ג’נטלמן במוסקבה

חלק ראשון 1922 השגריר

בעשרים ואחד ביוני 1922, בשש וחצי, ליוו את הרוזן אלכסנדר איליץ' רוֹסטוֹב דרך שערי הקרמלין אל הכיכר האדומה. זה היה יום מזהיר וקריר. הרוזן זקף את גוו בלי להאט את קצב הליכתו, ושאף את האוויר כאדם רענן משחייה. השמים היו באותו צבע כחול ממש שלכבודו נצבעו כיפות הצריחים של כנסיית וסילי הקדוש. צבעיהן הוורודים, הירוקים והזהובים נצנצו כאילו כל תכליתה של דת היא להצהיל את רוח האל. דומה שאפילו הנערות הבולשביקיות ששוחחו ליד חלונות חנות הכולבו הראשית התקשטו בבגדיהן כדי לחגוג את ימי האביב האחרונים.

"שלום, אישי הטוב," קרא הרוזן לפְיוֹדוֹר בקצה הכיכר. "אני רואה שהאוכמניות הקדימו השנה!"

הרוזן לא נתן למוכר הפירות המזועזע הזדמנות לענות והמשיך ללכת בזריזות, קצות שפמו המשוחים בשעווה פרושים ככנפי שחף. הוא עבר בשער התחייה, הפנה את גבו לפרחי הלילך בגני אלכסנדר והמשיך לעבר כיכר התיאטרון, שם ניצב מלון מטרופול בכל תפארתו. כשהגיע למפתן המלון, קרץ הרוזן לפַּאוֶול, שוער אחר הצהריים, ופנה ביד מושטת לשני החיילים שהשתרכו אחריו.

"תודה, רבותי, שליוויתם אותי בבטחה. לא אזדקק עוד לעזרתכם."

אמנם שני החיילים היו חסונים וגדולים, אך הם נאלצו להרים את עיניהם מתחת לכומתותיהם כדי להביט בפני הרוזן — שכן כמו כל הגברים בעשרת הדורות של שושלת רוסטוב, הגיעה קומת הרוזן בקלות למטר ותשעים.

"תתקדם," אמר גס הרוח מבין השניים שהחזיק בקת הרובה. "אנחנו אמורים ללוות אותך לחדר."

בלובי נופף הרוזן בידו נפנוף רחב של ברכת שלום לארקדי המיושב בדעתו (שאייש את דלפק הקבלה) ולוולנטינה המקסימה (שאיבקה פסלון), גם יחד. אמנם הרוזן כבר בירך אותם באופן הזה מאה פעמים לפני כן, אבל שניהם הגיבו במבט פעור עיניים. היתה זו קבלת פנים מהסוג שאפשר לצפות לו כשמגיעים לסעודה בלי מכנסיים.

הרוזן חלף על פני הילדה חובבת הצבע הצהוב שקראה ירחון בכורסת הלובי החביבה עליה, ונעצר לפתע לפני עציצי הדקלים כדי לפנות אל מלוויו.

"במעלית או במדרגות, רבותי?"

החיילים הביטו זה בזה, ברוזן, ושוב זה בזה, וכנראה לא היו מסוגלים להחליט.

איך מצפים מחייל לנצח בשדה הקרב, תהה הרוזן, אם הוא לא יכול להחליט איך לעלות לקומה העליונה?

"במדרגות," החליט בשבילם, ואז החל לעלות, שתי מדרגות בבת אחת, כהרגלו מאז האקדמיה.

במסדרון של הקומה השלישית פסע הרוזן על השטיח האדום לכיוון הסוויטה שלו — חדר שינה, חדר אמבטיה, חדר אוכל וטרקלין מפואר שחלונותיו בגובה שני מטרים וחצי משקיפים על התרזות בכיכר התיאטרון. ושם חיכתה גסוּת היום. שכן, ליד הדלתות הפתוחות לרווחה לחדריו עמד מפקד השומרים עם פּאשָה ופֶּטיָה, נערי השירות. שני הגברים הצעירים העיפו ברוזן מבטי מבוכה שהעידו שגויסו לאיזו משימה מעוררת סלידה. הרוזן פנה אל הקצין.

"מה פירוש כל זה, קפיטן?"

המפקד, שנראה מופתע קלות מהשאלה, היה מיומן בשמירה על הבעה של יישוב דעת.

"באתי ללוות אותך למגוריך."

"אלה הם מגורי."

צֵל חיוך קַל שבקלים עלה על פני המפקד, שהשיב, "לא עוד, לצערי."

המפקד השאיר את פאשה ופטיה מאחוריו והוביל את הרוזן ומלוויו למדרגות שירות שנחבאו מאחורי דלת מלון נסתרת. גרם המדרגות המואר אך בקושי פנה בחדות כל חמש מדרגות, כמו במגדל פעמונים. הם עלו שלוש קומות ונכנסו מבעד לדלת אל פרוזדור צר שהוביל לחדר אמבטיה ולשישה חדרי שינה שהזכירו תאי נזירים. עליית הגג הזו נבנתה במקור למגורי רב המשרתים והמשרתות האישיות של האורחים והאורחות במלון מטרופול; אבל המנהג לנסוע בלוויית משרתים פס מן העולם, ומאז מילאו החדרים הריקים גחמות של דחיפוּת ארעית — ואחסנו קרשי עץ, שברי רהיטים ועוד מגוון פריטים.

בתחילת אותו היום פינו את החדר הקרוב ביותר למדרגות מכל תכולתו, מלבד מיטת ברזל, שידת מגירות על שלוש רגליים ואבק בן עשור. בפינה ליד הדלת ניצב ארון קטן, דומה למדי לתא טלפון, שהוכנס לחדר כמו במחשבה שנייה. התקרה ששיקפה את שיפוע הגג נטתה בזווית הדרגתית ככל שהתרחקה מהדלת, וכך, המקום היחיד שהרוזן יכול להזדקף בו למלוא קומתו היה ליד הקיר החיצוני של החדר, סמוך לצוהר בגודל לוח שחמט שהותקן בגג.

שני השומרים הסתכלו בזחיחות מהפרוזדור, והמפקד הטוב הִסבִּיר שקרא לנערי השירות כדי לעזור לרוזן להעביר את מעט החפצים שייכנסו למגוריו החדשים.

"והשאר?"

"יהפוך לרכוש העם."

אז זה המשחק שהם משחקים, חשב הרוזן.

"בסדר גמור."

הוא שב וירד בדילוגים במגדל הפעמונים והשומרים מיהרו אחריו, רוביהם נוֹקשים על הקיר. בקומה השלישית צעד לאורך הפרוזדור ולתוך הסוויטה שלו, ושני נערי השירות הרימו את מבטיהם בהבעות אומללות.

"זה בסדר, בחורים," הבטיח הרוזן ואחר כך החל להצביע: "זה. זה. אלה. כל הספרים."

מבין הרהיטים שנועדו למגוריו החדשים בחר הרוזן שני כיסאות גבוהי משענת, את שולחן הקפה האוריינטלי של סבתו ואת מערכת צלחות החרסינה האהובה עליה. הוא בחר את שתי מנורות השולחן המעוצבות כפילים מעץ הובנה ואת דיוקן אחותו, הלנה, שסֶרוֹב צייר בביקור קצר ב"שעת פנאי" ב־1908. הוא לא שכח את תיבת העור שעיצבו במיוחד בשבילו ב"אַספְּרִי" בלונדון, ואשר חברו הטוב מישקה כינה בשם ההולם כל כך — "השגריר".

מישהו היה אדיב דיו להביא את אחת מתיבות המסע של הרוזן לחדר השינה שלו. וכך, כשנערי השירות העלו את הנאמר לעיל, מילא הרוזן את התיבה בבגדים ובחפצים אישיים. הוא שם לב שהשומרים מביטים בשני בקבוקי הברנדי שעל השידה והשליך גם אותם פנימה. ולאחר שהתיבה נישאה למעלה, הצביע סוף־סוף על שולחן הכתיבה.

שני נערי השירות, שחליפותיהם הכחולות כבר הוכתמו ממאמציהם, אחזו בו בצדדיו.

"אבל הוא שוקל טוֹנה," אמר אחד לחברו.

"מלך מְבַצֵר את עצמו בטירה," ציין הרוזן, "ג'נטלמן — בשולחן כתיבה."

נערי השירות נשאו אותו לפרוזדור, והאורלוגין של הרוסטובים, שנגזר עליו להישאר מאחור, צלצל בעצב שמונה פעמים. המפקד כבר חזר מזמן לעמדתו, והשומרים, שהחליפו את תוקפנותם בשעמום, נשענו כעת על הקיר ואיפרו את הסיגריות שלהם על רצפת הפרקט של הטרקלין המפואר שנשטף באורו המלא של יום ההיפוך הקיצי במוסקבה.

הרוזן התקרב לחלונות בפינה הצפונית־מערבית של הסוויטה בהבעה עגומה. כמה שעות עמד מולם? כמה בקרים עמד בחלוקו, עם הקפה בידו, והתבונן באורחים החדשים מסנקט פטרבורג יוצאים ממוניותיהם, תשושים ויגעים מרכבת הלילה? בכמה ערבי חורף התבונן בשלג היורד לאטו כשאיזו צללית יחידה, מוצקה ונמוכה, חלפה מתחת לפנס רחוב? באותו רגע ממש, בקצה הצפוני של הכיכר, רץ קצין צעיר של הצבא האדום במעלה מדרגות הבּוֹלשוֹי, לאחר שהחמיץ את חצי השעה הראשונה של מופע הערב.

הרוזן נזכר בחיוך בימי עלומיו, כשהעדיף להגיע בהפסקה. לאחר שהודיע נחרצוֹת ב"מועדון האנגלי" שיוכל להישאר רק לעוד כוסית אחת, נשאר לשלוש. אחר כך היה מזנק לכרכרה הממתינה, חוצה את העיר במהירות, מסתער על המדרגות האגדיות, וכמו צעיר זה חומק מבעד לדלתות המוזהבות. כשהבלרינות כבר רקדו בחינניות על הבמה, היה הרוזן לוחש אֶקְסְקוּזֶה מוּאָה, ומפלס לו דרך למקומו הרגיל בשורה העשרים, שממנה יכלו היחסנים להשקיף על הגברות בתאי התיאטרון.

להגיע מאוחר, חשב הרוזן באנחה. דליקטס של עלומים.

אחר כך סב על עקביו והתהלך בחדריו. תחילה, התפעל מממדי הטרקלין המפואר שלו ומשתי נברשותיו. הוא התפעל מהלוחות המצוירים על חדר האוכל הקטן וממנגנון הפליז המשוכלל שאִפשר את סגירת הדלתות הכפולות של חדר השינה. בקצרה, הוא סקר את העיצוב ממש כמו קונה פוטנציאלי שרואה את החדרים בפעם הראשונה. כשהגיע לחדר השינה, נעצר הרוזן מול השולחן שעל משטח השיש שלו עמדו כמה פריטים בעלי ערך. הוא בחר מביניהם מספריים שהיו חביבים על אחותו. הם עוצבו בצורת אנפה — להבי הכסף הארוכים ייצגו את מקור הציפור והבורג המוזהב הקטן על הציר ייצג את עינהּ — והיו כה עדינים עד שבקושי הצליח להשחיל את אגודלו ואצבעו לתוכם.

הרוזן הביט מקצה אחד של הדירה לקצהָּ האחר וערך רשימת מצאי זריזה של כל הדברים שיישארו מאחור. החפצים האישיים, הרהיטים וחפצי האמנות שהביא לסוויטה ארבע שנים קודם לכן כבר היו תוצר של ניפוי גדול. שכן כאשר הגיעה לאוזני הרוזן השמועה על הוצאתו להורג של הצאר, הוא יצא מיד מפריז. במשך עשרים יום חצה שש ארצות ועקף שמונה גדודים שנלחמו תחת חמישה דגלים שונים, ולבסוף הגיע ל"שעת פנאי" בשבעה באוגוסט 1918, עם תרמיל גב ותו לא. אף על פי שמצא את הכפר על סף מהפכה ואת בני הבית במצוקה, סבתו הרוזנת מָשלה ברוחה, כהרגלה.

"סאשה," אמרה בלי לקום מכיסאה, "כמה נחמד מצדך שבאת. אתה בטח גווע ברעב. תצטרף אלי לתה?"

משהסביר שתיאלץ לעזוב את המדינה ותיאר את סידורי נסיעתה, הבינה הרוזנת שאין ברירה. אף על פי שכל משרת שהעסיקה היה מוכן ללוותה, היא הבינה שעליה לנסוע בלוויית שניים בלבד. היא גם הבינה למה נכדה ויורשה היחיד, שגידלה מגיל עשר, לא יבוא איתה.

