גן של התחלות חדשות

פרק 1

אני מאיירת, וזה נשמע רומנטי, כאילו אני מבלה את ימי מתחת לעץ ענֵף שהשמש מבצבצת בין עליו, עם קופסת צבעי מים על ברכי. האמת היא שאני מבלה את ימי סרוחה בכיסא משרדי, הורסת את היציבה שלי ועובדת על מחשב. ברור שיש גם שמש, כי אני גרה בדרום קליפורניה.

אני אוהבת איור מסורתי, עם עיפרון וצבע, והלוואי שהיה לי יותר זמן לאייר ככה, אבל כשגמרתי ללמוד בקולג', העבודה שמצאתי היתה איור ספרי לימוד. כשהתחלתי לעבוד, ציפיתי שהתפקיד יהיה נקודת זינוק טובה, אבל התברר שזאת עבודה נוחה ונהדרת עם משכורת טובה, הטבות, קפה בחינם וכל ספרי הלימוד לכיתה ב' שאני רוצה. שמונים ושניים אחוזים מהתלמידים האמריקאים משתמשים במוצרי "פּוֹפְּלָר פְּרֶס", ועושים זאת כבר כמעט מאה שנים. אני מתה על זה. אני לומדת כל מיני דברים מעניינים, ואני מציירת ויוצרת דברים שילדים מסתכלים עליהם וכנראה מקשקשים עליהם כובעים קטנים ושפמים. פעם אנאבל הביאה הביתה אחד מִספרי הלימוד שלי - "ילדים בראי ההיסטוריה", מהדורה רביעית - וראיתי שעשרות ילדים השתמשו בו, וכל אחד מהם הוסיף לדמויות ההיסטוריות שלי פרטים חדשים שבחיים לא הייתי מעלה על דעתי. מי ידע שמרטין ואן בְּיוּרֶן יהיה כל כך "מצויד"?

אנחנו ארבעה במחלקת הקריאייטיב, נוסף על כותב תוכן במשרה מלאה, שלושה תחקירנים ועוזרת מנהלית שהיתה שם מאז ומתמיד ושבעצם מנהלת את כל המחלקה. הבוקר היא הרימה את עיניה כשנכנסתי וכיווצה את שפתיה.

"התחקירנים החזירו את פין הלווייתן שלך, ליליאן."

הרמתי את גבותי. "רוז, כמה זמן חיכית לומר את זה?"

היא לא מצמצה. "הגעתי הנה בשבע, אז נראה לי ששעתיים."

המשכתי ללכת. "תגידי להם שהם יקבלו את הפין שלהם בחזרה בבוקר."

היא השתעלה. "כבר אמרתי להם שהם יקבלו אותו בהמשך היום."

נעצרתי והסתובבתי, "למה עשית את זה?"

היא הסתכלה על המגזין שהסתירה מתחת לשולחנה. "כי ככה יכולתי לומר, 'נחזיר לכם את הפין בסוף היום, אבל זה יהיה קשה'."

"אני מבינה שלא יכולת להתאפק."

היא משכה בכתפיה. "במערבולת השעמום של היום שלי, אני קופצת על כל הזדמנות."

חברתי למשרד, סאשה, הרימה את עיניה מיד כשנכנסתי. "הֵיי, רוז אמרה לך על הפין?"

"כן. את עדיין צריכה שאעזור לך בספר הביולוגיה?"

"התפתחות ביצת התרנגולת? זה יכול לחכות."

"יופי, תודה."

סאשה משכה בכתפיה. "ממילא התרנגולת באה קודם..."

אני רק רוצה להבהיר: בדרך כלל אין כל כך הרבה בדרנים במחלקה שלנו של "פופלר פרס". לרוב היא משעממת מאוד, בייחוד אם אנחנו מעדכנים ספר לימוד לכימיה או משהו כזה. אבל יש בה רגעים מזהירים, וגם קפה.

התיישבתי, פתחתי את קובץ הפין של הלווייתן ובהיתי בו. זה לא קובץ שלם של פּינֵי לווייתן; זה רק איור קטן יחסית בספר לימוד לרפואה וטרינרית, ותהיתי למה בכלל הוא נכנס לַספר. כן, חשוב להיות יסודיים, אבל כמה וטרינרים יצטרכו לנתח פין של לווייתן? הרי בפעם האחרונה שלקחתם את התוכי שלכם לווטרינר, לא קרה שלא הצלחתם להיכנס לחדר ההמתנה בגלל הלווייתן האימפוטנט שישב לחוץ על כמה כיסאות. או בגלל זוג הלווייתנים הצעירים שהחזיקו ידיים והסתכלו בקנאה מסביבם על כל הגורים בקופסאות הקרטון, ומדי פעם שיגרו זה לזה מבטי תמיכה וכחכחו בגרונם. בדקתי את האימייל שלי: התחקירנים החזירו אותו פשוט מפני שבאחת התוויות היתה שגיאת איות. איך הם בכלל עלו על זה? הרמתי את הטלפון וחייגתי.

"מחלקת התחקיר, אַל מדבר."

"אל, זאת לילי."

"הֵיי, לילי, מצטער על הפין שלך."

נעתי בכיסאי. "אוף, מה יש לכולם הבוקר? כולכם משתבצים בגלל הפין."

"כביכול."

"אז זאת השאלה שלי, אל. אתה בטוח שיש שם טעות? העורך שלי מסכים עם מה שיש לי, אז מה יש לכם שם, אנציקלופדיה של פּינים? תחקיר פּינים 2000?"

