ג’ק ריצ’ר הסוד

1

קית' ברידג'מן היה לבד בחדרו כשעצם את עיניו. הסבב הרפואי של הבוקר הסתיים. ארוחת הצהריים הוגשה ונאכלה ופונתה. מבקרים שבאו למטופלים אחרים צעדו בנקישות במסדרון בחיפוש אחר קרובים וחברים. עובד ניקיון טיאטא ושטף ופינה את אשפת היום. וסוף כל סוף ירדה על האגף מעט שלווה.

ברידג'מן שהה בבית החולים כבר חודש. די זמן להתרגל למקצבים ולשגרות. הוא ידע שהגיעה השעה לתנומת צהריים. הפוגה מן הדקירות והחיטוטים, וההכרח לקום ולהתנועע ולהימתח. איש לא יטריד אותו בשלוש השעות הקרובות, לפחות. אז היה ביכולתו לקרוא. לצפות בטלוויזיה. להאזין למוזיקה. לבהות מבעד לחלון ברצועת האגם הנשקפת בין שני גורדי השחקים הסמוכים.

או לתפוס תנומה.

ברידג'מן היה בן שישים ושתיים. מצבו היה גרוע. זה ברור. הוא היה יכול להתווכח על הסיבה — סוג העבודה שהקדיש לה את חייו, המתח שסבל ממנו, הסיגריות והאלכוהול שצרך — אבל הוא לא היה יכול להכחיש את התוצאה. התקף לב רציני כל כך, שאיש לא ציפה ממנו לשרוד.

זאת עבודה מעייפת, לגבור על הסיכויים. הוא בחר בתנומה.

הוא תמיד בחר בתנומה בימינו.

ברידג'מן התעורר אחרי שעה בלבד. הוא כבר לא היה לבד. בחדר היו שתי נשים. אולי בשנות העשרים המאוחרות לחייהן. באותו הגובה. בעלות אותה גזרה רזה. אחת עמדה משמאל למיטתו, קרוב יותר לדלת. האחרת עמדה בקו אחד איתה מימין, קרוב יותר לחלון. הן עמדו בדממה מוחלטת. שותקות. לוטשות בו עיניים. שערן היה אסוף לאחור, חלק וכהה והדוק. פניהן חסרות הבעה כמו בובות תצוגה, ועורן הבהיק באור המלאכותי הנוקשה כאילו היה עשוי פלסטיק.

הן לבשו חלוקים לבנים מעל מדי בית חולים. חלוקים באורך הנכון. הם היו מצוידים בכל הכיסים והתווים והתגים הנכונים. מדי בית החולים היו בגוון הכחול הנכון. אבל הן לא היו חלק מהסגל הרפואי. ברידג'מן היה בטוח בזה. החוש השישי אמר לו. הוא אמר לו שהן לא אמורות להיות שם. שפירושן צרות. הוא סקר כל אחת מהן בתורה. הידיים שלהן היו ריקות. לא היו להן תפיחות מתחת לבגדים. שום סימן לאקדחים או סכינים. שום סימן לציוד בית חולים שהיו עלולות להשתמש בו כנשק. אבל ברידג'מן בכל זאת לא שמח. נשקפה לו סכנה. הוא ידע זאת. הוא הרגיש זאת בחריפות שאינה נופלת מזו של איילה שנפלה למארב של שני אריות.

ברידג'מן העיף מבט ברגלו השמאלית. כפתור המצוקה היה מונח היכן שהאחות השאירה אותו, על הסדין בין ירכו למעקה הבטיחות. ידו נורתה לעברו. זאת היתה תנועה זורמת. חלקה. מהירה. אך האישה היתה מהירה ממנו. היא חטפה את הכפתור ושמטה אותו, הותירה אותו משתלשל על החוט, כמעט עד הרצפה, הרחק מחוץ להישג ידו של ברידג'מן.