כשהיה הרוזן בן שבע בלבד, ספג תבוסה כה מוחצת מידי בן השכנים במשחק דמקה, עד שכנראה נשרה דמעה, נפלטה קללה וכלי המשחק כולם פוזרו על הרצפה. היעדר זה של רוח ספורטיבית הוביל לנזיפה נוקשה מאביו ולהליכה למיטה בלי ארוחת ערב. אבל בשעה שהרוזן הצעיר התכרבל בשמיכתו באומללות, באה סבתו לבקרו. הרוזנת ישבה למרגלות המיטה והביעה מידת־מה של אהדה: "אין שום דבר נעים לומר על הפסד," פתחה ואמרה, "ואוֹבּוֹלֶנסקי הוא ילד נורא. אבל, סאשה יקירי, למה בשם אלוהים לתת לו ליהנות מזה?" ברוח זו נפרדו הוא וסבתו בלי דמעות על הרציף בפֶּטֶרהוֹף. אחר כך חזר הרוזן לאחוזת משפחתו כדי לפקח על סגירתה.

בזה אחר זה הגיעו ניקוי הארובות, פינוי המזווים וכיסוי הרהיטים. הדבר נראה כאילו בני המשפחה חוזרים לסנקט פטרבורג למשך העונה, אלא שהכלבים שוחררו ממלונותיהם, הסוסים מאורוותיהם והמשרתים מחובותיהם. ואז, לאחר שמילא את כל העגלות בכמה מהרהיטים המשובחים יותר של הרוסטובים, נעל הרוזן את הדלתות ונסע למוסקבה.

כמה מוזר, הרהר הרוזן בעודו מתכונן לנטוש את הסוויטה שלו. מגיל צעיר עלינו ללמוד להיפרד מחברים ומבני משפחה. אנו נפרדים מהורינו ומאחינו בתחנה; אנחנו מבקרים בני דודים, לומדים בבתי ספר, מתגייסים לחטיבה; אנחנו מתחתנים או נוסעים לחו"ל. זהו חלק מההתנסות האנושית — שוב ושוב אנו אוחזים בכתפיו של בחור טוב ומאחלים לו כל טוב ומתנחמים במחשבה שבקרוב נשמע ממנו.

אבל פחות סביר שהניסיון ילמד אותנו איך להיפרד מחפצינו האהובים. ולוּ היה מלמד אותנו? לא היינו מברכים על השיעור. משום שבסופו של דבר, חפצינו האהובים קרובים יותר ללבנו מאשר ידידינו. אנו נושאים אותם ממקום למקום, לעתים קרובות במחיר ניכר ובאי־נוחות רבה; אנחנו מאבקים ומבריקים את פניהם ונוזפים בילדים המשחקים בפראות רבה מדי לידם — ובתוך כך, אנו מניחים לזיכרונות לשוות להם חשיבות גדולה יותר ויותר. בארון זה ממש, אנו נוטים לזכור, הסתתרנו כילדים; ופמוטי הכסף האלה קישטו את שולחננו בערב חג המולד; ובממחטה זו היא מחתה פעם את דמעותיה, וכולי וכולי. עד שאנחנו מדמיינים שהחפצים השמורים להפליא יעניקו לנו נחמה אמיתית לנוכח אובדן בן לוויה.

אבל כמובן, חפץ הוא רק חפץ.

וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.



כעבור שעה ניתר הרוזן פעמיים על מזרנו החדש כדי לזהות את הסולם המוזיקלי של קפיצי המיטה (סול דיאז), סקר את הרהיטים שנערמו סביבו והזכיר לעצמו איך כנער נכסף לטייל לצרפת בספינת קיטור, ולמוסקבה ברכבת לילה.

ולמה נכסף לאותם מסעות מסוימים?

מפני שהמיטות בספינות וברכבות היו קטנות כל כך!

כמה התפעל כשגילה את השולחן שהתקפל לבלי זכר; ואת המגירות שהותקנו בבסיס המיטה; ואת המנורות הקבועות בקיר, שהיו גדולות דיין להאיר דף. עיצוב יעיל זה היה מוזיקה למוחו הצעיר. הוא העיד על דיוק תכליתי והבטיח הרפתקה. שכן כך היו נראים מגורי קפיטן נֶמוֹ כששט עשרים אלף מיל מתחת למים. ואיזה ילד צעיר עם קצת אומץ לא היה מחליף בשמחה מאה ימים בארמון תמורת לילה אחד על סיפון הנאוטילוס?

נו. סוף כל סוף זה קרה.

מלבד זאת, כיוון שהבולשביקים החרימו זמנית חצי מהחדרים בקומה השנייה, לצורך הדפסה בלתי נלאית של הוראות, לפחות בקומה השישית יכול אדם לשמוע את עצמו חושב.3

הרוזן קם וראשו נחבט בשיפוע התקרה.

"בדיוק כך," ענה.

הוא הזיז הצדה את אחד הכיסאות גבוהי המשענת, קירב את מנורות הפּילים למיטה ופתח את תיבת המסע שלו. תחילה הוציא את תצלום המשלחת והניח אותו על שולחן הכתיבה, שם היה מקומו. אחר כך הוציא את שני בקבוקי הברנדי ואת השעון של אביו שהכריז על השעה פעמיים ביום. אבל כשהוציא את משקפת האופרה של סבתו והניח אותה על השולחן, הבחין ברפרוף כלשהו שמשך את תשומת לבו אל הצוהר. אמנם החלון היה בגודל של הזמנה לארוחת ערב, אך הרוזן ראה יונה שנחתה בחוץ על פס הנחושת של אדן החלון.

"שלום לך," אמר הרוזן. "כמה נחמד מצדך שבאת לבקר."

היונה העיפה מבט לאחור בהבעה רכושנית בעליל. אחר כך דשדשה על פס המתכת בטפריה ונקשה על החלון במקורה כמה פעמים ברציפות.

"אה, כן," הסכים הרוזן. "יש משהו בדברייך."

הוא עמד להסביר לשכנתו החדשה את סיבת בואו הבלתי צפויה, כששמע כחכוח גרון עדין מהפרוזדור. גם בלי להסתובב ידע הרוזן שזה אנדריי, רב המלצרים של הבּוֹיארסקי, שכן זה היה סימן ההיכר שלו להפרעה.

הרוזן הנהן פעם אחת אל היונה כדי לציין שישובו מיד לשיחתם, כִפתר מחדש את מעילו, וכשפנה, גילה שאנדריי לא בא לביקור לבדו: בפתח התגודדו שלושה מעובדי המלון.

היו שם אנדריי על יציבתו המושלמת וידיו הארוכות והנבונות; וסילי, הקונסיירז' שאין שני לו; ומַרינָה, דובשנית ביישנית ופוזלת שלאחרונה קיבלה קידום מחדרנית לתופרת. על פני שלושתם נראתה אותה הבעה של מבוכה שהרוזן ראה על פניהם של ארקדי ווָלנטינה כמה שעות קודם לכן, וסוף־סוף נחתה עליו ההבנה: כשנלקח הבוקר, הניחו כולם שלא ישוב לעולם. הוא הגיח מאחורי חומות הקרמלין כמו טייס משרידי התרסקות.

"ידידי היקרים," אמר הרוזן, "אין ספק שאתם סקרנים בנוגע לאירועי היום. כפי שאולי אתם יודעים, הוזמנתי לקרמלין לטֶט־אַ־טֶט.4 כמה קצינים עם זקן תיש הולם מהמשטר הנוכחי החליטו שעל פשע לידתי כאריסטוקרט ייגזר עלי לבלות את שארית ימי... במלון הזה."

בתגובה לתרועות לחץ הרוזן ידיים עם אורחיו, זה אחר זה, והביע באוזני כל אחד מהם את הערכתו לידידותם ותודות מקרב לב.

"היכנסו, היכנסו," אמר.

שלושת העובדים נדחסו יחד בין מגדלי הרהיטים הרוטטים.

"התכבד בבקשה," אמר הרוזן והושיט לאנדריי את אחד מבקבוקי הברנדי. אחר כך כרע ברך בפני "השגריר", שחרר את האבזמים ופתח אותו כמו ספר ענקי. בפנים נארזו בקפידה חמישים ושתיים כוסות — או ליתר דיוק, עשרים ושישה זוגות של כוסות — כל אחת מעוצבת לתכליתה, מהחיבוק הגדול של כוס הבורגונדי ועד לאותן כוסות קטנות ומקסימות שנועדו לליקרים הצבעוניים של דרום אירופה. ברוח השעה בחר הרוזן ארבע כוסות באקראי וחילק אותן, ואנדריי, ששלף את הפקק מהבקבוק, מזג את הברנדי.

ברגע שלאורחים היה משקה ביד, הרים הרוזן את כוסו אל על.

"לחיי המטרופול," אמר.

"לחיי המטרופול!" השיבו.

הרוזן היה מעין מארח מלידה, ובשעה שלאחר מכן מילא כוסות ושוחח קלילוֹת, וכל זאת מתוך ערנות טבעית לאווירה ששררה בחדר. למרות הרשמיות ההולמת את מעמדו, שלח אנדריי באותו ערב חיוכים מוכנים וקריצות מזדמנות. וסילי, שהסביר בדיוק כה פסקני כיצד להגיע לאתרי העיר, זמרר לפתע כאדם שאולי לא יזכור מחר מה אמר היום. ומרינה הביישנית הרשתה לעצמה לצחקק עם כל הלצה, בלי לכסות את שפתיה בידה.

בלילה הזה מכל הלילות רחש הרוזן הערכה עמוקה לעליצותם, אך הוא לא היה יהיר עד כדי כך שיחשוב שמצב הרוח התבסס רק על חדשות הימלטותו בעור שיניו. שכן הוא ידע היטב שבספטמבר 1905 חתמו חברי המשלחת על הסכם פורטסמות כדי לשים קץ למלחמת רוסיה-יפן. בשבע־עשרה השנה מאז הסכם שלום זה — בקושי דור — ניחתו על רוסיה מלחמת עולם, מלחמת אזרחים, שני גלי רעב המוני והתקופה שכונתה "הטרור האדום". בקצרה, רוסיה עברה תקופת תהפוכות שלא חסה על איש. אחת היא אם נטית שמאלה או ימינה, לצבא האדום או לצבא הלבן, אחת היא אם נסיבות חייך האישיות השתנו לטובה או לרעה, אין ספק שסוף כל סוף הגיע הזמן לשתות לחיי האומה.



בעשר בערב הוביל הרוזן את אורחיו למגדל הפעמונים ואיחל להם לילה טוב באותה רשמיות שהיה נוהג בפתח בית משפחתו בסנקט פטרבורג. הוא שב לחדרו, פתח את החלון (אם כי היה רק בגודל של בול דואר), מזג את טיפות הברנדי האחרונות והתיישב לשולחנו.

השולחן יוּצר בפריז של לואי השישה־עשר, עם הקצוות המוזהבים ומשטח העור האופייניים לתקופה, והרוזן קיבל אותו בירושה מסנדקו, הדוכס הגדול דֶמידוֹב. לדוכס הגדול היו פיאות לחיים גדולות ולבנות, עיני תכלת וכותפות מוזהבות, הוא דיבר ארבע שפות וקרא בשש. הוא לא נישא מעולם, ייצג את ארצו בפורטסמות, ניהל שלוש אחוזות, ובדרך כלל הוקיר חריצות על פני הבלים. אבל לפני הכול, הוא שירת לצדו של אבי הרוזן כצוער פזיז בחיל הפרשים. כך הפך הדוכס הגדול לאפוטרופסו הקפדן של הרוזן. וכשהורי הרוזן נכנעו לכולרה בהפרש של כמה שעות ב־1900, היה זה הדוכס הגדול שלקח את הרוזן הצדה והסביר שעליו להיות חזק למען אחותו; שהמצוקה מגיעה בדרכים רבות; ושאם אדם אינו שולט בנסיבות חייו, נגזר עליו שנסיבות חייו ישלטו בו.

הרוזן העביר את ידו על משטח השולחן שכולו גומות.

כמה מדבריו של הדוכס הגדול שיקפו אותם חריצים דהויים? במשך ארבעים שנה נכתבו פה הוראות תמציתיות למשגיחי אחוזה; טיעונים משכנעים למדינאים; עצות מעולות לידידים. במילים אחרות, זה היה שולחן שיש להתחשב בו.

הרוזן רוקן את כוסו, הדף את כיסאו לאחור והתיישב על הרצפה. הוא העביר את ידו מאחורי רגלו הימנית הקדמית של השולחן עד שמצא את הבריח. כשלחץ עליו, נפתחה דלת סתרים וחשפה חלל מרופד בקטיפה, שכמו החללים בשלוש הרגליים האחרות, היה עמוס מטבעות זהב.

