דברים יפים ונוראים

פרולוג

ג'ואי בן שש

"למה אתה נמוך כל כך? אפילו הבנות גבוהות ממך."

"ושקט. אתה ממש־ממש שקט."

"לא יודע." משכתי בכתפיי.

זה היה השבוע הראשון של שנת הלימודים. הם היו שלושה, עמדו מולי וחיכו לתשובה לשאלה למה אני נראה כפי שאני נראה. איך הייתי אמור לדעת?

"אתה כמו שרימפ," אחד מהם אמר.

"הזרועות שלו כמו ענפים," אחד אחר אמר.

הם צחקו. אני ניסיתי לא לבכות. אם אבכה, באמת איראה כמו תינוק. זה מה שאבא תמיד אמר. "איך זה שקיבלתי תינוק במקום בן? אתה עדין מדי, חלש מדי. אני ממש מקווה שהחרא הזה ישתנה כשתתבגר." הנחתי שאם אבא והילדים האלה חשבו שמשהו לא בסדר איתי, הם כנראה צדקו, לכן רק עמדתי שם וספגתי את מילותיהם כפי שספגתי עם אבא שלי.

הם התחילו לצחוק חזק יותר, ואני ניסיתי להיראות אפילו קטן יותר, בתקווה שאוכל להתכווץ לתוך עצמי עד שאיעלם לגמרי. התפללתי להיות בשמיים – לא מת או משהו כזה – פשוט אהבתי את הכוכבים.

"תעזבו אותו." הסתובבתי לעבר הקול החדש. קראו לו גייג'. הוא למד איתי בכיתה. היה לו שיער כהה ופרוע וחורים בנעליים. ניתן היה לראות שהבגדים שלו לא חדשים כמו הבגדים של כל האחרים. "אתם רק מקנאים כי הוא חכם יותר משלושתכם יחד."

הבחורים נהמו. "ממש לא. אתה טיפש," אמר אחד מהם.

"מה שתגיד. תעזבו אותו. אבא שלו שוטר והוא יעצור אתכם!"

למה אני לא חשבתי על זה? אבל לנפנף בתפקיד של אבא שלי ככה... לא רציתי שהוא ידע על מה שקרה כאן. רציתי להיות חזק כמוהו.

עיניהם של כל השלושה התרחבו. "שיהיה. גם ככה לא אכפת לנו ממנו."

"בפעם הבאה יהיה לכם עסק איתי," אמר גייג' וגרם לדופק שלי לטוס אל השמש.

הילדים מלמלו שיהיה נוסף והסתלקו. בלי לומר מילה נוספת, פנה גייג' לכיוון השני.

"חכה," אמרתי.

הוא עצר, הסתובב והביט לעברי. "כן?"

"אממ... תודה."

גוון יפהפה של ורוד עלה בלחייו, כאילו הוא נבוך מהעובדה שהודיתי לו.

אני אוהב ורוד. לא ידעתי למה לא היו עוד בנים שאהבו את הצבע הזה, למה הם כינו אותו כצבע של בנות וצחקו על בנים שלבשו בגדים ורודים.

"אני לא אוהב אנשים מרושעים," הוא אמר.

גם אני לא אהבתי אנשים מרושעים, ובכל זאת לא הייתי אומר להם כלום. הוא חייך אליי בביישנות. הסיבה היחידה שידעתי את זה היא כי גם אני חייכתי בביישנות, ומאחר שהחיוך שלו הזכיר לי את זה, עיניי מייד הוסטו הצידה. הייתי בטוח שכל החיוכים שלי אליו יהיו כאלה.

הוא התחיל ללכת שוב.

"היי!" המילה נפלטה מייד מפי. נראה שהאומץ התעורר בי. אולי בדרך כלשהי קיבלתי אותו ממנו, כאילו הוא הקרין את זה וחדר מתחת לעורי, לתוך השרירים שלי, לעצמות שלי. "רוצה להיות חבר שלי?" שאלתי בדיוק ברגע שבו המורה הודיע שההפסקה הסתיימה.

לחייו של גייג' הפכו ורודות פעם נוספת, והוא משך בכתפיו. "כן. אוקיי."

פרפרים השתוללו בבטן שלי ודגדגו אותי. אולי גם זה היה משהו מוזר בי, לכן ניסיתי להבריח אותם כשהלכתי לעברו.

