דברים שמצאתי במחסן המשפחתי

סבא מנחם ושָריף שאנטי

"הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד

הוא הולך הצדה וממשיך לחיות,

כמי שהפסיד."

חנוך לוין

"הַאִם

אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה

בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי

מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר

הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת

בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?"

מחמוד דרוויש

"אמא, איפה היית בארבעים ושמונה?"

"את מתכוונת למלחמת השחרור?"‏

"מה עשית, מה ידעת?"

"את יודעת שהייתי בחיל הקשר. סיפרתי לך כבר הרבה פעמים את הסיפור הזה."‏

אולי היא מקווה שאוותר ואולי רוצה להרוויח זמן.‏

"ספרי שוב, בבקשה."‏

"הייתי בחיל הקשר. נכנסתי לרמלה בעקבות הכוח הכובש. ראיתי צלחות עם אוכל על השולחנות."

"מה חשבת?"

"לא חשבתי. היתה מלחמה."‏

"ובכל זאת, בטח חשבת משהו. אנשים עזבו את ביתם, השאירו אוכל על השולחנות."‏

"אתם לא הייתם אז. אתם לא יכולים להבין מה היה אז."‏

כשאמא מתחילה לדבר בלשון ה"אתם", היא מאותתת שהשיחה נגמרה. ליתר דיוק, הצוהר שנפתח אל האישי נסגר בטריקה. היא צודקת. אני לא באמת יכולה להבין מה היה אז. מה זה להיכנס לבית ולראות שולחן ועליו צלחות עם אוכל. אני חושבת על שולחן האוכל שלנו, שרוט ודביק. סביבו שישה כיסאות. הצבע הירוק של מסעד הכיסאות משרטט רישום ירקרק על הקיר, צל אינספור ישיבות וקימות. מה היה נותר על השולחן? תבשיל ירקות. אורז ועדשים. אולי טורטיות. אולי פסטה ברוטב עגבניות וגוש פרמזן. וסלט. מה הייתי לוקחת אם הייתי צריכה לברוח באמצע הארוחה? אוכל יבש? בגדים חמים? שמיכות וסדינים? בספר "האופסימיסט" כתב אמיל חביבי על החמורים שנותרו נטושים לאחר הריסת הכפרים הערביים. לנו אין חמורים או עזים אבל מה יקרה לחתולים? מה יקרה לנו? הדמיון שלי מסרב לשתף פעולה, ממאן להיכנס עמוק לתמונה הזאת, מוכן רק לרפרף על פני השטח. יש לי ילדים בסיפור הזה או עדיין לא? זה משנה את התמונה כולה. איך סוחבים את הבנות על הידיים? לאיזה מרחק אפשר? קר בחוץ וגשום או חם בחוץ? הן צמאות, רעבות. הן שואלות שאלות, ולי אין תשובות. לא באמת יכולה להבין את המשמעות של רגע אחד שבו אנחנו הופכים חסרי כול. רגע אחד שממנו אין דרך חזרה. רגע אחד שבו אנחנו פליטים וגולים.

"אמא, קראתי אצל בני מוריס שהיה טבח בלוד. קראתי שהיה חם, ועשרות ואולי מאות מתו מתשישות ומצמא כשפקדו עליהם לצעוד מזרחה. שהיו אנשים שמרוב צמא שתו את השתן שלהם." את המשפט האחרון אני לא אומרת לה. אני חסה עליה. היא בת שמונים ושמונה. גם לא מספרת לה שמוריס מספר שוועדת שרים מיוחדת מחקה מספר הזיכרונות שכתב יצחק רבין את הסיפור על תנועת ידו של בן גוריון. תנועת יד שאמרה: גרש אותם.

קרב אדירים מתחולל על הנייר. האם לכתוב סיפור או ממואר או כתבה עיתונאית? נרטיב או פולמוס? אני רוצה סיפור. העובדות היבשות מספרי ההיסטוריה חודרות בכוח ברוטאלי את קירות הסיפור שקורסים סביבי כמו בית שנהרס. מנסה לחפור את דרכי החוצה מתוך תלי תלים של עובדות. רוצה לעבוד עם הקול שלי. צריכה לכבוש אותו. הוא לא מספיק חשוב. מה כוחו לעומת הספרים שיוצאים לאור וכובשים את המדפים? מה כוחו לעומת קולם של פרופסורים, היסטוריונים וגיאוגרפים, ששוקדים יום ולילה על מחקרים מעמיקים במכוני מחקר מובילים ועתירי תקציבים? הם בני סמכא. אני בורחת. לשווא אני מאשימה את המומחים, את המילים, את הספרים, את כתבי העת. מרצוני החופשי אני קוברת את עצמי בתוכם. כאילו שם אמצא את התשובה.

מדוע אני מאשימה את אמא שלי? למה אני מחפשת מה היא עשתה או לא עשתה אז? מה אני עושה כאן ועכשיו? מה עשיתי בזמן "שלום הגליל" ו"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ו"צוק איתן", מלחמות בוטיק עם שמות שכמו נהגו במוחותיהם של קופירייטרים ממשרדי פרסום מצליחים?

יום העצמאות 2011. כנסייה ברחוב המגינים בחיפה. שמו הקודם של הרחוב היה "הדרך הראשית", ובשנת 1935, לכבוד יובלו של המלך הבריטי, שוּנה ל"המלך ג'ורג'". שמו הנוכחי נקבע לאחר קום המדינה, לזכרם של מגיני חיפה. באתי לכנסייה לטקס אלטרנטיבי לציון יום העצמאות יחד עם יום הנכבה. הרגשתי שהטקס הזה הוא המקום הנכון לי. כבר שנים שאני לא יכולה לחגוג את יום העצמאות כי הבטן שלי כל כך מלאה בביקורת. העם הנבחר? למה נבחרנו? איך כבה ה"אור לגויים"? מה אנחנו מפיצים? אפילו השאלות האלה מאוסות עלי. רוצה להימלט מהסיסמאות. שידלתי את חברתי טלי לבוא איתי, והייתי במתח: איך היא תחווה את האירוע? מה היא תחשוב על הטקס? מה היא תחשוב עלי? הרגשתי כיווץ קטן בגוף. אולי אני בעצמי לא בטוחה שזה אירוע נכון. אולי אי־אפשר באמת להיפגש ביום הזה, שהוא יום שמחה וגאווה ליהודים ויום אבל ואובדן לפלסטינים. לא זוכרת מה היה במעגל. נדמה לי שכל אחד הוזמן להדליק נר ולשתף לזכר מי הוא מדליק. אחר כך ביקש המנחה שנתחלק לקבוצות קטנות של שלושה־ארבעה, וכל אחד יספר סיפור אישי. טלי הודיעה לי שהיא עוזבת. אין לה כוח לסיפורים האישיים האלה. ובכלל אין לה סבלנות למה שקורה כאן, זה יותר מדי מתייפייף בשבילה. וחוץ מזה איך אפשר באמת להחליף סיפורים, הרי אין כאן כמעט ערבים. התביישתי להודות שגם אני הייתי עסוקה בספירה ובניחוש, לא תמיד קולע, מי כאן ערבי ומי יהודי. משהו בי מתערער. אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. יש בי משהו שמלגלג על הרוחניות הזאת — מעגלים ונרות — ששואף להיגיון ורציונליות. אולי זה באמת בולשיט תמים? ובו בזמן אני טרודה במחשבה איזה סיפור אישי אספר, נודדת בין האובדנים שלי. גידי שנהרג בתאונת אימונים בצבא? גידי היה חברו הטוב של החבר שלי. אחרי שנהרג בדיתי לעצמי סיפור, כדי לטעום מעט מהרומנטיקה של השכול, שהוא בכלל היה האהוב הסודי שלי. גזרתי את קלסתר פניו מספר המחזור בבית הספר התיכון שבו למדנו, ושמתי במדליון שענדתי. או דוִד, בן דודי היפה והאהוב, שהיה בסיירת אגוז ונהרג מבזוקה מאולתרת בגבול הצפון כשהייתי בת חמש־עשרה. אני זוכרת איך הצטרפתי לאבא שלי לבשר לאמו, לסבתא שלי ושל דוד, את הבשורה המרה. צילצלנו בדלת. היא פתחה. אבא לא היה מסוגל לדבר. בקול חנוק הוא רק אמר את השם דוד ושוב דודי, והיא התחילה לצרוח. באותו ערב התעקשתי ללכת לפעולה בצופים, ואחותי הגדולה התמרמרה איך אני מסוגלת, ואני הלכתי כי רציתי שירחמו עלי. רציתי שיצטופפו סביבי וישאלו אותי שאלות. רציתי להיות מרכז הערב — נוּגה, יפה ושותקת.

