דברים שלחש לי לו

א'

א' היא כביכול נקודת ההתחלה, אבל רק כביכול, שהרי א' היא כבר אות, ו"נקודת התחלה" הן מילים, ומילים הן כבר התפתחות מאוחרת, ומי יודע מה קודם לנקודה שבה מתנסחים הניסוחים המילוליים.

אפשר להשיב: בריאת עולם, אלוהים, אנרגיה, מדע — אבל גם אלו הן מילים, ובעניינים של התחלה, של שורש, של ממשות, אין ביכולתן לעשות הרבה. הן יכולות להצביע על חפץ זה או זה, לכוון את המבט שיביט כך או כך מבעד לדימוי כזה או כזה, להזכיר חוויות שהיו ורגעים מן העבר, אולם לעולם הן נשארות מילים בלבד. אין הן מסוגלות להקיף את הממשות העוטפת אותן מכל הכיוונים, את הרֶחֶם המאפשר את הולדתן. לעולם לא תוכלנה להצביע על מה שקודם להיווצרותן, כפי שאצבע לא תצביע על היום שחלף.

ובכל זאת, על אף שמילים הן רק מילים, הן גם הרבה מאוד. הן יכולות לעורר כמיהות מתרדמתן, להעיר חדרי לב נשכחים ולפתוח מחיצות, לכוון את הקשב אל עומקים פנימיים, להעלות הבנות חדשות, להציף ביראה ובהשתאות.

כך שכאשר אני שוזר כאן מילים, דומה כאילו אני נושא דברי הרצאה, כביכול מציג איזו דוקטרינה על הנפש והאדם והשמים, אולם לאמִתו של דבר המילים הללו אינן מכריזות דבר. אין הן מצהירות שכך הם פני הדברים ולא אחרת. רק מכוח כללי השפה הן נאלצות לדבר במשפטי חיווי והצהרה, אבל לא זו כוונתן. הן מבקשות רק לשיר הלל, לקרוא בהתפעמות, לגנוח במבוכה, לכמוה.