דבש משוגע

אוליביה 1

7 בדצמבר, 2018

ביום שבו

מהרגע שידעתי שאני עומדת ללדת תינוק, רציתי שזו תהיה בת. שוטטתי במעברים של חנויות כלבו, נוגעת בשמלות קטנות כשל בובות ובנעלי פאייטים זעירות. דמיינתי את שתינו עם לק תואם — אני, שמעולם לא עשיתי מניקור. דמיינתי את היום שבו השיער הבהיר שלה יהיה ארוך מספיק לקלוע אותו לצמות, את האף שלה פחוס כנגד זגוגית חלון האוטובוס לבית הספר. ראיתי את ההתאהבות הראשונה שלה, את שמלת הנשף, את שיברון הלב. כל חיזיון היה שזור על מחרוזת תפילה של זיכרונות עתידיים. התפללתי מדי יום.

כפי שהתברר, לא הייתי קנאית, אלא קדושה מעונה.

כשילדתי והרופא הכריז על מין הילוד, לא האמנתי לו תחילה. הצלחתי לשכנע את עצמי כל כך במה שרציתי, עד ששכחתי לגמרי לְמה הייתי זקוקה. אבל כשהחזקתי את אשר, חלקלק כמו דגיג, הוקל לי.

מוטב שיהיה לך בן, שלעולם לא יהיה הקורבן של מישהו.

רוב האנשים באדמס, ניו המפשייר, מכירים אותי בשמי, ואלה שלא, יודעים להתרחק מהבית שלי. זה מה שקורה לעתים קרובות עם דבוראים — בדומה ללוחמי אש, אנחנו מכניסים את עצמנו ברצון למצבים שהסיוטים של אחרים עשויים מהם. דבורי הדבש הרבה פחות נקמניות מבנות דודן הצרעות, אבל לרוב הבריות אינן יודעות את ההבדל, ולכן כל מה שעוקץ ומזמזם נתפס כמפגע פוטנציאלי. כמה מאות מטרים מעבר לביתי הקטן והישן, המושבות שלי יוצרות קשת חצי עגולה של כוורות, ובמשך רוב ימי האביב והקיץ הדבורים רוחשות ביניהן ובין מרחבי הפריחה שהן מאביקות ומשמיעות זמזומי אזהרה.

גדלתי בחווה קטנה שעברה במשפחת אבי מדור לדור. היה בה בוסתן תפוחים, בסתיו מכרנו סיידר וסופגניות מעשה ידיה של אמי ובקיץ הצענו קטיף עצמאי בשדות תותים. היינו עשירים באדמות ועניים במזומנים. אבי היה דבוראי חובב, כאביו לפניו וכן הלאה, כל הדרך חזרה למקאָפי הראשון שהיה מחלוצי המתיישבים באדמס. העיר רחוקה דיה מהיער הלאומי וייט מאונטיין כדי שיהיה בה נדל"ן במחיר סביר. יש בה רמזור אחד, בר אחד, דיינר אחד, סניף דואר, פארק קטן ששימש בעבר כאזור מרעה משותף ואת סלֶייד בּרוּק — ערוץ נחל שאיות שמו שובש בשנת 1789 במפת סקר גיאולוגי, אך השם נדבק. סלייט ברוק, כפי שמן הראוי היה שייכתב, נקרא על שם הסלע שנכרה מגדותיו ונשלח למרחקים לשמש כמצבות. סלייד היה שם המשפחה של הקברן המקומי ושיכור העיר שנהג להיעלם כשהיה בגילופין, ושלמרבה האירוניה טבע למוות בשישה סנטימטרים של מי הנחל.

כשהבאתי את ברֶיידן לראשונה לפגוש את הורי, סיפרתי לו את הסיפור הזה בשעה שנהג. חיוכו הבזיק כברק. אבל מי, הוא שאל, קבר את הקברן?

באותם הימים גרנו מחוץ לוושינגטון די־סי. בריידן התמחה בניתוחי לב בבית החולים ג'ונס הופקינס ואני עבדתי בגן החיות הלאומי, מנסה לצרף פרוטה לפרוטה כדי לממן תואר שני בזואולוגיה. היינו ביחד רק שלושה חודשים, אבל כבר עברתי לגור איתו. ביקרנו את הורי באותו סוף שבוע, כי ידעתי, עמוק בתוכי, שבריידן פילדס הוא האחד.

באותה נסיעה ראשונה הביתה, הייתי בטוחה כל כך מה צופן לי העתיד. טעיתי מכל הבחינות. מעולם לא חשבתי שאהיה דבוראית כמו אבי. מעולם לא חשבתי שאחזור לישון בחדר ילדותי בתור אישה בוגרת. מעולם לא העליתי על דעתי שאתיישב בחווה שאחי הבכור ג'ורדן ואני היינו להוטים לעזוב. נישאתי לבריידן. הוא זכה במלגה לבית החולים מֶס ג'נרל. עברנו לבוסטון. הייתי אשת רופא. ואז, כמעט שנה מיום נישואינו, אבי לא חזר הביתה לאחר שערך בדיקה בכוורות שלו. אמי מצאה אותו, מת מהתקף לב בעשב הגבוה, ראשו עטור בהילת דבורים.

