גנב הנשיקה

פרולוג

החלק הגרוע מכול הוא שכל עתידי, עתידה של פרנצ׳סקה רוסי, היה כלוא בתוך קופסת עץ ישנה וחסרת כל ייחוד.

מאז היום שבו התוודעתי לקיומה — בגיל שש — ידעתי כי מה שהמתין בתוכה יציל או יהרוג אותי — אחד מהשניים. אז מה הפלא שאתמול, עם עלות השחר, שעה שהשמש נשקה לשמיים, החלטתי להתגרות בגורלי ולפתוח אותה.

לא הייתי אמורה לדעת היכן אימי החזיקה במפתח.

לא הייתי אמורה לדעת היכן אבי החזיק בקופסה.

אבל הקטע הטוב בעובדה, שישבתי כל היום בבית וטיפחתי את עצמי למוות כדי לענות על הסטנדרטים הכמעט־בלתי־אפשריים של ההורים שלי, היה זמן פנוי שהיה לי — ובשפע.

״תפסיקי לזוז, פרנצ׳סקה, או שאדקור אותך עם המחט,״ יללה ורוניקה מתחתַיי.

עינַי עברו בפעם המאה על הפתק הצהוב, בזמן שהסטייליסטית של אימי עזרה לי ללבוש את השמלה שלי כאילו היתה לי מוגבלות כלשהי. קעקעתי את המילים בזיכרוני ונעלתי אותן בראשי במגירה, שאף אחד אחר לא יכול היה לפתוח.

התרגשות התפרצה בעורקיי כמו מנגינה משלהבת, ועינַי נצצו בנחישות מתוך המראה מולי. קיפלתי את פיסת הנייר באצבעות רועדות ודחפתי אותה לתוך המחשוף של המחוך הלא־מהודק.

חזרתי לפסוע בחדר בעצבנות, חסרת מנוחה מכדי לעמוד במקום, עד שמעצבת השיער והסטייליסטית של אימי צעקו עליי ורדפו אחרַיי ברחבי חדר ההלבשה כמו באיזו קומדיה.

אני גראוצ׳ו מארקס בסרט מָרָק ברווז, נראה אתכן תופסות אותי.

ורוניקה תפסה את שולי המחוך שלי ומשכה אותי בחזרה אל המראה, כאילו הייתי קשורה אליה ברצועה.

״היי, אאוץ׳,״ עיוויתי את פנַיי.

״אמרתי לך להפסיק לזוז!״

לא היה זה נדיר, שהעובדים של הוריי יתייחסו אליי כאל כלבת פודל מיוחסת ועטורת פרסים. לא שהיה לי אכפת. הלילה אנשק את אנג׳לו בנדיני. לייתר דיוק — אניח לו לנשק אותי.

אשקר אם אומר שלא רציתי לנשק את אנג׳לו כל לילה כבר שנה, מאז שחזרתי מהפנימייה השווייצרית אליה הורי זרקו אותי. בגיל תשע־עשרה החליטו ארתור וסופיה רוסי להציג אותי בפני החברה הגבוהה בשיקגו באופן רשמי ולהניח לי לבחור את בעלי לעתיד מבין מאות גברים איטלקים־אמריקאים פנויים עם קשרים למאפיה. הלילה יהיה יריית הפתיחה לשרשרת של אירועים ושל מפגשים חברתיים, אבל אני כבר ידעתי עם מי רציתי להתחתן.

אבא ואימא הודיעו לי שעתידי לא טומן בחובו לימודים בקולג׳. שעליי לשקוד ולמצוא את הבעל המושלם, הואיל ואני ביתם היחידה והיורשת הבלעדית של בתי העסק של משפחת רוסי. חלמתי להיות האישה הראשונה במשפחה שלי עם תואר אקדמי, אבל לא הייתי טיפשה ולא המריתי את פיהם. המשרתת שלנו, קלרה, תמיד אמרה לי, ״את לא צריכה למצוא בעל, פרנקי. את צריכה למצוא דרך לענות על הציפיות של ההורים שלך.״

היא לא טעתה. נולדתי לתוך כלוב מזהב. הוא היה מרווח, אבל גם נעול. הניסיון לברוח ממנו עלול היה לעלות לי בחיי. לא אהבתי להיות אסירה, אבל תיארתי לעצמי שזה יותר מהנה מלהיטמן באדמה. לכן מעולם לא העזתי להציץ מבעד לסורגי הכלא שלי כדי לבדוק מה יש מצידם האחר.