שמעתי אותו מגחך. "את יודעת שאני לא יכול לחשוף את מקורות מחלקת התחקיר שלנו. אני אצטרך להרוג אותך, ואז נאבד את המאיירת הכי טובה שלנו."

פניתי לסאשה. "החבר שלך אמר עכשיו שאני המאיירת הכי טובה."

שתינו שמענו את אל צווח. סאשה משכה בכתפיה בלי להסתובב.

"תגידי לו שאחרי שראיתי את הציוד של מוֹבּי, הוא ממילא כבר לא מעניין אותי."

"אל, היא עוזבת אותך למען יונק ימי."

"שוב? איזה זונה. לא, אבל ברצינות, האיש שלנו באקווריום קלט את שגיאת הדפוס, ובדקנו עם העורך, והתוכן המקורי שלו היה שגוי. לא סיפור גדול, רק עשינו תחקיר. אנחנו רואים עובדה, אנחנו בודקים אותה. זה התפקיד שלנו."

"נו, טוב, אז בסדר. לא ידעתי שיש לכם מאלף לווייתנים בכוננות."

"שוב, אני לא יכול לחשוף את המקורות שלי, אבל איך עוד חשבת ששני בחורים מוזנחים עם תארים במדעי הרוח מוכיחים את כל הדברים האלה? רק עם כרטסת מידע שמנה, מלאה בשמות של אנשים חכמים עם תחומי עניין צרים!"

"אתה צודק, אל." ניתקתי, תיקנתי את המילה ושלחתי מחדש את המסמך לרוז. צירפתי לה הערה, שהיא יכולה לתקוע את הפין בתיבת הדואר הנכנס של התחקירנים. ידעתי שהיא תעריך את זה.

הטלפון שלי צלצל. רוז. "ההנהלה רוצה לדבר איתך."

קימטתי את המצח. "מפטרים אותי?"

היא צקצקה בלשונה. "אין לי מושג. אולי תרימי את הביצים שלך ביד ימין, תעלי למעלה ותבררי בעצמך?" יש שמועה שרוז היתה פילגשו של מר פופלר ונשלחה אל "מחלקת האמנות", כפי שקראו לה במקור, כדי להסתיר אותה מאשתו. היות שלפי זה היא בת שמונים, וזה לא הגיל שלה, אני מפקפקת בכך, אבל ברור שיש לה מידע מביך על מישהו. אחרת הם היו מפטרים אותה מזמן. היא מסתדרת היטב עם אנשים כמו שאריות מסתדרים היטב עם צבאים. נאנחתי ועליתי להתמודד עם רוברטה קינג, המנכ"לית שלי.

רוברטה קינג היא בטח בגילי, אבל היא מכונית מרוץ ואני לעומתה בסך הכול רולר בליידס. (זאת לא האנלוגיה הכי טובה לאף אחת מאיתנו, אבל זה משהו שאבא שלי תמיד אמר וצץ במוחי. הוא מת לפני שנה, אבל אני משאירה אותו בחיים בכך שאני גונבת את החומרים הכי טובים שלו.) רוברטה ואני נפגשנו אולי חמש-שש פעמים בפעילויות יזומות שנועדו לגבש אותנו לקהילה, כמו נפילה לאחור בתקווה שיתפסו אותך ועוד חוויות מדכדכות, וכל מה שהצלחתי לזכור לגביה זה שנראה שהיא מרגישה שם לא בנוח ממש כמוני.

לבשתי אוסף פריטים של "אמא עובדת", שכלל חצאית ארוכה מעל מגפיים (עם שני גרביים שונים, אבל החצאית כיסתה אותם), חולצת טריקו ארוכת שרוולים שישנתי בה וסוודר קצת רפוי עם צווארון וי מ"טרגט". רוברטה לבשה חליפה. היא הדיפה ריח של פרחים, ואני - ריח של ופל אמריקאי.

אבל היא חייכה אלי כאילו היינו חברות ותיקות, וברור שזה אמר שעומדים לפטר אותי.

"הַיי, רוברטה. רוז אמרה שרצית לדבר איתי."

"כן, הַיי, לילי. בואי, תיכנסי. שבי, בבקשה." היא הדפה את כיסאה לאחור ושילבה רגליים, כדי לציין שזאת שיחת בנות מהסוג הלא מחייב. ישבתי בגב זקוף, כמו שצריך, וגם אני שילבתי רגליים.

"מה שלום הילדות?" אוי, יופי, שאלה אישית.

"טוב, תודה. את יודעת..." שיט, קולי דעך. למה זה קשה? אני אישה, היא אישה, שתינו עבדנו בהוצאה לאור, בייצנו, הזענו, אכלנו גלידה והרגשנו אשמות בגלל זה, קראנו את מגזין "פיפל" ליד הקופות, תהינו מה אנשים חושבים עלינו. אנחנו צריכות לדעת איך להירגע.

"שתי בנות קטנות, נכון?"

הנהנתי.

"ובעל מת?" טוב, היא לא שאלה את זה, סתם הוספתי את זה בראש שלי. לעתים קרובות אנשים שואלים, כשהם לא מכירים אותך, "אה, ואיפה בעלך?" או "ומה בעלך עושה?" וקשה מאוד לא לענות, "אני מקווה שהוא בגן עדן", או "בעיקר נרקב". בכל אופן, היא לא הזכירה אותו, וזה אומר שהיא זכרה שהוא מת והיתה מנומסת ומתחשבת. איזה כלבה.

"אז לילי, כמו שאת יודעת, המצב בתחום ההוצאה לאור קצת קשה. בכל המדינה מקצצים את תקציבי החינוך, וברור שיש לזה השפעה ישירה על העסק שלנו. 'פופלר' מסתעפת קצת כדי לנסות להישאר בעניינים."