האנגליקני האבוד

כשהחל להתנועע בתשע וחצי, ברגעים הגולמיים שלפני שובה של התודעה, התענג הרוזן אלכסנדר איליץ' רוסטוב על טעמו של היום שלפניו.

בתוך שעה ישהה באוויר האביבי החמים, יצעד לאורך רחוב טְבֶרְסְקַאיָה ורוח תפרע את קצות שפמו. בדרך ירכוש את ה"הֶראלד" בדוכן בסמטת גאזֶטני, יחלוף על פני "פיליפּוֹב" (ויעצור רק לרגע כדי להתבונן במאפים בחלון הראווה) ואז ימשיך לפגישה עם הבנקאים שלו.

אבל כשיעצור על שפת המדרכה (כדי להניח לתנועה לחלוף), ייזכר הרוזן שארוחת הצהריים שלו במועדון רוכבי המרוצים נקבעה לשתיים — ואף כי הבנקאים ציפו שיגיע בעשר וחצי, הרי שלכל דבר ועניין הם עבדו בשירות המַפקידים, ולכן יוכלו כפי הנראה לחכות... במחשבות אלה ישוב על עקבותיו, יסיר את הצילינדר מראשו ויפתח את דלת פיליפוב.

בן רגע יבואו חושיו על שכרם בזכות מומחיותו הבלתי מעורערת של האופה. באוויר ירחף ניחוח עדין של כעכים שזה עתה נאפו, לחמניות מתוקות וכיכרות לחם שבשל סגולותיהן הייחודיות נשלחו יומיום לאֶרמיטאז' ברכבת — ומאחורי תיבת הזכוכית בחזית יסודרו בשורות מושלמות עוגות מזוגגות בצבעים מגוונים כמו הצבעונים באמסטרדם. הרוזן יתקרב לדלפק ויבקש מהגברת הצעירה בסינר התכלת עוגת מילפֵיי (אלף עלים, איזה שם הולם) ויתבונן בהתפעלות איך בעזרת כפית היא תדחק בעדינות את המעדן ממרית כסף אל צלחת חרסינה.

עם התקרובת בידו יֵשב הרוזן קרוב ככל האפשר לשולחן הקטן בפינה שסביבו נפגשו כל בוקר גברות צעירות אופנתיות כדי לסקור את תככי הערב הקודם. שלוש העלמות ייזהרו בסביבתן, ובהתחלה ידברו בקולות מהוסים ומנומסים, אך לאחר שייסחפו ברגשותיהן, יגברו קולותיהן בהכרח, עד שבאחת־עשרה ורבע, גם לזולל המאפה הדיסקרטי לא תהיה ברירה אלא לצותת לתסבוכות בעלות אלף השכבות של לבבותיהן.

ברבע לשתים־עשרה, לאחר שינקה את צלחתו וינער את הפירורים מקצות שפמו, ינופף בתודה לנערה מאחורי הדלפק ויַטֶה את כובעו לעבר שלוש הגברות הצעירות שעמן פטפט קצרות, יֵצא שוב הרוזן לרחוב טברסקאיה ויעצור להרהר: מה הלאה? אולי יקפוץ לגלרי בֶּרטראן כדי לראות את הציורים החדשים מפריז, או יחמוק לאולם הקונסרבטוריון, שם תנסה איזו רביעייה צעירה להתמודד עם יצירה של בטהובן; אולי פשוט ישוב לאחור לגני אלכסנדר, ימצא ספסל ויתפעל מפרחי הלילך בעוד היונה הומה ומדשדשת על פס המתכת של אדן החלון.

על פס המתכת של אדן החלון...

"אה, כן," הבין הרוזן. "אני מניח שזה לא יֵצא לפועל."

אם יעצום הרוזן את עיניו ויתגלגל לעבר הקיר, האם יוכל לשוב לספסל שלו בזמן ולציין, איזה צירוף מקרים מקסים, כששלוש הגברות הצעירות מפיליפוב יחלפו על פניו?

ללא ספק. אבל לדמיין מה עשוי לקרות אם נסיבות חייך היו שונות — זו הדרך הבטוחה לשיגעון.

הרוזן התיישב, הניח את כפות רגליו ביציבות על הרצפה החשופה וסלסל את "מחטי המצפן" של שפמו.

על שולחנו של הדוכס הגדול עמדו כוס שמפניה וכוסית ברנדי. לנוכח זקיפותה הכחושה של הראשונה המביטה מלמעלה על עגלגלותה הגוּצית של חברתה, היה קשה שלא לחשוב על דון קיחוטה וסנשו פנשה בערבות סְייֶרָה מוֹרֶנָה. או על רובין הוד והנזיר טאק בצללי יער שרווּד. או על הנרי החמישי ופַלסטאף מול שערֵי —

אבל לפתע דפקו על הדלת.

הרוזן קם וראשו נחבט בתקרה.

"רק רגע," קרא, שפשף את קודקודו ותר בתיבת המסע אחר חלוק. לאחר שהתלבש כיאות, פתח את הדלת ומצא בחור צעיר וחרוץ עומד בפרוזדור עם ארוחת הבוקר היומית של הרוזן — קנקן קפה, שני ביסקוויטים ופרי (היום — שזיף).

"יישר כוח, יוּרי! היכנס, היכנס. הנח אותו שם, הנח אותו שם."

יורי סידר את ארוחת הבוקר על תיבת המסע, והרוזן ישב לשולחן הדוכס הגדול וכתב פתק זריז לקונסטנטין קונסטנטינוביץ' מרחוב דוּרנובסקי.

"התואיל בטובך לוודא שזה יגיע ליעדו, בחורי?"

יורי, שמעולם לא התחמק ממשימה, לקח בשמחה את הפתק, הבטיח למסור אותו ידנית וקיבל טיפ בקידה. בפתח החדר נעצר.

"אה... להשאיר את הדלת פתוחה?"

זאת היתה שאלה סבירה. מפני שהחדר היה מחניק למדי, ובקומה השישית כמעט לא נשקפה סכנה לפרטיותו של הרוזן.

"אנא."

בעוד צעדיו של יורי מהדהדים במורד מגדל הפעמונים, פרש הרוזן את המפית בחיקו, מזג ספל קפה וחנן אותו בכמה טיפות שמנת. עם הלגימה הראשונה ציין לעצמו בסיפוק שאת שלוש הקומות הנוספות עשה יורי הצעיר בריצה, שכן הקפה לא היה קר מהרגיל, ולוּ במעלה אחת.

אבל בשעה שניתק פרוסת שזיף מגלעינו בסכין החיתוך, הבחין הרוזן בצֵל כסוף, מעורפל כעננת עשן, חומק מאחורי תיבת המסע שלו. הוא רכן הצדה והציץ מעבר לכיסא גבה המשענת וגילה שחזיון התעתועים הזה הוא חתול הלובי של המטרופול בכבודו ובעצמו. זה היה חתול רוסי כחול, שתום עין, שדבר ממה שהתרחש בין כותלי המלון לא נמלט מעינו. כנראה עלה לעליית הגג לסקור בעצמו את מגוריו החדשים של הרוזן. הוא יצא מבין הצללים, זינק מהרצפה אל "השגריר", ומ"השגריר" לשולחן הפינתי, ומהשולחן הפינתי לקצה השידה התלת־רגלית, כל זאת בלי להשמיע רחש. משהגיע לנקודת תצפית זו סקר היטב את החדר, ואחר כך נד בראשו באכזבה חתולית.

"כן," אמר הרוזן לאחר שהשלים סקירה משלו. "אני מבין ללבך."

ערבוביית הרהיטים הצפופה השרתה על ממלכתו הקטנה של הרוזן מראה של חנות קונסיגנציה ברחוב ארבַּט. בחדר בגודל זה היה יכול להסתפק בכיסא גבה משענת אחד, שולחן לילה אחד ומנורה אחת. הוא היה יכול להסתדר גם בלי כלי החרסינה של סבתו מלימוז'.

והספרים? את כולם! אמר בפזיזות. אבל באור היום היה עליו להודות שהוראה זו נבעה פחות משכל ישר ויותר מדחף ילדותי להרשים את נערי השירות ולהעמיד את השומרים במקומם. שכן הספרים אפילו לא היו לטעמו של הרוזן. ספרייתו הפרטית, שהכילה סיפורים נשגבים פרי עטם של סופרים כמו בלזק, דיקנס וטולסטוי, נותרה מאחור בפריז. הספרים שנערי השירות העלו לעליית הגג היו שייכים לאביו, ואף כי הוקדשו לחקר הפילוסופיה הרציונלית ולמדע החקלאות המודרנית, הבטיח כל אחד מהם כובד אך לא הבנה.

אין ספק שהיה צריך לערוך ניפוי נוסף.

לאחר שסעד את לבו, התרחץ והתלבש, נפנה הרוזן לענייניו. תחילה, הוא ניסה לפתוח את דלת החדר הסמוך. משהו כבד למדי ודאי חסם אותה מבפנים, שכן היא בקושי זזה תחת כוח כתפו של הרוזן. שלושת החדרים הסמוכים היו מלאים מהמסד עד הטפחות בשברי חפצים, כמו שרידים מאונייה טרופה. אבל בחדר האחרון, בין רעפי צפחה לפסי מתכת, התפנה חלל מרווח סביב סמובר ישן וחבוט, שם נהגו מתַקני הגגות לשתות תה.

הרוזן חזר לחדרו ותלה כמה מקטורנים בארונו. הוא העביר כמה זוגות מכנסיים וחולצות לפינה הימנית האחורית של השידה (כדי להבטיח שהחיה התלת־רגלית לא תתהפך). הוא גרר לפרוזדור את תיבת המסע שלו, מחצית מרהיטיו ואת כל ספרי אביו מלבד אחד. וכך, בתוך שעה נותרו בחדרו רק הדברים ההכרחיים: שולחן כתיבה וכיסא, מיטה ושולחן לילה, כיסא גבה משענת לאורחים ושטח באורך שלושה מטרים, רחב דיו לג'נטלמן להתהלך בו ולהרהר.

הרוזן הסתכל בסיפוק על החתול (שהיה עסוק בליקוק השמנת מכפותיו בנוחוּת הכיסא גבה המשענת). "מה תגיד עכשיו, פיראט זקן?"

אחר כך ישב לשולחנו ופתח את הספר היחיד ששמר. ודאי עבר עשור מאז הבטיח לעצמו לקרוא את היצירה המהוללת הזו שהיתה כה יקרה ללב אביו. ועם זאת, בכל פעם שהצביע על לוח השנה והצהיר: זה החודש שבו אקדיש עצמי למסות של מישל דה מונטֶן! היה איזה היבט שטני של החיים מציץ בפתח הדלת. מפינה לא צפויה היתה מגיעה איזו הבעת עניין רומנטי שלא יכול להתעלם ממנה במצפון נקי. או שהבנקאי שלו היה מתקשר. או שהקרקס היה מגיע העירה.

בסופו של דבר, החיים מדיחים אותך.

אבל כאן, סוף כל סוף, קשרו הנסיבות קשר לא להסיח את דעת הרוזן, אלא להציג בפניו את הזמן והבדידות הנחוצים כדי להתמסר לספר. וכך, עם הספר בידו האיתנה, הניח כף רגל אחת על קצה השידה, נשען לאחור עד שהכיסא התאזן על שתי רגליו האחוריות, והחל לקרוא:

בדרכים שונות משיגים אותה מטרה

הדרך הרווחת יותר לרכך לב אנשים שפגענו בהם, אנשים היכולים לקחת נקמתם מאיתנו שעה שאנו נתונים בידיהם לשבט או לחסד, היא להיכנע להם ובכך לעורר בהם חמלה ורחמים. עם זאת, עוז רוח ותקיפות, דרכים מנוגדות לגמרי, גם הן השיגו לא פעם אותה תוצאה...5

הרוזן פיתח לראשונה את הרגל הקריאה בכיסא מוטה ב"שעת פנאי".

באותם ימי אביב נהדרים, כשהבוסתנים לבלבו וזנבות השועל הארוכים בצבצו מעל העשב, היו הוא והלנה מחפשים פינה נעימה להעביר בה את הזמן. יום אחד היו יושבים מתחת לפרגולה בפאטיו העליון, ולמחרת, ליד הבוקיצה הגדולה שהשקיפה על העיקול בנהר. הלנה רקמה, והרוזן היה מטה את כיסאו לאחור — מאזן את עצמו בהנחת כף רגל קלה על קצה המזרקה, או על גזע העץ — כדי לקרוא בקול מאוסף היצירות החביבות עליה של פושקין. ושעה אחר שעה, בית אחר בית, היתה המחט הקטנה שלה רוקמת סחור־סחור.

