמין לביוגרפיה שלו. עם זאת, הביוגרפיה שלו, לפחות בקווי המתאר הכלליים שלה, עשויה לספר לנו משהו על יצירותיו ועל תפיסת העולם שהשפיעה עליהן. סעדי חי במאה שהייתה מלאת אירועים ומן הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של אסיה והמזרח התיכון. ההתפשטות וההתגבשות של הכוח המונגולי התאפיינו בהרס של מרכזי תרבות וציוויליזציה ישנים, בתהפוכות המוסדות הפוליטיים המבוססים ובהגירה המונית של אוכלוסיות. הישרדות גרידא דרשה מזל, שנינות, נחישות והבנה מעשית. סעדי התמודד עם אתגרים אלו בתנועה מיומנת ומתמדת. בשנותיו הראשונות, תנועה זו הייתה פיזית; כחוקר נודד וכמשורר מוערך יותר ויותר שליטתו בשפה ובתרבות האוריינית אפשרה לו לנוע ממקום למקום, והוא נכנס ויצא ממסגדים, משווקים ומארמונות. הוא שמר על ניידות חברתית גם לאחר שהשתקע בשיראז. מיצירותיו עולה כי נמצא בקשר שוטף עם חוגי השלטון בעיר, אך ככל הנראה מעולם לא הצטרף במעמד רשמי לחצר השלטון, וקרוב לוודאי גר בסביבה סופית ענייה, למרות השפעתו, מעמדו ונגישותו לעשירים. נסיבות אלה מסייעות להסביר את ההיקף ואת גיוונו של העולם המתואר ביצירתו, החל מאחוזות האליטה ועד לחיי הרחוב של העניים. האירוניה, ההומור וצדקת המשפט הנמצאים לעיתים קרובות בכתביו, נובעים מיכולתו לשמור על נקודות מבט שונות המודעות לטעויותיו. יחס זה מתבסס, בכל זאת, על מחויבות לערכי ליבה מסוימים: דאגה לסבלם של אחרים (בייחוד כלפי מי שאינם בעלי ייחוס), מודעות לשבריריות החיים ואמונה בחשבון מוסרי בחיים האלה ובחיי העולם הבא. דאגתו של סעדי לרווחה חברתית חייבה עיסוק בבעלי עוצמה פוליטית, אך גם זהירות מדודה ונכונות להתאים את העיקרון למצב הספציפי הנדון. באופן דומה, מכירות יצירותיו בצורך בסמכות דתית, אך גם בצביעות ובצדקנות הנלוות לה לעיתים קרובות. למרות התקופות הקשות שבהן חי המחבר, יצירותיו של סעדי משדרות שמחה וחיוניות שכמו צומחות מהיותו מיומן מאוד בשתי היכולות ההופכות אותנו אנושיים: אהבה ושפה. יצירותיו חוגגות את האהבה על צורותיה הרבות — סולידריות חברתית, חברות, תשוקת האהבה ומסירות דתית — והן עושות זאת בשפה המתענגת על מלוא יכולות המדיום הלשוני, הנעה בין איזון מכובד ותמציתי של פתגמים למשחקי מילים ולשימוש יתר, שלעיתים צורם.

פרנסיס גלדווין

Francis Gladwin היה מתרגם פורה לאנגלית של ספרות פרסית. הוא שירת בצבא בנגל ומאוחר יותר, הודות ליכולתו הלשונית המרשימה, הפך בשנת 1800 אחד משלושת הפרופסורים לפרסית בקולג' פורט ויליאם שבכלכותה, כבר בשנת הקמתו. הוא היה חבר מייסד של החברה האסיאתית של בנגל, ואת יצירותיו ואת תרגומיו המלומדים ביצע בחסותו של וורן הייסטינגס. הוא נפטר בערך בשנת 1813.

גלדווין היה מתרגם מוכשר בעל דיקציה אלגנטית ומדויקת. תרגומיו לוו בטקסט הפרסי המקורי. בתרגומו המלא לגוליסטן של סעדי, The Gûlistân of Sady, שתורגם בכלכותה בשנת 1806 כפרוזה ברורה ואחידה (אין הבחנה בין קטעי השירה לקטעי הפרוזה שלו), מצליח גלדווין להעביר הרבה מן הרטוריקה של המקור. הוא הודפס מחדש כ-The Gûlistân או גן הוורדים בלונדון, בשנת 1808. המהדורה של בוסטון שיצאה לאור בשנת 1865 כוללת חיבור על סעדי מאת ג'יימס רוס והקדמה מאת ראלף וולדו אמרסון.

על המהדורה בעברית

כאמור, המקור לתרגום לעברית היא המהדורה באנגלית שיצאה לאור בבוסטון בשנת 1865, כהדפסה חוזרת של תרגומו של פרנסיס גלדווין משנת 1806. במהדורה משנת 1865 יש שלוש הקדמות — של סעדי, של ג'יימס רוס ושל ראלף וולדו אמרסון. הקדמות אלו לא נכללו בתרגום לעברית, מחשש לאריכות יתר ולחוסר עניין של הקוראים בעברית, אך מי אשר יגלה בהן עניין יוכל למצוא אותן במקור באנגלית. במקור בפרסית כלל הטקסט חריזה ומשקלים, אולם פרנסיס גלדווין בתרגומו לאנגלית נמנע מלכלול חריזה ומשקל, שמא יֵצא שכרו בהפסדו, וגם התרגום לעברית הולך בדרכו.

1 ההקדמה מבוססת בחלקה על אנציקלופדיה איראניקה — Encyclopædia Iranica.

2 עלי אִבְּן אבו טאלב, 598–661, היה הח'ליף הרביעי והאחרון במניין הח'ליפים הראשונים של הסונים. עבור השיעים היה הוא האימאם המקובל הראשון אחרי מוחמד. מחלוקת בעניין הירושה היא שהביאה לפיצול האסלאם לסונה ולשיעה.