ניירוּז החלה לספר. הוריה פליטים מרמלה. היום הם חיים בירדן. מיד ידעתי שלא אספר על גידי ולא על דוד, אלא על אמא שלי. בזמן שאני מקשיבה לניירוז בראשי שאלה רודפת שאלה. איך הם עזבו את העיר? האם הלכו ברגל בשרב של חודש יולי? מה יכלו לקחת איתם ומה השאירו בבתים הריקים שאליהם נכנסה אמי? כשהגיע תורי לספר, הבטתי בעיניה העצובות־כועסות של ניירוז. בקול חנוק ומצומצם סיפרתי את סיפורה של אמי שנכנסה בארבעים ושמונה לרמלה וראתה אוכל על השולחנות. השתררה שתיקה. אני רעדתי וניירוז רעדה. לרגע נפתחה דלת. ברגע הזה לא היינו סמלים ולא ייצגנו אומות ועמים.

מאז המשכנו להיפגש. לא שבנו לדבר על רמלה. בפגישה האחרונה היא סיפרה לי שהוריה מזדקנים והיא רוצה שיבואו לגור איתה כאן בחיפה. הפקיד במשרד הפנים אמר לה שיוכלו להישאר בישראל שלושה חודשים לכל היותר. אני מוצפת בתערובת של בושה ואשמה יחד עם חוסר אונים משתק. יודעת שזה חוק במדינה, התיקון לחוק האזרחות, אין איחוד משפחות של פלסטינים. האם אחרי יותר משבעים שנות מדינה, שלתוך ריבונותה נולדתי, אני יכולה בכלל לדמיין מצב שבו החוק מפריד ביני לבין הורי או ביני לבין ילדי?

בספר התצלומים של אריאלה אזולאי, "אלימות מכוננת: 1947-1950", מתועדת ההפרדה בין הפלסטינים לבין בתיהם ובין גברים לנשים. בעמוד 40, בצילום שצילם בשבעה ביולי 1948 דוד אלדן מלשכת העיתונות הממשלתית, רואים אישה שעומדת מצדה האחד של גדר התיל ומשוחחת עם גבר דחוק בין גברים אחרים מצדה האחר. בכיתוב לתמונה מצוין ש"אותו ייקחו למחנה שבויים. אם יתמזל מזלה שוב, בתוך שנה או שנתיים טופסי הבקשה שלהם לאיחוד משפחות יאושרו. ברוב המקרים ההמלצה תורה על איחוד המשפחה מחוץ לגבולות המדינה." אז זאת היתה מדיניות מתחילת קיומה של מדינת ישראל ולא רק התיקון לחוק האזרחות משנת 2003. בספרו של בני מוריס, בדיון על צעדים לפתרון בעיית הפליטים, הוא מספר על תוכנית "להקלת גורלן של משפחות ערביות, שהופרדו עקב המלחמה", אך בפועל נהנו ממנה רק קומץ משפחות. על פי פרסום של משרד החוץ הישראלי, עד ספטמבר 1951 נכנסו לישראל רק 1,965 פליטים במסגרת איחוד משפחות. היום, בשנת 2019, הוריה הקשישים והחולים של ניירוז שגורשו מאל־רמלה, לא יכולים לחיות בחיפה ליד בתם. מסיבות ביטחוניות או מסיבות דמוגרפיות שאינן רלוונטיות במקרה של הורים קשישים, ומוסריותן מוטלת בספק בכל מקרה. בתצלום בעמוד 133 רואים נשים, ילדים וזקנים יושבים על ערימות של שמיכות ולידם שקים, חבילות וצרורות. בכיתוב המלווה מוסבר שאנשי משרד המיעוטים ניסו אמנם לפעול לעצירת הגירוש, אך "מאמציהם נתקלו בהבטחות שווא ובהונאה. בתוך זמן קצר, מאוכלוסייה של כ־50,000 איש בשתי הערים (אל־רמלה ואל־ליד) נותרו בהן רק 1,000 איש."‏

בלתי נתפס. צלמים מצלמים גדרות תיל וכפרים מרוּקנים. צלמים מצלמים טורי פליטים. נשים וצרורות על ראשיהן, ילדים וזקנים, צועדים אל מחוץ למסגרת התצלום. מה הם חשבו? איפה נשמרו התצלומים האלה? מדוע לא ראיתי אותם בספרי ההיסטוריה? הגיאוגרפיה? במוזיאונים? מדוע שתקו הורים ומורים? בספרו "טייס קרב" כותב אנטואן דה סנט־אכזופרי שמלחמה היא מחלה, כמו טִיפוּס. כולנו חולים. איננו מחלימים. האם אמא שלי ראתה מראות כאלה? האם להתעקש ולשאול אותה שוב? להראות לה את התצלומים? אמא גם סיפרה לי על כיסא. היא לא בטוחה אם היא הביאה את הכיסא. נדמה לה שחבר הביא לה למזכרת. היא כבר לא זוכרת. לא משהו גדול. כיסא מקש שנקרא בבית הוריה הכיסא המוחַמדָני. לא זוכרת אם סיפרתי לניירוז על הכיסא. אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לספר לה שאמא שלי בזזה כיסא או הסכימה לקבל שלל מלחמה. קראתי על היקף הביזה. אדמות. ציוד חקלאי ותעשייתי. רהיטים וכלי בית, שטיחים, ספרים. ספרים עם הקדשות וחותמות אקס ליבריס שעדיין שוכבים בספרייה הלאומית בירושלים. בתצלום שצילם בנו רותנברג ומופיע בעמוד 35 בספר "אלימות מכוננת", נראים גברים כלואים מאחורי גדר תיל. בכיתוב מתחתיו מסופר על פרוטוקולים של ישיבות ממשלה, שמהם עולה שבשעה שהגברים רוכזו מאחורי גדרות, נשים בעיר נאנסו ונלקחה ביזה. אני מחפשת בקדחתנות בספרו של בני מוריס. באינדקס מופיע הערך "טבח", אבל לא מופיע "‏אונס". בתערוכה "תסיסה // דיור, שפה, היסטוריה. דור חדש בערים היהודיות־ערביות" שאצרה רונה סלע, במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, הוצג מיצב של מאיר גל ובו מופיע ציטוט מדברֵי אהרון ציזלינג, שר החקלאות, שאמר בישיבת ממשלה ביולי 1948 בתגובה למעשי האונס ברמלה, כי למעשי אונס הוא יכול לסלוח (למעשי אונס הוא יכול לסלוח?) אבל לא למעשים שנראים לו חמורים יותר, שבהם חיילים הסירו "טבעות מידיים ותכשיטים מהצוואר". בקטלוג של התערוכה משנת 2013 אני קוראת במאמר של רונה סלע על תפקידו של מוזיאון עירוני. היא מתארת כיצד המוזיאון של העיר רמלה נמנע מלתת ייצוג להיסטוריה, לתרבות ולהווי של עיר שהיתה פלסטינית עד 1948, וכן נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים מעוררי מחלוקת. בתצוגת הקבע של המוזיאון, השם הפלסטיני אל־רמלה אינו מופיע. אין אף תצלום מההגליה ומהגירוש. אין כל אזכור לסבלם של העקורים והמגורשים, למעשי הביזה והאונס. הם ותרבותם מחוקים מההיסטוריה.