אמי מכרה את חלקת האדמה עם בוסתן התפוחים שלנו לזוג מברוקלין. היא השאירה את שדות התותים אבל היתה אובדת עצות לגבי הכוורות של אבי. מאחר שאחי היה עסוק בקריירה משפטית מצליחה ביותר ואמי היתה אלרגית לדבורים, העיסוק בכוורות נפל עלי. במשך חמש שנים נסעתי מדי שבוע מבוסטון לאדמס לטפל במושבות. אחרי שאשר נולד, הייתי לוקחת אותו איתי ומפקידה אותו בידי אמי בעודי בודקת את הכוורות. התאהבתי בגידול דבורים, בתנועה האטית הזורמת של הוצאת חלות הדבש מן הכוורת, בחיפוש אחר המלכה. הגדלתי את מספר המושבות מחמש לחמש־עשרה. ערכתי ניסויים בגנטיקה של דבורים עם מושבות מרוסיה, מסלובניה ומאיטליה. חתמתי על חוזי האבקה עם תושבים מברוקלין ועם שלושה בעלים של מטעי פירות אחרים והקמתי כוורות חדשות על השטחים שלהם. רדיתי, עיבדתי ומכרתי מוצרי דבש ודונג בירידי איכרים החל בגבול הקנדי וכלה בפרוורי מסצ'וסטס. הפכתי, כמעט באקראי, לדבוראית המסחרית המצליחה ביותר בתולדות משפחת מקאפי. כשאשר ואני עברנו סופית לגור באדמס, ידעתי שאולי לעולם לא אתעשר מן המלאכה הזו, אבל אצליח להתפרנס ממנה.

אבי לימד אותי שגידול דבורים הוא עול וזכות כאחד. לא מטרידים את הדבורים, אלא אם הן זקוקות לעזרתך, ועוזרים להן כשהן זקוקות לכך. זהו קשר פאודלי — הגנה תמורת אחוז מפירות עמלן.

הוא לימד אותי שאם גוף נמחץ בקלות, הוא מפתח נשק כדי למנוע זאת.

הוא לימד אותי שתנועות פתאומיות גורמות לך להיעקץ.

לקחתי את העצות האלו קצת יותר מדי ללב.

ביום הלוויה של אבי, וכעבור שנים, ביום הלוויה של אמי, סיפרתי לדבורים. קיימת מסורת ישנה לפיה מודיעים לדבורים על מוות שאירע במשפחה. אם דבוראי מת והדבורים לא מתבקשות להישאר עם האדון החדש שלהן, הן יעזבו. בניו המפשייר נהוג לשיר, ומן הראוי שהחדשות ייאמרו בחרוזים. עטפתי אפוא כל מושבה בקרפ שחור, דפקתי חרש על דופן הכוורות והמהמתי את האמת. מסווה הדבורים שחבשתי הפך לרעלה של לוויה. ייתכן שהכוורת היתה ארון קבורה.

כשאני יורדת באותו בוקר במדרגות, אשר נמצא במטבח. יש לנו הסכם, מי שקם ראשון מכין את הקפה. מן הספל שלי עדיין מיתמר אד קלוש. הוא גורף דגנים לפיו, עסוק בטלפון שלו.

"בוקר," אני אומרת, והוא נוהם בתגובה.

לרגע, אני מניחה לעצמי לבהות בו. קשה להאמין שהילד הקטן העדין והמרוכז בעצמו, שהיה פורץ בבכי כשידיו נעשו דביקות מפרופוליס, יכול להרים קומה של ארבעים קילוגרם דבש כאילו היא לא שוקלת יותר ממחבט ההוקי שלו. גובהו של אשר מעל מטר ושמונים, אבל גם במהלך גדילתו הוא מעולם לא היה מסורבל. הוא מתנועע בחן השמור לחתולי בר, כאלה שמסוגלים לסחוב חתלתול או אפרוח לפני שאת קולטת שהם נעלמו. אשר ירש ממני את השיער הבלונדיני ואת העיניים הירוקות הבהירות, ותמיד הייתי אסירת תודה על כך. הוא נושא את שם משפחתו של אביו, אבל אילו נאלצתי לראות את בריידן בכל פעם שהבטתי בבני, זה היה הרבה יותר קשה.

אני מתבוננת בכתפיו הרחבות, בתלתלים הלחים על עורפו, באופן שבו הגידים בזרועותיו זזים ומשנים צורה כשהוא גולל את ההודעות שלו. זה מזעזע, לפעמים, להתעמת עם זה, כשרק לפני רגע הוא ישב על כתפַי, מנסה להוריד כוכב ולפרום חוט של הלילה.

"אין אימון הבוקר?" אני שואלת בעודי לוגמת מן הקפה שלי. אשר משחק הוקי מאז שאנחנו גרים כאן. הוא מחליק על הקרח באותה הקלילות שהוא הולך. הוא התמנה לקפטן בכיתה י"א ונבחר שוב לתפקיד השנה, בכיתה י"ב. אף פעם איני זוכרת אם מקציבים להם זמן להחלקה לפני בית הספר או אחריו, כי זה משתנה מדי יום.

שפתיו מתרחבות לכדי חיוך רפה, והוא מקליד תשובה בטלפון שלו, אך אינו עונה.

"הלו?" אני מחליקה פרוסת לחם למצנם הישן המודבק בנייר דבק שמדי פעם מתלקח. לארוחת בוקר אני אוכלת צנים ודבש שתמיד יש בשפע.

"אני מניחה שיש לך אימון מאוחר יותר," אני מנסה, ואחר כך מציעה את התשובה שאשר אינו מספק. "כן, אמא, תודה שאת מגלה כזה עניין פעיל בחיים שלי."