צחקתי. היא השתתקה וקימטה את מצחה. הסמקתי. "סליחה... חשבתי שזה משחק מילים... פופלר, כלומר עץ צפצפה... מסתעפת..." אני נשבעת שגלגל קוצים עבר במשרד וניתר על קמט בשטיח.

רוברטה כחכחה בגרונה. "למזלנו, צצה הזדמנות. חברת 'בְּלוּם' היא אחד מתאגידי הזרעים והפרחים הכי גדולים בעולם." הנהנתי. אפילו אני שמעתי עליהם, ואני לא מבדילה בין מרגנית לידית. "הם הפיקו סדרה של מדריכי פרחים והם רוצים להוסיף לה סדרה על ירקות. הם ביקשו מאיתנו להוציא אותה לאור כי ההוצאה הקטנה שהוציאה לאור את מדריכי הפרחים פשטה את הרגל."

הנהנתי, עשיתי פרצוף אינטליגנטי ומתעניין והוספתי גם קמט קטן בין הגבות להפגין יתר ריכוז. האמת היא שפשוט חיכיתי לשמוע את שמי, כמו כלב.

"אנחנו רוצים שתאיירי אותם."

שוב הנהנתי, אבל היא הפסיקה לדבר.

"טוב, זה יהיה... כיף." הייתי מבולבלת. מה כל הרעש? למה היא הזמינה אותי למשרד כדי לספר לי על עבודה? בדרך כלל היינו מקבלים תדרוך על פרויקטים חדשים למטה, בישיבה קצרה, ואז הם היו מגיעים באימייל.

רוברטה חזרה לדבר. "זאת עבודה גדולה מאוד."

"טוב, יש הרבה ירקות בעולם."

"כן, והאנשים מ'בּלוּם' רוצים לכתוב על כולם. יהיו כמה ספרים, וגם נספח."

"אני אוהבת נספחים."

"ואנחנו רוצים שתאיירי אותם ידנית, לא במחשב. צבעי מים, עט ודיו, פחם, כל מה שתרצי. 'בלום' רוצים ליצור משהו אמנותי שיאריך ימים, וגם לרכוב על תחיית העניין במזון אִטי, גינון אורגני ותנועת השיבה לאדמה." משהו הלחיץ אותה, שמעתי את זה בקולה. פתאום היא הביטה בי ופלטה, "לצערי עשיתי משהו נורא. ממש-ממש נורא."

הייתי מופתעת, מפני שלא חשבתי שהיא בחורה כזאת, אבל התכוננתי להזדעזע.

"אמרתי שתלכי לקורס גינון." היא כחכחה בגרונה. "קורס לגידול ירקות."

"סליחה?" קימטתי את המצח, "אמרת קורס גינון?"

רוברטה הסמיקה. "דיברתי בטלפון עם האישה מ'בלום', והיא הזכירה שאחד מבני המשפחה מעביר קורס לגידול ירקות כאן בלוס אנג'לס, ואני אמרתי שאת תלכי לזה."

"לקורס?"

"כן."

"לגידול ירקות?"

"כן." היא דיברה לאט יותר, כי כנראה לא קלטתי. "אמרתי שתלכי לקורס על גידול ירקות." היא אמרה את זה כמו מישהו שאומר, "ויצַפּו אותך בחומצה גופרתית מבהונותייך ומעלה".

"לא אכפת לי ללכת לקורס גינון. זה נשמע כֵּיפי." השתתקתי. "זאת התחייבות לשלוש שנים שדורשת הרמת משאות כבדים?"

היא הניעה את ראשה במרץ לשלילה. "זה בשבת בבוקר, לשישה שבועות. ברור שנשלם לך על הזמן הזה." משכתי בכתפי והיא קפצה על המציאה. "וניתן לך עוד ימי חופשה."

הייתי עושה את זה בחינם, אבל לא היה צורך לומר לה את זה. "נשמע הוגן."

היא התחלחלה. "הייתי הולכת לקורס הזה בעצמי, אבל אני פשוט לא יכולה."

שיניתי קלות את דעתי עליה. "למה?"

"אני שונאת תולעים." היא ממש רעדה, ואולי אפילו החווירה. היה קשה לראות מתחת לאיפור המושלם שלה. "עברתי חוויה רעה בתור ילדה. שתדעי לך, אני אפילו לא יכולה לעמוד קרוב מדי לאדמה, רק ליתר ביטחון."

נאלצתי לנשוך את שפתי כדי לא לבקש פרטים. מה נחשב לחוויה רעה עם תולעים? דמיינתי אותה רצה לה, קטנה וחמודה בבגדי "בייבי גאפ" תואמים, מועדת, נופלת, צמותיה הקטנות מתנפנפות בתנועה אטית כשהיא נופלת ארצה, מחליקה, נתקלת פנים אל פנים בתולעת... ששלפה אקדח וירתה בה? נשכה אותה באף? זאת אומרת, בחיי, אפילו אין להן פה. אבל אי-אפשר לומר דבר כזה לאנשים. אי-אפשר ללעוג בגלוי לפחדים שלהם. אבל הזכרתי לעצמי לעשות את זה אחר כך, בפרטיות.

היא עדיין נראתה מודאגת. "אז תעשי את זה?"

משכתי בכתפי. "בטח, בשמחה. אני בטוחה שזה ייתן לי השראה לאיורים." לא הוספתי שתמיד אוּכל להתיידד עם איזה גזר במחלקת הירקות בסופר, אבל נראה שהיא חושבת שהקורס הזה יעזור לפרויקט, אז מי אני שאתווכח?

