גן התקווה

פרק 1 רן

כל העולם במה, וכל בני האדם הם שחקנים. ויליאם שייקספיר כתב את זה ואני לא יכול שלא להסכים איתו כשאני בוחן את האנשים סביבי.

“רן, אני צריכה את העזרה שלך, בבקשה.“ אמילי, אשתו של אחי הגדול, איתי, נעמדת מולי בחיוך שיכול להאיר את הגלקסיה כולה.

“לרשותך, המפקדת.“ אני מצמיד את רגליי ומצדיע בשובבות, מחלץ ממנה צחוק אמיתי ומתגלגל.

“אם מישהו יראה אותנו מהצד הוא עלול לחשוב שאני באמת המפקדת שלך.“ היא אוחזת בידי וגוררת אותי אחריה למטבח.

“אמילי, אהובה, הפכת למפקדת של כולנו מהרגע שנכנסת לחייו של אחי והערת את הדפוק. אמרתי לך כבר שהיית צריכה לבחור בי, אני האח המוצלח יותר. בואי נברח יחד.“ היא ממשיכה לצחוק. אחי הגדול הכיר את אמילי המדהימה כששניהם היו בנקודות שפל בחייהם ולא ידעו איך להתרומם. איתי היה אחרי גירושים קשים ותמרן בין העבודה לבין גידול בנו, רועי, שהיה אז רק בן שבע, ואמילי חוותה אובדן קשה שכמעט הרג אותה, אבל הם הצליחו להשתקם ובנו יחד בית חדש.

“אל תפתה אותי, אני כל־כך עייפה שאני שוקלת את ההצעה שלך ברצינות,“ שני מלצרים חולפים על פניי ובידיהם מגשים עמוסים בכוסות. “אבל אני יודעת שהמטרה חשובה יותר מהכול, לכן הסכמתי לארח את המסיבה אצלנו בבית.“ היא בוחנת בעין קפדנית את האנשים הרבים שטורחים במטבח שלה.

“אני יודע, ואני מעריץ אותך. אולי תלכי לנוח? אני אטפל פה בכל הבלגן.“

“היריון זו לא מחלה, אני יכולה לעמוד בזה,“ ידה מלטפת את בטנה התפוחה. “כל התרומות שייאספו הערב יעברו לעמותת ‘חברים לרצף’ וזה מה שהכי חשוב.“

אני מעריץ אותה.

“אין לי ספק שאת צודקת, אבל מגיע לך לנוח, בשביל זה את משלמת הרבה מאוד כסף לאנשים שיעבדו. את המארחת.“ עברו שמונה שנים מהיום בו איתי נתקל בה, תרתי־משמע, בחוף הים, והיא עדיין מצליחה להדהים אותי.

“לצערי, שני מלצרים הבריזו וחסר לנו כוח אדם.“

“אני אשמח לעזור ולא להיתקל בכל החברים הישנים שלי שנועצים בי עיניים כאילו הייתי חייזר,“ ככה זה כשאתה כבר לא חלק מהסלבריטי, כשאתה מפסיק להסתובב בחוגים שהיית רגיל אליהם.

“הם נבוכים, הם לא יודעים איך להתנהג,“ היא מנסה להרגיע אותי.

“אני לא יכול לסבול את מבטי הרחמים שהם שולחים אליי, את העובדה שבכל פעם שאני מתקרב השיחות נפסקות, כשברור לי שהם מדברים עליי.“ מאז שנאלצתי לסגור את משרד עורכי הדין שלי ואחרי שאיבדתי את הלקוחות שלי, הפכתי לאישיות לא רצויה בחוגים אליהם השתייכתי. למרות שכיסיתי את כל החובות שהיו לי, נותרתי מחוץ לקליקות הישנות.

“הם אנשים קטנים,“ היא פוסקת ומניחה בידיי מגש גדול שעליו קעריות מלאות ברוטב אדום. “בבקשה, תיקח את זה לחצר ותחזור.“ היא עוצרת אותי לפני שאני יוצא, “רן, תהיה גאה בעצמך, עשית את הדבר הנכון.“ היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת ללחיי.

“אני מקווה מאוד.“ אני יוצא מהמטבח ונעצר כשאני קולט שני לקוחות שלי לשעבר נועצים בי עיניים. אני מרגיש שאני נכון להתעמת איתם, להגיד להם בפנים את מה שעומד על קצה לשוני, אבל נעצר במקומי כששתי נשים נעמדות בכניסה למסדרון הארוך וחוסמות אותו.