נכנסנו יחד לבית הספר ומאוחר יותר, כשהתבקשנו לעבוד עם בני זוג, גייג' עבר לשבת לידי כדי לעבוד איתי.

בן עשר

"מר בומונט, אם אתה רוצה לסיים את כיתה ה' בהצלחה, תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה." שמעתי את המורה של גייג' אומרת לו בזמן שחיכיתי לו. "אתה אף פעם לא מגיש את שיעורי הבית שלך."

השנה לא למדנו באותה כיתה, וזה היה מבאס. למרות זאת, בילינו יחד כל הזמן. הלכנו יחד אל האוטובוס בסוף היום, וישבנו בו זה לצד זה עד שהגענו לתחנה שלי, שהייתה לפני התחנה שלו.

גייג' גר מחוץ לעיר, באזור מרוחק יותר. תקופת הזמן הארוכה ביותר שבילינו בנפרד הייתה במשך עונת הבייסבול. גייג' היה שחקן ממש טוב. אבא שלי אהב את זה בו. זה היה הדבר היחיד שהוא אהב בגייג'. רוב הזמן הוא אמר שגייג' הוא פרחח ושאבא שלו פושע.

"יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" שאלה המורה את גייג'. "בעיות כלשהן בבית?"

אנשים תמיד הניחו שאביו של גייג' מעורב במשהו רע. אף על פי שהוא שתה יותר מדי, הוא מעולם לא עשה משהו רע שידעתי עליו. הוא אף פעם לא אמר לגייג' את המילים הקשות שאבא שלי נוהג לומר לי. ובכל זאת, הוא נעצר על ידי המשטרה פעמים רבות. לפעמים הוא משאיר את גייג' לבד כל הלילה, או אפילו למשך זמן רב יותר, אבל גייג' אמר לי לא לספר לאף אחד, במיוחד לא לאבא שלי.

"לא, הכול בסדר. אני חייב ללכת, אחרת אפספס את האוטובוס." הוא לא חיכה לתשובה שלה ורץ לעבר הדלת, שם חיכיתי לו.

הוא לא אמר מילה כשרצנו אל האוטובוס, כשעלינו עליו, כשהוא המתין ואפשר לי לשבת קודם מפני שהוא ידע שאני אוהב להביט מהחלון או להניח את המצח על הזכוכית. תחושת הזכוכית על העור שלי הייתה נעימה.

אחרי שהתיישבתי, גייג' התיישב במושב לידי. כמעט שאלתי אותו אם הוא בסדר, אבל ידעתי שהוא לא יענה, לא כשיש סביבנו כל כך הרבה אנשים. גייג' היה מגונן. הוא גם היה טוב מאוד בלחיות את חייו בהעמדת פנים שהכול בסדר, אלא אם כן הוא דיבר איתי.

כשהתקרבנו אל התחנה שלי, הוא שאל, "אני יכול לבוא אליך?"

הגבות שלי התקרבו זו לזו כשהבטתי בו – לא מפני שלא רציתי שהוא יבוא, אלא מפני שחשבתי שהוא כנראה עצוב. שנאתי לראות את גייג' עצוב. תמיד הרגשתי כאילו העצב שלו חי גם בתוכי. תהיתי אם גם אצלו זה ככה, אבל הנחתי שלא. הפרפרים תמיד השתוללו בבטני כשהייתי בקרבתו, והייתי די בטוח שזה לא אמור להיות ככה. אבא שלי ישנא את זה, כולם יקניטו אותי, ואולי גייג' ישנא אותי אם הוא ידע.

מאחר שלא עניתי מייד, הוא שאל, "מה? אתה מגניב מדי בשביל להסתובב איתי?"

"כן, אבל אחרוג ממנהגי הפעם."

הוא גלגל עיניים וחייך. החיוכים של גייג' היו כמו לקבל קפקייקס שוקולד בלי הגבלה.

