דבש פרא

באותו קיץ פלשו לפונדק דבורים. איש לא ידע מהיכן באו או היכן גרו, אבל נראה שהן נמצאו בכל מקום. ומעל לכול, בתוך הבית. הן הגיעו בהמוניהן וזחלו לאורך הרצפה ורגלי השולחן, נפלו לתוך המיץ ונתקעו על בקבוקי הליקר הדביקים בבר. כמה מהן שכבו מתות על אדני החלונות, אחרות זחלו בפתחי הניקוז בחדר הרחצה.

בתחילת הקיץ כולם הניחו שהם מתמודדים עם צרעות. בארוחת הבוקר החליפו האנשים עצות איך להיפטר מהן. לשים מעט חומץ על הצוואר! להימנע מבגדים בצבעים עזים! לא ללכת יחפים! אחת הנשים, גברת סֶדֶרגרֶן, שהיתה אורחת קבועה מדי שנה, אמרה שצריך לפזר פלפל לבן בערוגות הפרחים. אישה אחרת הצהירה שהדבר היחיד שיעיל נגד עקיצות של צרעה הוא הידוק בצל שזה עתה נחתך לאזור הפגוע. אותה אישה שכבה על כיסא נוח עם חצי בצל מחובר בגומייה לכף רגלה.

ביולי בישר לוורוניקה פרופסור מאופּק מלוּנְד, שלמעשה אלה דבורים שגורמות לכל הצרות. אמה, שניהלה את הפונדק, הוצפה בשאלות מצד האורחים. כל הפונדק היה מעורב בתעלומה. איך ייתכן שנחיל שלם של דבורים מופיע פתאום משום מקום? האם הן ברחו מדבוראי? ואם כן, אז ממי? או שמא יש להם פה עסק עם דבורי בר? התברר שהן יכלו לחפור בורות באדמה או להשתכן בקנים נטושים של עכברי שדה. אבל למה, מכל המקומות, הן התיישבו דווקא בפונדק? הדעות היו חלוקות.

סִינגְנֶה, הטבחית, סידרה במרפסת בקבוקי מיץ על השולחנות כדי שימשכו אליהם את החרקים הארורים. רוב האורחים נמלטו אל מתחת לשמשיות בגן, שיחקו קרוקט או נמנמו בערסל בשעות החמות ביותר של היום. אחרים הלכו לחוף הים. זה היה באוגוסט, והמים כבר הספיקו להתחמם ליותר מעשרים מעלות. אנשים דיברו על גל חום.

בת דודה מבוגרת יותר של ורוניקה, פְרַנסִי, הגיעה כדי לעזור בפונדק בשבועות האחרונים של הקיץ, אחרי שביטלה אירוסים לבחור בשם רוי, אבל בפועל היתה עצלנית מכדי לסייע במשהו. היא בילתה רוב הזמן בשכיבה עצלה בערסל בחלקת הדשא הקטנה מאחורי הכניסה למטבח, והעמידה פנים שהיא עומדת לקום בעוד רגע בכל פעם שמישהו עבר לידה. תלוליות של מגזינים נחו מתחתיה בדשא, ושתיית תה קר היתה העיסוק היחיד שלה. זה היה משהו שהיא התחילה לעשות בקופנהגן, שם התגוררה במשך שנה כשלמדה בבית ספר לקצרנות. למעשה, לא היתה לה שום שאיפה להיות קצרנית: היא רצתה להיות שחקנית. קצרנות יכולה בהחלט להיות פתח למשחק, לדברי פרנסי. אולי היא תקבל עבודה במכירת כרטיסים או במשרד של תיאטרון, ואז יקראו לה למלא את מקומה של אחת השחקניות שתהיה חולה. שחקניות חולות כל הזמן. וכשזה יקרה, היא תוכל להראות לכולם את הכישרון שלה.

פרנסי גרה באחת מיחידות הדיור בשטח הפונדק, שם היתה עסוקה מעל הראש בהתבוננות במראה ובהשוואת עצמה למרילין מונרו. היא הבהירה את שערה במי חמצן, חיממה את מסלסל השיער על הכיריים במטבח, ולצערם של האורחים, השתלטה על חדר הרחצה במסדרון. עבודות הבית היו בתחתית רשימת המטלות שלה. לכן היתה זו ורוניקה שנאלצה רוב הזמן לטאטא את הרצפות, להציע את המיטות ולוודא שיהיו פרחים טריים על כל שידות הלילה.