אני משלבת את זרועותי על הסוודר הרפוי שלי. "אני זקנה מדי ללבוש את הסטרפלס הזה?" אני שואלת כלאחר יד.

שתיקה.

"אני מצטערת אבל אני לא אהיה כאן לארוחת ערב, כי אני בורחת עם כת."

אני מצמצמת את עיני. "העליתי לאינסטגרם תמונת עירום שלך כשהיית פעוט."

אשר רוטן בהסתייגות. הצנים שלי קופץ. אני מורחת עליו דבש ומחליקה לתוך הכיסא מול אשר. "אני באמת מעדיפה שלא תשתמש במאסטרקארד שלי כדי לשלם על המינוי שלך לפורנהאב."

העיניים שלו עפות מהר כל כך לעיני שאני חושבת שאני יכולה לשמוע את הצוואר שלו נסדק.

"מה?"

"אה, היי," אני מפטירה. "תודה על תשומת הלב שלך."

אשר מניד בראשו אבל מניח את הטלפון שלו. "לא השתמשתי במאסטרקארד שלך," הוא אומר.

"אני יודעת."

"השתמשתי באמריקן אקספרס שלך."

אני פורצת בצחוק.

"וחוץ מזה, לעולם, אבל לעולם, אל תלבשי סטרפלס," הוא אומר. "אלוהים."

"אז כן הקשבת."

"איך יכולתי שלא?" אשר מתכווץ. "רק בשביל הפרוטוקול, אף אמא אחרת לא מדברת על פורנו בארוחת הבוקר."

"אז יש לך מזל."

"טוב," הוא אומר ומושך בכתפיו. "כן." הוא מרים את ספל הקפה שלו, מקיש איתו על הספל שלי ולוגם.

אינני יודעת איזו מערכת יחסים יש להורים אחרים עם הילדים שלהם, אבל זו של אשר ושלי חושלה באש, ואולי בגלל זה היא בלתי מנוצחת. גם אם הוא היה מעדיף למות מלראות אותי פורשת את זרועותי ומשליכה את עצמי עליו אחרי ניצחון במשחק, כשאנחנו לבד רק שנינו, אנחנו מהווים יקום משלנו, ירח וכוכב לכת הנעים יחדיו באותו המסלול. אשר אולי לא גדל בבית עם זוג הורים, אבל זו שיש לו תילחם עליו עד מוות.

"ואגב פורנו," אני עונה, "מה שלום לילי?"

הוא נשנק מהקפה שלו. "אם את אוהבת אותי, את לעולם לא תאמרי את המשפט הזה שוב."

החברה של אשר קטנטונת, כהה, והחיוך שלה גדול כל כך שהוא משנה לחלוטין את מראה פניה. אם אשר הוא כוח, היא גחמנות — שדונית המונעת ממנו לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, סימן שאלה בקצה חייו הצפויים והמקובלים. לאשר לא חסרו קשרים רומנטיים עם בנות שהכיר מאז גן הילדים. לילי חדשה בעיר.

בסתיו האחרון הם היו בלתי נפרדים. בדרך כלל, ארוחת הערב מלאה בלילי עשתה ככה, או לילי אמרה ככה.

"לא ראיתי אותה כאן השבוע," אמרתי.

הטלפון של אשר מזמזם. האגודלים שלו עפים, עונים.

"אה, להיות צעירים ומאוהבים," אני מהרהרת. "ולא מסוגלים לתת לשלושים שניות לעבור בלי תקשורת."

"אני כותב הודעה לדירק. נקרע לו שרוך והוא רוצה לדעת אם יש לי אחד נוסף."

אחד מהחבר'ה בקבוצת ההוקי שלו. אין לי ראיה חותכת, אבל תמיד הרגשתי שדירק הוא ילד מהסוג שמשפריץ קסם כשהוא עומד מולי, וכשאני נפנית משם אומר משהו מלוכלך, כמו אמא שלך לוהטת, אחי.

"לילי תגיע למשחק שלך ביום ראשון?" אני שואלת. "למה שהיא לא תבוא אחר כך לארוחת הערב?"

אשר מהנהן ותוחב את הטלפון שלו לכיס. "אני חייב לזוז."

"אפילו לא סיימת את דגני הבוקר שלך."

"אני מאחר."

הוא לוגם לגימה ארוכה אחרונה מהקפה שלו, מניף את תיק הגב על כתפו ולוקח את מפתחות המכונית שלו מהקערה שעל דלפק המטבח. הוא נוהג בג'יפ משנת 1988 שרכש בכסף שהרוויח כמדריך במחנה הוקי.

"קח מעיל!" אני קוראת כשהוא יוצא מן הדלת. "בחוץ —"

נשימתו מתאיידת באוויר, הוא מחליק מאחורי ההגה ומתניע.

"יורד שלג," אני משלימה.

בחודש דצמבר הדבוראים עוצרים לנוח. הסתיו הוא סחרחרת של פעילות, החל ברדיית הדבש, דרך טיפול במזיקים וכלה בהכנת הדבורים להישרדות בחודשי החורף של ניו המפשייר. לשם כך מערבבים סירופ סוכר סמיך ויוצקים אותו לכוורת דרך המאכילה העליונה ולאחר מכן עוטפים את כל הכוורת לשם בידוד לפני מכת הקור הראשונה. הדבורים שומרות על האנרגיה שלהן בחורף, ומן הראוי שגם הדבוראי יעשה כמותן.

