דארק ווסט – חלק ב’

פרק 1

ווסט

הבכי שלה מטלטל את שנינו ואני לא משחרר את ידיי ממנה. "אלוהים, בייבי, אם רק הייתי יודע..." האמת היא, שאין לי מושג מה הייתי עושה אם הייתי יודע קודם לכן. "היית נחושה לשמור את השם של הדפוק שפספס אותך בסוד." אף פעם לא הייתה לי חיבה, ולו קטנה, לסאני, ועכשיו, כשאני יודע מה הוא עשה, אני שונא אותו יותר.

"לא סיפרת לי שהוא הבוס שלך, שהוא..." היא מתאמצת לאסוף את עצמה, אך קולה עדיין רועד. "מה הוא עושה פה בכלל? למה הוא בנאשוויל? הוא אמור להיות בניו־יורק, הוא מעולם לא ניהל זמרים או להקות אחרות. אני לא מבינה, הוא תמיד היה סולן והתעסק רק בעניינים שלו." אני מנגב את הדמעות שלה מפניה.

"דארק ווסט הם הראשונים שהוא החתים, הוא כבר לא יוצא לסיבובי הופעות." אני לא יודע מה להגיד כדי לנחם אותה, אני כלל לא בטוח שהיא מחפשת נחמה, ההלם מהמפגש איתו כנראה זיעזע אותה. "אוליביה שכנעה אותו להיכנס לתחום הזה, היא..." המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים. "היא מעולם לא אמרה לי שיש לו בת. אני נשבע לך שלא ידעתי, אני לא חושב שהיא יודעת."

"אני לא הבת שלו," היא מזנקת מהברכיים שלי ונעמדת, עיניה בורקות. "הוא לא אבא שלי, ואני לא הבת שלו, אתה מבין את זה? תגיד לי שאתה מבין את זה!" היא צועקת בייאוש, אבל הכאב ניכר בכל מילה שהיא מוציאה מהפה. "הוא לא מכיר בי כמו שאני לא מכירה בו, הוא כלום בשבילי, הוא עוד אדם שמסתובב בעולם וחושב שהוא מעל כולם." היא נעה בחדר מצד לצד, "הוא נטש אותנו, הוא נטש אותי, הוא מעולם לא התעניין בי או במה שאני עושה בחיים. הוא לא שלח כרטיס ברכה אפילו פעם אחת, לא ביום ההולדת שלי, לא בחגים, לא כשסיימתי ללמוד, ולא כשלא היה לנו מה לאכול. אף פעם, אתה מבין את זה?" הכאב שלה חודר לתוך הלב שלי, ומקמט אותו כמו פיסת נייר.

"את לא צריכה אותו, הוא לא שווה אותך, תאמיני לי," אני נעמד ומנסה לעצור את ההתרוצצות שלה.

"הוא לא זיהה אותי," היא נעצרת מולי והשבר הגדול שהיא חווה משורטט על פניה. "הוא עמד מולי ולא זיהה אותי. הוא לא ידע מי אני, לא..." היא יורדת על ברכיה על השטיח הקטן. "הבן זונה הזה הושיט לי את היד ואמר נעים מאוד, כאילו שהייתי עוד מעריצה שנקרתה בדרך שלו." אני ממהר לרכון אליה ומתיישב מולה, רוצה לקלוט אותה לתוכי ולהתמזג איתה עד שהכאב שלה יפחת, יעבור אליי וייספג בתוכי. "איך הוא לא זיהה אותי? איך הוא לא ראה את העיניים שלי שזהות לשלו?" כשהיא שואלת אותי אני מתבונן בעיניה ושואל זאת את עצמי. איך לא ראיתי את זה – את קווי הדמיון, את העיניים הירוקות בנגיעות הדבש שכל־כך מייחדות את העיניים שלו, ושלה.

"אני מצטער כל־כך," אני לא מסוגל לעמוד בכאב שלה, מושך אותה אליי ומערסל אותה צמוד לגופי.

"שמעתי על החתונה שלו, אפילו הרשיתי לעצמי לראות תמונה שלהם. צחקתי לעצמי וחשבתי שזה מגוחך שהוא מתחתן עם מישהי בגילי, מישהי שיכולה להיות הבת שלו." אני לא יכול להפסיק לתהות אם אוליביה ידעה, אם היא זיהתה את פרסלי בשנייה שהצגתי אותה בפניה. "הוא העדיף את המוזיקה על פניי. הוא בחר בפרסום, בתהילה ובבמה במקום לבחור בי."

"לא כולם כמוהו."

