דארק ווסט – חלק א’

פרק 1

פרסלי

"אני לא מאמין שאת בוחרת לוותר על כל מה שאני מציע לך בשביל..." סטיב משתתק כשאני עוצרת ונועצת בו מבט מזהיר, "בשביל הרשימה המטופשת הזאת." הוא לא יודע מתי לעצור. הוא אף פעם לא ידע.

"איך אתה מעז?" אני נעצרת בפתח הדלת, "באיזו זכות חיטטת בחפצים שלי?"

"זה לא העניין," כהרגלו, הוא לא מודה בטעויות. "השארת אותי המום, מה הרשימה הזאת, פרסלי? את באמת מתכוונת למה שכתבת כאן?" הוא אוחז בידו בדף, ומנופף בו מולי בכעס.

"כן," אני קוראת בייאוש. הוא עדיין לא מבין, למרות השיחות הארוכות שהיו בינינו בשבועיים האחרונים.

"את עושה טעות, ואני בטוח שתצטערי עליה." הוא הולך אחריי, מסרב להרפות.

"תפסיק כבר. תן לי, לנו, לסיים את זה כמו שצריך." אני תוהה היכן הייתה הנחישות והאסרטיביות שהוא מפגין לפתע במערכת היחסים שלנו.

"איך את זורקת את כל מה שבנינו יחד?" הוא אוחז בידי ולא מאפשר לי להכניס את אחרון הארגזים, שמלא בחפצים שארזתי, למכונית האומללה שרכשתי.

"בנינו יחד?" אני מניחה את הארגז שבידי על הרצפה ונועצת בו מבט. "מה בנינו, סטיב? תספר לי, תגלה לי דברים שאני לא יודעת," זעם עובר בגופי.

"בנינו חיים יחד," הוא משתתק, נראה כמתאמץ למצוא דברים שלא קיימים. "היית לצידי כשפתחתי את המשרד, הייתי איתך כשפתחת את המסעדה שלך," הוא מנסה ללטף את פניי, אך אני נרתעת והמבט בעיניו מבהיר לי שהוא פגוע.

"בנינו חיים זה לצד זה, לא זה עם זה. אני מרגישה כמו ניצבת בסרט של חיי, ולא כמו השחקנית הראשית בו," אני מרימה את קולי והוא נרתע.

"אני לא מבין מה את רוצה, מה חסר לך?" הוא קורא בייאוש. צר לי שאני פוגעת בו. הוא לא אדם רע, הוא פשוט מרובע, ללא חלומות גדולים, ללא תקוות לעתיד וללא מעוף. זו הפעם הראשונה שאני מודה בכך בפני עצמי.

"המסעדה הייתה כל עולמי." אני מניחה את הארגז במושב האחורי. "איפה היית כשהכול התרסק סביבי, כשנשארתי ללא לקוחות וכשההלוואות שלקחתי צברו ריביות שאיימו לחסל אותי? התבצרת בשתיקה המיוחדת שלך, והמלמולים היחידים שהוצאת מהפה היו דברי ביקורת." הוא אפילו לא משפיל את עיניו באשמה, הוא באמת לא מבין היכן הוא שגה.

"הצעתי לך הלוואה, אמרתי לך שהמסעדה הזו לא הייתה רעיון טוב, ידעתי שהיא..."

"שלא תעז לסיים את המשפט," אני חותכת אותו במהירות והכעס מעוור אותי, "זו בדיוק הבעיה, איך אתה לא רואה את הבעיה הכי גדולה שלנו?" הדף שלי מקומט בין אצבעותיו – הרשימה שהכנתי שעה אחרי שסירבתי להצעת הנישואין שלו. הוא ירד על ברכיו וביקש שנתחתן, אך הבנתי שככה אני לא רוצה לבלות את שארית חיי. "ידעת שזה החלום שלי, אבל לא תמכת בי. לא הפסקת להציק ולדרוש שאוותר, וגם כשהצלחתי, כשהמסעדה הפכה להיות שם דבר וכולם דיברו עליה ועל האוכל הטעים שלי, לא מצאת לנכון לשבח, לעודד ולפרגן." כל הכעס שצברתי עליו מתפרץ מתוכי כמו לבה רותחת.

"ותראי מה קרה בסוף." כבר הזכרתי שהוא לא יודע מתי לעצור?

"הקורונה קרתה," אני עונה בייאוש, "מגפה עולמית שאיש לא צפה, זה מה שקרה, או שאולי אתה רוצה להאשים אותי גם בזה?" דמעה מאיימת לחמוק מעיני, אבל אני ממצמצת במהירות וכולאת אותה במקומה.

"הצעתי לך עזרה, אמרתי לך שאהיה שם בשבילך." הוא לא רואה את הכאב שלי על החלום שלי שנגוז לנגד עיניי.

"הלוואה, ככה קראת לזה, והצגת בפניי מסמכים ולוח סילוקין מסודר עם ריבית הוגנת, נכון?" התהום שנפלתי לתוכה איימה לחנוק אותי, ובמקום להושיט לי יד ולמשוך אותי החוצה ממנה, ההצעה והביקורת שלו רק דחקו אותי עמוק יותר.

"אני לא יודע מה עוד ציפית שאעשה? מה עשיתי לא בסדר?"

"אתה לא מסוגל לתמוך בי, להבין אותי ולעמוד לצידי כשאני נחושה להגשים חלומות גדולים. בוא ניפרד לפני שנגיד דברים שנתחרט עליהם." אני מתיישבת מאחורי ההגה.

"את תצטערי על זה, אני מכיר אותך," הוא לא נכנע. אני טורקת את הדלת ומסובבת את המפתח, נושאת תפילה אילמת שהמנוע יתעורר לחיים, ולא יאלץ אותי להיתקע במקום הזה לעוד רגע אחד נוסף. "פרסלי..." הוא קורא אחריי כשאני מתקדמת ליציאה מהחניה. אני מציצה במראה בפעם האחרונה ומגלה שהוא סובב את גבו ונעלם לתוך הבניין, שם קץ למלחמה שלו בי.

הדודג' הישנה שרכשתי בפרוטות חוצה את האנטסוויל בצורה חלקה ומפתיעה עד ליציאה מהעיר, משתלבת בכביש הראשי לכיוון היעד החדש שלי. אני מגבירה את הרדיו כשג'וליה קול וצ'ארלס איסטן שרים את WORST DAY, וחיוך מריר עולה על פניי.

כמעט כל חיי נדדתי עם אימי ממקום למקום, אבל בשנים האחרונות האנטסוויל הפכה לביתי הקבוע. כאן הכרתי את סטיב, שהיה נראה כמו הגבר שאיתו אבלה את שארית חיי, כך בכל אופן האמנתי. בעיר הזאת פתחתי את המסעדה הקטנה והמיוחדת שחלמתי עליה, וכאן גם נאלצתי לסגור את הדלת על החלום הגדול שהיה לי, אחרי שהקורונה טרפה את הקלפים והשאירה אותי חסרת כול.

התנועה הדלילה בשעות הבוקר המאוחרות זורמת, בזמן שאני משכנעת את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון. אני פרסלי חדשה שיוצאת לדרך, אני נחושה לכבוש כל חלום אפשרי שהדחקתי לאורך השנים, ולא ארשה לאיש לזלזל בי או ברצונות שלי. הנייד שלי מצלצל ושמה של דבי מופיע על המסך.

"היי," אני עונה.

"יצאת לדרך?"

"כן, תוך שעתיים אהיה בנאשוויל."

"מה היה ללואיז להגיד על ההרפתקה החדשה שלך?" לדבי, חברתי הנאמנה, תמיד הייתה יכולת לראות את האור בקצה המנהרה במצבים עגומים. ההרפתקה שהיא מדברת עליה בקלילות ואפילו במעט התלהבות, היא בעצם ההתפשרות שלי על הדבר האחרון שהאמנתי שאעשה בכישורי הבישול שלי. אני משכנעת את עצמי שזאת רק יריית הפתיחה.

"הרבה מאוד, ואני בטוחה שהיא עוד לא אמרה את המילה האחרונה בנושא." אני מספרת לה על השיחות הארוכות שניהלתי עם אימי.

"אני מקווה שהיא לא הצליחה להשפיע עלייך," הדאגה ניכרת בקולה, היא מכירה אותי ואת החולשות שלי בכל הנוגע לאימא שלי יותר מדי טוב.

"לא."

"אני לא ממש מאמינה לך, אבל אין לי ספק שכמה ימים איתי יעזרו לך להתגבר על השטויות שיוצאות מהפה של האישה הזאת." זו הסיבה שבחרתי לנסוע לנאשוויל, כמה שיותר רחוק מאימי היקרה, שבחצי שנה האחרונה עברה לגור ביוסטון שבטקסס. המעבר שלה לשם הפתיע אותי לחלוטין, מכיוון שבמשך כל חיינו זה היה המקום היחיד שהיא לא הסכימה אפילו לבקר בו, על אף שנולדה וגדלה שם.

"איך את מרגישה?" אני שואלת ומנערת את ראשי, מסרבת לחשוב על אימא שלי ועל הסיבות המוזרות שמאז ומעולם מניעות את חייה.

"בני משגע אותי בדאגה שלו, הוא לא נותן לי להכין חביתה אפילו," היא צוחקת בקול, "אני מרותקת למיטה רוב הזמן. יש מצב שההגעה שלך לכאן תאפשר לי לחיות את החודשים הבאים עד ללידה דרכך, אז אני מקווה מאוד שאת מתכוונת להשתולל ולעשות קצת שטויות כדי שלא ישעמם לי. מוטלת עלייך אחריות רצינית." אני מצטרפת לצחוק שלה.

"את לא יכולה להאשים אותו, הוא דואג לך," דבי איבדה שני הריונות בשנה וחצי, ועכשיו, היא בשמירת היריון מוחלטת של ההיריון השלישי שלה, בהוראת הרופא.

"אני לא מאשימה אף אחד, אבל אני מודיעה לך חגיגית שתשאירי את פרסלי המחושבת והמתחשבת בכניסה לעיר, הגיע הזמן שלך ליהנות ולעשות שטויות," היא מכריזה ומסיימת את השיחה, כשבעלה מגיע לאסוף אותה לבדיקה אצל הרופא.

אחרי השיחה עם דבי, הנסיעה עוברת בצורה חלקה. אני מזמזמת שירים עם הרדיו, אך אחרי בקושי שלושים וחמש דקות לתוך הדרך, אור אדום מהבהב לפתע על לוח השעונים.

"לא, לא..." אני הולמת על ההגה של המכונית המסכנה, אין לי מושג מה לא תקין, אבל זה בטח לא סימן טוב. אני מזהה את השלט על הכביש הראשי, שמסמן שבעוד קילומטר בפנייה הבאה אגיע לארדמור, מאותתת ונכנסת לעיירה שביליתי בה חלק נכבד מחיי. עשן לבן יוצא ממכסה המנוע והמכונית מקרטעת את המטרים האחרונים ונעצרת מול השלט הגדול והמוכר, "ברוכים הבאים לדוני דיינר". האות האחרונה בשלט לא דולקת מאז שעבדתי כאן כשהייתי נערה. אני נושמת לרווחה, לפחות לא נתקעתי באמצע הכביש הראשי.

אני נועלת את הדלת של המכונית ופוסעת לתוך הדיינר המוכר לי היטב. שני גברים מבוגרים יושבים בפינה על ספסל עור שראה ימים טובים יותר ומשחקים שח, ומוזיקת קאנטרי בוקעת מתיבת המוזיקה הישנה שצמודה לקיר. חיוך עולה על פניי כשאני מזהה את הגבר שיושב מאחורי הדלפק ומדפדף בעיתון המונח לפניו.

"היי," אני נעמדת מולו.

"פרסלי ג'ונס," הוא קורא בשמחה כשהוא מרים את עיניו, וקופץ ממקומו ככל שגופו הגדול מאפשר לו, "אני לא מאמין," הוא מדדה מעבר לדלפק המפריד בינינו, "כמעט לא זיהיתי אותך. בריטני, בואי תראי מי פה." הוא מושך אותי אליו לחיבוק גדול וחם, ואני שואבת נחמה לרגע מדוני, האיש הטוב והחייכן, שעזר לי לעשות את צעדיי הראשונים במטבח שלו.

"פרסלי," קולה של בריטני הוא כמו צלצול פעמונים באוזניי, כשהיא מתקרבת ומצטרפת לחיבוק המגושם שלנו. "תן לה אוויר, אתה תחנוק אותה." היא מושכת אותי ממנו, "מה מחזיר אותך לעיירת הרפאים שלנו?" היא לא שוכחת את הכינוי שהדבקתי לעיירה הקטנה.

"המכונית שלי שבקה בדרך ל..."

"אז לא באמת באת לבקר אותנו," היא פורצת בצחוק.

"אם אגיד שחשבתי על זה, תאמינו לי?"

"לא," החיוך מתרחב על שפתיי. הזוג הזה נתן לי מקום מקלט ועזר לי להתפרנס במשך כמה שנים, ואני תמיד אודה להם על כך. "אבל נסלח לך," היא מוסיפה, משלבת את זרועה בשלי ושופכת את כל הרכילות שאספה על התושבים בעיירה. "דניס התחתן סוף־סוף ועזב," היא ממשיכה לעדכן ומזכירה לי את הטבח שעבד כאן.

"אז מה עושה מישהי שהיא ממש רעבה?" אני מרימה גבה בהתגרות לעבר הזוג המצחיק שמולי, שנראים לפעמים כמו השמן והרזה.

"לובשת סינר ומכינה משהו גם לי. כמו שאת רואה, איבדתי כמה קילוגרמים מאז שדניס עזב, ואין מי שיטפל בי," דוני אומר בחיוך עקום שגורר מבריטני הרמת גבה. האמת היא, שהוא עלה בכמה קילוגרמים מאז שראיתי אותו לאחרונה. "וחוץ מזה, הגיע הזמן שנטעם את האוכל שלמדת להכין בבית הספר הצרפתי המיוחס שנסעת אליו."

"בשמחה." הוא לא מזכיר את העובדה שלא באמת למדתי שם, כי לא יכולתי לממן לעצמי לימודים מלאים במוסד היוקרתי, אבל הצלחתי לחסוך מספיק כדי לנסוע לסדנת קיץ קצרה בבונז'ור, בית הספר לבישול הטוב ביותר באירופה, כמובן. אני עוברת לצד השני של הדלפק, לוקחת סינר מהמתלה וכורכת אותו סביב מותניי. "שקט מאוד היום," אני שולפת מהמקרר ביצים וירקות טריים.

"בעוד שבועיים הסטודנטים יחזרו לחופשת סמסטר ולא תוכלי למצוא כאן שולחן פנוי." הוא צודק. אני חושבת על הלילות הומי האדם שביליתי כאן אחרי שאימא ואני עברנו לגור עם החבר התורן שלה, שהיה השריף של העיירה. גם אותו היא עזבה, כמובן, אחרי שהבינה שהוא לא יכול לממן את כל הרצונות המטורפים שלה.

"בוודאי שאני זוכרת," אני שוברת ביצים לקערה וטורפת אותן, נזכרת בקנאה שהחמיצה את ליבי בכל פעם שהבטתי בקבוצת צעירים אחרת, שעוזבת את העיירה לטובת לימודים באוניברסיטה הרחק מהבית.

"מה שלום אימא שלך?" בריטני שואלת כשאני חותכת ירקות וזורקת אותם למחבת שעל הכיריים הגדולות.

"היא כמו שאת בטח זוכרת אותה, בין מערכות יחסים. אני כבר לא זוכרת את השמות של כולם."

"היא אישה מיוחדת," בריטני מנסה להיות מנומסת. איש לא סבל אותה כאן בעיירה, בטח לא אחרי שעזבה את השריף ובחרה לעצמה את חברו הטוב, שבדיוק התאלמן והיה אמיד יותר.

"האוטובוס עדיין עובר כאן רק פעם ביום?"