“לא אמרת לי שזו מסיבה של עשירים פלצנים, הייתי חושבת פעמיים אם לבוא.“ לא הייתי מתאר את זה טוב יותר מהדוברת בעלת השיער הארוך והגלי שהזכיר בצבעו ויסקי משובח. הוא מתנופף מצד לצד בכל פעם שהיא זזה.

“הגיע הזמן שתצאי מהבית, היית סגורה יותר מדי זמן.“ חברתה עונה לה.

“ידעת שהוא יהיה כאן?“ גברת ויסקי שואלת ואני עוקב אחרי תנועת ראשה כשהיא בוחנת את החדר.

“לא היה לי שמץ של מושג.“ התשובה מגיעה במהירות ואני נכון להתקדם ולבצע את המשימה שאמילי הטילה עליי.

“באיזו זכות הוא פונה אליי? מי הוא חושב את עצמו שהוא מדבר אליי בצורה כזו?“ ויסקי ממשיכה בכעס ועושה חצי סיבוב, מאפשרת לי לבחון את צדודיתה. אפה סולד, שפתיה הבשרניות שמשוחות בצבע מבריק שמבליט אותן ננעלות על שפת הכוס שבידה, והיא לוגמת מעט. “איך האמנתי שאני אוהבת אותו? תהרגי אותי אם אני מבינה,“ אודם עולה בלחייה כשהיא מסננת בזעם. “תבטיחי לי שאת מחטיפה לי סטירה מצלצלת בפעם הבאה שהלב הדפוק שלי יעשה תנועת פרפור בכיוון של גבר כלשהו.“ כמטר שבעים של אש ושל חוסר סבלנות והיא נראית על סף פיצוץ.

“לא רצית להקשיב לי,“ החברה מסננת בשקט.

“אז הנה, אני מקשיבה. אם רק אעז למצמץ, לעפעף או אם חלילה הברכיים שלי ירעדו,“ האישה הזו עצבנית ואני לא מקנא במי שייקלע לקו האש. “אני אפילו אהיה ברורה יותר,“ היא מתקרבת לחברתה, זורקת את שערה אל מאחורי כתפיה, מביטה לצדדים ופניה נגלים אליי במלואן. היא מהפנטת. צבע עורה שזוף באופן טבעי, עצמות לחייה גבוהות, עיניה גדולות והיא זועמת.

“את...“ חברתה מנסה לעצור אותה.

“לא סיימתי, אם אתלהב מאיזה זין בטעות, גם אם הוא יהיה ארוך, עבה ורוטט כמו הוויברטור שלי, גם אז תעצרי אותי בגופך אם יהיה צורך.“ אני כמעט נחנק. אלוהים, יש לה פה.

“אולי כדאי...“ החברה אוחזת בידה ומנסה להשתיק אותה.

“אולי כדאי שאלך אליו ואאיר את עיניו לכך שהוא חסר מעוף ויצירתיות, כי כל פעם שהיינו יחד הסתיימה במיטה, כאילו שאין מקומות מעניינים יותר, שלא אדבר על כך שבדרך כלל הייתי מסיימת את הלילה כשאני בוהה בתקרה אחרי שהוא גמר תוך שנייה.“

פי נפתח בתדהמה ונסגר במהירות.

“המרמור הפך להיות חלק בלתי נפרד ממך,“ קול גברי נשמע ואני מסיט את מבטי אל הגבר בחליפה היקרה שצץ משום מקום ועומד לידי, נועץ מבט בוויסקי הלוהטת. “גם ככה לא היית ז...“ היא מסתובבת אלינו במהירות האור לפני שהדפוק מסיים את המשפט שלו, שולחת בחדות את ידה האוחזת בכוס ושופכת את הנוזל היישר בפניי.

“מה...“ אלוהים עדי שאני מנסה להתחמק, לזוז או להגן על פניי. אני שוכח לרגע את המגש הגדול שבידיי ומועד לאחור. הצלוחיות הקטנות מחליקות והרוטב האדום נמרח על חולצתי הלבנה. “פאק,“ ריח חמוץ־חריף מציף את נחיריי. אני נכון לחנוק אותה ואת הגבר שלו הייתה מיועדת מקלחת האלכוהול שלה זכיתי. הוא מתאדה במהירות ונעלם.

“אלוהים,“ היא מניחה את ידה על פיה, עיניה הגדולות פעורות לרווחה כשהיא קפואה במקומה. “אני כל־כך מצטערת,“ היא ממלמלת כשהיא מתעוררת מההלם. אני עדיין לא. “לא התכוונתי, זה...“ היא מנסה להתקרב אליי ואני נסוג לאחור. “איך אני יכולה לעזור?“ היא נעמדת מולי, קרוב מדי, מסוכן מדי.

