דברים שקורים בשומקום

‫>‬id="Things-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק 1

כנראה לא הייתי שמה לב שהקיץ נגמר אם אמא לא הייתה נכנסת לחדר שלי, בלי לדפוק, ואומרת, "אנחנו צריכות לקנות לך נעליים לשנה החדשה." את רוב החופש ביליתי בחדר, במזגן, כשהתריס מוגף כמעט לגמרי, והאור שחָדר מן החלק הפתוח היה כל כך בוהק שהשתדלתי לא להביט לעברו. לקראת שעות אחר הצהריים האור עומעם, ולפעמים ראיתי אותם למטה, את יתר בני האדם, מגובה הקומה ה־14, מסתובבים להם קטנים ברחוב. בנים ובנות שלבושים בבגדים ממותגים וקצרצרים, אמהות עם עגלות. אבל למען האמת לא ראיתי הרבה מהם, כי בשכונה שלנו, בין רבי־הקומות החדשים, לא מסתובבים יותר מדי ברגל.

"יש עוד דברים שאת צריכה?" שאלה אמא.

משכתי בכתפי. התחמקתי בעקביות מסרטוני יוטיוב בסגנון "תשדרגו את התלבושת האחידה עם אקססוריז", כי הם היו מלאים בדברים שאפשר לקנות רק באינטרנט, ואמא שלי לא הייתה מוכנה לקנות לי שום דבר און־ליין. כל מה שקשור במחשבים הפחיד אותה, מה שאומר שלא היה לנו הרבה על מה לדבר זו עם זו.

היא בדקה את הילקוט שלי. כל התפרים שלו היו בַּמקום ולא היה הרבה מה לשדרג בו. כנ"ל הקלמר וכל תכולתו. את הספרים הייתי מקבלת בבית הספר, משומשים. מחברות, אם כך, החלטנו על מחברות.

נסענו לקניון. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי שם. פעם היינו הולכים הרבה. קנו לנו גלידה ולקחו אותנו למשחקייה של מתחם האוכל, לשחק בבריכות הכדורים ובמתקני הטיפוס. אמא ואבא לא ממש ידעו מה לעשות איתנו כשהם התגרשו, אז היינו מבלים עם כל אחד מהם הרבה בקניון. במיוחד עם אבא. אני חייבת להודות שאני קצת אשמה בזה, כי כל פעם שהיינו אצלו והוא נראה אובד עצות, הייתי מציעה שנלך לקניון, והוא הקשיב לי כי אני הבכורה.

אהבתי שבקניון רועש וצפוף, והכול מרגיש כמו חגיגה ולא בודד ושקט כמו בדירה החדשה של אבא אחרי הגירושים. אבל גל ויסמין היו מתעייפים מהר ובוכים שלא קנו להם מה שהם רוצים. גל היה עושה סצנות, נשכב על הרצפה ובועט. יסמין פשוט הייתה צורחת שוב ושוב עד שנהיה חור בראש, "אידה! אידה! אידה!" כלומר, גלידה.

מה שהיה מוזר בלחזור לקניון אחרי כל כך הרבה זמן, זה שכמעט שום דבר לא השתנה, חוץ מחנות חומרי היצירה שנסגרה ובמקומה פתחו חנות לתיקון פלאפונים. אבל הגלידרייה הייתה עדיין אותה גלידרייה, והמשחקייה במתחם האוכל עדיין עמדה שם, מוכנה למשחק. אני ואמא חלפנו על פניהן בלי לעצור, והרגשתי כאילו אני הולכת בתוך מוזיאון של דברים שהייתי עושה פעם.

גם אמא כנראה הרגישה את המחנק הזה בגרון, כי היא שוטטה ביחד איתי בשתיקה, וזמן־מה נדמה היה ששכחנו בשביל מה באנו. למרבה המזל הציבו במרכז הקניון דוכן ענקי עם מוצרי חזרה לבית הספר. היו שם מחברות מכל מיני סוגים — אמנם לא יפות כמו שמוכרים באינטרנט, אבל לא רעות. מחברות עם כריכה הולוגרפית, מחברות עם ציורים של חיות חמודות ומחברות עם מפה טופוגרפית של כל העולם. רציתי את כולן, וכל אחת שהרמתי, אמא שלי הנהנה והצביעה על הסלסילה שהחזיקה.

פעם היא לא הייתה קונה לי מחברות כאלה. הייתי מצביעה על המחברות היפות, והיא הייתה מרימה חבילה של מחברות פשוטות וזולות, גוערת בגל וביסמין המשתוללים והמתבכיינים, ודוחקת בי להמשיך. עכשיו היא מילאה את הסלסילה במחקים ובעפרונות עם ציורים קטנים, בסגנון המחברות שבחרתי, אפילו שראינו בבית שכבר יש לי מחקים ועפרונות. בקופה היא כרגיל ביקשה הנחה, ולחצה על המוכרת שאמרה שאין הנחות, וכרגיל השיגה בסוף את ההנחה. ואפילו שזה הביך ועצבן אותי, הרגשתי שמצב הרוח שלי השתפר והחזקתי את השקית עם הדברים החדשים במין חיבוק.

משם המשכנו לחנות הנעליים. מתוך הֶרגל הלכנו לחנות הקבועה שבה אמא תמיד קנתה לנו נעליים, אבל זאת הייתה חנות של נעלי ילדים. המוכרת שראתה אותנו נכנסות צחקה ואמרה שאני כבר גדולה מדי. היא המליצה על חנות לנעלי ספורט בהמשך, שהשלט שלה הורכב מכדורסל, כדורגל וכדור פינג־פונג ענקיים.

כשנכנסנו, לא קיבל את פנינו מוֹכר צעיר כמו בחנויות אחרות, אלא בעל החנות, ומיד התברר שהוא למד עם אמא בתיכון.

"שולי!" הוא קרא.

הוא היה לבוש בחולצת כפתורים מגוהצת, והייתה לו תספורת טובה, ובאופן כללי היה לבוש יפה מדי לתפקיד של מוכר נעליים. אמא שלי, שהיא קצת כבדת משקל, ולובשת תמיד את חולצות הטריקו עם ההדפסים הצבעוניים הזרחניים הלא ברורים האלה שאמהות לובשות, ולא שׂמה שום איפור, ובקושי אוספת את השיער שלה בקוקו, נגעה לרגע בפניה בידיים רועדות.

היא הציעה לי למדוד נעליים מכוערות בצבע חום. היה לי לא נעים לומר לה עד כמה הן דוחות בעיני, כדי לא להעליב את בעל החנות. הוא ממש נצמד אלינו, וציין שוב ושוב כמה שנים הוא ואמא לא התראו. בחרתי במקומן נעליים לבנות עם פס הולוגרפי. אמא אמרה שזה יתלכלך מהר, אבל הוא אמר שכל הבנות רוצות אותן, והיא התפלאה ונכנעה.

הוא הלך להביא נעליים במידה שלי, וכשחזר, אמא ניסתה להסיט מאתנו את השיחה ושאלה אותו המון שאלות. הסתבר שהוא נשוי. אשתו בהיריון. שוב. הם גרים ביחידת דיור של ההורים שלה, חוסכים לדירה משלהם.

"אז אני מבין שאת נשואה?" שאל. בינתיים הוא השחיל את השרוכים לחורים של הנעל באיטיות בלתי אפשרית, וכשסוף־סוף סיים, תחבתי פנימה את כף הרגל.

"גרושה."

הוא הנהן במין הבעת כאב חמוץ. את המבט הזה הכרתי.

"לא קל. זה לא קל. גם אחי גרוש. עם שני ילדים."

קשרתי את השרוכים והתחלתי ללכת הלוך ושוב בחנות כדי שהם ישימו לב אלי והוא לא ישאל את השאלה הבאה שידעתי שהוא ישאל. "זה מתאים לי," אמרתי כמעט בצעקה, אפילו שהנעל לחצה לי על הבהונות.

"כמה ילדים יש לך?"

נעצרתי. לא התכוונתי, אבל הרגליים שלי התאבנו.

"שלושה," היא אמרה בלי להתבלבל.

למה לא, בעצם. זה לא שקר. זאת לא כל האמת.

"אז מה? את מרוצה?" שאלה אמא על הנעליים.

מבחינתי היינו קונות אותן רק כדי להסתלק, אבל הוא התכופף, לחץ לי על קצה הנעל, ושאל, "לא לוחץ לך?"

לא עניתי. אם הייתי מודה שכן, הייתי צריכה לשאת עוד סיבוב חקירות בחנות. לא חשבתי כמה אסבול ללכת כל יום עם נעליים לוחצות. הוא חזר על השאלה. גם אמא אמרה, "מה יש? זה קטן לך?"

אני חושבת שהנהנתי, אבל יכול להיות שהמשכתי לשתוק.

"כן, זה קטן לה." הוא התרומם, קרץ לאמא ואמר, "היא קצת מתביישת ממני כנראה."