דברים קטנים כאלה

באוקטובר הצהיבו העצים. אחר כך חזרו השעונים שעה אחת אחורה, והרוחות של נובמבר החלו לנשב בלי הפסקה והותירו את העצים עירומים. בעיירה ניו רוֹס פלטו הארובות עשן, והלה שקע מסביבן והתפזר בפתילים ארוכים ושעירים בטרם התפוגג לאורך המזחים, ועד מהרה גאו מי נהר הבּארוֹ, הכהים כמו בירת סטאוט, מרוב גשם.

האנשים, על פי רוב, סבלו את מזג האוויר בעל כורחם: בעלי חנויות ובעלי מקצוע, גברים ונשים בתור לדמי אבטלה, במשרד הדואר, ביריד המשק, בבית הקפה ובסופרמרקט, באולם הבינגו, בפאבים ובפיש־אנד־צ'יפס הגיבו איש־איש בדרכו על הקור ועל הגשם היורד, ושאלו מה זה אומר — ואם זה בכלל אומר משהו — כי מי היה מאמין שגם היום קר כל כך? ילדים חבשו את ברדס המעיל לפני שיצאו לבית הספר, ואִמותיהם, שהתרגלו לרוץ אל חבלי הכביסה בראש מורכן, או שכמעט לא העזו לתלות כביסה, כבר לא האמינו שיצליחו לייבש אפילו חולצה אחת לפני רדת הערב. ואז באו הלילות והכפור שב והשתלט, ולהבי הקור חדרו מתחת לדלתות ופצעו את הברכיים של מי שעוד כרע כדי להתפלל את תפילת המחרוזת.

במגרש עמד ביל פֶרלונג, סוחר הפחם והעצים, שיפשף ידיים ואמר שאם זה יימשך ככה, עוד מעט יהיה צריך להחליף צמיגים למשאית.

"היא על הכביש שתים־עשרה שעות ביום," אמר לעובדיו. "בקרוב נתחיל לנסוע על הג'נטים."

והצדק היה עמו: בכל רגע נתון נמצא במגרש לקוח זה או אחר, או צילצל הטלפון — וכמעט כולם אמרו שהם זקוקים למשלוח עכשיו או בקרוב מאוד, ושבשבוע הבא יהיה מאוחר מדי.

פרלונג מכר פחם אבן רגיל ומרוכז, כבול, פסולת פחם וגזרי עץ. אלו הוזמנו אצלו לפי משקל של חמישים או עשרים וחמישה קילו, טונה אחת, או משאית שלמה. כמו כן מכר חבילות של לבני פחם, חומרי הצתה ומכלי גז. העבודה עם הפחם היתה המלכלכת ביותר, ובחורף היו צריכים לאסוף אותו מדי חודש מן המזחים. יומיים שלמים נדרשו לאנשים כדי לאסוף את הפחם, לסחוב אותו למגרש, למיין ולשקול אותו. ביומיים האלה הסתובבו בעיירה והפיחו בה עניין שייטים רוסים ופולנים, שחבשו כובעי פרווה, לבשו מעילים מכופתרים וארוכים ולא ידעו כמעט מילה באנגלית.

בימים עמוסים כאלה עשה פרלונג את רוב המשלוחים בעצמו ונתן לעובדי המגרש לארוז את ההזמנות הבאות ולנסר את העצים היבשים שהביאו החוואים. בבקרים נשמע קול האתים והמסורים השוקדים על מלאכתם, אך בצהרי היום, כשפעמון האנגֵ'לוּס צילצל, היו האנשים מניחים את כלי העבודה, מקרצפים את ידיהם השחורות וניגשים אל המקום של קֵהוֹ, שם היו מקבלים ארוחות חמות, שכללו מרק, ודג וצ'יפס בימי שישי.

"שק ריק לא עומד," נהגה גברת קֵהוֹ לומר בעודה עומדת מאחורי המזנון החדש שלה, פורסת את הבשר ומחלקת ירקות ופירה בכפות הגשה ארוכות ממתכת.

הגברים שמחו להתיישב כדי להתחמם מעט, למלא את הבטן ולעשן סיגריה לפני שיגיע הזמן לצאת בחזרה אל הקור.