מה הקשר שלי לסיפור הזה? את הכעס שלי אני מכוונת אל העבר. יותר קל מאשר להתמודד עם ההווה. איך הם יכלו? הדור של סבא וסבתא שלי, של אמא ואבא שלי. איך הם נתנו ידם לכך? איך הם שתקו? כשהייתי ילדה בת עשר, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, טיילתי עם הורי בכפר האמנים עין הוד. הם לא דיברו על עין ח'וד, על מה שקרה כאן לפני פחות מעשרים שנה. אולי הם לא ידעו? אולי חשבו שאני צעירה מדי? הם לא סיפרו לי על מרסל ינקו, שהיה ממייסדי כפר האמנים עין הוד וגם ממייסדי הדאדאיזם, זרם אמנותי שאחד המניעים להיווסדו היה זעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה. מה חשב ינקו על זוועות מלחמת 1948? בריאיון קצרצר עם מרסל ינקו, שמצאתי ביוטיוב, הוא אמר שייסוד עין הוד היה פעולה חברתית דאדאיסטית. כשנשאל על אסתטיקה באמנות, ענה שלדעתו חוקי האסתטיקה באמנות נעלמו מן העולם — יש רק אתיקה. מה חשב על פליטי עין ח'וד שמתגוררים בקרבת מקום ואין נותנים להם לשוב, והם רואים אותו ואת האמנים האחרים נכנסים לבתי האבן היפים שלהם וגרים בהם ומקימים סדנאות וגלריות? אולי ביקרנו בסטודיו של מרסל ינקו באותו טיול משפחתי. קרוב לוודאי שראינו סדנאות וגלריות ובתי בד. הזיכרונות שלי מטושטשים, ומה שאני זוכרת מורכב מקטעי סיפורים ששמעתי שוב ושוב על הטיול לעין הוד. דבר אחד אני זוכרת בבירור. למכונית שלנו מצא את דרכו גוש של זכוכית ירוקה. זוכרת צחוק כבוש ושיחות נוקבות. זאת גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק. לא נכון, גנבתם. סתם גוש של זכוכית ירוקה. גדול, כבד, חותך. למה "סחבו" אותו? ולמה לאחר הגניבה או הסחיבה לא הניחו אותו בגינה או בסלון? חבוי מעין כול, מעומעם ואדיש, רבץ הגוש במחסן, ועם השנים לבש אבק ושכחה. אולי גוש הזכוכית בכלל לא מעין הוד. פתאום אני זוכרת לוח קרמיקה צבעונית שבור בפינה אחת. זאת גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק.

את הסיפור האמיתי איש לא סיפר לי. הייתי צריכה לגלות אותו בעצמי. יש בכלל כזה דבר, סיפור אמיתי? אולי זה תמיד כך, דור בונה סיפור, והדור הבא מקעקע אותו. מה גילית? סַפּרי עוד, חשפי את השלדים הפרטיים שלך. את העצם הראשונה הגישה לי כמִנחה אמא שלי. "קחי," הושיטה לי תיק מסמכים ישן נושן שהיה שייך לאביה מנחם, סבא שלי, שהיה עורך דין ונפטר לפני שנולדתי. בין המסמכים מצאתי שבראשית 1930 קנה סבי מאנשי תול־כרם (כך במקור) אדמה בעבור ציונֵי בלגיה (כך במקור) שעליה קם היישוב כפר יונה. מתווך הקרקעות הפלסטיני היה שָריף שאנטי. מהו מקור המידע? מהו מקור סמכותי ומי מעניק הסמכות? יש רק מקור אחד? הסופרת הקנדית מרגרט אטווד כתבה שכותבים הם כמו עורבים — את הדברים המבריקים הם גונבים ומשלבים אותם בתוך הקן הסתור שלהם. אם כך, מה ההבדל בין מקור העובדות ומקור העורב, ומי גונב ממי?‏

אחד המקורות הוא מכתב שכתב סבא שלי אל שריף שאנטי, שדירות רוטשילד 111, תל אביב. התאריך הוא אחד במאי 1950, י"ד באייר תש"י. אני שואלת את אמא שלי אם ביקרה אי־פעם בכפר יונה. ביקור בכפר יונה היא לא זוכרת, אבל כן זוכרת שהיישוב נקרא על שם נדבן יהודי בלגי בשם יונה פישר שקנה את האדמות. מידע על שאנטי אני מוצאת בספרו של הלל כהן "צבא הצללים: משת"פים פלסטינים בשירות הציונות". שריף שאנטי היה שייך לפלג היפואי של משפחת שאנטי, וכמו רבים מבני המשפחה עסק בקניית אדמות ובמכירתן ליהודים. למה ומדוע? אולי האמין בקיום יחסים טובים עם שכניו היהודים. אולי קיווה שהיהודים יביאו לפריחה כלכלית, וצריך היה להתפרנס. אולי רצה לנצל את ההזדמנות להתעשר. ככל הנראה גם אהב את מנעמי החיים.

סבא שלי נהג לנסוע לשווייץ ולטפס בהרים. "זה מורה הדרך השווייצרי," מצביעה אמא שלי על תצלום — גבר שעומד לצדו של סבא שלי, וברקע הרים מושלגים. אני בוחנת את הפרטים. שני הגברים לבושים באורח דומה, למורה הדרך השווייצרי שפם עבות לבן. מכנסי שלושה רבעים מיוחדים לטיפוס הרים עד מתחת לברך, גרבי צמר גבוהים ונעלי הליכה כבדות. כשהתחלתי אני לטפס בנעלי התעמלות בדרום סיני, לא הכרתי את התצלום הזה. ואולי הכרתי והספקתי לשכוח. בקורס מדריכים לטיפוס צוקים בפלס־אי־ברנין (‏(Plas-y-Brenin‏ שבוויילס הסבירו על חשיבות הביגוד — חשוב לשמור על חופשיות תנועת הברך. הגמישות והקואורדינציה חשובות לא פחות מהכוח, כמו ריקוד על משטח אנכי. אבל לפני שיודעים לרקוד, צריך ללמוד ללכת, להגיע עד למצוק עצמו. זה החלק האפור והמייגע. צועדת עם כולם במעלה המדרון. התרמיל כבד והחבל מעיק. המצוק נראה רחוק. למרות הקור אני מזיעה בתוך המעיל. יש בזה משהו מעיק, השחור־‏לבן הזה, הקיצוניות של הטמפרטורות. בחוץ קור צורב, נושך בקצות האוזניים ובאף, נוגס באצבעות. בפנים חלקלק ודביק וחם. הזיעה וריח הגוף כלואים בתוך הבגדים, אין להם לאן להתנדף. ממשיכה ללכת, מביטה שוב במצוק. עדיין רחוק.‏

סבא עומס תרמיל גב. על כתפו של מורה הדרך מוצלב חבל עבה. התקדמות טכנולוגית נמתחת כמו חבל שהולך ומתדקק מִסב לנכדה. החבל שבו השתמש סבי בעת טיפוס בהרי האלפים היה עשוי מסיבי צמחים. אולי בננה, אולי פשתן או קנאביס. החבל המודרני שבעזרתו טיפסתי אני, עשוי סיבים סינתטיים ועובר בדיקות נפילה ובדיקות עמידוּת בפני קריעה על פינות חדות.