"באמת?" היא מנתקת את גופה ממני, מתרחקת ומציבה איזו חומה בינינו. "אתה בטוח במה שאתה אומר?" היא מנגבת את פניה.

"כן, אני בטוח," אין היסוס בתשובתי, "אני נשבע לך שאם הייתה לי אפשרות, הייתי מבטל את החוזה המזוין הזה אתמול."

"אז למה אתה לא עושה את זה? אתה כל הזמן רק מספר עד כמה אתה סובל, וכמה הוא מנוול, ובכל זאת, אתה שם," היא מתפרצת.

"אם אני אעשה את זה הפגיעה תהיה הרסנית," היא מרימה גבות, "לא רק בי, גם בסיגר ובוונדי." אני מתפלל שהיא תבין, חשוב לי שהיא תבין.

"בגלל זה אתה ממשיך להופיע ולשיר שירים טיפשיים וחסרי משמעות," היא סוף־סוף מבינה את המלכוד שבו אני חי. "זאת הסיבה שהשירים הטובים שאתה כותב גנוזים במגירה? בגלל וונדי." אני רק מהנהן, אסור לי לחשוב על זה יותר מדי, כי כשהראש צלול והמחשבות מכות בו ללא רחמים, אני חייב לקחת משהו שיעמעם את התחושות ושיעלים את המחשבות. "היא צריכה לדעת את זה."

"אני נשבע לך שכשאוכל, אני אנתק את הקשרים שלי איתו ועם החברה שלו, אבל הזמן לכך עוד לא הגיע. כרגע, אסור לי לעשות משהו שאתחרט עליו ושיפגע בה." משהו מהבהב בעיניה, אני לא בטוח אם זאת הבנה או ספק.

"אסור שאיש ידע על הקשר שלי איתו, ווסט, אתה חייב להבטיח לי." היא נעמדת מולי, אוחזת בידי, "אתה לא תספר לחברים שלך ובטח לא לאשתו." היא משאירה אותי ואת המחשבות שלי מאחור, נכנסת לחדר השינה וסוגרת אחריה את הדלת.

"בוקר טוב," פרסלי פוקחת את העיניים כשאני מתיישב על המיטה לידה. "הכנתי לך קפה." אני מניח את הכוס על השידה הקטנה ומלטף את פניה. עיניה עדיין נפוחות מהלילה הארור שעברנו אתמול.

"תודה," היא מתיישבת ולוקחת את הכוס, לוגמת ממנה. "אתה לא צריך לשמור עליי, אני לא מתכוונת להישבר או לעשות משהו מטורף."

"אני לא חושב שאת עלולה להישבר, את חזקה ולא תתני לזין הזה לשבור אותך. הצלחת להשיג דברים גדולים ומרשימים בלעדיו."

"מחר אני חוזרת סוף־סוף לעבוד, קיבלתי אתמול אישור להפעיל את המקום מחדש." היא מנסה לחייך, אבל ברור שהיא עדיין מנסה לעכל את המפגש אתמול.

"מעולה, אז יש לנו יום שלם חופשי רק לעצמנו." אני מושך מעליה את השמיכה, ומגלה את גופה העירום שלאורך כל הלילה המתיש היה צמוד אליי.

"אין לך חזרות? הקלטות?"

"את מנסה לרמוז לי שנמאס לך ממני?"

"אני לא רומזת," חיוך קל ראשון עולה על שפתיה.

"מחר אני טס עם הלהקה לניו־יורק, אנחנו מופיעים בתוכנית הגמר של אמריקן איידול." היא מניחה את הכוס על השידה ולוקחת את ידי בידה.

"וואו, ווסט, איזו סגירת מעגל. אתה בטח מתרגש."

"כל־כך הרבה דברים עוברים לי בראש כשאני חושב על הרגע שאעלה על הבמה שפתחה בפניי את העולם הזה, לטוב ולרע." אני לא משתף אותה בכך שיותר מכול, אני מפחד מהמסיבות שמחכות לנו אחרי ההופעה.

"אני בטוחה שיהיה מושלם," היא מחייכת. אני רוצה להיכנס איתה למיטה, להתכסות בשמיכה ולא לצאת מכאן, עד שהפחדים והמחשבות יצאו מהראש שלי.

"הלוואי שהיית יכולה לבוא איתי."

"אני לא אוכל לבוא איתך מכל־כך הרבה סיבות, אני צריכה לעבוד, ואני לא רוצה להיות עם האיש הזה באותו חלל שוב לעולם." אני מבין אותה, אבל באמירה הזאת היא בעצם מרחיקה את עצמה ממני ומהחיים שלי, ואני לא בטוח שאני מוכן לזה.

