0
0 הצבעות
2

ג’נטלמן במוסקבה

אמור טאוולס

 42.00

תקציר

הוא לא יכול לעזוב את המלון שלו.
אתם לא תרצו לעזוב

ב־ 1922 קובע בית דין בולשביקי שהרוזן אלכסנדר רוסטוב הוא אציל חסר תקנה, וגוזר עליו מעצר בית ב”מטרופול”, מלון מפואר הניצב מול הקרמלין.

רוסטוב, גבר נועז, משכיל ושנון שלא עבד מעולם, חייב כעת לגור בעליית גג, בעת שהעשורים הסוערים ביותר בהיסטוריה הרוסית מתרחשים מחוץ לכתלי המלון. בניגוד לצפוי, תנאי חייו המצומצמים מעשירים את עולמו הרגשי, ומפגישים אותו עם אנשים ותעלומות שישנו את נפשו ואישיותו.

הרומן ג’נטלמן במוסקבה שזור בחוטי עלילה מרתקים ובחפצים מסתוריים: ממפתחות מיוחדים, דרך תאים סודיים, מטבעות זהב, בקבוקוני נוזל נחשק ואקדחים, ועד לפגישות אהבה דיסקרטיות ומכתבי נאהבים – כל אלו גם יחד מתאגדים לסיפור מרתק, שמסופר מתוך עולם המלון, חלל בעל תפאורה חושנית.

מאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר קראו והתאהבו בג’נטלמן במוסקבה, רומן יוצא דופן גדוש בהומור, בדמויות מבריקות ובסצנות יפהפיות, שמספר על ניסיונו של הרוזן להבין מה נדרש מאדם בעל ייעוד.

הרומן דורג כאחד הספרים הטובים ביותר של 2016 בידי השיקגו טריביון, המיאמי הראלד, הפילדלפיה אינקווייר , סנט לואיס דיספץ’ ו־ NRP . שני ספריו של טאוולס תורגמו ללמעלה מ־ 15 שפות.

“כמה נפלא למצוא בתקופה לא תרבותית כמו שלנו את הרומן המעולה הזה, הכתוב בהידור של העולם הישן.”
הוושינגטון פוסט

“טאוולס חוקר כיצד יכול אדם לחיות חיים אותנטיים בתקופה שבה עצם ההישרדות הוא מעשה גבורה. סיפורו של טאוולס מנצנץ מנוסטלגיה לתור הזהב של טולסטוי וטורגנייב, ומזכיר לקורא שגם אם פוטין נמצא כרגע בעמדת כוח, פושקין הוא זה שייזכר לנצח.” אוֹ, אופְּרה מגזין

“‘מלון גרנד בודפשט’ פוגש את ‘אלואיז’ פוגש את כל הנבלים של ג’יימס בונד.” TheSkimm

“זה רומן מהסוג הטוב והישן, מלא בפרטים נפלאים. שמרו את הספר היקר הזה לזמנים שבהם אתם ממש־ממש רוצים לברוח מהמציאות.” לואיז ארדריץ’

קוראים כותבים (2)

  1. לימור

    ג’נטלמן במוסקבה

    ספר מעניין מאוד, וכל זאת בזכות העלילה והכתיבה דיי מזכיר ספרים מ”פעם”. בסך הכל נהנתי וממליצה.

  2. איריס

    ג’נטלמן במוסקבה

    “הרוזן שם את ספרו ואת כוס הפורט שלו בצד, הניח את מתנתה של נינה בחיקו … אחר כך הרים בזהירות את המכסה.. אך מצא בפנים עוד קופסה עטופה בצהוב וקשורה בסרט ירוק-כהה.

    הרוזן הזיז את הקופסה הריקה הצדה,.. משך שוב את קצות הקשר השני והרים את המכסה השני.. ומצא שם קופסה שלישית. הרוזן חזר בצייתנות על פתיחת הקשר והמכסה בשלוש הקופסאות הבאות, עד שהחזיק קופסה בגודל קופסת גפרורים. …” (עמ’ 113)

    כמו לקבל מתנה – חבילה גדולה עטופה בנייר חום, קשורה בסרט,לקרוע את הסרט, לקלף את נייר העטיפה, רק כדי לגלות חבילה, קצת יותר קטנה, עטופה אף היא בנייר, הפעם קצת יותר צבעוני. ולקלף גם אותו, רק כדי לגלות עוד חבילה, עטופה בנייר מרשרש וצבעוני אף יותר, ועוד אחת, ועוד אחת; כך גם הספר הזה. בכל פעם מתגלית הפתעה חדשה, תפנית בלתי צפויה, סיפור מן העבר המאיר אנקדוטה בהווה, דמות חדשה שנפגוש בעתיד ויהיה לה תפקיד משמעותי, או גיבור משנה, שסיפור צדדי מאיר אותו באור שונה, מעניין יותר.