היא נרגעה בבירור וקמה. בגדיה התיישרו להפליא, בלי שום קמט. אולי היא הסתירה בחוּר קטן מתחת לשולחן העבודה שלה, שגיהץ אותה בזמן שישבה. הבגדים שלי נתקעו במקומם, כאילו מישהו כדרר והשליך אותם לעברי.

"מעולה. הקורס מתחיל בשבת הקרובה. את יכולה להביא את הילדות שלך."

אמרתי תודה, והיא אמרה תודה, ושתינו לחצנו ידיים ושוב אמרנו תודה, ואז היא הוסיפה משהו.

"אנחנו מאוד מודאגים מעתידה של 'פופלר'. אבל אני יודעת שתעשי רושם טוב, תעשי עבודה נהדרת ותצילי את החברה."

"אז בלי לחץ," ניסיתי לרכך את הסרקזם שלי בחיוך קטן.

החיוך הטבעי הראשון שלה מאז שנכנסתי למשרדה הופיע. "אני יודעת שאת מסוגלת לזה."

דידיתי החוצה וירדתי בחזרה למשרדי.

נכנסתי למטבחון ומזגתי לי קפה ענקי. על הספל שלי היה כתוב "האבא הכי נפלא בעולם", ואני מניחה שהוא התאים לי, אם כי בחרתי בו מפני שהוא היה בגודל של דלי. רוז תלתה מעל מכונת הקפה שלט: אם אתם גומרים את הקפה, תכינו קנקן חדש, אחרת החיים שלכם יהיו... מאתגרים. היא גם התכוונה לזה. פעם סאשה שכחה, ורוז העבירה את כל השיחות היוצאות שלה אל משרד המנכ"ל, וכך חמש פעמים ברציפות הבן אדם הרים את הטלפון וזאת היתה סאשה. בסופו של דבר הציע המנכ"ל שבפעם הבאה היא לא תשכח להכין קפה.

כשחזרתי לשולחן העבודה שלי התקשרתי לאחותי.

"את יכולה לשמור על הבנות כל שבת בבוקר בששת השבועות הבאים?"

השתררה שתיקה. אחר כך היא אמרה, "כן, אם לא אכפת לך להסיע אותן אלי ולהסתכן בכך שתיתקלו באנשים עירומים. או בחיות מאולפות."

צחקתי. "בחייך, החיים הפרטיים שלך לא עד כדי כך מסעירים."

"זה מה שאת חושבת. תזכרי שהשתמשת במילה פרטיים."

"אז זאת תשובה שלילית?"

"אני צריכה להתחייב לכל הסדרה? אני לא יכולה לעשות את זה לפי הצורך?"

"זה הצורך. בעבודה ביקשו ממני לעשות קורס גינון, וזה כל שבת בחודש וחצי הבאים. אני מאיירת ספר על ירקות, והם חושבים שזה יעזור אם אלמד איך לגדל אותם."

"אולי הם צודקים."

"אני בספק. עשיתי עבודה נהדרת על 'מנזרים באירופה של המאה הארבע-עשרה', ואני לא נזירה, או צרפתייה, או מתה כבר חמש מאות שנה."

"את צודקת. את לא יכולה לקחת אותן איתך?"

"אני יכולה, אבל חשבתי שהן יעדיפו להיות איתך."

"אולי גם אני אבוא לקורס ואעזור לך שם עם הבנות?"

הרחקתי את השפופרת מהאוזן והסתכלתי עליה.

"את מרגישה בסדר? גינון? באמת?"

היא נאנחה. "אני מרגישה שהעבודה שלי מעיקה עלי היום. את השעתיים האחרונות העברתי בשיחות בטלפון, בצעקות על אנשים שלא אפגוש בחיים, אבל גורל החֶברה שלי נמצא בידיהם החלקלקות. פריט חשוב מאוד התפייד, ועוד באמצע מעבר, מה שרק מסבך את המצב בשבילי."

"וואו, את ממש מעוצבנת אם סיימת את המשפט במילת יחס."

"תקפצי לי."

"מה זה היה?"

"אה, את יודעת, כרגיל. פסל יקר מאוד בן אלף שנה של סוס."

"אולי הוא פשוט בארגז הלא נכון או משהו כזה."

"הוא בגודל טבעי. ורוכבת עליו אישה עירומה שמחזיקה מעליה עיט בלי ראש. אבל חוץ מכל סימני ההיכר המשניים האלה, קל לפספס אותו."

"טוב." השתתקתי. "אין לי שום תשובה לזה. בהצלחה עם הסוס שנעלם לך." ניתקנו. בחיי, השיחות שלנו הזכירו יותר ויותר שיחות של זוג זקנים נשואים. מלבד החלק של העיט חסר הראש, אם כי אני תמיד אומרת שאף פעם אי-אפשר לדעת מה קורה בנישואים של אחרים.

"אנחנו מה?" אנאבל נראתה ספקנית במראה הפנימית.

שוב היינו במכונית. אני צריכה לקנות לעצמי כיסוי חרוזים למושב הנהג, כזה שאמור לעזור לגב, אבל בסוף הדוגמה תישאר חקוקה לתמיד על התחת שלי, והדבר האחרון שאני צריכה שם מאחורה זה עוד מרקמים.