אבא שלי, ארתור רוסי, עמד בראש ארגון המאפיה של שיקגו.

מעמדו נשמע אכזרי להחריד בהתחשב בעובדה, שהיה זה אותו איש שקלע צמות בשיערי, לימד אותי לנגן בפסנתר ואפילו הזיל דמעה גלויה ברסיטל שלי בלונדון, כשניגנתי בפסנתר מול אלפי אנשים.

אנג׳לו — כפי שוודאי ניחשתם — היה הבעל המושלם בעיניי ההורים שלי. מושך, מבוסס, ובעל אמצעים לא מבוטלים. כמעט כל בניין ברובע ״איטליה הקטנה״ היה בבעלות משפחתו, ואבי השתמש ברוב הנכסים האלה לטובת שְלל הפרויקטים הלא־חוקיים שלו.

אנג׳לו ואני מכירים מלידה. ראינו זה את זו גדלים כפי שפרחים מלבלבים. לאט אך במהירות גם יחד. בחופשות קיץ מפוארות, תחת עיניהם הפקוחות של קרובי המשפחה שלנו, חברי הארגון — גברים שהוכתרו רשמית כחברי מאפיה מן המניין — ושומרי ראש.

לאנג׳לו היו ארבעה אחים, שני כלבים וחיוך, שיכול להמס את הגלידה האיטלקית שבכף ידי. אביו ניהל את משרד הנהלת החשבונות שטיפל בעסקי המשפחה שלי, ושנינו נסענו לאותן חופשות בעיר סירקוּזה שבסיציליה.

לאורך השנים ראיתי את תלתליו הבלונדיניים והרכים של אנג׳לו מתכהים ונגזזים. את עיניו המנצנצות, הכחולות־כים, הופכות פחות שובבות ויותר מהורהרות, הולכות ומתקשות בעקבות הדברים שאביו מן הסתם הראה לו ולימד אותו. שמעתי את קולו מעמיק, את המבטא האיטלקי שלו מתחזק, את גזרתו הנערית מתמלאת בשרירים, בגובה ובביטחון. הוא הפך יותר מסתורי ופחות אימפולסיבי, ודיבר לעיתים רחוקות יותר; אבל כשדיבר, מילותיו המסו אותי מבפנים.

התאהבות היא דבר טראגי כל כך. אין פלא שהיא מסבה לאנשים עצב כה רב.

כשהסתכלתי על אנג׳לו, ראיתי נער שיכול להמס גלידה, אבל לא הייתי הנערה היחידה שהתמוססה כשהפנה אליה את המבט הרציני שתמיד התנוסס על פניו.

היתה לי בחילה, כשחשבתי על כך שכשאני חזרתי לבית הספר הקתולי לבנות שם למדתי, הוא חזר לשיקגו ופגש, דיבר ונישק בנות אחרות. אבל הוא תמיד גרם לי להרגיש כאילו הייתי ה־נערה. הוא שזר בגניבה פרחים בשיערי, הניח לי ללגום מעט מהיין שלו, כשאף אחד לא ראה, ועיניו צחקו בכל פעם שדיברתי. כשאחיו הצעירים הקניטו אותי, הוא סטר על אוזניהם באצבעו וגירש אותם. ובכל קיץ הוא מצא דרך לגנוב רגע איתי ולנשק את קצה אפי.

״פרנצ׳סקה רוסי, את עוד יותר יפה משהיית בקיץ שעבר.״

״אתה תמיד אומר את זה.״

״ואני תמיד מתכוון לזה. אני לא נוהג לבזבז מילים.״

״אז תגיד לי משהו חשוב.״

״יום אחד את, אֵלָה שלי, את תהיי אשתי.״

טיפחתי את כל הזיכרונות מכל הקיצים כאילו היו גן מקודש, גוננתי עליהם בחיבה מגודרת והשקיתי אותם עד שצמחו למזכרות אגדתיות.