"היום אנחנו לא חושבים עליו או על אף אחד. רק על עצמנו ועל יום החופש הנפלא שמחכה לנו." אני לא מסוגל להתמודד גם עם זה כרגע.

"אני לא בטוחה שבא לי לצאת מהבית," היא מושכת את השמיכה עליה ונשכבת לאחור.

"אין סיכוי, גברת אלביס, אני עומד לקחת אותך למקום מיוחד." אני אוחז בידה ומושך אותה מהמיטה, "את רק צריכה להתלבש, אני אדאג לכל השאר." היא עושה פרצוף לא מרוצה, נכנסת למקלחת וממשיכה לרטון בזמן שהיא מתלבשת. "אני רוצה שתבואי איתי לפארק אגם רנדור," היא מכווצת את הגבות שלה, "כשהיינו קטנים ההורים שלי לקחו אותנו לשם בכל חג או חופשה, לפני שהחיים שלנו התהפכו." היא מושכת בכתפיה ויוצאת אחריי מהבית. "אני חייב לעצור בדרך אצל וונדי." ההודעה שקיבלתי קודם לכן הדאיגה אותי, אבל אני לא משתף אותה. "דיווחו לי שנגמרו לה בדי הקנבס והצבעים. מוקדם יותר, כשישנת, הלכתי לקנות הכול והשארתי בתא המטען."

"אולי תיתן לה אותם בעצמך, במקום להשאיר אותם אצל האחיות?" עיניה נדלקות בתקווה כשאני מתניע את המכונית ויוצא מהחניה.

"לא," אכזבה פושטת בפניה כשאני עונה.

"אני איתך, אני אעזור לך להתמודד עם מה שלא יקרה, אבל אתה לא יכול לוותר. היא המשפחה שלך, היא האחות התאומה שלך, יש אנשים שאין להם..." היא נושכת את שפתה ומשתתקת. "התכוונתי ש..."

"אני מבין למה את מתכוונת," אני עוצר אותה וחושב על העובדה שחוץ מאִימה, אין לה אף אחד בחיים. לי, לעומת זאת, יש את וונדי, אבל היא נחושה למחוק אותי מחייה, ואי־אפשר להאשים אותה.

"נשאיר את זה אצל השומר," אני אומר לפרסלי כשאנחנו מוציאים את החבילות מהמכונית, ולמרות האכזבה בפניה, אני לא משאיר לה אפשרות להתווכח איתי.

"זאת אוליביה?" פרסלי שואלת כשאנחנו מגיעים לשער ורואים אותה הולכת בצעדים מהירים לכיוון שלנו. היא מנגבת את פניה בטישו.

"ווסט?" אוליביה עוצרת מולנו, "מה אתה עושה פה?"

"הבאתי לה עוד ציוד."

"עקבו אחריך?"

"לא נראה לי," היא מתעלמת מפרסלי במכוון, "למה את בוכה?"

"למה אתה חושב?" היא יורה בכעס ומושכת באפה.

"קרה משהו? היא לא מרגישה טוב?"

"היא אמרה משהו על ביקור לא רצוי שעשה לה רע." היא מעבירה את מבטה ביני לבין פרסלי והחזה שלי מתכווץ. אסור היה לי לאפשר לפרסלי להיכנס באותו יום, הייתי צריך לעצור אותה.

"מה היא אמרה?"

"קשה כל־כך לראות אותה ככה, היא מסרבת להרים את הראש, להתאושש ולהילחם," דמעות זולגות על פניה. "אני לא יכולה לראות אותה ככה, אני כל הזמן מחפשת את וונדי של פעם, זאת שרקדה איתי וצחקה איתי כל הזמן." המילים שלה מחוררות את הנשמה שלי, "היא קרעה את כל הציורים שלה, ושפכה את כל הצבעים בכל החדר, לקח לצוות שעות לנקות את המקום. היא לא מוכנה אפילו לדבר איתי." היא מנגבת את פניה ואני מרגיש את הכאב הנורא שלה, וונדי והיא היו כמו אחיות עד המקרה הנורא.

"היא סילקה אותך?"

"האחות נתנה לה משהו להרגעה, לא יכולתי לעזוב עד שראיתי שהיא נרדמה."

"תודה, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך," אני מניח יד על כתפה הרועדת.

"היא תהיה בסדר, היא חייבת להיות, אין אופציה אחרת." הלוואי שהייתי מאמין בזה כמוה. "אני צריכה לדבר איתך על משהו," היא מוחה את הדמעות מפניה.

"דברי."

"לבד," היא מגלגלת עיניים.

"תן לי את השקיות, אני אשאיר אותן אצל השומר," פרסלי ממהרת להתערב ולוקחת מידיי את השקיות, ואוליביה אוחזת בידי ומושכת אותי לצד.

