גרייבס גלן 1: קללת האקס

פרק 1

תשע שנים מאוחר יותר

ברור שיורד גשם מחורבן.

קודם כול, זאת וויילס, כך שגשם היה המצב הטבעי, ידע ריס, אבל הוא הגיע בנהיגה מלונדון באותו בוקר, במזג אוויר שטוף שמש עם עננות פה ושם. שמיים כחולים משגעים, גבעות ירוקות משתפלות, מסוג הימים שעושים לך חשק להתחיל לצייר או אולי להתחיל לכתוב שירה.

רק כשהגיע אל דוֵונינאיד, הכפר הזעיר בו התגוררה משפחתו זה מאות שנים, התחיל המבול.

הוא היה די בטוח שידע למה.

ריס החנה בפנים עגומות את הרכב השכור ליד הרחוב הראשי. הוא לא היה חייב לנהוג, כמובן. הוא היה יכול להשתמש באבן מסעות ולהגיע לכאן בהינד עפעף, אבל ההתעקשות שלו לנהוג לכל מקום עצבנה את אבא שלו, וריס נהנה מכך, יותר מכפי שאהב להגיע בנוחות קסומה.

אף שהיום, כשיצא מהרכב ונשא מבט קודר השמיימה, הרגיש קצת כאילו חתך לעצמו את האף כדי לעצבן את פניו.

אבל את הנעשה אין להשיב, וריס זקף מעט את צווארון המעיל ופנה לצעוד לכיוון מרכז הכפר.

הרחוב הראשי לא היה הומה במיוחד — כמה חנויות, כנסייה בצד אחד ובצד השני פאב, שאליו שם את פעמיו כעת. רק קומץ אנשים היו בחוץ בשעת אחר צוהריים זו, אך כולם חצו לצידו השני של הרחוב כשראו אותו.

נחמד לראות שהשם שיצא למשפחה לא איבד מכוחו.

'העורב והכתר׳ קרץ לו מקצה הרחוב, חלונותיו מלבנים חמימים של אור על רקע השמיים האפורים, וברגע שפתח ריס את דלת הכניסה, הוא הוצף בכמה מהריחות האהובים עליו — כשותיוּת עשירה של בירה, חמיצות מרירה של סיידר וחמימות אלונית של עץ ישן.

אוף, מתברר שדווקא כן התגעגע הביתה.

אולי הוא פשוט נעדר לתקופה ממש ארוכה הפעם. בדרך כלל הוא השתדל לקפוץ לבקר מדי כמה חודשים, ואפילו יותר, כשחשב שאביו לא יהיה. זה מיקם אותו באמצע בין אחיו הבוגרים בכל הקשור למסירות למשפחה.

לוּאלן, הבכור, שכונה גם וולס, ניהל את הפאב הזה ונותר בקשר קרוב עם אביהם. בוואן, האח האמצעי, התחפף לו להרי סנודוניה לפני כשנתיים. הוא יצר קשר מדי פעם, בעיקר כדי להבהיל את כולם עם הזקן המוגזם שלו.

כך שריס לא היה הבן הכי מאכזב לשם שינוי, ושמח להחזיק בתואר זה עד שבוואן יחליט להפסיק מה שזה לא יהיה שעשה שם למעלה.

אבל הוא לעולם לא יהיה הבן המועדף. וולס זכה בתואר הזה כבר מזמן, וריס שמח לוותר לו עליו. חוץ מזה, דווקא די נחמד להיות הכבשה השחורה. כשפישל התייחסו לכך כמובן מאליו, וכשהצליח לא לפשל, כולם הופתעו לטובה.

כולם מנצחים.

ריס פשט את המעיל שלו והלך לתלות אותו על מתלה המעילים ליד הדלת, זה שמתחת לפרסומת ישנה לסיידר סטרונגבואו, מבחין תוך כדי באיש מאחורי הבר שמסתכל עליו.