“עדיף שתשמרי ממני מרחק, בעצם, מכל מי שבסביבה.“ אני מסנן בכעס כשאני בוחן את הופעתי האיומה, יותר גרוע מזה לא יכול היה להיות.

“לא, אני חייבת לך התנצלות. תן לי לעזור לך.“

“אני מעדיף שלא,“ אני חותך אותה במהירות.

“הרסתי לך את יום העבודה,“ היא מתכופפת ומרימה את המגש. “אם הבוס שלך ירצה לפטר אותך, תפנה אותו אליי, אני אסביר לו שזו אשמתי. בחיי, אני לא יודעת מה קרה לי.“ היא לא מפסיקה למלמל, מעלה את מפלס העצבים שלי גבוה יותר. מהמקום בו אני עומד גברת ויסקי כבר לא מצליחה להצחיק אותי יותר.

“יום עבודה...“ אני עדיין נטוע במקומי.

“הנה, בבקשה,“ היא פותחת במהירות את התיק הקטן שתלוי על כתפה. “זה בשביל החולצה.“ היא מניחה בידי שטר של מאתיים שקלים. “ושוב סליחה.“ היא מסתובבת, אוחזת בידה של חברתה ומושכת אותה הרחק ממני, מותירה אותי כשפי עדיין פעור.

“מה לעזאזל קרה לך?“ איתי עומד מולי ומנסה לכבוש את הצחוק שלו.

“שלא תעז,“ אני נושך את שפתיי כשכולם נועצים בי מבטי רחמים. “אני נראה כמו מלצר?“ אני שואל את איתי כששטר מאתיים השקלים עדיין בידי.

“קיבלת טיפ?“ המנוול כמעט נחנק מהצחוק שמבעבע מתוכו.

“תוריד את החיוך מהפנים שלך לפני שאני...“ אני מחפש אותה בעיניי, אבל היא כבר נעלמה בין ההמון.

“בוא, אמצא לך בגדים נקיים,“ הוא מסמן ואני גורר את עצמי אחריו.

“ידעתי שאסור היה לי לצאת מהבית הערב.“

“היית צריך להתאוורר.“

“יופי, התאווררתי ותראה איך זה נגמר.“ אנחנו נכנסים לחדר השינה שלו.

“תתפשט,“ הוא אומר כשהוא פותח את ארון הבגדים.

“כמה רומנטי,“ אני נכנס לחדר הרחצה ופושט את בגדיי ההרוסים ללא תקנה.

“איך היה בבית המשפט? לא הספקתי לשאול אותך.“ הוא נכנס אחריי ומתיישב על שפת האמבטיה הגדולה.

“היא לא הגיעה.“ אני נושך את שפתיי בכעס כשהריח הנורא של הרוטב האדום שוב מציף את אפי.

“אני מצטער,“ הוא עונה בכאב אמיתי. “למה לא אמרת לי?“

“בשביל מה?“ הוא מרים גבה כשאני עונה. “במה זה היה תורם? בכך שהייתי הורס גם לך את מצב הרוח?“ אני מנקה את שאריות הרוטב מצווארי.

“כדי שאוכל ל...“

“אני לא מקרה סעד,“ אני יורה ונועץ בו מבט מוכיח.

“לא אמרתי את זה ואתה יודע שאני לא חושב ככה, דבר ממה שקרה הוא לא באשמתך,“ הוא מגיב במהירות.

“אני כבר לא בטוח,“ אני משפיל את עיניי בתבוסה שלא עוזבת אותי כבר יותר מדי זמן. “לפעמים אני מנסה לחשוב ולהבין מתי התרחקנו, מתי איבדתי אותה לתוך החרא הזה, איך הייתי עיוור ולא שמתי לב למה שקורה סביבי.“ זה לא מפסיק להטריד אותי.

“תפסיק להאשים את עצמך,“ הוא נעמד מולי, כועס. “תפסיק להלקות את עצמך ותן לאנשים שאוהבים אותך את האפשרות לעזור לך.“

“אני לא לוקח ממך כסף.“ התשובה שלי מהירה וחדה.

“אתה עקשן,“ הוא נושף אוויר בקול. “בא לי לחנוק אותך לפעמים, לנער אותך ולטלטל אותך עד שהברגים שהתרופפו לך בראש יחזרו למקום.“

“זה הדדי.“

“ממתי אנחנו מתחשבנים על כסף בינינו? ממתי אנחנו מתחשבנים על משהו, נקודה.“ הוא לא מרפה.

“זה לא קרה מעולם וגם לא יקרה עכשיו,“ קולי נחרץ. “זה החרא שלי ואני אסדר אותו.“

“זה החרא שלה,“ הוא נושף בתסכול.