"לאן כל התפרים האלה מובילים?" היה שואל מדי פעם בסוף הדף. "הרי בשלב הזה פיארת את כל הכריות בבית בפרפר ואת כל הממחטות במונוגרמות." וכשהיה מאשים אותה בפרימת התפרים בלילה, כמו פנלופה, רק כדי שהוא יקרא לה עוד ספר שירים, היתה אחותו מחייכת חיוך מסתורי.

הרוזן הרים את עיניו מדפי מונטן, ומבטו נח על תמונתה של הלנה שהיתה שעונה על הקיר. היא צוירה ב"שעת פנאי" בחודש אוגוסט והציגה את אחותו ליד שולחן האוכל מול צלחת אפרסקים. סֶרוֹב לכד היטב את דיוקנה — על שערה השחור כעורב, לחייה הסמוקות קלות והבעתה העדינה והסלחנית. אולי היה משהו באותם תפרים, חשב הרוזן, איזו חוכמה אצילית ששלטה בה כשהשלימה כל לולאה קטנה. עם טוּב לב כזה בגיל ארבע־עשרה, אפשר רק לדמיין כמה חיננית היתה בגיל עשרים וחמש...

נקישה מנומסת העירה את הרוזן מחלומו בהקיץ. הוא סגר את ספרו של אביו, הציץ לאחור וראה יווני בן שישים בפתח החדר.

"קונסטנטין קונסטנטינוביץ'!"

ארבע רגלי הכיסא נחתו על הרצפה בחבטה, והרוזן ניגש למפתן ואחז ביד אורחו.

"אני כל כך שמח שיכולת לבוא. נפגשנו רק פעם או פעמיים, אז אולי אתה לא זוכר, אבל אני אלכסנדר רוסטוב."

היווני הזקן קד קידה כדי להראות שאין צורך בתזכורת.

"היכנס, היכנס. שב, בבקשה."

הרוזן נופף ביצירת המופת של מונטן לעבר החתול שתום העין (שזינק לרצפה בנשיפה), הציע לאורחו את הכיסא גבה המשענת והתיישב ליד שולחן הכתיבה.

כעבור רגע התבונן היווני הזקן ברוזן בהבעת סקרנות מתונה — שהיתה צפויה, אולי, בהתחשב בכך שמעולם לא נפגשו בענייני עסקים. אחרי הכול, הרוזן לא היה רגיל להפסיד במשחק קלפים. לכן הרוזן הוא שפתח בדברים.

"כפי שאתה רואה, קונסטנטין, נסיבות חיי השתנו."

אורחו של הרוזן התיר לעצמו להיראות מופתע.

"לא, זה נכון," אמר הרוזן. "הן השתנו למדי."

היווני הזקן הביט סביבו והרים את ידיו כדי להכיר בארעיותן המצערת של הנסיבות.

"אולי אתה מחפש איזה... הון?" העז ואמר.

תוך כדי רמיזה זו השתהה היווני הזקן לרגע קל שבקלים לפני המילה הון. ולדעתו השקולה של הרוזן, זו היתה הפוגה מושלמת — הפוגה שנלמדה במשך עשרות שנים של שיחות רגישות. היתה זו הפוגה שבה הביע אהדה מסוימת לבן שיחו בלי לרמוז אף לא לרגע שחל שינוי במעמדם היחסי.

"לא, לא," הבטיח הרוזן במנוד ראש כדי להדגיש שהרוסטובים לא נוהגים לבקש הלוואות. "להפך, קונסטנטין, יש לי משהו שיעניין אותך, לדעתי." ואז, כמו יש מאין, הציג הרוזן את אחד ממטבעות הזהב משולחנו של הדוכס הגדול וזקף אותו בין קצות אצבעו ואגודלו.

היווני הזקן בחן לשנייה את המטבע, ואז נאנח לאטו בהערכה. אמנם קונסטנטין קונסטנטינוביץ' היה מַלווה במקצועו, אך אמנותו היתה בראיית פריט לדקה, בנגיעה בו לרגע ובידיעת ערכו האמיתי.

"אפשר...?" שאל.

"בהחלט."

הוא לקח את המטבע, הפך אותו והחזירו ביראת כבוד. שכן לא זו בלבד שהמטבע היה טהור מבחינה מטלוּרגית, אלא שהעיט הדו־ראשי הקורץ מאחור אישר לעין המנוסה שזה אחד מחמשת אלפים המטבעות שנוצקו לכבוד הכתרת יקטרינה הגדולה. מטבע כזה, שיירכש מג'נטלמן במצוקה, אפשר למכור ברווח סביר לבנקים הזהירים ביותר גם בזמנים הטובים ביותר. אבל בתקופה מלאה תהפוכות? אמנם הדרישה למותרות נפוצים צנחה, אך ערכו של אוצר כזה רק יעלה.

"סלח לי על סקרנותי, הוד מעלתך, אבל האם זה... מטבע בודד?"

"בודד? לא, לא," ענה הרוזן ונענע בראשו. "הוא חי כמו חייל בקסרקטין. כמו עבד בספינת עבדים. לצערי, אין לו רגע לעצמו."

היווני הזקן שב והתנשף.

"אם כך..."

ובתוך דקות אחדות נרקמה בין הגברים עסקה בלי שום היסוסים. יתרה מזו, היווני הזקן אמר שיהיה לו לעונג למסור אישית שלושה פתקים שהרוזן כתב בו במקום. אחר כך לחצו ידיים כמו מכרים והסכימו להתראות כעבור שלושה חודשים.

אבל בדיוק כשהיווני הזקן עמד לצאת מהחדר, הוא נעצר.

"הוד מעלתך... אפשר לשאול שאלה אישית?"

"בהחלט."

הוא החווה לעבר שולחן הדוכס הגדול כמעט בביישנות.

"האם נזכה לעוד שיר משיריך?"

הרוזן חייך בהערכה.

"צר לי, קונסטנטין, אך ימי השירה שלי מאחורי."

"אם ימי השירה שלך מאחוריך, הרוזן רוסטוב, אזַי הצער כולו שלנו."



בפינה הצפונית־מזרחית, בקומה השנייה של המלון, הסתתרה הבּוֹיארסקי — המסעדה המשובחת ביותר במוסקבה, אם לא בכל רוסיה. הבּויארסקי, על תקרותיה הקמורות וקירותיה האדומים, הזכירה בית נופש של בּויאר6 והתפארה בעיצוב האלגנטי ביותר בעיר, במלצרים המתוחכמים ביותר ובשֶף המעודן ביותר.

חוויית הסעודה בבויארסקי היתה כה נחשקת, עד שבכל ערב נתון היית צריך להידחק בקהל מלא תקווה רק כדי לצוד את עינו של אנדריי שניהל את היומן השחור הגדול, שבו הופיעו שמות בני המזל; וכשרב המלצרים החווה לך להתקדם, יכולת לצפות שיעכבו אותך חמש פעמים בארבע שפות שונות בדרך לשולחן בפינה, שם תזכה לשירות ללא רבב ממלצר במקטורן ערב לבן.

כלומר, לזה יכולת לצפות עד 1920, שאז, לאחר שכבר סגרו את הגבולות, החליטו הבולשביקים לאסור על השימוש ברובלים במסעדות משובחות — ובכך למעשה סגרו אותן בפני תשעים ותשעה אחוזים מהאוכלוסייה. ולכן הערב, כשהרוזן החל לאכול את המתאבן שלו, הקישו כוסות מים בסכו"ם, זוגות התלחשו במבוכה, ואפילו המלצר הטוב ביותר מצא עצמו בוהה בתקרה.

אבל לכל פרק זמן יתרונות משלו, גם בתקופה של אי־שקט...

כשהוזמן אֶמיל ז'וּקוֹבסקי לעבוד כשֶף במטרופול ב־1912, עמד לרשותו צוות מנוסה ומטבח גדול. נוסף על כך, הוא קיבל את המזווה המהולל ביותר מזרחית לווינה. מדפי התבלינים שלו התפארו באינוונטר של טעמים מרחבי העולם, ובחדר הקירור שלו היה מבחר מקיף של עופות וחיות שניתלו ברגליהן על ווים. לפיכך, אפשר כמובן להסיק את המסקנה ששנת 1912 היתה שנה מושלמת למדידת כישרונות השף. אבל בתקופת שפע, כל הדיוט עם כף יכול לשמח את החך. כדי לבחון באמת כושר המצאה של שף, יש לבחון אותו בתקופת מחסור. ואין עוד מחסור כמו במלחמה.

לאחר המהפכה — על הידרדרותה הכלכלית, היבולים הכושלים והפסקת המסחר — היו המרכיבים המשובחים במוסקבה יקרי מציאות כמו פרפרים בים. המזווה של המטרופול התרוקן, בּוּשֶל אחר בּוּשֶל, ליטרה אחר ליטרה, קורטוב אחר קורטוב, והשף נאלץ להתמודד עם ציפיות קהלו באמצעות קמח שיבולת שועל, כרובית וכרוב — כלומר, עם כל מה שהצליח להשיג.

כן, אחדים טענו שאמיל ז'וקובסקי קמצן, ואחרים קראו לו גס רוח. אחדים אמרו שהוא קצר קומה וקצר רוח. אבל איש לא יכול לערער על גאוניותו. רק חִשבו על המנה שהרוזן סיים ברגע זה ממש: סַלטימבּוּקה שנוצרה מתוך הכרח. במקום נתח עגל, שיטח אמיל חזה עוף דק. במקום פְּרוֹשוּטוֹ די פּארמה, הוא חתך שינקן אוקראיני דק־דק. ובמקום מרווה, אותו עלה עדין שמחבר בין הטעמים? הוא בחר בעשב שהיה רך וריחני כמו מרווה, אבל מריר יותר... זה לא היה ריחן וגם לא אורגנו, בזה הרוזן היה בטוח, אבל הוא בהחלט נתקל בו פעם במקום כלשהו...

"איך האוכל הערב, הוד מעלתך?"

"אה, אנדריי. כרגיל, הכול מושלם."

"והסלטימבּוֹקה?"

"מלאת השראה. אבל יש לי שאלה אחת: העשב שאמיל שם מתחת לשינקן — אני יודע שזאת לא מרווה. זה במקרה סרפד?"

"סרפד? אני חושב שלא. אבל אני אשאל."

המלצר קד והסתלק בהכנעה.

אין ספק שאמיל ז'וקובסקי היה גאון, הרהר הרוזן, אבל האיש שהיה אחראי לשם המצוין שיצא לבויארסקי בכך שהבטיח שהכול יתנהל כשורה בין כותליה היה אנדריי דוּרא.

אנדריי נולד בדרום צרפת. הוא היה איש נאה, גבוה ואפור צדעיים, אבל סימן ההיכר האופייני שלו לא היה מראהו, וגם לא קומתו ושערו, אלא ידיו. אצבעותיו החיוורות והמטופחות היו ארוכות בסנטימטר מאצבעותיהם של רוב הגברים בקומתו. לו בחר בקריירה של פסנתרן, היה אנדריי יכול להגיע בקלות לאוקטבה וחצי. לו בחר להיות בובנאי, היה יכול לבצע את קרב החרבות בין מקבת למקדאף בעוד שלוש המכשפות מתבוננות מהצד. אבל אנדריי לא היה פסנתרן ולא בובנאי — או לפחות לא במובן המסורתי. הוא היה קברניט הבויארסקי, והאופן שבו ידיו מילאו את תכליתן על כל צעד ושעל היה מעורר פליאה.

למשל, לאחר שהוביל חבורת נשים לשולחן, נראה אנדריי כאילו עזר לכולן בבת אחת לשבת בכיסאותיהן. כשאחת הגברות שלפה סיגריה, הוא הושיט מצית ביד אחת וסוכך על הלהבה בשנייה (כאילו נשבה פעם רוח פרצים בין כותלי הבויארסקי!). וכשהאישה שהחזיקה את רשימת היינות ביקשה המלצה, הוא לא הצביע על הבורדו מ־1900 — לפחות לא במובן הטֶבטוֹני. במקום זאת, הוא אותת קלות באצבעו המורה באופן שהזכיר את המחווה על תקרת הקַפֶּלָה הסיסטינית שבאמצעותה הצית הבורא את ניצוץ החיים. אחר כך קד והסתלק בהכנעה, חצה את החדר ונכנס למטבח.

אבל לא עברה דקה, ודלת המטבח שבה ונפתחה — ובפתח עמד אמיל.