היא היתה בת שבע־עשרה. גיל שבו החיים אמורים להיות נפלאים ונערה אמורה להיות בשיא פריחתה. נשים מבוגרות יותר בפונדק היו צובטות אותה לפעמים בחיבה בלחייה ואומרות: כבר מצאת לעצמך מחזר נאה? או: כמה נפלא להיות צעירה, כל החיים עוד לפנייך! ורוניקה לא אהבה לשמוע את זה. היא לא החשיבה את עצמה צעירה במיוחד, לא מבפנים. היא לא היתה מישהי שלקחה בקלות מה שרצתה מהחיים, כמו פרנסי. לא מישהי שהיתה משוכנעת שיש לה עתיד מזהיר, או אפילו ציפתה לשמחה בחייה. נראה שנערות אחרות בגילה הניחו שחייהן יתנהלו לפי דפוס שבו הבעל, הבית, הילדים, החגים והשגרה ייערמו באופן טבעי זה על גבי זה בהרמוניה ביתית מאושרת. ורוניקה לא הבינה איך הן יכולות להיות בטוחות כל כך שיקבלו את כל זה. לדוגמה, היא ידעה שפרנסי הניחה שהיא תפגוש בחור חדש ברגע שתצליח לגייס את האנרגיה לצאת מהערסל.

היא פחדה בעיקר מכל מה שעלול לא לקרות. מכל מה שעלול להשתבש. היא הרגישה שהחיים הם מעמסה כבדה עם כל הדרישות שלהם, כל מה שצריך ללמוד, להתמודד איתו, להסתדר איתו, לסבול. היה עליה רק להעיף מבט אחד באורחי הפונדק. חלקם ספגו מכות מהחיים והיו אומללים, בודדים, אחוזי דאגה. היא ידעה שזה כך. לעתים קרובות תפסו אותה נשים וגברים מבוגרים בטרקלין ושפכו את לבם בפניה בחשאי. הם היו אוחזים בידה ונושאים מונולוגים ארוכים על כאבים, מוות ומחלות. בדרך כלל היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לנחם אותם, אף על פי שלא היה לה שום מושג בנוגע לצרות שפקדו אותם. אבל דבר אחד היא ידעה: אנשים מכל הסוגים סבלו מקשיים מכל הסוגים. החזות החיצונית הוליכה שולל לעתים קרובות.

ולמרות שידעה שאי אפשר לצפות להרבה, היא עדיין ציפתה למשהו, בסתר. זו היתה תחושה שהזכירה לה אלבום מלא פרפרים מיובשים, או המתנה מתוחה לשמוע את סופו של סיפור על רוחות רפאים. תקווה למשהו מסתורי, משהו נוסף.

היא פשוט לא ידעה מה.

היא סיימה זה עתה את לימודיה בתיכון. היא מעולם לא היתה מאוהבת באמת, אלא חוותה רק התאהבויות חד־צדדיות כלפי אותם בנים שכל שאר הבנות התאהבו בהם. לפעמים ניסתה לראות באחד מהם מועמד אפשרי, אבל מעולם לא הצליחה לגייס עניין אמיתי. רוב הנערים בגילה שהעזו לגשת אליה, למרות שהיתה גבוהה בראש מרובם, לא עניינו אותה. היא חשה בעיקר מדוכאת מחיזוריהם הרפים. לפעמים המחזרים שלה היו אורחים מבוגרים בפונדק שהפריזו מעט בשתייה. את אלה נאלצה לסלק מעליה בתחבולות מנומסות כדי שיניחו לה לנפשה. היא לא יכלה לומר שום דבר בפניהם, זה יהיה גס רוח. העניין הזה שהיא תמיד צריכה לשבת ולהקשיב לאנשים אחרים! להיות עליזה ונעימה! לפעמים כל כך נמאס לה. האורחים עזבו בלב קל יותר, ואילו היא נשארה בלב כבד.

היא היתה גבוהה מדי. במשך זמן־מה היא היתה רק השנייה בגובהה בכיתתה, עובדה שהיא הזכירה בהכרת טובה בכל פעם שמישהו ציין כמה היא גבוהה, אבל מאז עזבה מרגרטה קילגרֶן הגבוהה ממנה, והיא קיבלה את הכינוי "המגדלור". "תעמדי ישר," אמרה לה אמה בכעס. "את לא תיראי קטנה יותר אם תעמדי כפופה!"

אבל היא לא האמינה לה: היא היתה בטוחה שתיראה קצת יותר נמוכה אם תניח לצווארה לשקוע בין כתפיה. זה היה הגיוני. במשך זמן־מה היא הסתובבה עם ילדה בכיתתה שהיתה נמוכה ושמנה וכונתה "סירת אופנוע". המגדלור וסירת האופנוע היו צמד קומי דֶני פופולרי, והכינויים דבקו בהן במהירות וקשה היה להתנער מהם. במשך זמן־מה היא גדלה כל כך מהר שגבה כאב בלילה, והיא נזקקה לטיפול של כירופרקט שרכש את השכלתו באמריקה. לשריריה לא היה מספיק זמן להתפתח סביב השלד, הסביר. עצמותיה צמחו מהר מדי.