הגענו למצוק. קסדות על הראש. גושי המתכת שיצילו אותנו מנפילה מוּצאים מהתרמיל ונתלים בטבעות קפיציות על חגורה מיוחדת. מטפסים בזוגות. הראשון תוחב לסדקים בסלע גושי מתכת שאליהם מחוברות טבעות קפיציות, ומעביר דרכן את החבל. השני מזין את החבל. אם ייפול המוביל, יעצור השני את החבל, והמוביל יישאר תלוי על אחד מגושי המתכת האלה. הוולשי, מורה דרך מקצועי, סיפר לי שפעם נפל, וכל ההגנות נתלשו מהסלע, וגם השני שלו נתלש, ושניהם נפלו, השני אל מותו והוא אל חודשים ארוכים בבתי חולים. כל הגוף שלו מלא פלטינות וברזלים. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי. מחוללת מִבליטה לבליטה, מִזיז לזיז, אוהבת אותם, את הבליטות והזיזים, מוכנה לנשק את כולם, כל דבר שיציל אותי מעוינותו של המשטח המאונך שמנסה להשליך אותי מעל פניו. מרגישה את המאמץ, מחפשת משהו להיאחז בו.

באצבעות כבדות ובלב מתרגש מיראת כבוד אני מדפדפת בתיק המסמכים הישן. שוב מתפתה למילים של אחרים, ההולכות ומכבידות עם הזמן, מאיימות להפיל אותי מטה, ואני מטפסת לבדי, מחפשת משהו להיאחז בו. שוב המרוץ אחר העובדות, כאילו זה עושה את הסיפור שלי מוצק יותר, אם כי למעשה הוא מחוֹרר בו חורים כעכבר משרדי חרוץ. על גב התיק כתובת: "קנה עט פרקר. הסוכנים היחידים האחים אליהו", ולצדה ציור מדויק של עט נובע. העט הכדורי הומצא רק בשנת 1938.

בשנת 1950 נסעה אמא שלי לפריז וניסתה להתפרנס מהפצת הכרך הראשון של האנציקלופדיה העברית. היא היתה דחוקה בכסף, שכן באותן שנים היה מותר להוציא מן הארץ סכום של עשרה דולר. גם שריף שאנטי היה בפריז באותו זמן. האם עזב בגלל המלחמה? האם תפסה אותו המלחמה בפריז? בחודש אייר של אותה שנה שלח סבי מכתב ממוען אל שריף שאנטי בשדירות רוטשילד 111, תל אביב. "על פי בקשתך הנני לאשר בחפץ לב את הדברים הבאים: הנני מכירך זה כעשרים שנה […] על ידך קניתי בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן נוסדה המושבה כפר יונה." אם נמצא שאנטי באותה עת בפריז, מדוע נשלח מכתבו של סבי לכתובת בתל אביב?

אמא זוכרת שפגשה את שאנטי בפריז בשנת 1949 או 1950. "פגשתי אותו כי הוא היה חייב לאבא שלי כסף, ואבא שלי אמר שכל מה שאצליח להוציא ממנו יהיה טוב. לא הצלחתי להוציא ממנו אפילו אגורה אחת. לא זוכרת איך ידעתי שהוא בפריז."‏

"איפה נפגשתם, אצלו בבית?"‏

"לא זוכרת איפה נפגשנו. לא, לא בבית, אולי בבית קפה. מוריס פישר, הבן של יונה פישר שקנה את האדמות, היה שגריר שלנו בפריז. אולי דרכו פגשתי את שאנטי. אני כל הזמן חושבת איך פגשתי את שריף שאנטי. אולי דרכו. הכול ספקולציות. לא זוכרת. העובדה היחידה בכל הסיפור הזה היא שפגשתי את שריף שאנטי."

היא צודקת. מצאתי כתבה בעיתון "מעריב" מאוגוסט 1965, שמדווחת על פטירתו של מוריס פישר. בסקירת פועלו מצוין שהיה הציר הראשון של מדינת ישראל בפריז, משנת ‏1949. בשנת 1932 הוא ייסד את כפר יונה וקרא ליישוב על שם אביו, יונה פישר. ממי הוא קנה את האדמות? באתר של "זוכרות" אני מוצאת מפה. ממערב לכפר יונה היה קיים היישוב הפלסטיני ח'רבת בית־לִיד. באתר כתוב ש־2,200 דונם מאדמות הכפר נרכשו בידי יהודים. לא צוין מתי ולאיזו מטרה.

אני ממשיכה לחפור. מוצאת מכתב ממוען אל סבי מהנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, משישה־עשר בדצמבר 1945, ובו מפורטים תפקידיו של סבי בנסיעתו ליוון מטעם הסוכנות היהודית. היה עליו לאתר: 1) רכוש יהודי שאין לו בעלים או יורשים. 2) רכוש הקהילות היהודיות ביוון. 3) רכוש שאין לו בעלים אך יש לו יורשים. 4) רכוש שיש לו בעלים ידועים. בדרכון הפלסטיני־בריטי של סבי מוטבעת הוויזה ליוון שהונפקה לו בקונסוליה הכללית היוונית בירושלים בפברואר 1946.

בתיק יש הצהרה שנשלחה אל הוועדה החוקרת האנגלו־אמריקאית בדבר יהודי יוון, מתאריך עשרים ושבעה בפברואר ‏1946. את ההצהרה כתב יו"ר מועצת הקהילות היהודיות. מתוך 75,000 יהודי יוון שרדו כ־‏‏10,500. מתוכם חזרו ליוון 4,500 יהודים, חלקם מההרים, שם לקחו חלק בפעולות ההתנגדות, וחלקם ממחנות הריכוז בפולין ובגרמניה. העתקי דוחות על מצב הרכוש העזוב של יהודי יוון. הערכות בדבר הערך הכספי של הרכוש. שני מכתבים בכתב יד חתומים בידי הרב של קהילת שלוניקי (כך במקור). שני המכתבים ממוענים אל סבי. הרב מבקש לשלוח לסלוניקי ספרי לימוד והוראה, ספרי תפילה ותשמישי קדושה כמו תפילין, תליטות (כך במקור) ומזוזות. מצאתי תשובה מודפסת, העתק על נייר דק. חתימתו של סבי חסרה אך הוא ענה שישתדל להשיג ספרים דתיים. מכתב אחר מאשר קבלת עותק של "שולחן ערוך" וכן קופסאות מלאות ספרים שדוּדים שנמצאו בגרמניה ובעזרתם הוא מקווה שיוכל לייסד ספרייה. כתבי יד עברו גם בכיוון הפוך. שני מאמרים נמסרו למערכת "עדות" בירושלים. הכותב, סבי ככל הנראה, מבטיח כי ישתדלו להוציא לאור את ספרו של הרב של סלוניקי, בסדרת הספרים מטעם המכון הארץ ישראלי לפולקלור ולאתנולוגיה.‏