השף, שגובהו מטר שישים ושבעה, ומשקלו תשעים קילוגרם, העיף מבט מהיר סביב החדר, ואז צעד לעבר הרוזן ואנדריי בעקבותיו. כשחצה את חדר האוכל, נתקל השף בכיסא של לקוח וכמעט הפיל מנקה שולחנות שנשא מגש. הוא נעצר בפתאומיות ליד שולחן הרוזן ובחן אותו מלמעלה למטה כפי שאומדים יריב לפני שמזמינים אותו לדו־קרב.

"בראבו, מסייה," אמר בטון ממורמר. "בראבו!"

אחר כך סב על עקביו ושב ונעלם במטבחו.

אנדריי התנשם קלות וקד כדי להביע הן התנצלות והן איחולים.

"זה אכן היה סרפד, הוד מעלתך. אין לחֵךְ שלך מתחרים."

אמנם הרוזן לא היה טיפוס ששמח לאיד, אך הוא לא הצליח להדחיק חיוך של קורת רוח.

אנדריי ידע שהרוזן חובב דברי מתיקה והחווה לעבר עגלת הקינוחים.

"אפשר להביא לך פרוסה של עוגת שזיפים על חשבוננו?"

"תודה על הרעיון, אנדריי. בדרך כלל הייתי קופץ על ההזדמנות. אבל הערב יש לי התחייבויות אחרות."



משהכיר בכך שעל הגבר לשלוט בנסיבות חייו שמא ישלטו הן בו, חשב הרוזן שכדאי לשקול את האופן שבו יגשים מטרה זו כשנגזר עליו מאסר עולם.

מחשבות הנקם עזרו לאדמונד דנטֶס לשמור על צלילות דעתו במצודת אִיף. הוא נאסר על לא עוול בכפו והתמודד עם סבלו באמצעות תכנון חיסולן השיטתי של הדמויות הראשיות שהרעו לו. את סרוונטס, המשועבד לפיראטים באלג'יר, עודדה הבטחת הדפים שטרם נכתבו. נפוליאון שוטט בין התרנגולות, גירש זבובים והתחמק משלוליות בוץ באֶלבּה, אך החזיק מעמד כשדמיין את שובו לפריז כמנצח.

אבל לרוזן לא היתה נטייה לנקמה; לא היה לו דמיון אֶפּי; וודאי שלא היתה לו נפש יצירתית כדי לחלום על שיקום אימפריות. לא. המופת שלו לשליטה בנסיבות חייו היה שבוי מסוג אחר לגמרי: אנגליקני שנסחף לחוף. כמו רובינזון קרוזו שננטש על אי בודד, ישמור הרוזן על נחישותו בהיצמדות לדברים מעשיים. משוויתרו על החלום להינצל במהרה, מחפשים הרובינזון קרוזואים של העולם מחסה ומקור מים חיים; הם מלמדים את עצמם להדליק אש באמצעות אבן צור; הם חוקרים את פני האי, את אקלימו, את הצומח והחי בו, ובתוך כך גם מחפשים מפרש באופק וטביעות רגליים בחול.

משום כך נתן הרוזן ליווני הזקן שלושה פתקים למסירה. בתוך שעות זכה הרוזן לביקור של שני שליחים: נער צעיר מ"מיואיר ומיריליס" ובידיו מצעים משובחים וכרית הולמת; ועוד שליח מ"פּסאז' פֶּטרובסקי" עם ארבע פיסות של הסבון החביב על הרוזן.

והמשיבה השלישית? היא ודאי הגיעה בשעה שהרוזן סעד את לבו. שכן על מיטתו חיכתה קופסה בצבע תכלת עם עוגת מילפיי אחת.

התור

מעולם לא היה צלצול השעה שתים־עשרה כה מבורך. לא ברוסיה. לא באירופה. לא בעולם כולו. לוּ אמרה יוליה לרומיאו שהיא תופיע בחלון חדרה בצהרי יום, לא היתה שמחת בן ורונה הצעיר בשעה היעודה משתווה לשמחתו של הרוזן. לוּ שמעו ילדיו של ד"ר שטלבאום — פריץ וקלרה מ"מפצח האגוזים" — בבוקר חג המולד שדלתות חדר האורחים ייפתחו בצהרי יום, לא היתה התרוממות רוחם משתווה להתרוממות רוחו של הרוזן כששמע את הצלצול הראשון.

שכן, לאחר שהדף בהצלחה מחשבות על רחוב טברסקאיה (ומפגשים אקראיים עם גברות צעירות ואופנתיות), ולאחר שהתרחץ, התלבש וסיים את הקפה והפרי שלו (היום, תאנה), פתח הרוזן בלהיטות, זמן קצר אחרי עשר, את יצירת המופת של מונטן, אך גילה שבכל חמש־עשרה שורות נודד מבטו אל השעון...

אין ספק שהרוזן חש דאגה מסוימת כשהרים יום קודם לכן את הספר מהשולחן בפעם הראשונה. ככרך יחיד, הוא היה כבד כמו מילון או כמו התנ"ך — אותם ספרים שאדם מצפה לעלעל בהם, או אולי לבחון בעיון, אבל לעולם לא לקרוא. סקירתו של הרוזן את תוכן העניינים — רשימת 107 המסות על נושאים כגון נאמנות, מתינות, התבודדות ושינה — אישרה את חשדו המקורי שהספר נכתב ללילות החורף. אין ספק, זה היה ספר לתקופה שבה הציפורים נודדות דרומה, עצי ההסקה נערמים ליד האח והשדות מכוסים בשלג; כלומר, כשלאדם אין שום רצון לצאת החוצה, ולחבריו אין שום רצון לבקר בביתו.

למרות זאת, במבט החלטי על השעון, בדיוק כפי שרב חובל מנוסה היוצא להפלגה ארוכה ירשום את השעה המדויקת שבה הוא יוצא מהנמל, צלל הרוזן פעם נוספת לגלי ההגות הראשונה: "בדרכים שונות משיגים אותה מטרה".

במסה הפותחת — שבה הובאו במיומנות דוגמאות מדברי הימים — סיפק המחבר טיעון משכנע ביותר, שכאשר אדם נתון לחסדו של אדם אחר, עליו להתחנן על חייו.

או לשמור על גאוותו ולא להיכנע.

בכל מקרה, לאחר שביסס המחבר את טענתו שכל גישה עשויה להיות הגישה הנכונה, הוא המשיך להגוּת השנייה: "על הצער".

כאן ציטט מונטן מערך של סמכויות ללא רבב מתור הזהב שאישרו באופן משכנע שהצער הוא רגש שמוטב לחלוק.

או לשמור לעצמך.

אי־שם באמצע המסה השלישית גילה הרוזן שהוא מציץ בשעון בפעם הרביעית או החמישית. או אולי השישית? את מספר המבטים המדויק לא היה אפשר לקבוע, אבל הראיות הצביעו על כך שתשומת לבו של הרוזן נמשכה לשעון יותר מפעם אחת.

אבל איזה מַד זמן היה השעון הזה!

את השעון המצלצל פעמיים ייצרה חברת בְּרֶגֶה המכובדת לפי הזמנת אבי הרוזן, והוא היה יצירת מופת בפני עצמה. היקף חזית האמייל הלבנה שלו היה כהיקף של אשכולית. גופו, העשוי אבן לַפּיס לַזוּלי, נטה בצורה אסימפטוטית מראשו לבסיסו, ואילו את חלקיו הפנימיים, המעוטרים, עיצבו מומחים שנודעו ברחבי העולם במחויבותם הבלתי מעורערת לדיוק. והשם שיצא להם היה מוצדק. שכן, תוך כדי התקדמות במסה השלישית (שבה אפלטון, אריסטו וקיקרו הצטופפו על הספה עם הקיסר מקסימיליאן), שמע הרוזן כל תקתוק.

עשר ועשרים, וחמישים ושש שניות, אמר השעון.

עשר ועשרים, וחמישים ושבע.

חמישים ושמונה.

חמישים ותשע.

הרי השעון מנה את השניות באופן מושלם כפי שהומרוס מנה את הדַקטילים שלו, ופטרוס — את חטאי החוטאים.

אבל איפה היינו?

אה כן, המסה השלישית.

הרוזן הזיז קצת את כיסאו שמאלה כדי לא לראות את השעון, ואחר כך חיפש את הקטע שקרא. הוא היה כמעט בטוח שזו היתה הפסקה החמישית בעמוד החמישה־עשר. אבל כשהתעמק בתוכן הפסקה, נראה ההקשר לא מוכר בעליל; וכך גם הפסקאות שקדמו לה. למעשה, הוא נאלץ לדפדף אחורה שלושה דפים שלמים לפני שמצא קטע שזכר דיו כדי לחזור ולהתקדם בתום לב.

"ככה זה איתך?" שאל הרוזן את מונטן. "צעד קדימה ושניים אחורה?"

הרוזן היה נחוש בדעתו להוכיח מי שולט במי ונשבע שלא ישוב להרים את עיניו מהספר עד שיגיע למסה העשרים וחמש. מעודד מנחישותו, צלח הרוזן בזריזות את המסות הרביעית, החמישית והשישית. וכשסיים את השביעית והשמינית בלהיטות יתרה, נראתה המסה העשרים וחמש קרובה כקנקן מים על שולחן אוכל.

אבל בעודו מתקדם במסות האחת־עשרה, השתים־עשרה והשלוש־עשרה, היה נדמה שמטרתו נסוגה ומתרחקת. לפתע נראה כאילו הספר לא היה שולחן אוכל כלל וכלל, אלא מעין סהרה. ועכשיו משרוקן את מימייתו, יזחל הרוזן על פני המשפטים, ופסגת כל דף שטיפס עליו בְּדֵי עמל תגלה מעבר לו רק עוד דף...

נו, טוב. הרוזן המשיך לזחול.

מעֵבֶר לשעה אחת־עשרה.

מעֵבֶר למסה השש־עשרה.

עד שלפתע השיג אותו זקיף דקות ארך־רגל את אחיו עקום־הרגל בקצה החוגה. השניים התחבקו, והקפיצים בתוך מסגרת השעון התרופפו, הגלגלים הסתובבו והפטיש הזעיר נפל והפעיל את הראשון מבין אותם צלילים ערֵבים שסימנו את שעת הצהריים.

רגליו הקדמיות של כיסא הרוזן נפלו ארצה בחבטה, ומסייה מונטן התהפך פעמיים באוויר לפני שנחת על כיסוי המיטה. בצלצול הרביעי ירד הרוזן במדרגות מגדל הפעמונים, ובשמיני חלף בלובי בדרכו לקומה התחתונה לפגישתו השבועית עם יארוסלַב יארוסלַבל, הספָּר המהולל של מלון מטרופול.



יותר ממאתיים שנה (או כך מספרים לנו ההיסטוריונים), התקדמה תרבות ארצנו מתוך הסלונים של סנקט פטרבורג. מאותם חדרים גדולים המשקיפים על תעלת פוֹנטָנקָה הגיחו מגמות בישול, אופנות ורעיונות חדשים ועשו את תחילת דרכם המהוססת אל החברה הרוסית. אבל אם כך היה הדבר, הרי שזה היה בעיקר בזכות הפעילות העֵרה מתחת לקומות הטרקלין. שכן שם, כמה מדרגות מתחת לפני הרחוב, היו ראשי המשרתים, הטבחים והמשרתים האישיים אשר הבטיחו שהכול יתנהל ללא תקלות בזמן שרעיונותיהם של דרווין או מאנֶה נזרקים לראשונה לחלל האוויר.

וכך היה הדבר במטרופול.

מאז פתיחת המלון ב־1905, היו הסוויטות והמסעדות מקום מפגש לזוהרים, למשפיעים ולמלומדים, אבל ההידור נטול המאמץ המוצג לראווה לא היה קיים ללא שירותי הקומה התחתונה.

כשיורדים במדרגות השיש הרחבות המובילות מהלובי, עוברים קודם ליד דוכן העיתונים שהציע לג'נטלמן מאות כותרות, אם כי רק ברוסית.

הבאה בתור היתה חנותה של פַטימה פֶדֶרוֹבָה, מוכרת הפרחים. אך טבעי היה שמדפיה של פטימה סבלו מפִּגעי התקופה והתרוקנו. ב־1920 כוסה חלון הראווה שלה בעיתונים, ואחד המקומות העליזים ביותר במלון נהפך למקום הזנוח ביותר. אבל בימי הזוהר שלה מכרה החנות דונמים של פרחים. היא סיפקה את סידורי הפרחים הגבוהים ללובי, את השושנים לחדרים, את זרי הוורדים שהושלכו לרגלי בלרינות הבולשוי, וגם את הפרחים בדשי הגברים שהשליכו את הזֵרים. יתרה מזו, פטימה היתה בקיאה בצופן הפרחים ששלט בחברה הגבוהה מאז עידן האבירים. לא זו בלבד שידעה איזה פרח צריך לשלוח כהתנצלות, היא ידעה איזה פרח לשלוח כשמישהו איחר; כשמישהו אמר משהו לא רצוי; וכשמישהו הבחין בגברת הצעירה בפתח, ובחוסר זהירות האפיל על שותפו. בקצרה, פטימה הכירה את ניחוח הפרח, את צבעו ואת תכליתו יותר מדבורה.