ברידג'מן חש את לבו רוטט ורועד בחזהו. הוא שמע בּיפּ אלקטרוני שבקע מאיזו מכונה על כן ליד ראש המיטה. היה לה מסך עם מספר באמצע המחצית העליונה ושני קווים משוננים שהזדגזגו למלוא רוחבה של המחצית התחתונה. הקו הראשון הראה את הדופק שלו. הוא השתולל בפראות. נקודות השיא הלכו והתקרבו כאילו הן רודפות זו אחר זו. המספר הראה את הדופק. הוא הלך וטיפס. במהירות. הבּיפּים הלכו ונעשו רועשים יותר. תדירים יותר. ואז הצליל נעשה רציף. עיקש. כזה שאי־אפשר להתעלם ממנו. המספר חדל לטפס. הוא התחיל להבהב. שינוי כיוון. ואז החל לרדת עד שהגיע ל־00. הקווים השתטחו. תחילה בשמאל המסך ואחר כך לכל רוחבו, עד שהיו אופקיים לגמרי. הצג היה אינרטי. חסר חיים. להוציא את היללה האלקטרונית הנואשת.

היא בישרה על דום לב.

אבל רק לרגע.

האישה השנייה אחזה במפרק ידו הימני של ברידג'מן בדיוק כשהאזעקה החלה לצווח. היא תלשה קליפס כחול מרובע מקצה אצבעו המורה וחיברה אותו לאצבע שלה. המסך היבהב פעמיים. והאזעקה פסקה. קצב הלב התחיל לטפס. שני הקווים התחילו לתקתק משמאל לימין. אף אחד מהמדדים לא דמה לאלה של ברידג'מן. האישה היתה צעירה יותר. כשירה יותר. בריאה יותר. רגועה יותר. אבל המדידות היו קרובות מספיק. לא גבוהות מדי. לא נמוכות מדי. שום דבר שיפעיל אזעקה נוספת.

ברידג'מן נגע בחזהו בשתי ידיו. זיעה נבטה על מצחו ופדחתו. עורו היה לח. הוא התקשה לנשום.

האישה עם הקליפס על אצבעה הנמיכה את עצמה אל כיסא המבקר הסמוך לחלון. האישה משמאל למיטה חיכתה רגע, ואחר כך הסתכלה על ברידג'מן ואמרה, "אנחנו מתנצלות. לא התכוונו להבהיל אותך. לא באנו לפגוע בך. אנחנו רק צריכים לדבר."

ברידג'מן לא אמר כלום.

האישה אמרה, "יש לנו שתי שאלות. זה הכול. תענה עליהן בכנות, ולא תראה אותנו שוב לעולם. אני מבטיחה."

ברידג'מן לא הגיב.

האישה ראתה אותו מעיף מבט מעבר לה, לכיוון הדלת. היא הנידה את ראשה. "אם אתה מקווה שיבואו להציל אותך, תשכח מזה. הקליפסים האלה נופלים מהאצבעות כל הזמן. ומה האנשים עושים? פשוט מחזירים אותם למקומם. כל מי ששמעה את האזעקה בתחנת האחיות תחשוב שזה מה שעשית. אז. שאלה ראשונה, או־קיי?"

פיו של ברידג'מן היה יבש. הוא עשה כמיטב יכולתו ללחלח את שפתיו, ונשם נשימה עמוקה. אבל לא כדי לענות על שאלות. כדי לזעוק לעזרה בדרך הישנה והטובה.

האישה קראה את כוונתו. היא הצמידה אצבע לשפתיה והוציאה משהו מכיס החלוק. תצלום. היא הגביהה אותו כך שברידג'מן יוכל לראות אותו. נראתה בו יד נתונה בכפפה מחזיקה בעותק של ה"טריבּיוּן" ליד חלון. ברידג'מן הצליח לקרוא את התאריך בעיתון. יום שלישי, 7 באפריל, 1992. הגיליון של היום. אחר כך הוא ראה שתי דמויות מבעד לחלון. אישה וילדה. ילדה קטנה. אף על פי שפניהן לא פנו למצלמה, לברידג'מן לא היה ספק מי הן. בתו ונכדתו. בבית שקנה להן באוונסטוֹן, אחרי מות אשתו.