מעולם לא הצטיינתי בהאטת קצב חיי.

שלג נערם על הקרקע ודי בו לדרבן אותי לעלות לעליית הגג ולמצוא את הקופסה של קישוטי חג המולד. אלה הם אותם הקישוטים שאמי השתמשה בהם בילדותה — אנשי שלג מקרמיקה לשולחן המטבח, נרות חשמליים על כל חלון בלילה, מחרוזת נוריות על האח. ויש גם קופסה שנייה, של הגרביים שלנו והקישוטים לעץ, אבל יש לנו מסורת — אשר ואני תולים אותם יחד. אולי בסוף השבוע הזה נכרות את העץ שלנו. נוכל לעשות זאת אחרי המשחק שלו בשבת, עם לילי.

אני לא מוכנה לאבד אותו.

המחשבה עוצרת אותי במקומי. גם אם לא נזמין את לילי לבוא ולבחור איתנו עץ — לקשט אותו בעודו מספר לה את הסיפור המסתתר מאחורי הקישוט של המקל עם אייל הצפון שהכין בגן, או נעלי התינוק הזעירות להפליא, שלו ושלי, שאנחנו תמיד תולים על הענף הגבוה ביותר — בקרוב מישהי אחרת תצטרף למסיבה הפרטית שלנו. זה מה שאני רוצה יותר מכול בשביל אשר — מערכת היחסים שחסרה בחיי. אני יודעת שאהבה היא לא משחק סכום אפס, אבל אני אנוכית מספיק לקוות שהוא יהיה כולו שלי לעוד זמן מה.

אני גוררת את הקופסה הראשונה מעליית הגג במורד המדרגות ושומעת את קולו של אשר מהדהד בראשי. למה לא חיכית? יכולתי להוריד את זה בשבילך. אני מעיפה מבט דרך דלת חדרו הפתוחה ומגלגלת את עיני נוכח מיטתו הסתורה. משגע אותי שהוא לא מסדר את המצעים שלו. לא פחות משגע אותו לעשות זאת, בידיעה שהוא יחליק חזרה לתוך המיטה בעוד כמה שעות. אני פולטת אנחה, מורידה את הקופסה ונכנסת לחדרו של אשר, מושכת את הסדינים ומיישרת את השמיכות. בעודי עושה זאת, ספר נופל לרצפה.

זהו פנקס ריק שאשר שרטט בו בעפרונות צבעוניים. יש שם דבורה מרחפת מעל פריחה של תפוח, קרובה כל כך עד שאפשר להבחין בלסת העובדת ובאבקה הנדבקת לרגליה. ומופיע שם גם הטנדר הישן שלי, פורד כחולה בהירה משנת 1960, שהיתה שייכת לאבי.

אשר התברך בפן רך יותר, ואני אוהבת אותו שבעתיים הודות לכך. כבר מילדותו היה ברור שהוא ניחן בכישרון אומנותי, ופעם אף רשמתי אותו לשיעור ציור, אבל חבריו להוקי עלו על זה. כשהוא פישל בביצוע תרגיל מעבר, אחד מהם אמר שאולי כדאי שיפסיק להחזיק את המקל כפי שבוב רוס מחזיק מברשת, והוא עזב את הציור. עכשיו, כשהוא מצייר, זה לעצמו. הוא אף פעם לא מראה לי את הציורים שלו. אבל קיבלנו בדואר חוברות מבית הספר לעיצוב ברוד איילנד ומהמכללה לאומנות ולעיצוב בסוואנה, ואני לא הייתי זו שהזמינה אותן.

אני מעלעלת בדפים הבאים. יש שרטוט אחד שהוא בפירוש אני, אף על פי שהוא תפס אותי מאחור, כשאני עומדת ליד הכיור. אני נראית עייפה, מותשת. האם זה מה שהוא חושב עלי? אני תוהה.

סנאי מפוספס, עם עיניים בהירות מאתגרות. קיר אבן. בחורה — לילי? — שמליטה את עיניה בזרועותיה, שוכבת על מצע של עלים, עירומה מהמותניים ומעלה.

מיד אני מפילה את הפנקס כאילו אחזה בו אש ומצמידה את כפות ידי אל לחיי.

זה לא כאילו לא חשבתי שהוא מקיים יחסים אינטימיים עם החברה שלו. אבל מצד שני, זה גם לא משהו שדיברנו עליו. ברגע מסוים, כשעלה לתיכון, התחלתי לקנות קונדומים באופן יזום והנחתי אותם כבדרך אגב עם מוצרי בית המרקחת האחרים כמו דיאודורנט, סכיני גילוח ושמפו. אשר אוהב את לילי — גם אם הוא לא אמר לי את זה באופן מפורש, אני רואה כמה הוא קורן כשהיא מתיישבת לידו, איך הוא בודק את חגורת הבטיחות כשהיא נכנסת למכונית.

כעבור רגע, אני שוב סותרת את המצעים שלו, תוחבת את הפנקס מתחת לערמת כלי המיטה, מרימה זוג גרביים וסוגרת את דלת החדר מאחורי.

אני מניפה שוב את קופסת חג המולד בזרועותי וחושבת על שני דברים — שזיכרונות הם כבדים כל כך ושהבן שלי זכאי לסודות משלו.

גידול דבורים הוא המקצוע השני העתיק ביותר בעולם. הדבוראים הראשונים היו המצרים. דבורים היו סמל ממלכתי, הדמעות של רֶע, אל השמש. במיתולוגיה היוונית אריסטיוס, אל גידול הדבורים, למד מהנימפות לטפל בדבורים. הוא התאהב באשתו של אורפאוס, אורידיקה. כשהתחמקה מחיזוריו, היא דרכה על נחש ומתה. אורפאוס ירד לשאול להשיב אותה, והאחיות הנימפות של אורידיקה הענישו את אריסטיוס והרגו את כל הדבורים שלו.

התנ"ך מבטיח ארץ זבת חלב ודבש. הקוראן מספר שבגן עדן זורמים נהרות דבש למי שעומדים על המשמר כנגד הרוע. האל ההינדי קרישנה מוצג לעתים קרובות כשדבורה כחולה על מצחו. הדבורה עצמה נתפסת כסמל של ישו — עוקץ הצדק והחסד שבדבש, זה לצד זה.

בובות הוודו הראשונות נוצרו מדונג דבורים. אוּנגָן — כוהן וודו מהאיטי — אולי יאמר לך למרוח דבש על מישהו כדי להרחיק את רוחות הרפאים. מָנבּוֹ, כוהנת וודו, תכין תופיני דבש קטנים עם ויסקי ועשבי ירבוז שעשויים לחזות את העתיד למי שאוכלים אותם לפני מולד הירח.

לפעמים אני תוהה מי מאבות אבותי היה הראשון שתחב את זרועו לתוך חור בעץ. האם הוא שלף אותה עם חופן דבש, או עם עקיצות מלוא היד? האם ההבטחה של האפשרות הראשונה שווה את הסיכון של השנייה?

כאשר פנים הבית עוטה את תכשיטי החג שלו, אני נועלת את מגפי החורף ולובשת את מעיל הרוח שלי ויוצאת לשוטט בשטח החווה כדי לאסוף ענפים ירוקי עד. אני נאלצת להרחיק לפאתי השדות עד אל עצי התפוח הספורים שעדיין שייכים למשפחתי. על רקע האדמה הקרה כקרח, הם נראים ערמומיים ומכשפים. זרועותיהם המסוקסות נוטות קדימה, הרוח לוחשת מבעד העלים המתים, קרוב יותר, קרוב יותר. אשר נהג לטפס עליהם. פעם אחת, הוא טיפס גבוה כל כך שנאלצתי לקרוא למכבי האש להוריד אותו, כאילו היה חתול. אני מניפה את המסור הידני כשאני נכנסת ליער מאחורי הבוסתן, זרדים חורקים תחת רגלי. יש רק עצים מעטים שאני יכולה להגיע לענפיהם הרכים. רובם גבוהים מדי גם אם אעמוד על קצות האצבעות, אבל אני מרוצה ממה שהצלחתי ללקט. ערמת האורן, האשוחית והאשוח הולכת וגדלה, ואני עושה את דרכי שלוש פעמים הלוך ושוב משדות הבוסתן עד אל מרפסת בית החווה ומניחה אותם בה.

עד שאני אוספת את חומרי הגלם שלי — את הענפים ואת סליל חוט המתכת הדק — לחיי סמוקות ובהירות וקצות אוזני חסרי תחושה. אני פורשת את הצמחים ירוקי העד על רצפת המרפסת, קוצצת אותם בקוצץ, מכפילה ומשלשת את הענפים עד שהם מתעבים. בארגז חג המולד שהורדתי קודם לכן יש שורה ארוכה של נורות שאשזור בזר הפרחים שלי כשאסיים את השלב הזה. אחר כך אוכל לסדר את הצמחייה סביב המשקוף של דלת הכניסה.

אינני יודעת מה גורם לי לחשוב שמישהו צופה בי.

השיער שלי סומר על עורפי, ואני פונה לאטי לעבר שדות התות הצחיחים.

בשלג, הם נראים כאלומות של כותנה לבנה. בעונה מאוחרת זו של השנה, החלק האחורי של השדה שרוי באפלה. בקיץ, דביבונים וצבאים נמשכים אל התותים. מפעם לפעם מגיע זאב ערבות. אבל עם בוא החורף, רוב הטורפים כבר מצאו לעצמם מקלט במאורותיהם.

אני פורצת בריצה מטורפת לכוורות שלי.

עוד לפני שיש סיפק בידי להגיע לגדר החשמלית המקיפה אותן, ריח בננה צורב — הסימן המובהק ביותר לעצבנותן של הדבורים — עולה באפי. ארבע כוורות ניצבות איתנות ושקטות, עומדות צפופות בתוך הבידוד שלהן. אבל דופן ימין של אחת התיבות רוסקה לרסיסים. אני קוראת לכל מלכות הדבורים שלי בשמות של דיוות. אדל, ביונסה, ליידי גאגא, ויטני ומריה. טיילור, בריטני, מיילי, אריתה ואריאנה נמצאות בבוסתן התפוחים. במטעים אחרים יש לי את סיה, דיון, שר וקייטי. הכוורת שהותקפה היא של סלין.

צד אחד של הגדר החשמלית נפרץ ונרמס. תומכות העץ של הכוורת פזורות על פני האדמה המושלגת. חתיכות של קלקר נקרעו לחתיכות. אני מועדת על חתיכה של חלת דבש הנושאת את טביעת הכפה של דוב.

אני מצמצמת את עיני לעבר הקו הכהה שהשדה הופך בו ליער, אבל הדוב כבר נעלם. הדבורים היו הורגות את עצמן, פשוטו כמשמעו, כדי להיפטר מן התוקף — עוקצות אותו עד שהיה מדשדש הלאה משם.

זו לא הפעם ראשונה שדוב תוקף את אחת הכוורות שלי, אבל זה מעולם לא קרה בשלב מאוחר כל כך של עונת גידול הדבורים.

אני צועדת לעבר השיחים בקצה השדה בניסיון למצוא דבורים שאולי עדיין לא קפאו. דבוקה קטנה גועשת ומטפטפת, כהה כדבש, על המסעף החשוף של עץ אדר. אני לא יכולה לראות את סלין, אבל אם הדבורים נמלטו לשם, יש סיכוי שהיא איתן.

לפעמים, באביב, דבורים מתקבצות לנחיל. אפשר למצוא אותן כך בשלב החניה הארעית — האתר הזמני שלהן לפני שהן מתעופפות משם אל המקום שהן מחליטות להפוך לביתן החדש.

כשדבורים מתקבצות לנחיל באביב, זה אומר שנגמר להן המקום בכוורות.

כשדבורים מתקבצות לנחיל באביב, הן מלאות בדבש, מאושרות ורגועות.

כשדבורים מתקבצות לנחיל באביב, ניתן לעתים קרובות לצוד אותן שנית ולאחסנן בארגז חדש, עם מקום מרווח לתאי גידול ואבקה ודבש.

אבל זה אינו נחיל. הדבורים האלו כועסות והדבורים האלו מיואשות.

"הישארו," אני מתחננת וחוזרת בריצה לבית החווה מהר ככל שרגלי נושאות אותי.

אני עושה את הדרך שלוש פעמים הלוך ושוב, בכל פעם כשמונה־מאות מטר דרך השדות, ומחליקה על פתיתי הקרח. אני צריכה לגרור בסיס עץ חדש מכוורת ריקה של מושבה שגידולה לא עלה יפה בשנה שעברה ולנסות להסיט את הדבורים לתוכה. אני חייבת לקחת את ערכת הדבורים שלי מהמרתף, שם אחסנתי אותה לימות החורף — את המעשנת ואת כלי הכוורת, חוט תיל ומברשת דבורים, את הכובע שלי, את המסווה והכפפות. כשאני מסיימת זיעה ניגרת ממני, ידי רועדות ואצבעותי נוקשות מקור. אני מרימה בגמלוניות את חלות הדבש האחדות שניתן להציל ממתקפת הדוב ומכניסה אותן לארגז הרבייה. בעזרת חוט התיל אני מהדקת את חלות הדבש השבורות למסגרות, בתקווה שהדבורים יימשכו חזרה לסביבה מוכרת. כשהארגז החדש מותקן, אני הולכת לעבר עץ האדר. האור קלוש מאוד עכשיו, כי שעת בין הערביים יורדת מוקדם. יותר משאני מבחינה במתאר התפתלויותיהן, אני רואה את תנועת הדבורים. אילו אשר היה כאן, הוא היה יכול להחזיק עבורי את ארגז הרבייה ממש מתחת לענף בעודי גורפת את הדבורים לתוכו, אבל אני לבד. אחרי מספר ניסיונות, אני מצליחה להדליק תלתל של קליפת לִבנה כדי להצית את המעשנת שלי. רוח קלה מקשה על המלאכה. לבסוף גץ אדום ניצת, ואני שומטת אותו לתוך סיר המתכת הקטן, על חופן שבבי עץ. עשן מיתמר מהצוואר הצר כשאני לוחצת על המפוח כמה פעמים. אני משחררת כמה נשיפות ליד הדבורים. זה מקהה את חושיהן ומוציא את העוקץ מתוקפנותן.

אני חובשת את כובעי, מתקינה את המסווה ומרימה את מסור היד שהשתמשתי בו לענפים ירוקי העד. הענף גבוה בכחמישה־עשר סנטימטרים מכדי שאוכל להגיע אליו. אני פולטת קללה, סוחבת את בסיס העץ השבור של המסגרת הישנה למרגלות העץ ומנסה בזהירות לייצב את עצמי על מה שנותר ממנו. הסיכויים שאצליח לנסר את הענף שווים פחות או יותר לסיכויים שאשבור קרסול. אני כמעט פורצת בבכי של הקלה כשהענף משתחרר, ואני נושאת אותו לאט ובזהירות לכוורת החדשה. אני מנערת את הענף בחוזקה וצופה בדבורים הניגרות לתוך הארגז. אני חוזרת על הפעולה ומפללת שהמלכה תימנה עמן.

אילו מזג האוויר היה חם יותר, הייתי יודעת בוודאות. דבורים אחדות היו נאספות על לוח הנחיתה, עם הישבנים מופנים החוצה, מנפנפות בכנפיהן או מפיצות פרומונים עבור דבורים תועות המחפשות את דרכן הביתה. זהו סימן לכך שיש מלכה בכוורת. אבל קר מדי ולכן אני שולפת מהארגז חלה אחר חלה וסוקרת את הדבורים הקדחתניות. סלין, תודה לאל, היא מלכה מסומנת — אני מבחינה בנקודה הצבועה בירוק על גבה הארוך והצר, תופסת אותה בכנפיה ומכניסה אותה לכלובית המשלוח, אביזר פלסטיק קטן שנראה כמו אחת מאותן סיכות פרפר לשיער. הכלובית תשמור על בטיחותה במשך כמה ימים עד שכולן יתרגלו לביתן החדש. אבל היא גם תבטיח שהמושבה לא תברח. לעתים, דבורים פשוט קמות ועוזבות עם מלכתן אם הן אינן מרוצות מסביבתן. אם המלכה כלואה, הן לא יעזבו בלעדיה.