נו, חנותה של פטימה אולי סגורה, הרהר הרוזן, אבל האם לא נסגרו חנויות הפרחים בפריז תחת "שלטונו" של רוֹבְּסְפְּייֶר, והאם אין אותה עיר משופעת כעת בפרחים? באותו אופן ודאי ישובו הפרחים למטרופול.

בקצה קצהו של המסדרון הגיע לבסוף למספרה של ירוסלב שהיתה נחלה של אופטימיות, דיוק וניטרליות פוליטית, ממש שווייץ של המלון. הרוזן נשבע לשלוט בנסיבות חייו באמצעות דברים מעשיים, והנה הצצה באמצעים: תור לתספורת שבועית שנשמר באדיקות.

בדיוק כשהרוזן נכנס למספרה, טיפל ירוסלב בלקוח כסוף שיער בחליפה אפרפרה, ואילו על הספסל ליד הקיר המתין לתורו טיפוס עב בשר במקטורן מקומט. הספר קיבל את פני הרוזן בחיוך והחווה לו לשבת על הכיסא הריק לצדו.

הרוזן התיישב בכיסא, הנהן בידידותיות לעב הבשר, ואז נשען לאחור ונעץ את עיניו בחפץ המופלא במספרה של ירוסלב: הקַמטָר שלו. לו ביקשו ממילון לארוּס להגדיר את המילה קמטר, היה עשוי המילונאי הידוע לענות: רהיט המעוטר לעתים קרובות בקישוטים ומשמש לאחסון פריטים מחוץ לטווח הראייה. הגדרה שימושית, ללא ספק, שתקיף הכול: מארון מטבח בכפר ועד לצ'יפּנדייל בארמון בקינגהם. אבל הקמטר של ירוסלב לא יתאים כל כך לתיאור כזה, מפני שיוּצר מניקל וזכוכית ולא עוצב כדי להסתיר את תכולתו, כי אם לחשוף אותה לעין המתבונן.

ובצדק. שכן קמטר זה יכול להתגאות בכל מה שהכיל: סבונים צרפתיים עטופים בנייר שעווה; משחות גילוח בריטיות במכלי שנהב; נוזלי עיסוי איטלקיים בבקבוקונים בעלי צורות משונות. וחבוי מאחור? אותו בקבוק שחור קטן שירוסלב קרא לו בקריצה "מעיין הנעורים".

בבבואתו שבמראָה התיק הרוזן את מבטו למקום שבו חולל ירוסלב את קסמיו על הג'נטלמן כסוף השיער בשני זוגות מספריים בו זמנית. בידיו של ירוסלב הזכירו המספריים בתחילה את האוֹנְטְרֶשָה של הרקדן בבלט, כשרגליו מתנופפות הלוך ושוב באוויר. אבל עם התקדמות הספּר, נעו ידיו במהירות מוגברת עד שזינקו ובעטו כמו קוזאק בריקוד עַם אוקראיני! לאחר הגיזום האחרון, התבקש בהחלט להוריד מסך ולהעלותו שוב כעבור רגע, כדי שהקהל יוכל למחוא כפיים לספר הקד קידה.

ירוסלב הניף את השכמייה הלבנה מהלקוח וניער אותה באוויר; הוא הצמיד את עקביו בנקישה עם קבלת התשלום על עבודה טובה; וכשהג'נטלמן יצא מהמספרה (ונראה צעיר יותר ומכובד יותר מכפי שהיה כשהגיע), ניגש הספר לרוזן עם שכמייה חדשה.

"הוד מעלתך. מה שלומך?"

"מצוין, ירוסלב. בשיאי."

"ומה על סדר היום?"

"רק קיצוץ קטן, ידידי. רק קיצוץ קטן."

המספריים החלו בגיזום עדין, ולרוזן היה נדמה שהלקוח עב הבשר על הספסל שינה את צורתו. אמנם הרוזן הנהן לעברו באופן ידידותי רק כמה רגעים קודם לכן, אבל בינתיים לבשו פניו גוון ורדרד יותר. למעשה, הרוזן היה בטוח בכך, מפני שהצבע התפשט לאוזניו.

הרוזן ניסה ליצור שוב קשר עין, וזאת במטרה להציע עוד מנוד ראש ידידותי, אך האיש נעץ את מבטו בגבו של ירוסלב.

"זה היה התור שלי," אמר.

ירוסלב, שכמרבית האמנים נטה לשכוח את עצמו באמנותו, המשיך לגזוז שיער ביעילות ובחֵן. לכן נאלץ הטיפוס לחזור על עצמו, גם אם ביתר נחרצות.

"זה היה התור שלי."

ירוסלב ניעור מחזונו האמנותי בשל ההטעמה החדה והשיב בנימוס:

"מיד אתפנה אליך, אדוני."

"זה מה שאמרת כשהגעתי."

הדבר נאמר בעוינות כה מובהקת עד שירוסלב חדל רגע מגיזומו ופנה בהבעה מזועזעת אל מבטו הזועם של הלקוח.

אמנם הרוזן חונך לעולם לא לקטוע שיחה, אך הוא חש שהספר לא צריך להסביר את המצב בשמו. לכן התערב:

"לירוסלב לא היתה כוונה רעה, אישי הטוב. פשוט יש לי תור קבוע בימי שלישי בשתים־עשרה."

כעת הסב האיש את מבטו הזועם לעבר הרוזן.

"תור קבוע," חזר.

"כן."

אחר כך קם בפתאומיות כזאת שהדף את הספסל שלו לאחור אל הקיר. במלוא קומתו התנשא לגובה מטר שישים וחמישה בלבד. אגרופיו, שבלטו מחפתי מקטורנו, היו אדומים כאוזניו. הוא התקדם צעד אחד, וירוסלב נסוג אל קצה הדלפק שלו. האיש התקדם צעד נוסף אל הספר ושלף מידו את המספריים. אחר כך, בזריזות של גבר קטן בהרבה, הסתובב, תפס את הרוזן בצווארונו וגדע את הקצה הימני של שפמו באִבחה אחת. הוא הידק את אחיזתו ומשך את הרוזן אליו עד שהיו כמעט אף אל אף.

"בקרוב יגיע תורך," אמר.

אחר כך הדף את הרוזן בחזרה לכיסאו, השליך את המספריים על הרצפה ויצא מהמספרה.

"הוד מעלתך," קרא ירוסלב הנבעת. "מעולם לא ראיתי את האיש הזה. אני אפילו לא יודע אם הוא גר במלון. אבל להבא הוא לא יתקבל פה בברכה, אני מבטיח לך."

הרוזן, שעמד כעת על רגליו, נטה לחזור כהד על כעסו של ירוסלב ולהמליץ על עונש שיהלום את הפשע. אבל מה ידע הרוזן על תוקפו?

כשראה אותו לראשונה יושב על הספסל במקטורנו המקומט, הניח הרוזן בן רגע שהוא איזה טיפוס חרוץ שנתקל במספרה והחליט לפנק את עצמו בתספורת. אבל למיטב ידיעתו, ייתכן שהאיש הזה היה אחד הדיירים החדשים בקומה השנייה. לאחר שהגיע לפרקו בבית יציקה לברזל, ייתכן שהצטרף לאיגוד ב־1912, עמד בראש שביתה ב־1916, פיקד על גדוד בצבא האדום ב־1918, וכעת מצא עצמו שולט בתעשייה שלמה.

"הוא צדק לגמרי," אמר הרוזן לירוסלב. "הוא חיכה בתום לב. אתה רק רצית לכבד את התור שלי. הייתי אמור לוותר על הכיסא ולהציע שתטפל בו קודם."

"אבל מה נעשה?"

הרוזן פנה אל המראה וסקר את עצמו. ייתכן שסקר את עצמו לראשונה זה שנים.

זמן רב סבר הרוזן שג'נטלמן צריך לִפנות למראָה בחשד. שכן במקום להיות כלי עזר לגילוי עצמי, נטו המראות להיות אמצעי להונאה עצמית. כמה פעמים התבונן בצעירה יפהפייה המסתובבת שלושים מעלות לפני המראה שלה כדי להבטיח שהיא רואה את עצמה בשיאה? (כאילו מעתה ואילך כל העולם יראה אותה רק מזווית זו!) כמה פעמים ראה גבירה חובשת כובע שיצא לחלוטין מהאופנה, אבל בעיניה נראה כמו הצעקה האחרונה מפני שמסגרת הראי היתה בסגנון אותה תקופה שחלפה? לבישת מקטורן מחויט הסבה לרוזן קורת רוח, אבל הידיעה שנוכחותו של ג'נטלמן ניכרת לא בגזרת מעילו, אלא בעיקר בהופעתו, בדבריו ובנימוסיו, הסבה לו קורת רוח גדולה עוד יותר.

כן, חשב הרוזן, אכן סובב לו העולם.

למעשה, הוא סב על צירו בעודו מקיף את השמש. והגלקסיה גם היא מסתובבת, גלגל בתוך גלגל גדול יותר, ומפיקה צלצול בעל אופי שונה לחלוטין מאותו פטיש קטנטן בשעון. וכשיישמע אותו צלצול שמיימי, אולי תגשים המראה את תכליתה האמיתית — לגלות לאדם מיהו באמת ולא מי שנדמה לו שהוא.

הרוזן שב למקומו בכיסא.

"גילוח למשעי," אמר לספר. "גילוח למשעי, ידידי."

היכרות

שתי מסעדות פעלו במלון מטרופול: ה"בּויארסקי", אותו מקום מפלט אגדי בקומה השנייה שכבר ביקרנו בו, וחדר האוכל המפואר ליד הלובי הידוע רשמית כ"מטרופול" אבל הרוזן קרא לו בחיבה "הפְּיַאצָה".

אין ספק שהפיאצה לא יכלה להתחרות בהידור עיצובה של הבויארסקי, בשירות המתוחכם שלה או בעידון מאכליה. אבל הפיאצה לא שאפה להידור, וגם לא לשירות או לעידון. בשמונים שולחנותיה הפזורים סביב מזרקת שיש, ותפריט שהציע הכול, מפּירוֹגי כרוב ועד לנתחי עגל, נועדה הפיאצה להיות שלוחה של העיר — של גניה, שווקיה ורחובותיה. במקום הזה יכלו רוסים בכל צורה ומעמד להעביר את הזמן על כוס קפה, לפגוש חברים, להתערב בוויכוחים או להיסחף לפלירטוטים — מקום שבו הסועד הבודד היושב מתחת לתקרת הזכוכית המפוארת יכול להתמכר להתפעלות, לתרעומת, לחשד ולצחוק, בלי לקום מכיסאו.

והמלצרים? כמו מלצרים בבית קפה פריזאי, כך אפשר להחמיא גם למלצרי הפיאצה על "יעילותם". בהיותם מורגלים בניווט המונים, היו מושיבים בקלות שמונה אנשים בשולחן לארבעה. לאחר שרשמו את העדפותיכם על רקע צלילי התזמורת, היו שבים בתוך דקות עם המשקאות השונים, מאוזנים על מגש, ומחלקים אותם סביב השולחן במהירות בלי שום טעות. אם הייתם אוחזים בתפריט ומהססים ולוּ לשנייה בעניין ההזמנה, הם היו גוחנים מעבר לכתפיכם ומצביעים על מנת הבית. ולאחר שהייתם מתענגים על הנגיסה האחרונה מהקינוח, הם היו חוטפים את הצלחת, מגישים את החשבון ומחזירים לכם עודף בפחות מדקה. במילים אחרות, המלצרים בפיאצה ידעו את מקצועם עד הפירור האחרון.

לפחות, כך היה לפני המלחמה...

כיום היה חדר האוכל כמעט ריק, והרוזן קיבל שירות מאדם שהיה חדש לא רק לפיאצה, אלא לאמנות השירות בכלל. הוא היה גבוה ורזה, עם ראש צר והבעה מתנשאת ונראה כמו הגמון, או כמו "רץ" שנלקח מלוח שחמט. כשהרוזן התיישב עם עיתון בידו — הסמל הבינלאומי של סועד בודד — לא טרח הבחור לפנות את הכלים המיותרים; כשהרוזן סגר את תפריטו והניח אותו לצד צלחתו — המחווה הבינלאומית המסמלת שהוא מוכן להזמין — היה צריך לנופף לבחור שיבוא; וכשהזמין את האוֹקרוֹשקה ופילה סולית, שאל הבחור אם הוא ירצה כוס סוֹטֶרן. הצעה מושלמת, ללא ספק, לוּ רק הזמין הרוזן כבד אווז!