האישה אחזה עכשיו בזרועו של ברידג'מן ובדקה את הדופק. הוא היה מהיר וחלש. היא אמרה, "בוא. תירגע. תחשוב על המשפחה שלך. אנחנו לא רוצות לפגוע בה. או בך. אנחנו רק רוצות שתבין עד כמה המצב רציני. יש לנו רק שתי שאלות, אבל הן חשובות. ככל שתקדים לענות עליהן, ככה נקדים ללכת. מוכן?"

ברידג'מן הינהן ונשמט לאחור על הכר.

"שאלה ראשונה. מחרתיים אתה נפגש עם עיתונאית. איזה מידע אתה מתכנן לתת לה?"

"איך את יודעת על —"

"אל תבזבז זמן. תענה על השאלה."

"או־קיי. תראי. אין שום מידע. אנחנו פשוט הולכים לדבר."

"אף עיתונאי אמין לא יאמין למוסר מידע מרשיע, אם אין לו הוכחה מוצקה ביד. איפה היא?"

"מוסר מידע מרשיע? זה לא העניין. זאת כּתֶבת של שבועון קטן באֶקרוֹן, אוהיו. שבה נולדתי. מדובר בכתבה על התקף הלב שלי. ההתאוששות שלי. הרופאים אומרים שמדובר בנס. אנשים בבית רוצים לקרוא על זה. הם אומרים שאני מהווה השראה."

"התקף לב? על זה אתה הולך? כשאתה יושב על סיפור הרבה יותר גדול?"

"איזה סיפור יותר גדול?"

האישה נרכנה אליו. "קית', אנחנו יודעות מה עשית. מה כולכם עשיתם. לפני עשרים ושלוש שנה. דצמבר 1969."

"דצמבר 1969? איך את יודעת... מי אתן?"

"עוד נגיע למי אנחנו. ברגע זה אתה צריך לספר לי, איזה מידע אתה מתכנן למסור לכתבת הזאת מאקרון."

"שום מידע. אני הולך לספר לה על ההתאוששות שלי. זה הכול. אני לא מתכוון להגיד שום דבר על דצמבר 69'. למה היינו שם. מה עשינו. מה קרה. לאף אחד. נשבעתי לא לדבר, ואני עומד במילה שלי. אפילו אשתי לא יודעת מזה."

"אז אין לך שום מסמכים או רשימות מוסתרים בחדר הזה?"

"מה פתאום."

"אז לא אכפת לך אם נחפש."

האישה לא חיכתה לתשובה. היא התחילה בתא ליד המיטה. היא פתחה את הדלת וחיטטה בפיג'מה הנוספת, בספרים ובמגזינים. אז עברה לתיק עור שהיה מונח על הרצפה ליד הדלת. היתה בו מערכת בגדים. שום דבר נוסף. אחר כך היא בדקה את חדר האמבטיה. גם שם לא היה שום דבר משמעותי. אז היא חזרה אל מרכז החדר ושמה ידיים על המותניים. "נשאר רק מקום אחד לבדוק. המיטה."

ברידג'מן לא זז.

"תעשה את זה בשביל הבת שלך. קדימה. זה ייגמר מהר."

ברידג'מן הרגיש את הדופק שלו מתחיל לנסוק שוב. הוא עצם את עיניו רגע. נשם נשימה. כפה על עצמו להירגע. ואז הדף מעליו את הסדין, הניף את רגליו הצדה וגלש למטה על כפות רגליו. הוא הסתכל על האישה שעל הכיסא. "אני יכול לפחות לשבת? אני יותר מבוגר ממך. עם רגל אחת בקבר."