"כלום לא משתנה." דוני מושך בכתפיו.

"אני צריכה חדר לשים בו את הראש הלילה," ברור לי שאת המכונית האומללה שלי לא ניתן להציל, ושלא יהיה שווה להשקיע בה את מעט הכסף שנשאר לי. "מחר בבוקר אקח את האוטובוס לנאשוויל, אמצא דרך לחזור ולאסוף את החפצים שלי מהמכונית חסרת התועלת שבחניה." תוך כדי תנועה אני מסמסת לדבי שאגיע מחר, כדי שלא תדאג.

"בשמחה, המוטל כמעט ריק, ואת לא צריכה לנסוע באוטובוס, דניאל נוסע מחר לנאשוויל בבוקר. הוא ייקח אותך." הוא מתכוון לבן שלהם, ואני מאושרת שלא אצטרך לשלם למונית או למישהו שיעזור לי להעביר את כל הציוד שלי.

"אז מה עשית מאז שעזבת? אני מקווה שבעיקר דברים מעניינים ומרגשים," בריטני קורצת לי וחיוך ערמומי מתפשט על שפתיה, תוך כדי שהיא מניעה את האגן שלה לצלילי השיר What if I Don’t של שיילין.

"לא ממש, לצערי, אבל עכשיו הגיע הזמן לצאת ולחפש הרפתקאות," אני מושכת בכתפיי ותוהה אם לספר להם על המסעדה הקטנה שפתחתי ושנסגרה מהר מדי. לפני שאני מספיקה להוסיף משהו, רעש מנוע חזק נשמע מבחוץ ושלושתנו מרימים את הראש בבת־אחת.

"לפעמים לא צריך לחפש ריגושים והרפתקאות בחיים, הם מוצאים אותך." בריטני נעמדת לידי ונותנת לי דחיפה קטנה בכתף, כשאנחנו בוהים בגבר שנעמד בכניסה. הוא מחזיק קסדה שחורה בידו ואני כמעט בטוחה שהחמצן בחדר מתאדה, אחרת אין הסבר לקושי הנשימתי שאני חווה. "או.מיי.גאד." בריטני מניחה את ידה על חזה ולוחשת באוזני, "נראה שההרפתקה הראשונה שלך נכנסה עכשיו בדלת." אלוהי הגברים והשדים בכבודו ובעצמו עומד בכניסה, מסיר את משקפי השמש הכהים מעיניו וסוקר את המקום בעין בוחנת. כתפיו נרפות כשהוא מגלה שהמקום כמעט ריק, אבל חיוך שחצני עולה על פניו כשהוא מזהה שאנחנו בוהים בו ללא בושה.

עיניים כחולות בהירות ננעצות בי. הפנים שלי בוערות, אבל אני לא מצליחה להסיר את מבטי ממנו, לא כי אני לא רוצה, אלא כי זה בלתי אפשרי להפסיק להסתכל עליו. אני כמעט בטוחה שהוא דוגמן מפורסם, הפנים שלו מוכרות, אבל אני לא ממש מצליחה להבין מהיכן. הוא צועד קדימה, מטר שמונים וחמש לפחות של עוצמה וביטחון, מגפי הבוקרים השחורים שלו מהדהדים עם כל פסיעה במקום השקט. מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו יושבים נמוך מאוד על מותניו, וג'קט עור שחור פתוח מונח על כתפיו הרחבות. שערו החום־בהיר אסוף בפקעת על ראשו, זיפים קצרים מעטרים את לסתו ומבליטים את שפתיו שמתעקלות בשחצנות, והרוק שמצטבר בפי מפתיע אותי.

הוא נעמד מולי מעבר לדלפק העץ, מוריד את הג'קט שלו בתנועה איטית ואדישה, שמבהירה לי שהוא מודע למראה המהפנט שלו. הוא תולה את הג'קט על גב השרפרף הגבוה ונשאר בחולצת טריקו לבנה, ששרווליה הגזורים חושפים זרועות שריריות מעוטרות בקעקועים. עקצוצים מטיילים מעורפי לגבי.