נסענו הביתה אחרי הלימודים. או לפחות עמדנו לנסוע, ברגע שטור ההסעות המשותפות יצא סוף-סוף מחניון בית הספר. העניין בנתיב ההסעות המשותפות הוא שהמורים משתמשים בו כדי להראות עד כמה הם מחבבים את ילדייך, ולפיכך גם אותך. אולי אני מגזימה קצת, אבל איך עוד אפשר להסביר את העובדה שאני חונה בראש הטור ורואה את הילדה שלי יושבת ומחטטת באף בעידון של הווארד קרטר, הארכיאולוג שחופר בפירמידה, ואת המורות הופכות עולמות כדי להביא ילדים למכוניות שחונות הרחק מאחורי? מכוניות שבהן אמהות ששולחות עוגיות בתדירות גבוהה יותר, או בכלל שולחות עוגיות. אמהות שזוכרות לשלוח גלויות תודה אחרי מסיבות יום הולדת, או שמלבישות את ילדיהן בבגדים נקיים יותר מפעם בשבוע. הן תמיד נחמדות, המורות האלה, אבל הן אומרות דברים כמו, "אה, אנאבל כל כך מיוחדת." או, "קלייר אמרה היום משהו ממש מצחיק בכיתה." או, "יש לה אוצר מילים מדהים, גברת גירוָון. בחיי, אני אפילו לא בטוחה שלטיגריסית יש דגדגן."

עניתי על השאלה ברוגע. "אנחנו הולכות ללמוד איך לגדל דברים בגינה."

"אני כבר יודעת איך לגדל דברים," התלהבה קלייר. "אנחנו עושים את זה בבית הספר."

העפתי בה מבט חטוף מעבר לכתפי. "באמת?"

היא הנהנה. אנאבל אישרה. "לילדים הקטנים יש גינה במגרש המשחקים. אנחנו רואים אותם שם, חופרים באדמה."

"נישקתי תולעת." זה הקטע של קלייר, היא ביישנית.

"היא נישקה אותך בחזרה?"

היא צחקה. "אמא! תולעים הן לא בנות. הן גם בנות וגם בנים!"

הא. אחת-אפס למערכת החינוך של לוס אנג'לס.

"כן, הן הֶרְמַפְרודיטים," הבהירה אנאבל.

"לא, הן בנים ובנות." קלייר לא התכוונה לתת לאחותה לנצח אותה.

כמעט הגענו לרחוב שלנו. "בכל אופן, אנחנו מתחילות בסוף השבוע הזה, וזה יהיה כיף. דודה רייצ'ל תבוא איתנו לקורס."

"אני יכולה לחזור אלייך בקשר לזה?" אנאבל כנראה היתה צריכה להתייעץ בנושא.

"אני באה." קלייר לא היתה צריכה אישור מאף אחד.

חנינו מול הבית ונתתי לבנות לצאת. צעדתי לאחור כדי להתחמק ממפל הזבל שנפל מהמכונית כשהדלת נפתחה. תמיד אפשר לראות איפה חניתי: עטיפות חטיפי גרנולה, קשית קטנה מכופפת מקופסת מיץ, מגבון מלוכלך. גללי אמא. דמיינתי גשש אינדיאני משתופף על המדרכה: "אישה מלאה בגיל העמידה, הולכת דרומה, מוקפת בגוריה." הוא יזדקף ויטלטל את ראשו המלכותי ברחמנות. "נעה לאִטה."

כשסגרתי את דלת המכונית הבחנתי בשמשת חלון שבורה בתעלה, ומיד שאלתי את עצמי אם היא נמצאת שם מאז התאונה של בעלי. ברור שלא, אבל תמונות מאותו יום הבליחו לעתים קרובות במוחי בלי הזמנה. זכוכית שבורה. דלת מכונית שנטרקת פתאום. קפה שנשפך ברחוב, עדיין מהביל. צלילי רכב חירום מעורבבים ברעש סטטי.

הם הגיעו מהר מאוד כשדן נהרג, אם כי לא שמעתי את הסירנות. עמדתי במטבח, שִחזרתי את הריב שבמקרה היינו באמצעו ואמרתי את כל הדברים שהתכוונתי לומר. זה היה ריב לוהט, שבו הלכנו לישון כועסים, עדיין כעסנו כשהתעוררנו, ואז העברנו אותו להמתנה מַכעיסה בזמן שהוא לקח את הילדות לבית הספר.

"אני אחזור," היו דבריו האחרונים, אבל לא בטון נעים שאומר "אל תדאגי", אלא יותר בסגנון "שליחות קטלנית", שאומר "הוויכוח הזה עוד לא נגמר". לא שזה שינה משהו. ממילא זה לא היה נכון, ואף פעם לא יהיה.

חזרתי להיום והתבוננתי בילדות שיוצאות מהמכונית במין נפילה האופיינית לילדים קטנים, ואז שלחתי את ידי אל המושב האחורי כדי להוציא ילקוטים, עבודות אמנות ונעליים תועות. כשהתקרבתי אל הדלת שמעתי את פרנק, הלברדור שלנו, נובח. הוא קיבל את פנינו בהתלהבות, רחרח את הילדות בחיפוש אחר אוכל, ואז גרר את ישבנו השמן על השטיח.

"אמא, לפרנק שוב יש תולעים," הכריזה אנאבל הילדה הווטרינרית והדליקה את הטלוויזיה.

"אולי פשוט מגרד לו בטוסיק," הציעה קלייר. "זה קורה."

נאנחתי והתחלתי לרוקן את מדיח הכלים. לכלב יש תולעים. קלייר צריכה סתימה בשן חלב כי אני אמא רעה שמאכילה אותה בסוכר. אחותי רוצה ארוחת ערב. ובינתיים, לא הגעתי למספרה כבר חמישה חודשים והתחלתי להיראות כמו הדודן איט ממשפחת אדמס. הדודן איט היה בלונדיני, ואילו השיער שלי בצבע חום לא מוגדר, אבל בכל זאת. ראיתי את בבואתי בחלון המטבח ולרגע חשבתי שאני אמא שלי. נהדר.