אחרי שירדנו מהאוטובוס, בדקתי את תיבת הדואר שלנו, ואז התקדמנו לאורך שביל הגישה לכיוון הבית שבו אני גר עם אבא שלי. אימא שלי מתה כשהייתי תינוק. כשאבא נמצא באחד ממצבי הרוח האכזריים שלו, הוא אוהב להגיד לי שהיא מתה באשמתי, שהיא לא הייתה היא אחרי הלידה. משהו בי העציב אותה, לכן היא התאבדה. הוא גם אומר שזה היה הדבר המביך ביותר שקרה לו, אחריי כמובן. למרבה המזל, מצבי הרוח האלה לא קורים כל הזמן.

"מה קורה בבית הספר?" שאלתי את גייג'. הוא מעולם לא השיג ציונים גבוהים וככל שהתבגרנו, כך ראיתי שהוא מתקשה יותר. אימא שלו עזבה כשהוא היה צעיר יותר, ואבא שלו מעולם לא התעניין בכל הקשור ללימודיו או לעובדה שהוא בכלל הולך לבית הספר.

"שום דבר. זה מטומטם וזהו. כאילו, מתי בכלל נשתמש בכל החרא הזה שמלמדים אותנו?"

"זה כרטיס היציאה שלנו מפה."

"זה כרטיס היציאה שלך מפה."

"הכרטיס שלי הוא הכרטיס שלך," אמרתי והרגשתי את לחיי בוערות. לפעמים, כשהיינו רק שנינו, אמרתי דברים כאלה לגייג'. הוא מעולם לא גרם לי להרגיש לא בנוח לגבי זה, מעולם לא גרם לי להרגיש מוזר או משהו כזה, אבל אולי הוא יגיב אחרת אילו ידע על הפרפרים... חוץ מזה, זאת הייתה האמת. לא קיים דבר שלא אעשה למענו.

"אתה כזה חנון," הוא אמר בגיחוך. "נראה מי יגיע ראשון."

שנינו מייד פתחנו בריצה לאורך שביל הגישה. רגליי הרבה יותר קצרות משלו, לכן הוא השיג אותי – מה שהיה ברור שיקרה – ואז הסתובב, תפס אותי בידיו ומשך אותי איתו אל ערימה של עלים. התגלגלנו מצחוק תוך כדי שנאבקנו זה בזה בין העלים, וחשבתי על כך שאני אף פעם לא נהנה כמו שאני נהנה כשאני עם גייג'. כשאני איתו, אני לא מרגיש כמו שרימפ או שידיי נראות כמו ענפים, כפי שהילדים בבית הספר נוהגים לכנות אותי. ואני לא מרגיש שאני הגורם לכך שאימא שלי התאבדה או שאני עדין מדי. לא עם גייג'.

הוא זרק עלים אל פניי. אחד נכנס לתוך פי וירקתי אותו, ואז שנינו התגלגלנו שוב מצחוק.

כשנרגענו, הוא אמר בקול שקט, "לפעמים אני לא מצליח להבין את המילים... האותיות מבלבלות אותי. אני מנסה ומנסה וזה מתסכל אותי, מה שהופך את המצב לגרוע יותר. אני מרגיש כאילו המילים נכנסות לראש שלי ונעלמות שם, עד שלבסוף אני לא זוכר מה קראתי."

הלב שלי פעם בחוזקה. שמעתי על לקויות למידה שמשפיעות על יכולות הקריאה. אולי גייג' סובל מלקות כלשהי?

"סיפרת את זה למישהו?"

"מה אתה חושב?" הוא התפרץ.

"היי, אל תתעצבן עליי."

"סליחה." הוא נענע בראשו, התרומם מערמת העלים וישב בגבו אליי. זזתי גם אני והתיישבתי על הדשא לצידו.

"אני יכול לעזור לך. אנחנו יכולים לקרוא יחד, ואני יכול לעזור לך בשיעורי הבית. לא נספר לאף אחד." אם צריך, אכין בשבילו את כל שיעורי הבית.

"אלוהים, אני שונא את זה שאני טיפש." הוא טמן את ידו בשערו.

"אתה לא טיפש."

"אתה רוצה ללמד אותי לקרוא, ג'ואי. המשמעות היא שאני טיפש."

"אתה לא טיפש," אמרתי שוב, בקול רם יותר הפעם.

הוא נראה מהוסס, שחרר את ידו משערו ופרע אותו. "לפעמים, כשאתה אומר דברים, אני מאמין לך כי אתה אומר אותם. אתה גורם לי לרצות להאמין בהם. אולי כי אתה חכם כל כך? או... לא יודע... אני בטוח שגם זה נשמע מטומטם."