"ברוך הבא ל"דוני"," בריטני שוברת את הדממה כשהוא מתיישב על השרפרף מולי, ומניחה מולו כוס וקנקן מים קרים. הוא מרים גבה בתגובה ושולף את הנייד שלו מהכיס, מביט בו לרגע קצר, משתיק את הצלצול ומניח אותו הפוך מולו. "פרס, מותק, הביצים נשרפות." בריטני מעירה אותי מהתרדמת המוזרה שנפלה עליי.

"כן, סליחה." אני ממהרת להסתובב לכיריים ולהפוך את הביצים, שנייה לפני שהן נשרפות באמת, לא מפספסת את החיוך העצל שנמרח על פניו. "אני צריכה בייקון," אני אומרת לה והיא מתכופפת ומוציאה קופסה מהמקרר ומניחה לידי. "תודה."

"אתה רוצה משהו?" בריטני מנסה שוב לחלץ ממנו תגובה, אך הוא לא ממש משתף פעולה. הוא מרוכז בנייד שלו שלא מפסיק לזמזם, נחוש להשתיקו.

"הנה הארוחה שלך, דוני," אני מניחה את הביצים על צלחת לצד ירקות וכמה חתיכות בייקון, ומגישה אותה לדוני, שעדיין יושב במקומו ובוחן את כולנו בסקרנות.

"תודה," דוני מאבד עניין בנו במהירות אחרי שהוא טועם את הביס הראשון.

"היי," אני פונה לזר המהפנט, והוא מרים את עיניו ובוחן אותי ללא בושה. רעד עובר בגופי כשהמבטים שלו מפשיטים אותי ללא בושה.

"היי," קולו צרוד ואדיש ועיניו עדיין עליי, "מה את מכינה?"

"ארוחת בוקר," אני עונה באותו המטבע, אדישה לחלוטין, על אף שהוא גורם לדמי לבעור.

"זה נראה טוב," הוא מניד בראשו לעבר דוני שיושב ואוכל בתיאבון.

"אני יודעת, זו מנת הספיישל שלנו." שני הגברים שיושבים בפינה מרימים את ראשם מלוח המשחק שמולם, ומנסים לכבוש את צחוקם.

"לפי מה שכתוב על הלוח, מנת הספיישל היא רצועות אנטריקוט עם בצל ופטריות," הוא מצביע על הלוח הגדול שתלוי מאחוריי, וחיוך ענק עולה על פניי.

"זו הייתה מנת הספיישל, לפני כמה שנים טובות." אני עונה בשקט, מניחה את ידיי על הדלפק ומתקרבת אליו, אבל התשובה שלי מגיעה לאוזני כולם וגוררת מהם צחוק נוסף.

"אז זה כבר לא בתפריט?" הוא רוכן קדימה, שרירי ידיו בולטים עם כל תנועה שהוא עושה.

"כנראה שלא," אלוהים עדי, שאני לא מצליחה להתרחק, לחזור לענייניי ולזכור שעברתי לצד השני של הדלפק כי הייתי רעבה.

"ואת, בתפריט?" הוא מנמיך את קולו וידו הגדולה נחה על ידי שעל גבי הדלפק המפריד בינינו. צמרמורת מסוכנת מתפשטת מידיי לגבי.

"אתה חולם." אני מושכת את ידי, שנייה לפני שדוני יקום ממקומו ויחבוט בזר המושלם שמולי.

"גם במציאות וגם בחלום, אני בטוח שאת מנה טובה הרבה יותר מכל מה שטעמתי." הקול שלו שורט אותי, מעביר זרמים בגופי.

"אתה חולם הרבה?" אני שואלת בהתגרות, נהנית מהמשחק המתהווה בינינו.

"פעם חלמתי הרבה," הוא מושך בכתפיו, מפתיע אותי בתשובתו.

"החלומות שלך בטח יומרניים מדי."

"את חושבת?"

"אני מאמינה שצריך לחלום תמיד, אבל כדאי לכוון למקומות ברי השגה ולא לכאלה שהם חסרי סיכוי."

"זה כבר לא משנה. הפסקתי לחלום מזמן."