האישה זקרה את האצבע המחוברת לקליפס. "מצטערת. הכבל קצר מדי, אני לא יכולה לזוז. אתה רוצה לשבת? שֵב על אדן החלון."

ברידג'מן הסתובב והסתכל על אדן החלון. שקל לשבת עליו. אבל היה גרוע מספיק לקבל פקודות מאישה אחת, אז הוא החליט להישען עליו. הוא הביט באישה השנייה מסיימת את החיפוש במיטה. גם הפעם היא לא מצאה דבר.

"מאמינה לי עכשיו?" אמר ברידג'מן.

האישה שלפה פיסת נייר מהכיס ונתנה אותה לברידג'מן. זאת היתה רשימת שמות. שישה, כתובים ביד עכבישית רועדת. ברידג'מן היה אחד מהם. הוא זיהה את חמשת האחרים. וארינדֶר סינג. ג'פרי בראון. מייקל רַיימֶר. צ'רלי אדם. נֶוויל פּריצ'רד. ומתחת לשם האחרון היה סימן. סימן שאלה.

האישה אמרה, "חסר שם. מי זה?"

לבו של ברידג'מן לא האיץ עוד. עכשיו הוא צנח בכבדות. כאילו אין בו כוח לדחוף את הדם לעורקים. הוא לא היה מסוגל לענות. המשמעות תהיה להפר את שבועתו. הוא נשבע לא לחשוף שום פרט לעולם. כולם נשבעו, לפני עשרים ושלוש שנה, אחרי שהתברר מה עשו. והשם החסר היה של הטיפוס הכי פחות מהימן בחבורה. היה מוטב לכולם שיישאר מחוץ לרשימה.

האישה הושיטה לברידג'מן תצלום נוסף. תמונה נוספת של בתו ונכדתו, צועדות ברגל הפעם, באמצע מעבר חצייה. התמונה צולמה מבעד לשמשת מכונית.

ברידג'מן היה עסוק בתיעול כל האנרגיה שלו לניסיון לנשום. כל מה שהאישה רוצה זה שֵם. מה כבר יהיה הנזק אם יספר לה? גדול, הוא ידע.

האישה אמרה, "שאלת בונוס. מה יקרה מחר? או מחרתיים? הנהג שיכור? הבלמים לא עובדים?"

ברידג'מן אמר, "בּאק. השם החסר. אוֹאֶן בּאק."

האישה הנידה את ראשה. "באק מת. מסרטן, לפני חודש. מיד אחרי שכתב את הרשימה הזאת. אז זה לא השם שאני צריכה. הוא אמר שיש שֵם שביעי. הוא לא ידע אותו. אבל היה בטוח שאחד מכם האחרים יודע."

ברידג'מן לא ענה. הוא התקשה למצוא היגיון בתשובה. מצפונו של באק ודאי גבר עליו. הוא תמיד היה ממלמל שיעשה צעד טיפשי. אבל זה לא מסביר מדוע סיפר לאישה כאן שיש שֵם נוסף. אולי הוא לא היה מסוגל לחשוב עוד כמו שצריך. אולי התרופות לסרטן שקיבל טיגנו לו את המוח.

האישה אמרה, "אולי הנהג לא מרוכז? אולי הוא נרדם על ההגה?"

"אולי יש עוד שֵם." ברידג'מן עצם את עיניו. "אולי יש מישהו שיודע אותו. אולי אחד מהשאר. אבל לא אני. אני לא חושב שיש מישהו כזה."

האישה אמרה, "אולי יישאר מספיק מה לקבור מהנכדה שלך. אולי לא."

ברידג'מן התקשה לנשום. "לא. בבקשה. אני לא יודע. אני נשבע. נתתי לך את השם של באק. לא ידעתי שהוא מת. הייתי חולה. הייתי פה. אף אחד לא סיפר לי. אז אם הייתי יודע איזה שם נוסף, הייתי נותן לך גם אותו. אבל אני לא יודע. אז אני לא יכול."