בסתיו 1989 טיילתי ביוון, יוון של ים ובתים לבנים ועתיקות וחופש. זוכרת טיול רגלי בחלק העתיק של העיר יאנינה. לא חשבתי כלל על יהודים ועל שואה. עד שראיתי במקרה על אחד הבתים כתובת בעברית: "זה השער צדיקים יבואו בו." התחלתי לחפש. מצאתי מוזיאון קטן ובו פמוטים וכמה כתוּבּוֹת. ברשימה אשר בתיק המסמכים של סבא שלי כתוב שביאנינה חיו 1,850 יהודים. לאחר המלחמה נותרו 163. מה חשב סבא שלי כשנסע ליוון כדי לעזור בנושא הרכוש של יהודי יוון? מה הוא חשב כמה שנים מאוחר יותר לגבי הרכוש של ערביי ישראל, שהפכו נוכחים־נפקדים בישראל ופליטים מחוצה לה? מה חשב על הנכבה?‏

העתק מכתב מתאריך אחד במאי 1950, י"ד באייר תש"י. לכבוד שריף אפ. (אפנדי?) שאנטי, שד' רוטשילד 111, תל אביב. סבי מאשר בחפץ לב, על פי בקשתו של שריף שאנטי, שהוא מכיר אותו כעשרים שנה. באמצעותו קנה סבי מאנשי תול־כרם בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן קם היישוב כפר יונה. "עבדת בנאמנות רבה וידוע לי כי פעולותיך למעננו הביאו אותך לידי חיכוכים עם אנשי המופתי." כמה טרגדיות מקופלות בשניים או שלושה משפטים? אלו חיכוכים היו עם אנשי המופתי? מה חשב סבי על שאנטי ששיתף פעולה, "שפעל למעננו", שבגד למעשה? האם כיבד אותו או בז לו? האם היו אריסים שעיבדו את האדמות לפני המכירה? מה קרה להם? ואולי הגבר השני בתצלום הוא בכלל לא מורה הדרך השווייצרי? אולי הצטרף שריף שאנטי לסבא שלי לחופשה בשווייץ? לפי ספרו של הלל כהן, זה לא רעיון כל כך מופרך. שאנטי אהב את החיים הטובים. הוא הרבה לנסוע לחו"ל. אהב לשתות ולאכול. לא רק ששריף שאנטי עבר לחיות בתל אביב והיה נשוי לאישה יהודייה, אלא שפרק מעליו את עול האסלאם ואכל בפרהסיה בזמן צום הרמדאן של שנת 1935, ואף הועמד בשל כך לדין והורשע.‏

סבי היה משפטן, אך גם לימד באוניברסיטה בליידן שפות עתיקות ואת משפט האסלאם. הוא דיבר ערבית — אמא שלי חושבת שלמד תוך כדי החיים בפלסטין/ארץ ישראל. כשהיה עורך דין היו לו קליינטים ערבים רבים. בתל אביב התגוררו סבי וסבתי ברחוב ביאליק 24, בין ביתו של ביאליק לבין משכנה של עיריית תל אביב. אמא מספרת שסבי לא רצה לעבור לגור בדירה מרווחת יותר, בבית שבנה ברחוב קטן ליד כיכר דיזנגוף. הסיפור המשפחתי המיתי היה שסבי לא רצה לעבור, כי לב העיר מבחינתו היה אז ברחוב ביאליק, ולמה שיעבור לבית שנבנה על דיונות וחולות? המיתוס הזה התפורר כשאמא שלי סיפרה לי שאביה לא רצה לעבור דירה בגלל השכנים העיראקים. סבא שלי לא רצה לשבת במרפסת מול גברים עיראקים לבושים בפיג'מות. כולנו גזענים. למה עיראקים נועלים נעלי שפיץ? כדי להרוג ג'וקים בפינות. זוכרת את עצמי כילדה מספרת את הבדיחה הזאת ומתגלגלת מצחוק. והנה, למרבה האירוניה, סבא שלי מונצח לבוש בפיג'מה בפורטרט שאותו צייר ידידו הצייר פנחס ליטוִינוֹבסקי. הדיוקן תלוי עכשיו מול שולחן הכתיבה שלי. אני מביטה בעיניו ושואלת: מי היית? אני שואלת כדי להכיר אותו יותר. כדי להכיר אותי יותר.‏

בכתבה של דליה קרפל על אליענה אלמוג, שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב־2004, מספרת אלמוג על סבה התימני, אביו של אביה המשורר, אהרן אלמוג. הסב היה חזן בבית כנסת "ועבד כפקיד אצל עורך דין אשכנזי, מנחם דוּנקְלבּלוּם". הנה סבא שלי שוב קופץ לביקור לא צפוי. אני ממשיכה לקרוא את דבריה של אלמוג: דונקלבלום לימד את סבהּ איך צריך לחיות — "לא להביא יותר משני ילדים לעולם. ואכן, לאבי יש רק אחות אחת." ואכן לסבי, מנחם דונקלבלום, היתה רק בת אחת, אמי רות. אני לא בטוחה שהוא ידע איך צריך לחיות — חיי הנישואים שלו עם לאה סבתי לא עלו יפה. כשנפגשו בפעם הראשונה בבית קפה, הוא לא אזר אומץ לפנות אליה בדיבור ושלח לה פתק. את אהבתו לא ידע להביע במילים ואולי עם הזמן קצה נפשה בשתיקותיו. הרגש סער בה — היא היתה שחקנית תיאטרון. רצתה שהאהבה תדבר. שיתחייב לה. שימלל אותה. כעורך דין היה מומחה לדיבור, אבל לא לדיבור שחפצה בו. ובכל מקרה משחק לא היה מקצוע ראוי לרעיית פרקליט. היא פסקה לשחק. ואולי פסקה כי לא היתה שחקנית מספיק טובה. ואולי גם בשל התפוררות "התיאטרון הארץ ישראלי" בשנת 1926 והולדתה של בתה, אמי רות, בפברואר ‏1927. לאה ומנחם נפרדו כזוג אך המשיכו לגור באותה דירה ומעולם לא התגרשו. עם מעבר בית המשפט העליון לירושלים עבר סבי להתגורר שם וחי עם מזכירתו. אמא שלי חושבת שהסידור הזה היה נוח לו. היא זוכרת שדיברה איתו על כך, שהפצירה שיתגרש מאִמה, שישחרר אותה. ‏"היא היתה כל כך יפה, והיו לה הרבה מחזרים." ומה רצתה אשתו היפה? אמא שלי לא יודעת, עם אִמה היא לא דיברה על הנושא. אולי גם לה זה היה נוח. לחיות כאישה גרושה לא היה מקובל באותם ימים. בתיק המסמכים של סבי מצאתי מכתב מאחד במרץ 1948, מאת התאחדות נשים לשיווי זכויות בארץ ישראל. הוא נשלח לסבי, כמו גם לשופטים האחרים, אני מניחה, לרגל "הימנות כבודו לתפקיד הנעלה של שופט בית דין עליון במדינתנו". על המכתב חתומה בכתב יד ברור אסתר אורן־חבויניק, ובו היא מציינת שהאישה "סבלה עד כה מחוסר חוק מתאים ומחוסר הבנה נכונה", ומביעה תקווה שברגע היסטורי זה יבוא על תיקונו גורל האישה, ומעתה פסקי הדין שיפסוק בית המשפט העליון "יהיו לאור גדול ויקבעו מסמרות בכללים שלפיהם ינהגו יתר בתי הדין". גורלה של סבתי לא היה מר. אני זוכרת אישה יצירתית, עליזה ותאבת חיים. היא תפרה את כל בגדינו, אספה בולים והתכתבה עם עשרות אנשים ברחבי העולם. מדי פעם נסעה לבקר בחו"ל או שביקר אותה "אחד הקורספונדנטים". אוסף בולֵי הנשים שלה, שזכה במדליית כסף בתערוכה בולאית, שמור אצלי. אני זוכרת שסבתא הסבירה לי — לא רק הבולים חשובים, גם החותמות. אסור באיסור חמור לגעת בבולים באצבעות — רק בפינצטה. את האוסף עצמו השאירה סבתי בסדר מופתי. כל עמוד ממוספר, כל בול בתוך מעטפה קטנה מיוחדת. הבולים מוצגים על ניירות משובצים ומתחת לכל בול הסבר. דיוקנאות של רופאות, מלחינות, משוררות, סופרות, אמניות, מנהיגות, סופרג'יסטיות, פמיניסטיות, קדושות, קדושות מעונות וזוכות פרס נובל. וכן גם שחקניות. האם חלמה שיום אחד יתנוסס דיוקנה על בול ישראלי? נראה לי שסבתא שלי העצמאית והיצירתית יכולה היתה ללמד את סבי פרק בתיקון גורל האישה. אולי אף עשתה זאת, וייתכן שבשל כך נפרדו.