שחררתי משב עשן מעל החלק העליון של הארגז, בתקווה להרגיע את הדבורים. אני מנסה לדחוק את הכלובית בין חלות הדבש, אך אצבעותי נוּקשות מקור ומחליקות שוב ושוב. כשידי פוגעת בקצה תיבת העץ, אחת הדבורים הפועלות נועצת בי את עוקצה.

"בת זונה," אני משתנקת ונסוגה מהכוורת. נחיל דבורים עוקב אחרי, מגורה מריח התקיפה. אני קופצת את אגרופי ודמעות נקוות בעיני.

אני קורעת מעלי את הכובע ואת המסווה ומליטה את פני בידי. גם אם אנקוט באמצעי הזהירות הטובים ביותר לגבי המלכה הזאת, אאכיל את הדבורים בסירופ סוכר ואבודד את ארגז הרבייה החדש שלהן, אתפלל בכל לבי ומאודי — למושבה הזו אין סיכוי לשרוד את החורף. פשוט לא יהיה לה מספיק זמן ליצור את מאגרי הדבש שהדוב שדד.

ובכל זאת, אני לא יכולה להרים ידיים סתם כך.

אז אני מתקינה בעדינות את הכיסוי הטלסקופי על הארגז ומרימה את ערכת הדבורים שלי בידי הטובה. ביד השנייה אני מהדקת כדור שלג על העוקץ, כטיפול. אני מדשדשת חזרה לבית החווה. מחר אפנק אותן, אתן להן מזון נוסף דרך המאכילה העליונה ואעטוף את הארגז החדש, אבל זה טיפול לחולה סופני. יש מסלולים שאין בכוחך לשנות, כל כמה שלא תנסי.

בשובי הביתה, אני שקועה כל כך בקירור כף היד הפועמת בקרח שאני לא שמה לב שזמן ארוחת הערב חלף מזמן, ואשר איננו בבית.

בפעם הראשונה שזה קרה, זה היה בגלל סיסמה.

רק נרשמתי לפייסבוק, בעיקר כדי לראות תמונות של אחי ג'ורדן ושל אשתו סלינה. בריידן ואני חיינו בבית אבן בשדרות מסצ'וסטס בזמן שהוא התמחה בניתוחי לב בבית החולים מס ג'נרל. רוב הרהיטים שלנו נקנו במכירות חצר בפרוורים שהיינו נוסעים אליהם בסופי השבוע. את אחת הרכישות המוצלחות ביותר עשינו אצל גברת זקנה שעמדה לעבור לדיור מוגן. היא מכרה שולחן כתיבה עתיק עם תריס מתגלגל בעל רגלי טפרים (אני אמרתי שהן של גריפון ואילו בריידן אמר שהן של נשר). הרהיט היה ללא ספק פריט עתיק, אבל מישהו הסיר ממנו את הגימורים המקוריים, כך שהוא לא היה שווה הרבה, ויכולנו להרשות אותו לעצמנו. רק לאחר שובנו הביתה שמנו לב שיש לו תא חבוי — לוחית דקיקה וצרה בין מגירות העץ שנועדה להיות דקורטיבית, אבל כשמשכו אותה החוצה נגלה תא שאפשר היה להסתיר בו מסמכים וניירות. הוקסמתי, כמובן, וקיוויתי למצוא שם קוד לכספת ישנה מלאה במטילי זהב או מכתב אהבה לוהט, אך מה שמצאנו היה בסך הכול מהדק נייר. פחות או יותר שכחתי מקיומו עד שהייתי צריכה לבחור סיסמה לפייסבוק ולמצוא מקום לאחסן אותה כדי שתהיה זמינה ברגע הבלתי נמנע שבו אשכח את הסיסמה שבחרתי. היש מקום מתאים יותר מאשר התא הסודי?

מלכתחילה קנינו את השולחן העתיק כדי שבריידן יוכל לשבת לידו וללמוד, אבל כשהתחוור לנו שהמחשב הנייד שלו גדול מכדי להניחו עליו, הוא הפך לפריט קישוטי שהוצב למרגלות המדרגות. הנחנו עליו את מפתחות המכוניות, את התיק שלי ומדי פעם עציץ שעדיין לא חיסלתי. מה רבה היתה הפתעתי, כשבאחד הערבים ראיתי את בריידן יושב ליד השולחן ומתעסק עם התא הסודי.

"מה אתה עושה?" שאלתי.

הוא הכניס את ידו פנימה ובתנועת ניצחון שלף פיסת נייר.

"בודק איזה סודות את מסתירה ממני," הוא אמר.

זה היה מגוחך כל כך שפרצתי בצחוק. "אני ספר פתוח," אמרתי לו, אבל הוצאתי את הנייר מידו.

הוא הרים את גבותיו. "מה כתוב שם?"

"הסיסמה שלי לפייסבוק."

"אז מה?"

"אז," אמרתי, "היא שלי."

בריידן קימט את מצחו. "אם לא היה מה להסתיר, היית מראה לי אותה."

"מה אתה חושב שאני עושה בפייסבוק?" אמרתי בהשתאות.

"תגידי לי את," בריידן ענה.