כעבור שעה או משהו כזה הגיעה אחותי. "את יודעת שאת מתחילה להיראות כמו הדודן איט ממשפחת אדמס?" היא הניחה את שקיות הקניות על השיש והרימה את קלייר, שהלשינה על הכלב והתולעים שלו. "רגע, למי יש תולעים? יש לך תולעים?" היא הביטה באנאבל. "גם לך יש תולעים?"

"כן." אנאבל היתה חסרת הבעה, שקועה בטלוויזיה. "מאות תולעים."

חיממתי מים לפסטה והתחלתי להכין ארוחת ערב. חשבתי על הפעמים שראיתי איך אמא שלי קוצצת בצל כשהרדיו דולק, כף העץ שלה בתוך קופסת עגבניות ריקה על השיש, וריח חמאה נמסה מתפשט באוויר. שאלתי את עצמי אם היא הרגישה עלובה כמוני. כל יום בערך בארבע אני מתחילה להכין ארוחת ערב לילדות, וזה אומר גם בשבילי, כי אחרת אוכַל לבד, או בכלל לא, ואז הן אוכלות (אם יש לי מזל), מתרחצות, לובשות פיג'מות, שומעות סיפורים והולכות לישון. כשדן היה בחיים, הוא היה מגיע באמצע הכול, מלא במחשבות של מבוגרים ותלונות על העבודה שלו, וזה לפחות סיפק קצת עניין חזותי ואפשרות לומר מילים רב-הברתיות. עכשיו רייצ'ל נמצאת פה לעתים קרובות, וגם זה טוב, אבל לפעמים מצאתי את עצמי שרה בשקט את שיר הנושא של "ג'ורג' הסקרן" באופן שהעיד ככל הנראה על גסיסת תאי מוח.

רייצ'ל נשענה על השיש ובחנה אותי. "את כועסת על העניין עם הדודן איט, נכון? אני מצטערת. זה לא מתחשב מצדי. חוץ מזה, את לא דומה כל כך לאיט, את יותר דומה למורטישה. אני עדיין רואה חלק מהפנים שלך. וזה חלק טוב."

הסתכלתי עליה בשקט והמשכתי לנעוץ את כף העץ שלי בבייקון ולפורר אותו. היא היתה מקסימה, אחותי, גם במראה שלה וגם בתור בן אדם. היא היתה רווקה, בעיקר מִבּחירה, אבל לא כזאת שמתנזרת. היא היתה נשואה פעם, בגיל צעיר מאוד, ונשבעה לא לחזור על זה. היא גבוהה ממני, רזה ממני (וזה נסלח, מפני שאין לה ילדים), ויש לה שיער יפה יותר וירכיים מוצקות יותר. אבל למרות זאת היא הבהירה שהילדות ואני קודמות לתוכניות שלה. לפעמים חששתי שמצבי העגום הגביל אותה. אפילו אמרתי את זה פעם, והיא ציינה שמצבי העגום הוא גם מצבה העגום.

"תשמעי, גיסי האהוב נהרג בתאונה, ואחותי השתגעה קצת, אז הייתי צריכה לטפל בבנות שלה. זה קרה לי, זוכרת? את רק שחקנית משנה בדרמה שנקראת 'חייה של רייצ'ל אַנדֶרבּי', בכיכובה של רייצ'ל אנדרבי, תסריט רייצ'ל אנדרבי, בימוי רייצ'ל אנדרבי. בחיים שלי את בסך הכול דמות משנה. לילי, הבנות נחשבות יותר ממך."

אבל ידעתי שהיא שילמה מחיר כדי להיות זמינה למעני, וידעתי שהיא יודעת שאני יודעת, ושאם אי-פעם היא תצטרך תרומת כליה או מישהו שיספוג במקומה קליע, אני לרשותה. דרך אגב, כיום באמת היו לה חיי חברה סוערים, ומדי פעם היא אפילו היתה עסוקה כל סוף השבוע.

סיננתי את הספגטי.

"אז מה את עושה בשבת אחר הצהריים?" שאלתי אותה. "אחרי קורס הגינון החדש והמסעיר שלנו."

"יש לי דייט, אלא מה?" היא קיפלה את המפיות לברבורים, טריק שלמדה קיץ אחד כשעבדה במלצרות במסעדה בפארק שעשועים. באותה תקופה נראה שכל שלושת החודשים הם אורגיה ארוכה ושיכורה של עובדים עונתיים בשמש, אבל אוריגמי המפיות הצדיק הכול. אחרת, זה היה רק סקס פנטסטי ללא רגשות אשם עם עוד צעירים מאושרים, ומי צריך את זה?

"עם מי?" הרמתי את הגבות אבל שמרתי על טון אדיש, טריק שלמדתי קיץ אחד כשעבדתי כמתמחה בהוצאה לאור (שום סקס, שום אוריגמי, רק טונות של אירוניה בחינם וכל הסימניות שהיה אפשר לסחוב).

"בחור חדש."

"מהעבודה?" רייצ'ל עבדה בחברת יבוא-יצוא בינלאומית שהתמחתה באמנות ובאמנות שימושית. היא עבדה שם כראש מחלקת הלוגיסטיקה, והיה אפשר לשמוע אותה אומרת בטלפון דברים כמו, "טוב, הסרקופג יכול להגיע ללילה אחד לקהיר, אבל כדאי מאוד שהוא יהיה בבודפשט לפני יום שלישי, אחרת האפיפיור יעלה מישהו על טיל." לעתים קרובות היא פגשה גברים דרך עבודתה, אבל אף פעם לא יצאה עם מישהו שעבד בחברה שלה. למען האמת, היא היתה קצת זנזונת, אבל זנזונת עם כללים.