אליענה אלמוג מתארת את אביה המשורר כאלמוג שחור שחוזר בשירתו אל הזהות התימנית השחורה. שם משפחתו של סבי הוא דונקלבלום — "פרח כהה" או "פרח אפל". אני מתקוממת על הפטרונות וההתנשאות של סבי. ובי אין התנשאות? כלפי אמי? כלפיו? אני נחלצת להגן עליו. גאה בו. בספרו של אליקים רובינשטיין, "שופטי־ארץ: לראשיתו ולדמותו של בית־המשפט העליון בישראל", מספר רובינשטיין כי בזמן הדיון באשר לגודלו ולהרכבו של בית המשפט העליון הראשון של מדינת ישראל, סבי, ד"ר מנחם "פרח כהה", היה היחיד שהציע שיהיה בבית המשפט העליון שופט ערבי. סבי ודאי לא תיאר לעצמו שתחלופנה חמישים וחמש שנים עד למינוי הקבע הראשון של שופט ערבי בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, בשנת 2004. האישה הראשונה, מרים בן פורת, מונתה בשנת 1977. השופט המזרחי הראשון, אליהו מני, מונה בשנת ‏1962. לפי ויקיפדיה, בהרכב הנוכחי ארבע נשים, אחת מהן נשיאה, ואחד־עשר גברים, מתוכם אחד ערבי־נוצרי. סך הכול מכהנים אחד־עשר שופטים ושופטות ממוצא אשכנזי, שני מזרחים ואחד ערבי (אחד נשמט מהמניין). בבית המשפט העליון גברו הנשים היהודיות על הגברים המזרחים והערבים.

מכתבו של סבי בתיק המסמכים אכן מפרט כי בשל עבודתו של שריף שאנטי נשקפה לו סכנה רבה מצד הכנופיות הערביות, והוא נאלץ לעזוב את מקום מגוריו ביפו ועבר לגור בתל אביב. המילה "חיכוכים" אינה מתארת נאמנה את מצבו של שריף שאנטי. בהמשך המכתב כותב סבי: "ידוע לי גם כן כי אחיך או שניים מאחיך נהרגו, כנראה על ידי אנשי המופתי, בגלל עבודתך אתה." סבי מזכיר טרגדיה נוספת: "ידוע לי כי אשתך היא יתומה מפולניה שנישאה לך לפני עשרים שנה." רק בסעיף האחרון מתברר למה ביקש שאנטי מסבי שיכתוב בשבילו את המכתב. "אם המוסד הממשלתי המטפל במתן רשות לערבים להיכנס ארצה ישאל את דעתי, אמליץ בלי היסוסים עליך כעל אדם הראוי לקבל היתר ישיבה בישראל. אינני מתנגד כי תַראה מכתב זה למוסד הממשלתי הדן בבקשתך להיתר ישיבה בארץ." מהו היתר ישיבה? האם לא היה שאנטי אזרח ישראלי?

אני רוצה ולא רוצה לדעת עוד על הגורלות השלובים לבלי הפרדה. סבי לא רק גולל סיפורים טרגיים, אלא גם נתן עדות אופי. במכתבו הוא מזכיר עסקת קרקעות נוספת שבה הועברו לשריף שאנטי סכומי כסף גדולים, וכי אפשר לתת בו אמון. לעומת זאת, בספרו של הלל כהן, "צבא הצללים", מתאר אהרן דנין את שריף שאנטי כ"פיקח, ערום, סכסכן פר־אקסלנס". שאנטי נהג להשתמש בתחבולות כדי לעורר סכסוכים בכפרים ולאלץ בדרך זו את בעלי הקרקע למוכרה, שכן נזקקו לכספים לצורך הגנה משפטית או הגנה עצמית. הלל כהן מסכם את הנושא: בעזרת משתפי הפעולה "הצליחה קק"ל לא רק לרכוש אדמות אלא גם לשמור על הדימוי העצמי ההגון שלה". משתפי הפעולה עשו את העבודה המלוכלכת. הם סיכסכו, רימו, זייפו מסמכים ולקחו בעלי קרקעות לברים ולזונות. הם פעלו בשטח האפור בין החוקי לַבלתי חוקי ועשו אף את "הבלתי מוסרי בעליל", בעוד שהמוסדות הציוניים יכלו לשמור על "מראית עין של יושרה".

מה היה חלקו של סבא שלי בתהליך הזה? האם סייע בעסקאות נוספות של מכירת קרקעות? לא מצאתי לכך עדויות בתיק המסמכים שלו. אולי הציק לו מצפונו? אולי לא רצה להיות מעורב בעסק מפוקפק, בשטח אפור ולעתים לא מוסרי? סבי הצליח לשמור על ניקיון כפיים. בזמן שכתב את המכתב לשריף שאנטי, כיהן כשופט בהרכב הראשון של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. לפני כן היה פרקליט נודע בתל אביב של אותם ימים ושימש היועץ המשפטי של עיריית תל אביב.‏

אני רוצה להכיר אותו. לנחש אותו מתוך המסמכים ומתוך העדויות הקטועות. לבנות סיפור. בכל זאת עשרים וחמישה אחוזים מהגֶנים שלו נמצאים בי, בונים אותי למי שאני. אמא שלי תמיד אמרה שחבל שלא הכיר אותי, שיש לנו הרבה מן המשותף. סבא שלי היה משפטן, אבל אהב אמנות וספרות. אני זקוקה לאישור רשמי וסמכותי כדי לדעת את מה שאני יודעת. את מה שאני לא יודעת. את מה שאני לא רוצה לדעת, ומשתוקקת לדעת. את מה שהיה ומה שיכול היה להיות. כמו ארכיאולוגית סבלנית. כמו פליאונתולוגית קפדנית, חופרת בעפר, מסירה גרגירים אחרונים ואבק במברשת עדינה, נושפת על הדגימה, פירור עצם, שבריר שן, מקלפת את שכבות הזמן והשכחה, מוציאה מן הקבר. מנסה לאחות את השברים, להרכיב מהם סיפור אחד, סיפור נהיר וקוהרנטי, סיפור פשוט עם סיבה ותוצאה, עם טוב ורע. סיפור שיבנה את היקרים לי בשר ודם וגם יותיר אותם צחים ונקיים. אני מרגישה חתרנית וגם בוגדנית ומשתפת פעולה.