גלגלתי את עיני. אך קודם שהיה סיפק בידי לומר משהו, ידו נשלחה קדימה לחטוף את הנייר. PEPPER70. זה מה שהיה כתוב בפתק. שמו של הכלב הראשון שלי ושנת הלידה שלי. נטול השראה בעליל. משהו שהוא היה יכול להבין בעצמו. אבל העיקרון של כל הוויכוח המטופש הזה עשה את שלו ואני משכתי את הנייר לפני שהוא הספיק לחטוף אותו.

או אז הכול השתנה — הנימה, האווירה. האוויר דמם בינינו ואישוניו של בריידן התרחבו. הוא רכן קדימה, מכה כנחש, ותפס את מרפקי.

אינסטינקטיבית נסוגותי לאחור וטסתי במעלה המדרגות. רעם, צעדיו הרודפים אחרי. השם שלי מתעוות על שפתיו. זה היה מגוחך. זה היה טיפשי. זה היה משחק. אבל לא הרגשתי שזה משחק, לא אם לשפוט לפי הלמות לבי המטורפת.

ברגע שהגעתי לחדר השינה שלנו, טרקתי את הדלת. השענתי את מצחי עליה וניסיתי להסדיר את נשימתי.

בריידן פרץ את הדלת בכתפו חזק כל כך שהמסגרת התבקעה.

לא הבנתי מה קורה עד שהכול התערפל וחשתי פטיש הולם בין עיני. נגעתי באפי עם אצבעותי והן היו מוכתמות בדם.

"אלוהים אדירים," בריידן מלמל. "אלוהים אדירים, אוליביה. למען השם." הוא נעלם לרגע ואחר כך הניח מגבת נייר על פני, הוביל אותי למיטה, ליטף את שערי.

"אני חושבת שהוא נשבר," אמרתי בקול חנוק.

"תני לי לראות," דרש. הוא קילף בעדינות את הבד המגואל בדם ובידי מנתח עדינות נגע ברכס הגבה ובעצם מתחת לעין. "אני לא חושב," אמר בקול רפה.

בריידן ניקה אותי כאילו הייתי עשויה מזכוכית ואחר כך הביא לי שקית קרח. בינתיים, הכאב הדוקר כבר נעלם. הייתי כאובה והאף שלי היה סתום. "האצבעות שלי קרות מדי," אמרתי ושמטתי את הקרח, והוא הרים אותו ולחץ בעדינות אלי. קלטתי שידיו רועדות ושהוא לא מסוגל להישיר אלי את מבטו.

לראות אותו מזועזע כל כך כאב לי אפילו יותר מן הפציעה שלי.

אז הנחתי את ידי על ידו וניסיתי לנחם אותו. "לא הייתי צריכה לעמוד קרוב כל כך לדלת," מלמלתי.

לבסוף, בריידן הביט בי והניד לאט בראשו. "לא. לא היית צריכה."

***

שלחתי כחצי תריסר הודעות לאשר, והוא לא ענה לי. כל אחת קצת יותר כעוסה מקודמתה. בתור מישהו שאין לו בעיה לעצור את החיים שלו כדי לשלוח מסר לחברתו או לדירק, לאשר יש כישורי תקשורת סלקטיביים בהתאם לרצונו. ככל הנראה הוא הוזמן לארוחת ערב אצל מישהו ולא טרח ליידע אותי.

החלטתי שכעונש, אדרוש ממנו לנקות את הצמחים ירוקי העד הפזורים עדיין במרפסת, כי ידי העקוצה כואבת מכדי שאסיים את שזירת הזר.

על שולחן המטבח מונחת חבילת עיתונים קטנה שאני פותחת בזהירות. היא הונחה בטעות בקופסת חפצי הנוי, אבל היא שייכת לקופסת הקישוטים של עץ חג המולד. זהו הקישוט החביב עלי ביותר — נורת זכוכית מנופחת ביד במערבולת של צבעי כחול ולבן, עם תלתל זכוכית נוטף קפוא בחלקה העליון שדרכו הושחל חוט תיל לתלייה. אשר הכין אותה עבורי בגיל שש, לאחר שעזבנו את בריידן מאחורינו בבוסטון, ואני התגרשתי. באותו סתיו היה לי דוכן ביריד מחוזי שמכרתי בו דבש ומוצרי שעוות דבורים, ואומנית ניפוח זכוכית התיידדה עם אשר והזמינה אותו לצפות בעבודתה בסטודיו שלה. ללא ידיעתי, היא עזרה לו ליצור קישוט עבורי כמתנה. אהבתי את הנורה, אבל מה שהפך אותה לקסומה באמת זו העובדה שהיא הפכה לקפסולת זמן. נשימת ילדותו של אשר היתה קפואה בכדור העדין הזה. ולא משנה בן כמה הוא יהיה או כמה יגדל, היא תמיד תישאר איתי.

ואז הטלפון שלי צלצל.

אשר. אם הוא לא שולח הודעה, הוא יודע שהוא בצרות.

"אני מקווה שיש לך תירוץ טוב," אני מתחילה, אבל הוא קוטע אותי.

"אמא, אני צריך אותך," אשר אומר. "אני בתחנת המשטרה."

מילים מטפסות במעלה גרוני. "מה? אתה בסדר?"

"אני... אני... לא."

אני משפילה את עיני אל הקישוט שבידי, אל פיסת העבר הזו.

"אמא," אשר אומר וקולו נשבר. "אני חושב שלילי מתה."