"בערך. פגשתי אותו בפתיחה."

"חתיך?"

היא גיחכה לעברי. "לא, דוחה, עם רגלי איקס ופזילה. חשבתי שהגיע הזמן להרחיב את האופקים."

"נחמד."

"אמא?"

השפלתי את מבטי. קלייר הופיעה. "כן, חומד?" סידרתי קווצת שיער מאחורי אוזנה וליטפתי את לחֶייה. לפעמים קשה להתמודד עם שלמותם הגופנית של ילדים קטנים. יש לה בכלל נקבוביות?

"אני רוצה לצייר."

"לא עכשיו, חומד. ארוחת הערב מוכנה."

"אבל אני ממש-ממש רוצה." לצערי, לעתים קרובות מגיעה השלמוּת הגופנית בצוותא עם אנוכיות עצומה. קווצת השיער השתחררה, ואני שוב הושטתי אליה את ידי.

"אני מבינה, מותק, אבל עכשיו זה לא מתאים. אולי בבוקר."

"לא. עכשיו." קלייר היתה רעבה כנראה. היא הרכינה את ראשה ולא נתנה לי לסדר את שערה.

"לכי לקרוא לאחותך לארוחת ערב, טוב?"

היא שקלה לעשות סצנה בגלל הציור, והמאבק בין הרעב לזעם ניכר במצחה המקומט. רייצ'ל התערבה, הרימה אותה ונשאה אותה במהופך לקרוא לאנאבל. שפכתי את הספגטי למחבת, הוספתי את הביצה, הגבינה, הבייקון, החמאה והבצל וערבבתי מהר כדי שהביצה תתבשל. נשאתי את המחבת לשולחן והגעתי אליו עוד לפני הבנות. עד שהן התיישבו, ארוחת הערב כבר העלתה אדים על צלחותיהן. טפחתי לעצמי על השכם, מפני שאף אחד לא היה עושה את זה במקומי.

רייצ'ל הרימה אלי את עיניה. "את יכולה להצטרף אלי לדייט, אם בא לך. אני בטוחה שלבחוּר הזה יש חבר." היא הכניסה לפיה אוכל מלוא המזלג. "בעצם, אני מקווה שיש לו יותר מחבר אחד, אבל הפזילה בטח מרתיעה אנשים."

עשיתי לה פרצוף. "אל תדברי שטויות." אף פעם לא דיברתי על דייטים בנוכחות הבנות, ולכן היה קל להתחמק מכל הנושא, מפני שהן תמיד היו שם. לא הייתי מוכנה לצאת לדייטים, הבנות לא היו מוכנות שאני אצא, ובעצם, תכננתי לא לצאת לדייטים עד שהן ילמדו בקולג'. קודם אעודד אותן לקחת שנת חופש, לטייל באירופה. וייתכן מאוד שהן גם ירצו לעשות תואר שני. הייתי מוגנת לפחות לעשרים השנים הבאות, ועד אז החלק ההוא שלי שם למטה ממילא ייסגר כמו אצל ברבי.

הבאתי משקאות לכולן וצלחת לעצמי וסוף-סוף התיישבתי.

"אמא," אמרה אנאבל. היא סובבה ספגטי על המזלג שלה, מיומנות חדשה. לעתים קרובות נמשך הסיבוב הרבה יותר מהדרוש, אבל דברים כאלה דורשים אימון.

"כן, בוביק?" לקחתי תוספת גבינה.

"סיפרתי לך שיש לי חבר?"

העפתי מבט לעבר רייצ'ל. "לא. מי זה?"

"ג'יימס."

טוב, לפחות זה ילד שאני מכירה. ילד ממשי, לא ילד דמיוני.

"באמת? אני מחבבת את ג'יימס. הוא נחמד." מילאתי את פי בספגטי והודיתי לאלוהים על האיטלקים. ספגטי, פיצה, גלידה. אם הם לא היו עסוקים כל כך בחיזורים ובנסיעה על וֶספּות, הם בטח היו שולטים בעולם.

אנאבל עשתה פרצוף.

"הוא טיפשון. אבל הוא החבר שלי."

"הוא יודע מזה?"

היא נראתה המומה. "לא! בטח שלא!"

רייצ'ל הביטה בקלייר.

"גם לך יש חבר?"

"לא, אני נשואה." פיה של קלייר היה מלא ספגטי, אבל היא חייכה בפה מלא.

"אה, כן?" רייצ'ל המשיכה לאכול. "למי את נשואה?"

"לפרנק."

למשמע שמו טפח פרנק בזנבו על הרצפה.

"אה. את יודעת שלבעלך יש תולעים?"

קלייר הנהנה. אנאבל היתה סבלנית אבל תקיפה.

"קלייר, את לא יכולה להתחתן עם הכלב." היא הניחה את המזלג.

"התחתנתי. זה סגור." זה היה אחד הדברים שקלייר אהבה לומר. "זה סגור" כלל הרבה דברים, כמו ציור על קירות, פיפי על הרצפה, אכילת ממתקים. זה סגור, אין מה לעשות, זה נגמר. היא אהבה לסגור מעגלים, זאתי.

"אבל אנשים לא יכולים להתחתן עם כלבים."

"למה לא? אני אוהבת את פרנק."