בתיק המסמכים של סבי אני מוצאת עיתון מקופל. פורשת את הדפים. זהו מוסף לספרות, אמנות וביקורת שהתפרסם ב"קול העם", עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית, מתאריך עשרים ושבעה בדצמבר 1963. סבי כבר לא היה בחיים. כותרת המאמר: "'המאבק' עם ביאליק — זכר מעשה שהיה", מאת אלכסנדר פן. המאמר נכתב לציון תשעים שנה להולדת ח"נ ביאליק, שאף הוא כבר לא היה בחיים. פן מסביר כי המאמר לא יעסוק בביאליק המשורר, וגם לא בביאליק ההוגה והמפרש, אלא בביאליק הספורטאי. השנה שנת 1932. פן חוזר לתל אביב מביקור רעים בשייח' אבריק, אצל אלכסנדר וציפורה זייד. ערב חורפי "פברוארי" טיפוסי. בקפה רַצקי הוא מבחין בביאליק, ‏"היושב בעומקו של האולם, אצל שולחן מעוגל, בחברתו של מיודעי ורעי הטוב, הפרקליט הנודע מנחם דונקלבלום". פן תמה על ההבדל בין שני האישים: "כל כך שונים היו במראם החיצוני ובסגנון התנהגותם." הוא מתאר בפרטים רבים את ביאליק המרושל למראה, בעל "גוף בעל־ביתי רגיל", אולם הראש, הראש, חריצי וקמטי המצח "שכל אחד מהם כאילו מכיל בחגוויו מתח דראמתי עצום ובעיניים תערובת של עצב עמוק והתבזקויות צחוק לגלגני ומבויש כאחד". דונקלבלום, לעומתו, "מגולח למשעי, שקט ורגוע, מסופר קצרות, נוסח אנגלי, צווארון גבוה ונוקשה בשבי עניבתו הנצחית בכל עונות השנה, מדבר לאט ובנחת […] איש רעים בעל מידות תרומיות וגב זקוף יתר על המידה. 'גליצאי אנגלי' — כך, מאחורי גבו, כינוהו ידידיו." פן מספר לשני הידידים שהיום יום הולדתו. ביאליק מודיע שיערכו לפן יום הולדת בביתו. דונקלבלום מציע את ביתו ומנמק בכך שרעייתו לאה נמצאת בווינה, ולכן "אין את מי להטריד, והעיקר, ה‏‏'בַּאר' שבביתו ומיני מטעמים השמורים במקרר, עדיפים על ההטרדה שתיגרם למרת ביאליק הנכבדה".‏

וכך היה. בביתו של "דונקל" התכנסו אלכסנדר פן; חנה רובינא ופאני לוביץ', שחקניות הבימה; פנחס ליטוינובסקי ויצחק פרנקל, ציירים ותיקים וידועי שם; כמה מוותיקי "חברה טראסק", ביאליק ורעייתו. המסיבה‎ ‎היתה "חינגא ראויה לשמה […] שמחת רעים אמיתית, שצחוק ורצינות מהדהדים בה באיזון הדדי". הם קראו שירים והרבו לשתות. ביאליק בירך את פן ליום הולדתו והוסיף, "ומעתה מזמין אני את שנינו / לקרב ביניים בינינו. / יעמדו העבה והדק / לשחק משחק המאבק." ואכן ביאליק ופן התגוששו, ואחר כך "שוב החלו הכוסיות לגאות על גדותיהן", ואַייזִין, "צבּע במקצועו ומשורר אידיש", רקד, וביאליק לחש על אוזן פן, "כך מרקדים עובדי אלילים או משוררים טרופי חושים." אז הציע דונקל שישגרו לרעייתו מכתב קולקטיבי. פן כתב מכתב מחורז ברוסית, וכולם חתמו עליו. בעיתון הובאו תצלומי החתימות על המכתב שנשלח אל מרת לאה דונקלבלום. ביאליק הוסיף בעברית: "החבריא הנעימה, בני הבימה, זוללים דגים מלוחים בזיתים, ומוטלים שיכורים כמתים, ושרים ומזמרים ומרקדים, ובראשם שׂר המשקים, המשקה את עצמו תחילה, הצייר המהיר ליטוינובסקי, השתיין המפורסם בכל תפוצות ארץ ישראל — ואף אני ואשתי בתוכם — כולנו אומרים לך שלום וברכה על כוסות קוניאק וליקור ויין מלאים וריקים — לחיים! ח"נ ביאליק."

בזמן החינגא שנערכה בפברואר 1932 היתה אמי רות בת חמש. היא לא מוזכרת במאמרו של פן, כיוון שנסעה עם אִמה לווינה. הוריה, מנחם ולאה, הכירו בתל אביב ונישאו בשנת 1926. ביתם היה בית ועד לאנשי הבוהמה התל אביבית, ציירים, משוררים וסופרים. עיסוק במשחק היה יוצא דופן לעלמה יהודייה. לפני הגעתה לארץ ישראל נסעה לאה לוין לברלין ללמוד שפות, אך משהכירה את שחקני קבוצת "התיאטרון הארץ־ישראלי" שהגיעו מארץ ישראל, הצטרפה אליהם מיד. מתוך המאמר על התיאטרון הארץ־ישראלי, שכתבה שלי זר־ציון, אני לומדת שהם למדו תנועה ופיתוח קול וצפו בהצגות. ז'בוטינסקי יצר קשרים הדוקים עם הלהקה ואימן את השחקנים להגיית עברית, על פי שיטתו, בדומה להגיית שפות אירופאיות ים־תיכוניות ובניגוד לשפה הערבית. סבתי לאה שיחקה בתפקידים שונים. אני מסתכלת בתצלומים באלבום המשפחתי. לאה בתפקיד היהודייה השבויה במחזה "בלשצאר". בפאה גבוהה ומפודרת ונקודת חן מלאכותית ליד שפתיים מצוירות בקפידה, בהצגת "החולה המדומה" של מולייר. על ראשה מעין כאפייה משונה בתפקיד בושמת בהצגה "חלום יעקב". במאמר אני קוראת ש"בלשצאר" היתה ההפקה הראשונה של התיאטרון והועלתה בברלין. הם המשיכו להציג את "בלשצאר" לאחר הגעתם לפלסטין, וסבתי עמם, בראשית 1925. להצגת הבכורה בקולנוע עדן בתל אביב קדמו נאומים חגיגיים של ביאליק ושל דיזנגוף. במאמר מפורטים שמות השחקנים והשחקניות שהצטרפו ללהקה בברלין. אני מחפשת את שמה של סבתי, לאה לוין, ולא מוצאת. מופיע השם אסתר לוין. אולי טעות? אולי היתה גם אסתר לוין? השמות פינקל ומרים ברנשטיין־כהן עוד ריחפו באוויר בשנות ילדותי. פעם אחת לקחו אותי לפגוש את מניה ביאליק שגרה ברחוב מלצ'ט ‏3. רחל או "רוּחְ'לָה", אלמנתו של אלכסנדר פן, היתה ידידה של סבתי. רחל, שהיתה אחות במקצועה, סעדה את פן במחלתו עד מותו. סבי היה עורך דינו וידידו של ביאליק, ומלבד ליטוינובסקי היה גם הצייר ראובן רובין מבאי ביתם. תרבות הולכת ונבנית ותרבות שתיהרס ותתפרק.