"אתה יכול. אתה לא צריך להגיד אותו. אתה יכול לעשות מה שאואן באק עשה. לכתוב אותו. הוא נתן לי שישה שמות. אתה צריך לתת לי רק אחד."

היא הוציאה עט מכיס המעיל והושיטה אותו אליו. ברידג'מן לטש בו עיניים. אחר כך הוא לקח אותו והוסיף אואן באק בראש הרשימה.

הוא אמר, "זה השם היחיד שאני מכיר. אני נשבע."

האישה אמרה, "ראית פעם ארון מתים של ילד, קית'? כי אם לא, לא נראה לי שיש משהו שיוכל להכין אותך לזה, כמה קטנטן הוא נראה. במיוחד כשהוא עומד ליד הארון בגודל מלא שהבת שלך תהיה בו."

ברכיו של ברידג'מן התחילו לרעוד. נראה כאילו הוא עומד לקרוס.

קול האישה התרכך. "בחייך. שם אחד. ותציל שני חיים. לְמה אתה מחכה."

גופו של ברידג'מן נשמט. "באק טעה. אין עוד שם. לא מישהו שאני יודע עליו. הייתי שם שלוש שנים. אף פעם לא שמעתי שצירפו עוד מישהו."

האישה לטשה עיניים בברידג'מן עשר שניות ארוכות ואחר כך משכה בכתפיה. היא לקחה את הנייר והעט והחליקה אותם בחזרה לכיסה. "אז נראה לי שסיימנו פה." היא הושיטה יד ונגעה במצחו של ברידג'מן. "חכה שנייה. אתה מרגיש נורא. אני אפתח את החלון. אוויר צח יאושש אותך. אני לא רוצה להשאיר אותך ככה."

ברידג'מן אמר, "את לא יכולה. החלונות בבית החולים הזה לא נפתחים."

"החלון הזה כן." האישה נרכנה מעבר לברידג'מן, לחצה על הידית, והחלון נפתח החוצה בקשת רחבה. אחר כך היא גיששה מתחת לצווארון מדי בית החולים שלה ושלפה מחרוזת עדינה מעל לראשה. המפתח לחלון השתלשל ממנה. "קח." היא שמטה את המחרוזת לכיס החזה של חולצת הפיג'מה שלו. "מתנה. מזכרת מאיתנו, כי אף פעם לא תראה אותנו יותר. כמו שהבטחנו. רק עוד דבר אחד לפני שאנחנו הולכות. שאלת מי אנחנו." האישה הזדקפה מעט יותר. "אני רוברטה סנסון."

האישה עם הקליפס על האצבע קמה מכיסאה. "ואני אחותה. ורוניקה סנסון. אבא שלנו היה מורגן סנסון. חשוב שתדע את זה."

מורגן סנסון. השם העלה הד מן העבר. הד לא נעים. ארבע הברות שקיווה לא לשמוע שוב לעולם. נדרש לו שבריר שנייה לקלוט את המשמעות, ואז הוא הדף את עצמו מהקיר. הוא ניסה לחמוק ולעקוף את רוברטה סנסון אבל לא היה לו סיכוי. הוא היה שברירי מדי. המרחב היה צפוף מדי. והמוטיבציה של האחיות היתה חזקה מדי. רוברטה זזה הצדה וחסמה את דרכו. אחר כך היא אחזה בשתי ידיה בכתפיו והדפה אותו בחזרה עד שנלחץ אל אדן החלון. היא וידאה שהוא בקו אחד עם החלון הפתוח. ורוניקה התכופפה ואחזה ברגליו, ממש מעל הקרסוליים. היא הזדקפה ורוברטה דחפה. ברידג'מן בעט. הוא התפתל וחבט בזרועותיו. ורוניקה ורוברטה דחפו פעם נוספת. פעמיים, שלא יישאר שום מקום לטעוּת. ונתנו לכוח הכבידה להשלים את המלאכה.