    הרוזן אלכסנדר רוסטוב, גיבור הספר, נידון, בשנת 1922, על ידי ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (ה-נקו”ד), למעצר בית במלון “מטרופול” , הניצב מול הקרמלין במוסקבה, ואם יהין לצאת ממנו אי-פעם, דינו מיתה, ממש כמו כל בני האצולה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. מלון מטרופול ניצב בככר התאטרון ומחלונותיו ניתן להשקיף על התאטרון והדרך המוליכה אליו, לראות את האורות הדולקים במבואה, כמשה הצופה אל הארץ, ואליה לא יבוא.

    מוסקבה 1922

    מאחר שמלון מטרופול ממילא היה לו כבית שני בשהותו במוסקבה, שמח הרוזן על ה”כלא” הזה שניתן לו, אלא שהתברר לו, שלא הסוויטה החביבה עליו, זו שחי בה לא מעט זמן, ואשר רוהטה ונתמלאה בחפציו, היא זו שהוקצתה למעצר הבית שלו, אלא חדר קטן בעליית הגג, בקומה הששית, שהמעלית אף אינה מגיעה אליו, משום שקומה זו יועדה תמיד לאלה שהם מייחוס פחוּת מזה של האצילים והאורחים במלון, ומשום גודלו של החדר עליו להפרד ממרבית החפצים והרהיטים והספרים ושאר שכיות החמדה שהביא עמו מן הטירה, עת עבר לגור במוסקבה. ולהפרד מחפצים זהו עניין די קשה.

    “כמה מוזר, הרהר הרוזן… מגיל צעיר עלינו ללמוד להיפרד מחברים ומבני משפחה. אנו נפרדים מהורינו ומאחינו בתחנה; אנחנו מבקרים בני דודים, לומדים בבתי ספר, מתגייסים לחטיבה; אנחנו מתחתנים או נוסעים לחו”ל. ..

    אבל פחות סביר שהניסיון ילמד אותנו איך להיפרד מחפצינו האהובים. .. בסופו של דבר חפצינו האהובים קרובים יותר ללבנו מאשר ידידינו. אנו נושאים אותם ממקום למקום, לעתים קרובות במחיר ניכר ובאי-נוחות רבה; … ובתוך כך, אנו מניחים לזיכרונות לשוות להם חשיבות גדולה יותר ויותר. ..” (עמ’ 18 19)

    מעתה ואילך, ובמשך שלושים ויותר השנים הבאות, מלווה הספר, ועמו הקוראות והקוראים את הקורות את הרוזן, שבמלון ממשיכם לקרוא לו “הוד מעלתו” והפקידים והאפרצ’יקים המפלגתיים מתעקשים על “קומרד” או קריאה בשמו, כנהוג בין שווים.

    כמו מהראן קרימי נסארי, פליט אירני שנאלץ להתגורר בשדה התעופה שארל דה גול בפריז, בהיותו חסר מסמכים ובגלל תסבוכת ביורוקרטית, כמו בבועה שהחיים עצמם אינם חודרים אליה באמת, אלא רק באמצעות שליחים מן החוץ, כך נאלץ אלכסנדר רוסטוב להסתגל לשנים רבות וארוכות של חיים בבועה, המפוארת אמנם, בחלקה, שיש בה מסעדה מעולה, עם שף המסוגל להתמודד עם מחסורים ממחסורים שונים ועדיין להוציא תחת ידו תבשילים הראויים להתכבד, עם בר מהודר, עם תופרת וספר, ובעצם כל שאדם צריך לו כדי לחיות יום יום. הכל, חוץ מחופש.

    מהראן קרימי נסארי

    בחוץ יש מחסור ותורים, איסורים על יציאה, איסורים על כניסת זרים, חלוקה מחדש של רכוש, תוכניות חומש, מלחמת עולם. בתוך המלון שקט יחסי, רק תנועת האורחים הבאים ועוזבים, ותפעול המלון, וכמובן האפרצ’יק האחראי, המרגלים מטעם העוקבים אחר כל דבר ועניין, והאורחות והאורחים הקבועות והקבועים, עמם ועם חלק מן העובדים יכול היה ליצור קשרי ידידות. כי מוכרחים להסתגל.