"אולי בקבוק שאטוֹ דֶה בּוֹדלֶר," תיקן אותו הרוזן בנימוס.

"כמובן," השיב ההגמון בחיוך כנסייתי.

נכון שבקבוק בודלר הוא מחווה פזרנית לארוחת צהריים של סועד יחיד, אבל לאחר שבילה עוד בוקר בחברת מישל דה מונטן הבלתי נלאה, חש הרוזן שהוא זקוק להעלאת המורל. למעשה, זה כמה ימים נאבק בתחושת אי־שקט. כשירד כהרגלו ללובי, שם לב שהוא מונה את המדרגות. כשעלעל בכותרות בכיסא החביב עליו, מצא עצמו מרים את ידיו לסלסל את קצות שפמו במקום שלא היו בו עוד. הוא גילה שהוא נכנס בפתח הפיאצה בשתים־עשרה ודקה לארוחת צהריים. ובאחת שלושים וחמש, כשעלה במאה ועשר המדרגות לחדרו, כבר חישב את הדקות עד שיוכל לרדת למטה למשקה חריף. אם ימשיך בדרך זו, לא ירחק היום שהתקרה תרד לאִטה, הקירות יתקרבו לאטם, והרצפה תעלה לאטה, וכל המלון יקרוס לגודל של קופסת עוגיות.

הרוזן חיכה ליין שלו והתבונן סביב במסעדה, אך לא מצא ישועה בסועדים האחרים. מולו היה שולחן ששני בטלנים מהסגל הדיפלומטי ישבו בו וניקרו בצלחותיהם בזמן שחיכו לעידן דיפלומטי. בפינה הֵסֵב אורח ממושקף מהקומה השנייה עם ארבעה מסמכים עצומים פרושים על שולחנו שאותם השווה זה לזה, מילה במילה. איש לא נראה עליז במיוחד; ואיש לא הבחין ברוזן. כלומר, מלבד הילדה חובבת הצבע הצהוב שכנראה ריגלה אחריו משולחנה מאחורי המזרקה.

בת התשע הזו עם השיער הבלונדי החלק היתה לדברי וסילי בתו של בירוקרט אוקראיני שהתאלמן. היא ישבה כרגיל עם אומנתה. כשהתחוור לה שהרוזן מביט לעברה, היא נעלמה מאחורי התפריט שלה.

"המרק שלך," אמר ההגמון.

"אה. תודה, אישי הטוב. הוא נראה נפלא. אבל אל תשכח את היין!"

"כמובן."

הרוזן הפנה את תשומת לבו לאוקרושקה, ובמבט אחד ראה שהיא ראויה לשבח — קערת מרק שכל רוסי בחדר היה יכול לקבל מסבתו. כשעצם את עיניו כדי להתעמק כראוי בכף הראשונה ציין הרוזן לעצמו שהמרק צונן במידה הנכונה, שיש בו יותר מדי מלח ומעט מדי קוואס ומבע מושלם של שמיר — מבַשֵר הקיץ המזכיר את שירי הצרצרים ומרגיע את הנשמה.

אך כשפקח הרוזן את עיניו, כמעט נשמטה הכף מידו. בקצה השולחן עמדה הילדה חובבת הצבע הצהוב ובחנה אותו באותו עניין לא מתנצל השמור לילדים ולכלבים. להלם שבהופעתה הפתאומית נוספה העובדה שהיום לבשה שמלה בצבע לימון.

"לאן הוא נעלם?" שאלה בלי שום הקדמות.

"סליחה, לאן מי נעלם?"

היא הטתה את ראשה וסקרה את פניו מקרוב.

"השפם שלך."

לרוזן לא היתה סיבה ליצור קשר עם ילדים, אבל כיוון שקיבל חינוך טוב ידע שילד לא אמור לגשת כך סתם לאיש זר, לא אמור להפריע לו באמצע ארוחה, וודאי שלא לשאול אותו שאלות על הופעתו האישית. האם כבר לא מחנכים ילדים בבתי ספר לא לדחוף את אפם?

"כמו סנונית," ענה הרוזן, "הוא נדד למקום אחר למשך הקיץ."

אחר כך רפרף בידו מהשולחן לאוויר כדי לחקות את מעוף הסנוניות וגם לרמוז לילדה שתעשה כמוהן.

היא הנהנה כדי להביע את שביעות רצונה מתשובתו.

"גם אני אנדוד למקום אחר למשך הקיץ."

הרוזן הטה את ראשו כדי להביע את איחוליו.

"לים השחור," הוסיפה.

אחר כך משכה לאחור את הכיסא הריק והתיישבה.

"את רוצה להצטרף אלי?" שאל הרוזן.

במקום תשובה, התנדנדה הילדה הלוך ושוב כדי להרגיש בנוח, ואז השעינה את מרפקיה על השולחן. היא ענדה על צווארה תליון קטן על שרשרת זהב, איזה קמע או משכית. הרוזן העיף מבט לעבר אומנתה של הגברת הצעירה, בתקווה שיסב את תשומת לבה, אבל היה ברור שהיא למדה מהניסיון ולא הרימה את הראש מסִפרה.

הילדה הטתה שוב את ראשה ככלב.

"זה נכון שאתה רוזן?"

"זה נכון."

עיניה נפערו לרווחה.

"הכרת פעם נסיכה?"

"הכרתי הרבה נסיכות."

עיניה נפערו עוד יותר, ואז הצטמצמו.

"קשה מאוד להיות נסיכה?"

"מאוד."

באותו רגע, למרות העובדה שחצי מהאוקרושקה נותרה בקערה, הופיע ההגמון עם פילה הסולית של הרוזן והחליף את המרק בדג.

"תודה," אמר הרוזן שעדיין החזיק את הכף בידו.

"כמובן."

הרוזן פתח את פיו כדי לשאול היכן הבודלר, אבל ההגמון כבר נעלם. כשהרוזן שב ופנה לאורחתו, היא בהתה בדג.

"מה זה?" רצתה לדעת.

"זה? פילה סולית."

"זה טעים?"

"לא אכלת ארוחת צהריים?"

"לא אהבתי אותה."

הרוזן העביר נגיסה מהדג שלו לצלחת קטנה והעביר אותה אליה. "בבקשה."

היא תחבה את כל החתיכה לפיה.

"מממ, טעים," אמרה הילדה, אולי לא הביטוי האלגנטי ביותר אבל לפחות נכון מבחינה עובדתית. אחר כך היא חייכה קצת בעצב, נאנחה ונעצה את עיניה הכחולות בשאר ארוחת הצהריים שלו.

"המממ," אמר הרוזן.

הוא לקח את הצלחת הקטנה, העביר חצי מהדג שלו, בתוספת כמות שווה של תרד וגזר גמדי, והושיט לה אותה. היא התנדנדה הלוך ושוב פעם נוספת, כנראה כדי להתרווח בזמן הארוחה. אחר כך, לאחר שהדפה בזהירות את הירקות לקצה הצלחת, חתכה את הדג שלה לארבע מנות שוות, הכניסה את הרביע הימני העליון לפיה והמשיכה בקו החקירה שלה.

"איך נסיכה מעבירה את היום?"

"כמו כל גברת צעירה," ענה הרוזן.

הילדה עודדה אותו להמשיך במנוד ראש.

"בבוקר היא היתה לומדת צרפתית, היסטוריה, מוזיקה. אחרי השיעורים, אולי היא היתה מבקרת חברות או מטיילת בפארק. ובארוחת הצהריים היא היתה אוכלת את הירקות שלה."

"אבא שלי אומר שנסיכות מגלמות את התנוונות התקופה שהוכרעה."

הרוזן נדהם.

"אולי כמה," הודה, "אבל לא כולן, אני מבטיח לך."

היא נופפה במזלגה.

"אל תדאג. פאפא נפלא, והוא יודע כל מה שצריך לדעת מה מפעיל טרקטורים. אבל הוא לא יודע שום דבר על מה שמפעיל נסיכות."

הבעת הקלה עלתה על פני הרוזן.

"היית פעם בנשף?" המשיכה כעבור רגע של הרהורים.

"ודאי."

"רקדת?"

"חרכתי את הפרקט בימי," אמר הרוזן וזיק ניצת בעינו — אותו זיק קטן ומפורסם שנטרל שיחות סוערות ולכד עיני יפהפיות בכל טרקלין בסנקט פטרבורג.

"חרכת את הפרקט?"

"אהמ," אמר הרוזן. "כן, רקדתי בנשפים."

"וגרת בטירה?"

"טירות לא נפוצות בארצנו כמו באגדות," הסביר הרוזן. "אבל סעדתי בטירה..."

התשובה נראתה לילדה מספקת, גם אם לא אידיאלית, וכעת היא קימטה את מצחה. היא הכניסה עוד רביע דג לפיה ולעסה בהבעה מהורהרת. אחר כך גחנה לפתע לעברו.

"השתתפת פעם בדו־קרב?"

"אַפֶר ד'אוֹנֶר?" היסס הרוזן. "אני מניח שהשתתפתי במעין דו־קרב..."

"עם אקדחים ושלושים ושניים צעדים?"

"במקרה שלי, זה היה יותר דו־קרב סמלי."

כשראה שאורחתו מאוכזבת למשמע ההבהרה המצערת, הציע הרוזן ניחומים:

"הסנדק שלי היה המִשנה יותר מפעם אחת."

"מִשנה?"

"כשג'נטלמן נעלב ודורש לבוא על סיפוקו בדו־קרב, הוא ויריבו ממנים לעצמם מִשנים — בעיקרון, סגנים. הסגנים קובעים את כללי הקרב."

"איזה מין כללים?"

"את הזמן והמקום של הדו־קרב. באילו כלי נשק ישתמשו. אם ישתמשו באקדחים, ואז כמה צעדים הם יעשו, ואם יירו יותר מפעם אחת."

"הסנדק שלך, אמרת. איפה הוא גר?"

"כאן במוסקבה."

"הדו־קרבות שלו היו במוסקבה?"

"אחד מהם היה כאן. בעצם, הוא נבע ממחלוקת שהתעוררה במלון הזה — בין אדמירל לנסיך. אני מניח שהם היו מסוכסכים די הרבה זמן, אבל ערב אחד העניינים התלהטו כשהם נפגשו בלובי, והכפפה נזרקה בו במקום."

"איזה מקום?"

"ליד דלפק הקונסיירז'."

"בדיוק איפה שאני יושבת!"

"אני מניח שכן."

"הם היו מאוהבים באותה אישה?"

"אני לא חושב שהיה מדובר באישה."

הילדה הביטה ברוזן בחוסר אמון.

"זה תמיד בגלל אישה," אמרה.

"כן. טוב. לא משנה מה היתה הסיבה, אחד מהם נעלב ודרש התנצלות, השני סירב וזכה לטפיחת הכפפה. באותו זמן ניהל את המלון בחור גרמני, קֶפלֶר שמו, שנודע כברון בעצמו. היה ידוע לכול שהוא שמר צמד אקדחים מוסתרים מאחורי לוח קיר במשרדו, כך שאם תהיה תקרית, יוכלו המִשנִים להיוועץ בארבע עיניים, להזמין כרכרות, והצדדים בסכסוך יוכלו להיעלם במהירות עם כלי הנשק."

"בשעות שלפני זריחת השמש..."

"בשעות שלפני זריחת השמש."

"לאיזה מקום מרוחק..."

"לאיזה מקום מרוחק."

היא גחנה קדימה.

"לֶנסקי נהרג בדו־קרב עם אוניֶיגין."

היא אמרה את זה בקול מהוסה, כאילו ציטוט הפואמה של פושקין דרש זהירות.

"כן," לחש הרוזן בחזרה. "וגם פושקין."

היא הנהנה בפנים חמורות.

"בסנקט פטרבורג," אמרה. "על גדת הנחל השחור."

"על גדת הנחל השחור."

הדג של הגברת הצעירה נאכל זה מכבר. היא הניחה את המפית על צלחתה, הנהנה פעם אחת בראשה כדי להביע עד כמה נעמה לה חֶברתו של הרוזן בארוחת הצהריים וקמה מכיסאה. אבל לפני שפנתה ללכת, נעצרה.

"אני מעדיפה אותך בלי השפם," אמרה. "היעדרו משפר את... הופעתך."

אחר כך קדה קידה אלכסונית ונעלמה מאחורי המזרקה.



אַפֶר ד'אוֹנֶר...

או כך חשב הרוזן במעין האשמה עצמית כשישב לבדו בהמשך אותו ערב בבר המלון עם כוס ברנדי.