הלב שלי פעם חזק יותר. הרגשה לא מוכרת עלתה בחזי... חום? זה היה מוזר, כאילו אושר וחום מתפשטים בגופי, ופתאום היה קשה לי לנשום. אהבתי את העובדה שאני חשוב לגייג'.

"אז נראה שגם אני טיפש כי ככה אני מרגיש לגביך."

הוא הביט בי, גלגל עיניים, ויכולתי לראות שהוא מנסה לכבוש חיוך. "מפני שאתה חנון, זוכר?" הוא אסף בידו עוד עלים וזרק אותם אל פניי.

המשכנו לשחק עוד זמן מה לפני שנכנסנו הביתה, שם התיישבנו ליד שולחן האוכל והכנו יחד שיעורי בית. גייג' לא הסכים לקרוא בפניי, ולא הכרחתי אותו. בשנה שעברה הוא תמיד התחמק מלקרוא בקול. עכשיו הבנתי למה.

הקראתי לו את השאלות ואת התשובות המגוונות שהוא היה צריך לבחור מהן. הכיסאות שלנו היו קרובים זה לזה, וכששמעתי את דלת הבית נפתחת, זזתי הצידה והתרחקתי ממנו. אני לא יודע למה, אבל פשוט ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות.

כעבור דקה, שמעתי את צעדיו המתקרבים של אבא אל המטבח.

"איך היה היום שלכם, בנים?"

"בסדר, אדוני," ענה גייג'.

"אבא שלך מתרחק מצרות?" שאל אבא, ועצרתי את עצמי מלגנוח. שנאתי את זה. לפעמים הוא היה מספר לגייג' על דברים שאבא שלו עשה. הוא תמיד אגרף את כפות ידיו והעמיד פנים שזה לא מטריד אותו, אבל זה כן הטריד אותו. הרגשתי את זה.

"כפי שהוא תמיד עושה, אני מניח," השיב גייג'.

"אל תגדל להיות כמוהו. תמשיך לשחק בייסבול ותעשה משהו עם החיים שלך. קיוויתי שגם ג'ואי ישחק, אבל הוא רזה מדי."

אבא צחק, ומייד השפלתי מבט, מקווה שאיכשהו גייג' לא שמע את זה. כן, הייתי רזה מדי ושנאתי את זה, אבל זו לא הייתה הסיבה לכך שלא שיחקתי בייסבול או כל ספורט שהוא. לא שיחקתי כי לא אהבתי את זה. אני חייב לאהוב ספורט רק כי אני בן?

סנאפ!

עיניי מייד נמשכו הצידה, והבנתי שגייג' החזיק את העיפרון שלו חזק כל כך, עד שהוא נשבר. אבא לא שם לב לזה. הוא המשיך למלמל, לקח משהו לשתות ויצא.

גייג' דחף אותי מעט ואמר, "לא משנה מה הוא אומר, אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה."

כשהוא שחרר את כף ידו המאוגרפת, ראיתי סימני ציפורניים בחלקה הפנימי. הוא השאיר את חותמו בה. עצביי גרמו לי להרגיש חוסר יציבות, נשימתי נעתקה, ובכל זאת, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהושיט את ידי אליו... ולגעת בקצות אצבעותיי בסימני הציפורניים שנטמעו בכף ידו. בבקשה, אל תחשוב שאני מוזר. בבקשה, אל תחשוב שאני מוזר. אבל זה היה גייג', לא? איכשהו, הוא תמיד הבין אותי.

"לפעמים, כשאתה אומר דברים, אני מאמין לך כי אתה אומר אותם. אתה גורם לי לרצות להאמין בהם," חזרתי על המילים שהוא אמר לי קודם לכן, כשהיינו על ערמת העלים.

גייג' לא הגיב, לכן הרמתי את מבטי כדי לפגוש בעיניו הכחולות. הוא הביט בי באופן מוזר, פניו התעוותו כאילו הוא מנסה להבין משהו.

"כנראה זאת הסיבה שבזכותה אנחנו צוות טוב," הוא ענה לבסוף.

כן, כנראה זאת הסיבה.