וכשריס הסתובב, הוא נוכח שהאיש מאחורי הבר — אחיו הבכור, לואלן — היה היחידי בפאב.

לואלן היה בדיוק כמו אבא שלהם, פחות שלושים שנה: אותה ארשת פנים חמורת סבר, אותו אף רומאי — טוב, אם להיות הוגנים, לכולם היה את אותו אף — אותן שפתיים דקות. רק טיפונת פחות מעצבן, אבל מחויב באותה מידה להישאר בכפר הפצפון הזה שבו כולם פחדו ממנו, ולנהל את הפאב הזה, שרק תייר מזדמן — פעם כאח לו — נכנס אליו.

"הי, וולס," אמר ריס, וזה רק רטן בתשובה.

אופייני.

"העסקים עדיין פורחים, אני רואה." ריס פסע בנינוחות אל הבר ולקח חופן בוטנים מקערת הזכוכית שניצבה שם.

וולס נעץ בו מבט קודר מעל המהגוני הממורק, וריס השיב לו חיוך רחב תוך שהוא משליך לפה בוטן.

"בחייך," דרבן אותו. "תודה שאתה שמח לראות אותי."

"מופתע לראות אותך," השיב וולס. "חשבתי שהפעם נטשת אותנו לתמיד."

"ולוותר על אחוות אחים אמיצה כזאת? בחיים לא."

וולס זיכה אותו בחיוך קל בתגובה לזה. "אבא אמר שאתה בניו זילנד."

ריס הנהן ולקח עוד מלוא החופן בוטנים. "עד לפני כמה ימים. מסיבת רווקים. חבורת בחורים אנגלים שרצו חוויית 'שר הטבעות׳ מלאה."

חברת הנסיעות של ריס, 'טיולי פנהלו׳, צמחה מעסק קטן של איש אחד שנוהל מדירתו של ריס בלונדון, לחברה המעסיקה עשרה עובדים ומארגנת מגוון טיולים ברחבי העולם. הרבה לקוחות שלו טענו שהחופשות שארגן היו המוצלחות ביותר בחייהם, והביקורות היללו ושיבחו איך מזג האוויר לא היה גרוע אפילו יום אחד, אף טיסה לא התעכבה ואיש לא חטף קלקול קיבה.

מדהים מה שטיפונת קסם יכולה לעשות.

"טוב, אני שמח שחזרת," אמר וולס והמשיך לנקות. "כי עכשיו תוכל לדבר עם אבא ולהוציא אותו ממצב הרוח שלו."

הוא הניד בראשו אל החלון, וריס הסתובב וראה את מזג האוויר המחורבן באור חדש.

איזה זין.

אז הוא צדק. לא סערה רגילה, אלא פרי יצירתו של אביו, מה שאמר שריס אכן עצבן אותו. האחים שלו מעולם לא הוציאו מאבא שלו סערה.

ריס גרם ל... עשרים סערות? עשרים וחמש? רבות מספור, האמת.

ריס הסתובב חזרה אל וולס, ועמד לקחת לו עוד מהבוטנים, אך מגבת לחה הצליפה על כף ידו.

"איי!" קרא, אבל וולס כבר הצביע על הדלת.

"צא לשם ודבר איתו, לפני שהוא יציף את הכביש הראשי ולא אראה יותר לקוחות בחיים."

"אני לא לקוח?"

"אתה קוץ בתחת, זה מה שאתה," השיב וולס, ואז נאנח כשידיו על מותניו. "ברצינות, ריס, לך דבר איתו וגמור עם זה. הוא התגעגע אליך."

ריס קם מהכיסא הגבוה בנחרת ביטול. "יפה מצידך להגיד, וולס, אבל אתה מקשקש בשכל, אחי."

שעה מאוחר יותר, תהה ריס למה לא התעכב קצת בפאב לשתות איזו בירה. או שלוש.

הוא החליט ללכת לבית ברגל, ולא לעצבן את אבא שלו עם המכונית — הפגנת בגרות של ממש מצידו, לדעתו — אבל ככל שהתקרב, הפך מזג האוויר סוער יותר, עד שגם כישוף ההגנה שהטיל על עצמו התקשה להתמודד.

לרגע שקל להסיר אותו, לתת לאבא שלו לראות אותו עלוב ומסמורטט, אבל לא, הצגה כזאת יכולה לעבוד רק על אב בעל לב, וריס היה די בטוח שסיימון פנהלו נולד בלי האיבר הנ"ל.

או שאולי הוציא אותו במו ידיו מתישהו, כמו ניסוי מדעי לבדוק כמה מנוול יכול אדם להיות.

רוח ייללה מראש הגבעה וגרמה לעצים שצמחו משני צידי הדרך להתנועע ולחרוק, ואם לדבר גלויות, ריס ידע שאבא שלו מכשף רב עוצמה ביותר, אבל הוא באמת לא היה חייב להיות כזה קלישאה לגבי זה.

עוד קלישאה: משְכָּנָה של משפחת פנהלו, אחוזת פֶּנהֵייבֵן.

ריס תהה לא פעם, איך הצליחה משפחתו להימנע מלהירצח במהלך חמש מאות השנים שהם מכנים את ערמת הלבנים המאיימת ובבירור מכושפת הזאת, בית. באותה מידה הם יכלו כבר לשים שלט בחצר הקדמית — כאן גרים בכיף מכשפים.

הבית פחות ניצב בראש הגבעה ויותר חלש עליה, מתנשא לגובה שתי קומות בלבד, אך מתפרש ורחב ידיים, כמו מחילה של מסדרונות אפלים ותקרות נמוכות ופינות חשוכות. אחד הכישופים הראשונים שלימד את עצמו ריס היה כישוף הארה פשוט, רק כדי שיוכל לראות משהו לעזאזל, כשהוא מנסה להגיע לשולחן האוכל מדי בוקר.

הוא גם תהה לפעמים אם המקום היה יכול להיות שונה, קצת יותר... מואר, אם אימא שלו הייתה בחיים. היא שנאה את הבית לא פחות מריס, לדברי וולס, וכמעט שכנעה את אבא שלהם לעבור למקום קצת יותר צנוע, יותר מודרני וביתי.

אבל אז היא הלכה לעולמה, כמה חודשים אחרי הולדתו של ריס, וכל כוונה לעקור מהבית המפלצתי הזה נגדעה באיבה. פנהייבן הייתה הבית.

הבית המבעית והלא נוח שנבנה בימי הביניים.

הוא תמיד נראה קצת עקום כשהתקרבת לראשונה, עם דלתות עץ תלויות בכבדות על ציריהן, וכשריס טיפס במדרגות הכניסה הוא נאנח, והעביר יד בתנועת ליטוף על האוויר לפניו.

הטישירט הארוכה, מכנסי הג׳ינס והנעליים הכבדות שלבש ריצדו ונעלמו, והתחלפו בחליפה שחורה עם סמל המשפחה שלו רקום על הכיס. אבא שלו העדיף שכולם ילבשו גלימות בתוך הבית, אבל היה גבול לכמה שריס היה מוכן להרחיק לכת עם המסורת.

הוא לא טרח לדפוק, אבא שלו ידע שהגיע ברגע שכף רגלו דרכה על הגבעה, ואולי אפילו עוד כשנכנס לפאב. כל המקום היה אפוף כישופי הגנה, שמיררו את חייהם של ריס ואחיו, בכל פעם שחזרו הביתה קצת אחרי השעה המותרת.

ברגע שריס הניח יד על הדלת היא נפתחה לרווחה, נאנקת על ציריה באופן מבשר רעות, והרוח והגשם התגברו, מתעצמים לרגע במידה כזאת שהכישוף של ריס כשל.

מי קרח הצליפו בפניו, זלגו במורד צווארון חולצתו והדביקו את שערו אל פדחתו.

"נהדר," מלמל. "פשוט נפלא."

הוא נכנס פנימה.