הבר האמריקאי מוקם ליד הלובי ורוהט בספסלים, דלפק מעץ מהגוני וקיר של בקבוקים. הרוזן קרא לו בחיבה ה"שַליאפּין", לכבוד זמר האופרה הרוסי הגדול שפקד את המקום בשנים לפני המהפכה. פעם שקק השליאפין חיים, אך כעת היה יותר מקום תפילה והרהורים — אם כי הערב הדבר התאים למצב רוחו של הרוזן.

כן, המשיך בהרהוריו, כמה יפה נשמעת כמעט כל גחמה אנושית כשמבטאים אותה בצרפתית הנאותה...

"אפשר להציע לך עזרה, הוד מעלתך?"

זה היה אוֹדריוּס, מוזג השליאפין. אודריוס הליטאי, בעל זקן התיש הבלונדיני והחיוך הקליל, היה בקי במקצועו. ברגע שהתיישבת על השרפרף בבר, הוא היה גוחן לעברך בזרוע על הדלפק ושואל מה תרצה; וברגע שכוסך היתה מתרוקנת, הוא היה ממלא אותה. אבל הרוזן לא ידע בוודאות למה בחר המוזג ברגע זה כדי להציע את עזרתו.

"עם המקטורן," הבהיר המוזג.

למעשה, הרוזן באמת נאבק להשחיל את זרועו בשרוול המקטורן שלו — שמלכתחילה לא זכר שפשט אותו. הוא הגיע לשליאפין בשש, כרגיל, ושם הגביל עצמו לאפריטיף אחד לפני ארוחת הערב. אבל משהבחין שלא קיבל את בקבוק הבודלר שלו, הרשה לעצמו כוסית שנייה של דוּבּוֹנֶה. ואז כוס ברנדי או שתיים. ולפתע פתאום כבר היה... כבר היה...

"מה השעה, אודריוס?"

"עשר, הוד מעלתך."

"עשר!"

אודריוס, שלפתע עמד בצד הלקוחות של הדלפק, עזר לרוזן לרדת משרפרף הבר. וכשהוליך אותו על פני הלובי (שלא לצורך), שיתף אותו הרוזן בהרהוריו.

"אודריוס, ידעת שכשהקצינים הרוסים גילו את הדו־קרב בתחילת המאה השמונה־עשרה, הם אימצו אותו בהתלהבות כזאת שהצאר היה צריך לאסור על כך מחשש שתוך זמן קצר לא יישאר מי שיוביל את הצבא?"

"לא ידעתי, הוד מעלתך," ענה המוזג בחיוך.

"כן, כן, זה נכון. ולא זו בלבד שהדו־קרב הוא נושא מרכזי ב'יֶבגֶני אוֹניֶיגין', אלא שהוא מתרחש גם במועד מכריע ב'מלחמה ושלום', ב'אבות ובנים' וב'אחים קרמזוב'! כנראה, למרות כל כושר ההמצאה שלהם, לא יכלו גדולי הסופרים הרוסים לחשוב על תפנית עלילתית טובה יותר משתי דמויות מרכזיות שמיישבות מחלוקת עקרונית באמצעות אקדחים ושלושים ושניים צעדים."

"הצדק איתך. אבל הנה הגענו. ללחוץ על הקומה החמישית?"

הרוזן, שמצא עצמו עומד מול המעלית, הביט במוזג בתדהמה.

"אבל, אודריוס, מעולם לא עליתי במעלית!"

אחר כך, לאחר שטפח למוזג על כתפו, החל הרוזן לטפס במדרגות; כלומר, עד שהגיע למישורת הקומה השנייה, שם התיישב.

"למה דווקא האומה שלנו אימצה את הדו־קרב בלב שלם כל כך?" הפנה שאלה רטורית לגרם המדרגות.

אין ספק שאחדים ודאי יסבירו זאת כתוצר לוואי של ברבריוּת. בהתחשב בחורפים הארוכים והאכזריים של רוסיה, בהיכרותה עם הרעב, בתחושת הצדק הגולמית שלה, וכן הלאה וכן הלאה, היה לגמרי טבעי שהאצולה תאמץ פעילות כה אלימה כאמצעי לפתרון סכסוכים. אבל לדעתו השקולה של הרוזן, הסיבה שהדו־קרב היה נפוץ בקרב אצילי רוסיה נבעה אך ורק ממשיכתם לדברים מפוארים וראוותניים.

נכון שדו־קרבות נערכו על פי הנוהג עם שחר במקומות מבודדים כדי להבטיח את פרטיות הג'נטלמנים המעורבים בדבר. אבל האם הם נערכו מאחורי ערמות אפר או במגרשי גרוטאות? מובן שלא! הם נערכו בקרחות יער, בין עצי הלִבנֶה המכוסים בשלג. או על גדות נהר פתלתל. או בשולי אחוזה משפחתית שבה מנערת הרוח הקלה את הפרחים מהעצים... כלומר, הם נערכו במקומות שאדם עשוי לראות במערכה השנייה באופרה.

ברוסיה, תהיה הגחמה אשר תהיה, אם הרקע מפואר ורוח הדברים ראוותנית, יהיו לה חסידים. למעשה, במשך השנים, ככל שאתרי הדו־קרב היו ציוריים יותר והאקדחים משוכללים יותר, כך נעשו העלבונות שבגינם היו הגברים מוכנים לצאת לדו־קרב פחותים יותר. אולי הדו־קרב החל כתגובה לפשעים חמורים — בגידה, מעילה וניאוף — אבל ב־1900 הוא כבר טופף במורד מדרגות ההיגיון, עד שדו־קרבות נערכו בשל הטיית כובע, מבט ממושך מדי או מיקום הפסיק.

בכללי הדו־קרב הישָנים והמבוססים, ברור שמספר הצעדים שהצד הפוגע והצד הנפגע עושים לפני הירי צריכים להיות ביחס הפוך לגודל העלבון. כלומר, את העלבון המגונה ביותר יש לפתור בדו־קרב שמספר הצעדים בו הוא הקטן ביותר, וזאת כדי להבטיח שאחד משני הגברים לא יֵצא משם בחיים. נו, אם זה המקרה, הסיק הרוזן, הרי שבעידן החדש צריכים הדו־קרבות להיערך במרחק של לא פחות מעשרת אלפים צעדים. למעשה, לאחר השלכת הכפפה, מינוי המִשנים ובחירת כלי הנשק, צריך הצד הפוגע לעלות לספינת קיטור לאמריקה והצד הנפגע על ספינת קיטור ליפן, ושם, עם הגעתם, יעטו שני הגברים את מקטורניהם היפים ביותר, יֵרדו מכבש האונייה, יסתובבו על הרציף ויירו.

הלאה...

כעבור חמישה ימים שמח הרוזן לקבל הזמנה רשמית לתה ממכרתו החדשה, נינה קוּליקוֹבָה. הפגישה נקבעה לשלוש בבית הקפה של המלון בפינה הצפונית־מערבית של קומת הקרקע. הרוזן הגיע ברבע לשלוש והתיישב בשולחן לשניים ליד החלון. בשלוש וחמש דקות הגיעה המארחת במראה נרקיס — בשמלה צהבהבה עם אבנט בצבע צהוב עז — והרוזן קם והציע לה כיסא.

"מֶרסי," אמרה הילדה.

"זֶ'ה טוֹן פְּרִי."7

בדקות הבאות אותת הרוזן למלצר והזמין סמובר. לנוכח ענני הגשם שהצטברו מעל כיכר התיאטרון, הוחלפו השערות על הסיכוי המתוק־מריר לגשם. אבל ברגע שהתה נמזג ועוגות התה הוגשו לשולחן, אימצה נינה הבעה רצינית יותר — ורמזה שהגיעה השעה לדבר על דאגות חשובות יותר.

יש מי שעלולים לחשוב שמעבר זה קצת פתאומי או לא הולם, אבל לא הרוזן. בדיוק להפך, הוא חשב שוויתור זריז על דברי הנימוסים ותזוזה מהירה לעניין הנדון מתאימים לחלוטין לכללי שעת התה — אולי אף חיוניים למנהג.

אחרי הכול, כל שעת תה שהרוזן נכח בה בתגובה להזמנה רשמית התנהלה בהתאם לדפוס זה. בין שהתה נמזג בטרקלין המשקיף על תעלת פונטנקה ובין שהוא נמזג בבית תה בגן ציבורי, לפני שנטעמה העוגה הראשונה, נשטחה תכלית ההזמנה על השולחן. למעשה, לאחר כמה דברי נימוסים הכרחיים, יכלה המארחת המושלמת ביותר לאותת על המעבר במילה אחת ויחידה, לפי העדפתה.

סבתו של הרוזן בחרה במילה ובכן, כמו במשפט ובכן, אלכסנדר. שמעתי עליך דברים מדאיגים מאוד, בחורי... הנסיכה פּוֹליַאקוֹבָה, קורבן תמידי ללבה, בחרה במילה אוי, כמו במשפט, אוי, אלכסנדר. עשיתי טעות נוראה... ואשר לנינה הצעירה, המילה כנראה היתה הלאה, כמו במשפט:

"אתה צודק לגמרי, אלכסנדר איליץ'. עוד ערב של גשם, ופרחי הלילך לא יעמדו בזה. הלאה..."

אין צורך לומר שכאשר שינתה נינה את נימת קולה, הרוזן היה מוכן. הוא הניח את זרועותיו על ירכיו, גחן קדימה בזווית של שבעים מעלות ואימץ הבעה רצינית אך ניטרלית כדי שבתוך רגע יוכל להביע אהדה או חשש או השתתפות בכעס, לפי הנסיבות.

"...אודה לך מאוד," המשיכה נינה, "אם תשתף אותי בכמה מכללי ההתנהגות של נסיכות."

"כללים?"

"כן, הכללים."

"אבל, נינה," אמר הרוזן בחיוך, "להיות נסיכה זה לא משחק."

נינה נעצה את עיניה ברוזן בהבעה סבלנית.

"אני בטוחה שאתה יודע למה אני מתכוונת. הדברים שמצפים מנסיכה."

"אה, כן. אני מבין."

הרוזן נשען לאחור כדי לשקול כהלכה את שאלת מארחתו.

"טוב," אמר לאחר רגע, "אם נעזוב לרגע את המדעים החופשיים שעליהם דיברנו אתמול, אני מניח שכללי ההתנהגות של נסיכות יתחילו בעידון נימוסים. לשם כך, הנסיכה תלמד איך להתנהג בחברה; ילַמדו אותה צורות פנייה, נימוסי שולחן, יציבה..."

נינה הנהנה בנועם למשמע כמה מהפריטים ברשימת הרוזן, אך הרימה את עיניה בתנועה חדה למשמע האחרון.

"יציבה? יציבה היא סוג של התנהגות?"

"כן," השיב הרוזן, אם כי בהססנות־מה, "אכן. יציבה שמוטה נוטה לרמוז על עצלנות מסוימת, וגם על חוסר עניין באחרים. ואילו יציבה זקופה יכולה לאשש תחושה של שליטה עצמית ולהצביע על התעניינות — ושתיהן הולמות נסיכה."

כנראה בהשפעת טיעון זה זקפה נינה מעט את ישיבתה.

"תמשיך."

הרוזן הרהר.

"צריך לחנך נסיכה לכבד את המבוגרים."

נינה הרכינה את ראשה לעבר הרוזן בכבוד. הוא השתעל.

"לא התייחסתי אלי, נינה. הרי אני צעיר כמעט כמוך. לא, ב'מבוגרים' התכוונתי לאפורי השיער."

נינה הנהנה כדי להביע את הבנתה.

"אתה מתכוון לדוכסים הגדולים ולדוכסיות הגדולות."

"אה... כן. בהחלט. אבל התכוונתי למבוגרים מכל מעמד חברתי. החנוונים והחלבניות, הנפחים והאיכרים."

נינה מעולם לא היססה להביע את רגשותיה בהבעות פניה, וכעת קימטה את מצחה. הרוזן פירט.

"העיקרון פה הוא שהדור החדש חייב תודה מסוימת לכל חבר של הדור הקודם. המבוגרים שתלו וזרעו והשתתפו במלחמות; הם קידמו את האמנויות והמדעים, ובדרך כלל הקריבו קורבנות למעננו. לכן מאמציהם, צנועים ככל שיהיו, מזכים אותם בהכרת תודה וכבוד מסוימים."

נינה עדיין לא נראתה משוכנעת, והרוזן הרהר בדרך הטובה ביותר להוכיח את טענתו; ורצה הגורל שבאותו רגע ממש נראתה מבעד לחלונות הגדולים של בית הקפה הנפת המטריות הראשונה.

"דוגמה," אמר.

כך החל סיפורה של הנסיכה גוֹליצינה והזקנה מקוּדרוֹבוֹ: