דבר מזה לא נכון

שבת, 8 ביוני 2019

ג'וזי חשה בחוסר הנוחות של בעלה כשהם נכנסים לזוהרו הזהוב של הגסטרו־פאב. היא עברה על פני המקום הזה מאות פעמים. חשבה: לא בשבילנו. כולם צעירים מדי. על הלוח בחוץ מופיעות מנות שלא שמעה עליהן מימיה. מה זה בּוֹטארגה? אבל השנה יום ההולדת שלה חל בשבת, והשנה היא לא אמרה, אה, טייקאוויי ובקבוק יין זה בסדר, כשווֹלטר שאל אותה מה היא רוצה לעשות. השנה היא חשבה על זוהרו הזהוב של ה"לַנסדאוּן", על המיית השיחות, השמפניה בדליי קרח על השולחנות בחוץ בערבי קיץ חמימים, והיא חשבה על מעט הכסף שסבתה הורישה לה בצוואתה בחודש שעבר, והיא הסתכלה על עצמה בראי וניסתה לראות בעצמה אחת שחוגגת את יום הולדתה בגסטרו־פאב בקווינ'ס פארק ואמרה, "בוא נצא לארוחת ערב."

"טוב," אמר וולטר. "חשבת על מקום מסוים?"

והיא אמרה, "'לנסדאון'. אתה יודע. בסַלסבּרי רוֹאד."

הוא רק זקף גבה לעומתה ואמר, "יום הולדת שלך. בחירה שלך."

עכשיו הוא מחזיק למענה את הדלת, והיא נכנסת. הם עומדים רגע נטועים ליד שלט שמודיע — בבקשה לחכות שיושיבו אתכם, וג'וזי מסתכלת על האוכלים והשותים בשעת הערב המוקדמת הזאת, וזרועותיה מצמידות את תיקה לבטנה.

"פֵיר," היא אומרת לבחור הצעיר שמופיע עם לוח כתיבה. "ג'וזי. הזמנתי שולחן לשבע וחצי."

הוא מעביר את חיוכו ממנה אל וולטר ובחזרה ואומר, "לשניים, כן."

הוא מוביל אותם לשולחן נחמד בפינה. וולטר על ספסל, ג'וזי על כיסא קטיפה. הם מקבלים תפריטים מחוברים ללוחות. היא כבר בדקה את התפריט ברשת, כדי שתוכל לגגל הסברים אם לא תדע מהם, אז היא כבר יודעת מה היא רוצה. והם הולכים להזמין שמפניה. לא אכפת לה מה דעתו של וולטר.

תשומת לבה נמשכת אל כניסה רועשת בדלת הפאב. אישה נכנסת עם בלון שכתוב עליו — מלכת יומולדת. שערה בצבע בלונד חורפי, בתספורת שגורמת לו לנוע כמו נוזל. היא לבושה מכנסיים רחבים וחולצה משתי פיסות בד שחור הקשורות זו לזו בשרוכים בצדדים. עורה מבהיק. חיוכה רחב. כעבור זמן קצר נכנסת בעקבותיה קבוצת אנשים בגיל דומה; מישהו מחזיק זר פרחים; אחר נושא מבחר של אריזות מתנה מפוארות.

"אליקס סאמר!" אומרת האישה בקול שנשמע ברחבי הפאב. "שולחן לארבעה־עשר."

"תראי," וולטר אומר ודוחק בה בעדינות בידו, "עוד כלת יומולדת."

ג'וזי מהנהנת בהיסח הדעת. "כן," היא אומרת. "נראה ככה."

הקבוצה הולכת בעקבות המלצר אל שולחן ממש מול שולחנה של ג'וזי. ג'וזי רואה שלושה דליים של קרח כבר עומדים על השולחן, בכל אחד מהם שני בקבוקי שמפניה מקוררת. הם מתיישבים בצעקות רעשניות של מי יושב איפה ולא רוצָה לשבת ליד הבעל למען השם, והאישה שנקראת אליקס סאמר מכוונת את כולם בחיוך רחב, בשעה שגבר ג'ינג'י גבוה שהוא ודאי בעלה לוקח את הבלון מידה וקושר אותו למשענת הכיסא. בתוך זמן קצר הם ישובים, ובקבוקי השמפניה הראשונים נפתחים בקולות נפץ ונמזגים אל תוך ארבעה־עשר גביעים ומורמים באוויר בידי ארבעה־עשר אנשים בעלי זרועות שזופות וצמידי זהב ושרוולי־חולצות לבנים פריכים, והם כולם מקרבים את הגביעים זה לזה, הרחוקים ביותר בקצות השולחן קמים על רגליהם כדי להגיע אל מעבר לשולחן, ואומרים כולם יחד, "לאליקס! מזל טוב!"

ג'וזי קובעת את מבטה באישה. "בת כמה היא נראית לך?" היא שואלת את וולטר.

"אלוהים. אין לי שמץ. קשה לדעת בימינו. תחילת הארבעים אולי?"

ג'וזי מהנהנת. זהו יום הולדתה הארבעים וחמש. היא מתקשה להאמין. פעם, כשהיתה צעירה, חשבה שארבעים וחמש יגיע לאט כל כך, שזה כמעט לא אפשרי. היא חשבה שארבעים וחמש יהיה עולם אחר. אבל הוא הגיע במהירות, והוא לא מה שחשבה שיהיה. היא העיפה מבט בוולטר, בתהילתו המתפוגגת, ותהתה כמה שונים היו פני הדברים אלמלא פגשה אותו.

היא היתה בת שלוש־עשרה כשנפגשו. הוא היה מבוגר ממנה לא מעט; בעצם, מבוגר ממנה בהרבה. כולם היו המומים בשעתו, חוץ ממנה. התחתנה בגיל תשע־עשרה. תינוקת בגיל עשרים ושתיים. עוד אחת בגיל עשרים וארבע. חיים בהרצה מהירה קדימה, ונראה שממש עכשיו היא אמורה להעפיל אל הפסגה והשיא ואחר כך לרדת לאיטה, מסופקת, מן העבר השני. אבל התחושה היא כאילו מעולם לא היה שיא, רק תהום שנוצרה בעקבות טראומה שמוסיפה לרחוש עוד עוד בבטנה בגוש של אֵימָה.

וולטר כבר פרש לגמלאות, שערו נעלם ועמו חלק ניכר מכושר השמיעה והראייה שלו, ושיא אמצע החיים שלו כבר רחוק כל כך בעבר ושקוע כל כך בגידולן האינטנסיבי־כברזל־מלובן של ילדות קטנות, שכמעט אין שום דרך לזכור איך הוא היה בגילה.

היא מזמינה פֶטה ולחם עגבניות מיובשות, ואחריו טָליאָטָה טונה ("המילה טליאטה נגזרת מהפועל טליארֶה, לחתוך") עם מחית שעועית קנליני, ובקבוק וֶו קליקֹו ("וֶו קליקו יֶלוֹ לייבּל אהוב בזכות טעמיו הקלויים והעשירים"), והיא אוחזת בידו של וולטר ומעבירה את אגודלה על העור הזרוּע כתמי זִקנה ושואלת, "אתה בסדר?"

"כן, בטח. אני בסדר."

"אז מה דעתך על המקום הזה?"

"הוא... כן. הוא בסדר. הוא מוצא חן בעיניי."

ג'וזי קורנת. "יופי," היא אומרת. "אני שמחה."

היא מגביהה את כוס השמפניה שלה ומושיטה אותו לעבר כוסו של וולטר. הוא משיק כוסות ואומר, "מזל טוב."

החיוך קבוע בפניה של ג'וזי בשעה שהיא מביטה באליקס סאמר וקבוצת החברים הגדולה שלה, בבעלה הג'ינג'י שזרועו מונחת ברפיון על משענת הכיסא שלה, במגשי הבשרים והלחמים הגדולים המובאים לשולחנם ולובשים צורה לפניהם כאילו קרצו אותם מהאוויר, צליל קולם, הרעש שהם מקימים, האופן שבו הם ממלאים כל סנטימטר בחלל בקולותיהם ובזרועותיהם ובידיהם ובדבריהם. האנרגיה שהם פולטים תוססת, זוהר צפוני משכֵּר ומתערבל של תחושת זכות מזהירה ומעצבנת. ובלב כל העסק יושבת אליקס סאמר עם חיוך רחב ושיניים גדולות, עם שערה שתופס את האור, שרשרת הזהב הפשוטה שלה שמשהו תלוי עליה ולוחך את עצמות הבריח הזוהרות עם כל תנועה שלה.

"מעניין אם היום גם ממש יום ההולדת שלה?" היא מהרהרת.

"אולי," אומר וולטר. "אבל שבת, אז מי יודע."

ידה של ג'וזי מוצאת את השרשרת שהיא עונדת לצווארה מאז גיל שלושים; מתנת יום ההולדת שקיבלה אז מוולטר. היא חושבת שאולי כדאי להוסיף לה תליון. משהו נוצץ.

וולטר מעביר לה עכשיו מתנה קטנה על השולחן. "זה לא משהו גדול. אני יודע שאמרת שאת לא רוצה כלום, אבל לא האמנתי לך." הוא מחייך אליה חיוך רחב, והיא מחזירה לו חיוך. היא מקלפת את העטיפה מהמתנה הקטנה ושולפת בקבוק של בושם "טד בייקר".

"זה מקסים," היא אומרת. "תודה רבה לך." היא נרכנת ונושקת לו ברוֹך על לחיו.

בשולחן ממול, אליקס סאמר פותחת שקיות מתנות וכרטיסי ברכה ומשגרת תודות לחבריה ובני משפחתה. היא מניחה כרטיס על השולחן, וג'וזי רואה שמודפס עליו המספר 45. היא דוחקת בזרועה בוולטר. "תראה," היא אומרת. "ארבעים וחמש. אנחנו תאומות יום הולדת."

בשעה שהמילים יוצאות מפיה, חולף בגופה יגון מכרסם שחוותה רוב חייה. מיָמיה לא מצאה דבר לתלות בו את התחושה הזאת בעבר; היא מעולם לא ידעה מה פירושה. אבל כעת היא יודעת.

פירושה שהיא טועה; שהכול, ממש הכול בה, הוא טעות, והזמן לתקן את עצמה הולך ואוזל.

היא רואה את אליקס קמה והולכת לעבר השירותים, קופצת גם היא על רגליה ואומרת, "אני הולכת לשירותים."

וולטר מרים את מבטו המופתע מנקניק הפַּרמה והמֵלון, אבל אינו אומר דבר.

כעבור רגע ניבטות הבבואות של ג'וזי ואליקס זו ליד זו מן הראי מעל הכיורים.

"היי!" אומרת ג'וזי, וקולה בוקע גבוה מכפי שדמיינה. "אני תאומת יום ההולדת שלך!"

"אה!" אומרת אליקס, והבעתה מתחממת ונפתחת בן רגע. "גם לך יש היום יום הולדת?"

"כן. ארבעים וחמש היום!"

"אה, וואו!" אומרת אליקס. "גם אני. מזל טוב!"

"וגם לך!"

"באיזו שעה נולדת?"

"אלוהים," אומרת ג'וזי. "אין לי מושג."

"גם לי לא."

"נולדת כאן בסביבה?"

"כן. בסיינט מרי'ס. ואַת?"

לבה של ג'וזי קופץ. "גם אני בסיינט מרי'ס!"

"וואו!" אומרת אליקס שוב. "זה מבהיל."

אצבעותיה של אליקס נשלחות אל התליון שעל צווארה, וג'וזי רואה שזאת דבורה זהובה. היא עומדת להגיד משהו נוסף על צירוף המקרים של ימי ההולדת שלהן, כשדלת השירותים נפתחת, ואחת החברות של אליקס נכנסת.

"הנה את!" אומרת החברה. היא לבושה ג'ינס דהוי בסגנון שנות השבעים וחולצה שגולשת מהכתף, ובאוזניה עגילי חישוק ענקיים.

"זואי! הגברת הזאת כאן היא תאומת יום ההולדת שלי. זאת אחותי הגדולה, זואי."

ג'וזי מחייכת אל זואי ואומרת, "נולדנו באותו היום, באותו בית חולים."

"וואו! מדהים," אומרת זואי.

אחר כך זואי ואליקס מסיטות את השיחה מצירוף המקרים הענקי, וג'וזי קולטת מיד שהוא עבר, אותו רגע מוזר של חיבור, שעבור אליקס הוא היה חולף וחסר משקל, אבל עבורה הוא נושא משום־מה חשיבות ומשמעות, והיא רוצה לתפוס אותו ולהפיח בו בחזרה רוח חיים, אבל איננה יכולה. עליה לחזור לבעלה וללחם העגבניות המיובשות שלה ולהניח לאליקס לחזור לחבריה ולמסיבה שלה. היא פולטת "אז ביי" שקט, וכשהיא מסתובבת לצאת, אליקס קורנת אליה ואומרת, "מזל טוב, תאומת יום הולדת!"

"גם לך!" אומרת ג'וזי.

אבל אליקס לא שומעת אותה.

01:00

ראשה של אליקס מסתובב מהאלכוהול. יותר מדי. ניית'ן מוזג לעצמו ויסקי, והריח מסובב עוד יותר את ראשה של אליקס. הבית שקט. לפעמים כשבאה בייביסיטר אנרגטית במיוחד, הילדים עדיין ערים כשהם חוזרים הביתה, חסרי מנוחה וערניים בצורה מעצבנת להפליא. לפעמים הטלוויזיה דולקת בקולי קולות. אבל לא הערב. הבייביסיטר השקטה בת החמישים ומשהו הלכה לפני חצי שעה, והבית מסודר, המדיח מזמזם, החתולה חוצה את הספה ברוב משמעות לעבר אליקס ומגרגרת עוד לפני שידה אפילו נוגעת בפרווה.

"האישה הזאת," היא קוראת אל ניית'ן ושולפת את אחד מטפרי החתולה ממכנסיה. "זאת שלא הפסיקה ללטוש עיניים. היא נכנסה לשירותים. מתברר שגם היא בת ארבעים וחמש היום. בגלל זה היא לטשה עיניים."

"הא," אומר ניית'ן. "תאומת יום הולדת."

"וגם היא נולדה בסיינט מרי'ס. מצחיק, אתה יודע שתמיד חשבתי שהיינו אמורות להיות שתיים. תמיד תהיתי אם אמא שלי השאירה את השנייה בבית החולים. אולי זאת היא?"

ניית'ן מתיישב לידה בכבדות ומערבל את הוויסקי שלו סביב קוביית קרח יחידה, אחת הקוביות הגליליות הענקיות שהוא מכין ממים מינרליים. "היא?" הוא אומר בביטול. "מאוד לא סביר."

"למה לא?"

"מפני שאת יפהפייה והיא..."

"מה?" אליקס מרגישה צדקנות הולכת ונבנית בחזהּ. היא אוהבת מאוד את זה שניית'ן חושב שהיא יפה, אבל היתה רוצה שיראה גם את היופי בנשים שאינן מושכות באופן קונבנציונלי כל כך. הוא נשמע רדוד ומיזוגיני כשהוא יורד על המראֶה של נשים. וגורם לה להרגיש כאילו היא לא באמת אוהבת אותו. "לדעתי היא היתה יפה מאוד. אתה יודע, העיניים החומות האלה שהן כמעט שחורות. וכל השיער הגלי. בכל אופן, זה מוזר, מה? הרעיון ששני אנשים נולדו באותו המקום ובאותו הזמן."

"לא באמת. בטח נולדו עוד עשרה תינוקות בסיינט מרי'ס באותו היום."

"אבל לפגוש אחד מהם. ביום ההולדת שלך."

החתולה המגרגרת ישובה יפה על ברכיה עכשיו. היא מעבירה את קצות אצבעותיה בגדילי הפרווה סביב צווארה ועוצמת עיניים. החדר מסתובב שוב. היא פוקחת את עיניה, מחליקה את החתולה מעל ברכיה, רצה לשירותים במסדרון ומקיאה בחוזקה.