אנאבל הנהנה. "כן, גם אני."

"ואנשים שאוהבים אחד את השני מתחתנים."

אנאבל הנהנה שוב, אם כי רייצ'ל פתחה את פיה כדי להתנגד. הזעפתי פנים לעומתה.

"אז הכלב הוא בעלך." אנאבל היתה ספקנית ופנתה אלי. "היא לא יכולה להתחתן עם הכלב, אמא."

"בל, היא ממילא צעירה מדי בשביל להתחתן. אבל אם היא רוצה לומר שהיא ופרנק בעל ואישה במקום כלבלב וילדה, מי אנחנו שנקלקל לה?"

היא הסתכלה עלי וחשבה על זה.

"תשמעי," המשכתי. "לפני שבוע היו שלושה ימים שבהם היא העמידה פנים שהאמבטיה היא ריף אלמוגים שורץ צלופחים קטלניים, ואת לא אמרת כלום." חייכתי אל אנאבל. "היא בת חמש בסך הכול."

"אבל," הצטרפה רייצ'ל לשיחה, "פרנק כמעט בן שמונה, הוא הרבה יותר מבוגר ממנה."

הסתכלתי עליה. "כן, זה החלק המדאיג, פער הגילים."

"אבל זה טיפשי." אנאבל לא היתה מוכנה לקבל את זה.

"אז מה? הרבה דברים הם טיפשיים, מותק, ובדרך כלל זה דבר טוב."

קלייר טעתה בפירוש הרוגז של אחותה. "הֵיי, את יכולה להתחתן עם הנרי אם את רוצה." הנרי הוא הארנב שלנו. הוא גר בגינה, בכלוב, ואני חייבת להודות שיותר מפעם אחת שכחתי לגמרי מקיומו.

רייצ'ל צחקה. "רגע, אני רוצה להתחתן עם הנרי, הוא מה-זה חתיך." מה שנכון נכון.

"הוא לא קצת נמוך בשבילך?"

"יש לו פרווה כזאת רכה." אנאבל סוף-סוף נכנסה לראש המתאים. "יש לו אוזניים גדולות מאוד, כמו החבר ההוא שהיה לך בחג המולד."

רייצ'ל פלטה נחירה. "איך את זוכרת דברים כאלה? אני בקושי זוכרת אותו."

קלייר היתה בתנופה. "ואמא יכולה להתחתן עם ג'יין." החתולה.

החיוך שוב נמחק מפניה של אנאבל. "אמא לא יכולה להתחתן עם ג'יין. קודם כול, ג'יין היא בת, ובנות לא מתחתנות עם בנות..." רייצ'ל פתחה את פיה כדי לתקן אותה, אבל אנאבל רק הרימה את קולה. "ודבר שני, ג'יין היא חתולה, וחתולות לא מתחתנות בכלל, ודבר שלישי, אמא כבר נשואה לאבא, ואי-אפשר להתחתן עם שני אנשים בבת אחת."

"מי רוצה קינוח?" אמרתי בעליזות וקמתי.

"אבל אבא מת," אמרה קלייר בתקיפות.

התחלתי לפנות את הצלחות ולהקים בכוונה רעש. "מה דעתכן על גלידה?"

"כן, אבל הם עוד נשואים." פתחתי מהר את המקפיא.

"אבל הוא מת. זה סגור."

אנאבל התחילה להסמיק, וזה לא היה סימן טוב. "כן, אבל הם עוד נשואים, אז היא לא יכולה להתחתן עם מישהו אחר. אף פעם."

עשיתי ניסיון נוסף. "בנות, מי רוצה רוטב שוקולד?"

קלייר הזעיפה פנים בחזרה אל אנאבל. "אבל מה יהיה אם היא תאהב מישהו? היא יכולה להתחתן איתו."

"מרשמלו?"

אנאבל קמה, ואני קלטתי שהמצב עומד להידרדר. למזלי, גם רייצ'ל קלטה את זה.

"אמבטיה!" צעקה, זינקה מכיסאה והרימה את קלייר.

אני הרמתי את אנאבל, שהתחילה לרעוד. לרוב היו עוברים שבועות והיא לא היתה מזכירה בכלל את אביה, אבל בימים אחרים היא פשוט היתה מתפרקת. פעמים רבות קלייר היתה אחראית לכך, מפני שכל העניין היה פחות משמעותי בעיניה. היא היתה בת פחות משנה כשדן מת. בעיניה, אבא היה רק מילה, משהו שיש לאנשים אחרים, כמו סוס או חצבת.

רייצ'ל הלכה לאמבטיה, הצמידה את פיה לבטנה של קלייר ונשפה בחוזקה, "פפפ," ואני ישבתי עם אנאבל בחיקי.

"מותק, אני אוהבת אותך ואת קלייר ואת דודה רייצ'ל. אני אף פעם לא אתחתן עם מישהו אחר, טוב?"

עכשיו היא בכתה קצת ורק הנהנה. שמתי את ראשה על כתפי וליטפתי אותו.

"תמיד אוהַב את אבא שלך, טוב? אף אחד אחר לא יהיה אבא שלך - רק הוא. ואני תמיד אהיה אמא שלך."

"ודודה רייצ'ל תמיד תהיה הדודה שלי?"

הנהנתי כשפני טמונות בשערה.

"וסבתא..."

"כן, תמיד תהיה סבתא שלך."

"ופרנק?" עוד טפיחות זנב מתחת לשולחן.

חייכתי. "כן, הוא תמיד יהיה בעלה של קלייר."

היא סוף-סוף צחקה, ואני נשאתי אותה לאמבטיה.