ומעל לכול זכרתי איך, בכל קיץ, הייתי ממתינה בנשימה עצורה שיתגנב אל חדרי, לחנות שבה ביקרתי או לעץ שמתחתיו קראתי ספר. זכרתי איך התחיל להאריך את ״הרגעים״ שלנו בחלוף השנים, בנעורינו, וצפה בי בשעשוע שעה שניסיתי — ונכשלתי — להתנהג כמו אחד הבנים, אף על פי שהיה ברור עד כאב שאני נערה.

תחבתי את הפתק עמוק יותר לתוך החזייה שלי בדיוק כשוורוניקה נעצה את אצבעותיה הבשרניות בעורי הצח, אחזה בשני צידי המחוך מאחורַיי והידקה אותו סביב מותנַיי.

״מה הייתי נותנת כדי להיות שוב בת תשע־עשרה יפהפייה,״ געתה בדרמטיות. שרוכי השמנת הרכים כמשי נמתחו זה לעומת זה, ואני נשמתי בחדות. רק משפחות המלוכה של הארגון האיטלקי עוד השתמשו בסטייליסטים ובמשרתות כדי להתכונן לאירוע. אבל מבחינת הורי — היינו בני משפחת וינְדְזוֹר. ״זוכרת את התקופה ההיא, אלמה?״

תסרוקת השיניון הגלית שעל ראשי. ״מותק, רדי מהעץ שטיפסת עליו. כשאת היית בת תשע־עשרה, היית יפה כמו כרטיס ברכה. אבל פרנצ׳סקה היא בריאת האדם של מיכאלאנג׳לו. אתן לא באותה ליגה. או באותו משחק.״

הרגשתי את עורי מתלהט במבוכה. היתה לי תחושה שאנשים נהנו ממראה עיניהם, כשהסתכלו עליי, אבל המחשבה על יופי כשלעצמו עוררה בי אי־נוחות. יופי היה עוצמתי, אך חמקמק. מתנה עטופה בחינניות, שבלית ברירה תאבד לי ביום מן הימים. לא רציתי לפתוח אותה או להתענג על יתרונותיה. אם אעשה זאת, זה רק יקשה עליי להיפרד ממנה בבוא הזמן.

האדם היחיד, שרציתי שיבחין במראה החיצוני שלי הלילה בנשף התחפושות במכון האמנות של שיקגו, היה אנג׳לו. הנושא המרכזי של ערב הגאלה היה אלים ואלות מהמיתולוגיות היוונית והרומאית. ידעתי שרוב הנשים יגיעו מחופשות לאפרודיטה או לוונוס. אולי להרה או לריאה, אם ירגישו מקוריות במיוחד. אבל לא אני. אני התחפשתי לנמסיס, אלת הנקם. אנג׳לו תמיד קרא לי אלה, והלילה התכוונתי להצדיק את כינוי החיבה שלי ולהופיע בדמותה של האלה החזקה מכול.

ייתכן שזה היה טיפשי מצידי, במאה ה־21, לרצות להתחתן בגיל תשע־עשרה בנישואי הסדר, אבל בארגון כולנו קיבלנו את מרותה של המסורת. והמסורת שלנו הגיעה היישר מהמאה ה־19.

״מה היה כתוב בפתק?״ ורוניקה הצמידה לגבִּי זוג כנפיים קטיפתיות, לאחר שמשכה בעדינות את השמלה במורד גופי. היתה זאת שמלת סטרפלס בצבע שמי קיץ צלולים, עם עיטורים מסולסלים מרהיבים מבד אורגנזה כחול. שובל הטול השתרך כחצי מטר מאחורַיי ונאגר כמו אוקיינוס לרגלי המשרתת שלי. ״את יודעת, זה שדחפת לתוך המחוך שלך לייתר ביטחון.״ צחקקה, והחליקה את עגילי הכנפיים הזהובים לתוך אוזנַיי.

״זאת״ — חייכתי בדרמטיות, כשפגשתי את מבטה במראה שלפנינו וידי רפרפה מעל לחזי, מעל למקום שבו נח הפתק — ״ההתחלה של שארית חיי.״