“והיא עדיין אשתי. לפחות על הנייר, לצערי, אז באופן אוטומטי זה גם שלי.“

“מכרת את הבית שלך, סגרת את המשרד, אתה עובד מתוך חדר בבית של ההורים כשאני יכול...“

“אל תמשיך,“ אני חותך אותו לפני שיפצח בנאום הקבוע שלו.

“זו הגאווה המטופשת שלך.“ אנחנו עומדים זה מול זה כמו שני תרנגולי קרב זועמים.

“תפסיק, אני לא אקח את מה שאתה ואמילי בניתם בשתי ידיים.“ אני לא אסבך אותם בחרא שלי, לא אחרי שעבדו כל־כך קשה כדי להקים את המשפחה הקטנה והמקסימה שלהם. לא אחרי שאמילי כמעט איבדה את שפיותה לפני שנים כשגילתה מה בעלה עשה שגרם לה לאבד את הדבר החשוב ביותר בחיים — את ילדיה.

“אתה מתסכל אותי,“ הוא אומר בכנות.

“אחי הגדול,“ אני מניח יד על כתפו בחיבה. “לא תצטרך לסבול אותי עוד הרבה זמן.“ אני מנסה להעלות חיוך על שפתיי.

“על מה אתה מדבר?“

“קיבלתי את ההצעה של מר אברהמי.“

“אתה רציני?“ הוא נועץ בי מבט כשאמילי נכנסת לחדר.

“מחפשים אתכם,“ היא נושקת לאיתי ופניו מתרככות במהירות. “מה קרה?“ היא מניחה את ידה על אפה ומעווה את פניה, “מה זה הריח הזה?“ החיוך על פניו של איתי מתרחב והוא מניח את ידו על גבה ומושך אותה מחוץ לחדר הרחצה כשהוא לא מסיר את מבטו האוהב מפניה. אני יודע עמוק בתוכי שאסור לי לצפות שאזכה בסוג הקשר שיש ביניהם, זה קורה אחת למיליון. אני הייתי דפוק מספיק כדי ליפול פעם אחת יותר מדי. לא אעשה זאת שוב, המחיר שנגבה ממני כבד מדי.

“הוא נוסע, הוא קיבל את ההצעה של הזקן.“ איתי מעדכן אותה.

“באמת?“ פניה מוארות. “זה נהדר.“

“מה נהדר בזה?“

“הוא יעשה משהו חדש בחיים, הוא יפתח דף חדש, רחוק מכולם ומהתזכורת היומית של כל מה שהשתבש,“ היא עונה בעדינות ומניחה את ידה על לחיו של איתי.

“תודה לקול השפיות במשפחה.“ אני נדחק ביניהם ונושק ללחייה. “אני חוזר ואומר שהייתי צריך להכיר אותך לפניו, וככל שעובר הזמן אני בטוח בכך יותר. בחרת לא טוב, אין לי ספק בכך.“

איתי חובט בכתפי.

“תקשיב לי טוב־טוב,“ אמילי מסתובבת אליי, מניחה את ידיה על פניי ומתעלמת ממורת הרוח של בעלה. “מגיע לך להיות מאושר שוב, עשית כל מה שאפשר בשביל סתיו. לצערנו הרב, היא ממשיכה לחזור על אותן טעויות ולא מתקדמת למרות כל מה שנתת לה והצעת לה. הגיע הזמן להתקדם ולהשאיר את הסאגה הזו מאחוריך.“ אמרתי כבר שהיא אוצר?

“מה הייתי עושה בלעדייך?“ אני מחבק אותה בחום. “מה הוא היה עושה בלעדייך?“ אני מזעיף פנים לאחי האהוב.

“ואתה,“ היא מנופפת באצבעה מול איתי. “תתחיל לתמוך בהחלטות שלו בדיוק כמו שהוא עשה בשבילך.“ היא נושקת לשפתיו. “הפרויקט הזה תפור עליו, תזכור מי בנה את גן השמש, תזכור כמה מאושר הוא היה באותה תקופה.“

“אני לא אצליח להתרגל לעובדה שהוא יהיה רחוק כל־כך.“ איתי משפיל את ראשו.

“זה בסך הכול כמה שעות נסיעה, הוא לא עובר לאנטארקטיקה,“ היא גוערת בו בחיבה. “ואני מזהירה אותך,“ היא פונה שוב אליי, “אני אבוא לבדוק שלא הקמת את חומת ברלין סביבך, אחרת יהיה לך עסק איתי.“ היא מסיימת את הנאום שלה בחיוך.

“תודה, אהובה.“ הפרויקט הזה הוא בדיוק מה שאני צריך בתקופה זו של חיי ואני מצליח להרגיש את ההתרגשות שמתחילה לבעור בגופי.