    “.. כמו רובינזון קרוזו שננטש על אי בודד, ישמור הרוזן על נחישותו בהיצמדות לדברים מעשיים. משוויתרו על החלום להינצל במהרה, מחפשים הרובינזון קרוזואים של העולם מחסה ומקור מים חיים; ..” (עמ’ 35)

    כל דבר שיאמר על הספר הזה, לא יתקרב לקסם המיוחד, להנאה המיוחדת שיש בקריאתו. כי אמור טאוולס, יש לו מין כשרון כזה, שפגשתי כבר בספרו הקודם – “כללי הנימוס” – לספר סיפור קטן, בנאלי כמעט, ולהפכו לכמעט סאגה; להוסיף תיאור של נסיבות החיים, של החוץ – במקרה הזה: המשטר הקומוניסטי, אלה ששורדים בתוכו, אלה שנאבקים למען קיומו, אלה המסתירים סודות שביום אחד יכולים להפוך לגזר דין קשה ונוקב, וביום אחר, תלוי ברוח השלטון באותו הזמן, לרומם את המחזיק בהם. אבל הכל ברכּוּת, בלי הצהרות נוקבות, בלי אימה גדולה, כי כל הפחדים והאיוּמים וכוחות המשטר עוברים סינון כלשהו בדרכם אל תוך ה”מטרופול”. ולעתים, כאילו מבלי משים, להוסיף ביקורת מרומזת.

    “כפי שהרוזן ראה זאת, הבולשביקים רק חיפשו סיבות לקיים אספות, ועשו זאת בכל הזדמנות ובכל הרכב. בשבוע אחד היו עשויים להיערך ועדות, ועידות מפלגתיות, סמינרים, קונגרסים וכנסים שנועדו לייסוד חוקים, לקביעת דרכי פעולה, לאיסוף תלונות, ובדרך כלל כדי להקים קול זעקה על הבעיות הישנות ביותר של העולם במינוחים החדשים ביותר.” (עמ’ 73)

    “זר לוּ יראה זאת, ודאי יחשוב שרוסיה נהפכה לארץ עשרת אלפי התורים. היו תורים לתחנות החשמלית, תורים למכולת, תורים ללשכות העבודה, החינוך והדיור. אבל למעשה לא היו עשרות אלפי תורים, ואפילו לא עשרה . היה רק תור אחד כולל שהקיף את כל המדינה וחזר אחורה בזמן. זה היה החידוש הגדול ביותר של לנין: תור, שכמו מעמד הפועלים עצמו, היה אוניברסלי ואינסופי. .., (עמ’ 288)

    מלון מטרופול

    יותר משלושים שנים חי הרוזן אלכסנדר רוסטוב במלון “מטרופול” אשר במרכז מוסקבה. חיים בכלוב זהב כמעט, ובכל זאת – כלוב. שנים במהלכן נצטלבו דרכיו בדרכיהם של אורחים ואורחות לרגע, או לזמן ארוך יותר, במלון. כאלה שהשלטון החדש האיר להם פנים, וכאלה שהסתיר מהם פניו. כאלה שנאלצו להסתגל מחדש, או שבחרו שלא. כאלה שבמהלך השנים הפכו לידידיו הטובים, בעלי בריתו לעניינים שונים ומגוונים, שהפכו את החיים לנסבלים.

    “כשאדם נתקל במכשול רציני במהלך חיים מעוררי קנאה, עומדות לפני מגוון אפשרויות. אם הבושה מניעה אותו, אולי ינסה להסתיר ת כל הראיות לשינוי בתנאי חייו. ..במקרה של רחמים עצמיים, עלול אדם לפרוש מהעולם שבו ניהל חיים מבורכים. .. או .. פשוט להצטרף לברית המדוכאים.” (עמ’ 204 – 205)

    ה”ג’נטלמן במוסקבה” הוא ספר שאפשר לשקוע בו ולעבור לעולם אחר, כזה שאין שום רצון לצאת ממנו אל “החיים עצמם”. מהפך דפים ומרתק ושובה לב עד מאד.

    לביקורת המלאה: https://irisganor.com/3783/