אני מוצאת בתיק ייפוי כוח שנתן חיים נחמן ביאליק לסבי, עו"ד מנחם דונקלבלום, לרגל נסיעה ביוני ‏1924, למלא את מקומו בתור חבר ההנהלה בחברת "דביר" בע"מ, "המתייסדת כעת בתל אביב." מוצאת מסמך מינואר 1924 שבו מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, מייפה את כוחו של סבי להיות בא כוחו במשפט פלילי. אני מחפשת את מכתב הבקשה של שריף שאנטי אל סבי, ולא מוצאת. המכתב הזה חסר, נעדר, כמו שולחו. וכמו שולחו אפשר לנחש אותו, להעלותו מן האוב, מקבר השכחה: המשאלה שיראו אותי. הייתי קיים. הייתי בעל בית. היתה לי אישה. היה לי בן. אמא שלי זוכרת את הבן של שאנטי. "קראו לו יוסי, והוא למד בגימנסיה הרצליה." גם את אשתו, אמו של יוסי, היא זוכרת — שמנה ובלונדינית. עכשיו אני מבינה למה נשלח המכתב לשדירות רוטשילד ולא לפריז. קרוב לוודאי שאשתו היהודייה של שאנטי שהשתדלה בעבורו, פנתה למוסד הממשלתי האחראי מצוידת במכתבו של סבי. ואיך שרד דווקא המכתב שנשלח ולא זה שהתקבל? סבי הקפדן שמר העתק מכל מכתב. היו מדפיסים אז במכונת כתיבה על דף לבן, תחתיו נייר קופי שחור ותחתיו נייר העתקה עדין, שקוף כמעט.‏

בכל מקרה, מכתבו של סבי סייע ככל הנראה לשאנטי, והוא קיבל היתר לחזור לישראל לדירתו בשדירות רוטשילד, לאשתו היתומה מפולניה ולבנם יוסי, שלמד בגימנסיה הרצליה, שנה מתחת לאמא שלי. שאנטי המשיך לעסוק בתיווך קרקעות. בספרו של הלל כהן אין כל אזכור לכך ששאנטי נזקק לעדות אופי כדי שיוּתר לו להיכנס למדינת ישראל. נכתב בקיצור יבש שהוא המשיך לעסוק בקנייה ומכירה של קרקעות, וכי נרצח בשנת 1961. לעומת זאת, בסרט שביים יהודה קווה, שכותרתו "מי רצח את שריף שאנטי?" מסופר ששאנטי נרצח בפתח ביתו בתל אביב בשנת 1965. הרצח לא פוענח, ומשטרת ישראל סגרה את תיק החקירה. מי רצח אותו? האם נרצח בגלל מעורבותו במכירת קרקעות פלסטיניות ליהודים? ואולי זה סיפור שקשור למשפחת פשע? האם עזר מכתבו של סבי לשאנטי, או שדווקא קירב אותו אל מותו?‏

מה אני יכולה לעשות עכשיו? הרי שיטות דומות ממשיכות לאפשר נישול הולך וגובר. הנכבה ממשיכה: הריסת כפרי הבדואים בנגב וריכוזם בעיירות שאותן הם מכנים ערי השעמום וגטאות הפשע; שימוש בחוק נכסי נפקדים בשטחים שנכבשו ב־1967, בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה; הכרזה על קרקע פלסטינית "שטח צבאי סגור" והעברתה להתנחלות לאחר שלוש שנים, על פי חוק עותמאני כי מי שאינו מעבד את האדמה מאבד את בעלותו עליה; רכישת קרקעות באמצעות שימוש במסמכים מזויפים או בסחיטה לאחר תצלום עם נערות ליווי.

איך אעזור להוריה של ניירוז לקבל היתר לחיות בישראל? לפי דוח של כייאן, ארגון פמיניסטי, בישראל חיות כיום כ־22,000 משפחות שבהן אחד מבני הזוג פלסטיני, בדרך כלל האישה, והשני אזרח ישראל, ערבי בדרך כלל. ילדי הזוג הם אזרחי ישראל. אך לפי התיקון לחוק האזרחות, בת הזוג הפלסטינית אינה מקבלת מעמד של קבע בישראל ונמנעות ממנה זכויות בסיסיות כמו ביטוח בריאות וניידות — אסור לה להחזיק ברישיון נהיגה. לחלקן יש אישורי שהייה זמניים, שחידושם לא ברור מאליו. חלק מהמשפחות נקרעו לשניים במקרים שבהם בת/בן הזוג הפלסטינים עזבו או גורשו. משפחות אלה חיות במשך שנים ארוכות במחסור, במתח ובחרדה. היו שהתייאשו ועזבו את ישראל — טרנספר שקט. פגשתי זוג כזה עם בנם בן השלוש. הוא דילג בחדר בעליזות בזמן שאביו בכה כשסיפר על מצוקתה של אשתו. היא ישבה בפנים קפואות. אסור לי לפרסם פרטים מזהים — זה יכול לפגוע בהם. לפי החוק היא אינה זכאית למעמד בישראל. הכול חוקי וכל כך לא אתי. חוקי ולא מוסרי. מה אני יכולה לעשות נגד חוקים גזעניים?

גוש הזכוכית רובץ באפלולית המחסן. המסמכים רובצים באפלולית הארכיונים, ומצטברים אצל מי שלא נכבש, שלא יצא לגלוּת. אני מוציאה אותם לאור, בונה סיפור ומזמינה את הוריה של ניירוז להתגורר בתוכו כמה זמן שיחפצו. מחליטה לגמוע את המרחק, לצעוד ברגל מביתה של אמי בתל אביב, לבית הוריה של ניירוז ברמלה. הבית ברחוב ביאליק 24 שבו התגוררה אמי עומד על תלו. משפצים אותו עכשיו. את הבית שבו התגוררו הוריה של ניירוז הרסו. אני הולכת אל הבית המחוק. מה בנו במקומו? קניון? שיכון? מפעל? אני לא יודעת — עוד לא הגעתי — אבל אני הולכת. החלטתי להחזיר להם את הכיסא שנבזז.

הכיסא כבר לא קיים, ועלי לברוא אותו מחדש. אני מחפשת באינטרנט מידע על טכניקות מסורתיות לקליעת סלים ורהיטים. את שלד הכיסא עושים מרָאטָאן שמיובא מהפיליפינים. אני מחממת את קני הראטאן ומכופפת אותם לצורה הרצויה — הם גמישים ועמידים. את המושב והגב אני שוזרת וקולעת מנצרים שהושרו במים. כריות אצבעותי נשרטות. כשהכיסא מוכן, אני אוחזת אותו בידַי ומתחילה לצעוד מרחוב ביאליק בתל אביב לבית של הוריה של ניירוז ליד חמאם רדואן באל־רמלה. המרחק בין רמלה לתל אביב הוא עשרים ושניים קילומטר. את המרחק הזה אני יכולה לעבור ביומיים. אולי שלושה. כשהשרירים מתעייפים, אני מתיישבת על הכיסא ונחה. לפעמים אני נרדמת וחולמת שהבית עדיין עומד על תלו וההורים של ניירוז חיים בו. חולמת על הכיסא שקלעתי. האם יתאים לחדר האירוח? לחדר השינה? אולי למרפסת? אולי הם ההורים שלי ואני בתם? ההורים שלי שנלחמו בהורים שלי, לא יודעת איך הם יקבלו אותי, את בתם הזרה, האובדת. אולי לא ירצו לדבר איתי. ודאי לא יבינו מדוע אני מביאה להם כיסא שאינם מכירים. אולי הוא יצעק והיא תבכה. אולי שניהם יבכו. אולי ישבו כפופים, שותקים, קפואים, רק דמעות זולגות. אני ממשיכה ללכת לקראתם, יודעת שלא אגיע לעולם אבל אני צועדת וצועדת.