"מי זאת?" היא שואלת כשאנחנו נשארים לבד.

"פרסלי, הכרתי לך אותה במסיבה."

"אף פעם לא ראיתי אותה בסביבה, איפה נפגשתם? מאיפה היא? למה היא..."

"וואו, אוליביה, מה הסיפור שלך, למה החקירה?" אני מנער את ידה מעליי.

"סליחה, סליחה," היא מניחה את ידה על שלי, שוב. "אתה מכיר אותי מאז שהיינו ילדים, אני חשדנית ותמיד בודקת. אל תשכח שזה התפקיד שלי, לשמור עליך ועל הלהקה. דברים לא צפויים מלחיצים אותי." חרטה ניכרת על פניה.

"אני יודע, אבל הכול נפל עליי בבת־אחת והרגשתי שאני צולל לתהום שאין ממנה דרך חזרה. כל מה שניסיתי לא עבד, ולא הצלחתי להישאר נקי."

"אני יודעת. אנחנו נמצא דרך לעזור לך להתפכח ולהישאר נקי, והפעם לתמיד."

"אני נקי, אוליביה, פרסלי הצליחה לעזור לי."

"ומה היא רוצה בתמורה?"

"כלום."

"בולשיט, אתה לפעמים שוכח מי אתה וכמה אתה מפורסם. לפעמים נדמה לי שאתה עדיין תקוע בעיירה שבה נולדנו." היא תוקפת, אבל אני מכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת שאין לה כוונה לפגוע בי, ככה היא מתנהגת כשהדברים לא בשליטתה. "הן תמיד רוצות משהו ממך ואתה יודע את זה. החתמת אותה על סודיות? בדקת שהיא לא מצלמת או מקליטה אותך?"

"את פרנואידית." אני לא מספר לה שגם אני חשדתי בפרסלי בהתחלה, ושהיא הוכיחה לי אחרת.

"מישהו צריך להיות," היא עונה במהירות.

"את לא מכירה אותה בכלל." אני תוהה אם היא בכלל מודעת לסוד הגדול שבעלה מסתיר ממנה.

"הכרנו כמוה מספיק, אתה זקוק לריענון? שאזכיר לך את סטייסי, שהייתה חמודה ומקסימה, ושאחרי שנפרדת ממנה תמונות שלך, שיכור ומסטול, התנוססו בעמודים הראשונים של כל עיתון נחשב? או אולי שכחת את שילה, שניסתה למכור את סיפור התאונה ובקושי הצלחנו להשתיק אותה?"

"אני לא יכול לחיות את החיים שלי במחשבה שכל אדם שנכנס אליהם רוצה לפגוע בי, או רוצה ממני משהו. אני עלול לאבד את השפיות שלי ככה."

"אני מצטערת, אבל אתה אדם מפורסם ויש כמה שלדים בארון שלך שאסור שיתפרסמו." היא מניחה את ידה על כתפי ולוחצת קלות.

"אני מנסה לעשות את הדבר הנכון, אני מגיע לכאן מוסווה ככל הניתן, ובודק כל הזמן שאף אחד לא עוקב אחריי. אני שומר מרחק מאחותי התאומה, כשלפעמים, כל מה שאני רוצה לעשות, זה לפרוץ לחדר שלה ולהתחנן שתסלח לי, אבל היא הבהירה לנו שזה חסר טעם. אני מרגיש כאילו היא גודעת לי איבר בגוף כשהיא לא מסכימה לפגוש אותי." הכאב הזה הפך את חיי והוביל אותי למקומות נמוכים, שלפעמים נדמה לי שלא אצליח להתרומם מהם.

"אני יודעת, אני מצטערת כל־כך." היא מניחה את ידה על לחיי ועצב נשקף ממבטה, "תן לי לעזור לך, כבר הצלחתי להתקדם ולרכך את וונדי, אני נשבעת לך. אבל אז, הביקור של הפרסלי הזאת הרס את הכול."

"היא סיפרה לך?"

"חמש דקות אחרי היא התקשרה אליי בבכי. אתה חייב להיות סבלני, אני מבטיחה לך שאני לא אנוח עד שהיא תסכים ותבין שהיא גם צריכה אותך."

"תודה," אני נושק ללחייה.

"אתה חייב לצאת מכאן ולהתארגן לטיסה שלנו מחר," היא נושקת לי חזרה, "נתראה מחר בשדה התעופה, אל תאחר." היא לוחצת שוב את ידי בחום וממהרת להתרחק, בדיוק כשפרסלי מתקרבת.