באמצע היום היא היתה פורשת לפעמים לטרקלין של הפונדק. היו שם אור עמום ונעים וכיסאות שחוקים מאוד, שולחן ברידג' מכוסה לבד ירוק וכוננית עם אוסף ספרים שאורחים השאירו מאחור. היה גם שולחן כתיבה ובו נייר מכתבים, מעטפות ועטים לכל מי שרצה לכתוב מכתב. האורחים הקבועים נהגו לקבל את הדואר שלהם ישירות לפונדק. לפעמים אורח מנמנם נחר שם אל הטפט, או שנערך משחק קלפים סביב השולחן העגול מעץ ג'קרנדה. קנסטה. שיקגו. ג'ין רמי.

עד לא מזמן היו האורחים שולפים את ארנקיהם ושמים מטבע בידה ברגע שנכנסה לחדר. מטבע לילדים. כדי לקנות משהו טעים, אולי גלידה בקיוסק של אנג'ל. זה היה פשוט נהוג. לרבים מהאורחים הקבועים, לפחות מהנשים, היו שמות שהסתיימו באות י'. הני. אלסי. אווי. אלווי. לילי. דאגני. אולי זו היתה דרכן של אמהותיהן להוסיף זוהר ולרכך קצת את הקצוות של השמות הכפריים המסורתיים שלהן, גם אם הנשים עצמן היו לרוב מוצקות למדי. רבות מהן הביאו איתן פרויקטים של מלאכת יד בתיקים מיוחדים מאריג קרֶטוֹן, עם ידיות במבוק. תחרת בריסל. מסרגות עם גרביים סרוגים למחצה. בגדי ילדים לאחיינית או לאחיין, סרוגים בנוקשות כתזכורת לארעיות הנוקשה של החיים. אפודות שהזכירו שריון שרשראות. סוודרים שנראו כמו חליפות שריון קטנות. לתוך פריטי הלבוש של הילדים נסרגה אזהרה סמויה. "החיים לא פשוטים כמו שנדמה לכם! אתם צריכים להיות מוגנים!" הנשים הקפידו על כל פרט. חלקן נדרשו לכל הקיץ כדי להשלים את תפירת המכפלות לציפיות של כריות. אחרות רקמו ראשי תיבות על מגבות וסדינים שהביאו איתן. היא אהבה את האורחות הקבועות האלה, את המעשיוּת ואת הציניות שלהן. כמה מהן היו אלמנות, כמו אמה. אחרות מעולם לא נישאו.

אבל עכשיו היא היתה לגמרי לבדה בטרקלין. שעון המטוטלת תקתק בקול רם על הקיר. על השולחן נחה חפיסת קלפים שחוקים בתוך קופסת עץ לצד ערימת מגזינים. היא נהגה לקחת איתה כמה מגזינים לחדרה בערבים ולעיין בתמונות מהקרנות בכורה של סרטים שונים. היו שם תצלומי צבע של מלון בהשראת אמריקה בשם "אריזונה". צללית של הריביירה הצרפתית. שחקנית מפורסמת במכנסיים קצרים וחולצה פרחונית ששערה אסוף ברפיון על ראשה. היו הרבה דברים מעוררי התפעלות. בחלקו האחורי של המגזין היה הטור "פינה פרטית", שבו אנשים ביקשו לקבל עצות לגבי עניינים שבלב. היו שאלות כמו: האם אני יכולה להמשיך לענוד את הטבעות שלי למרות שהתאלמנתי? או: מתי הולם להתחיל במשהו חדש לאחר ביטול אירוסים?

"אתם צריכים לתת זה לזה מרחב! ואז אהבתכם תחזיק מעמד זמן רב יותר," היתה אווה, בעלת הטור, עונה, למשל.

אנשים עסקו רבות במערכות יחסים ובמחזרים. היא מצדה מעולם לא היתה קרובה לזה אפילו. לא היה לה על מה להתלונן. לא היה לה מה לשאול. ושום דבר להתאבל עליו. זה לא היה הוגן שאחרות, שהיו מכוערות ממנה בהרבה, ובוודאי גבוהות ממנה, בכל זאת זכו שיאהבו אותן. מה היא לא היתה מוכנה לעשות כדי שתזכה להרגיש אהבה אמיתית? לחוות רק חוויה אמיתית אחת, לא משנה באיזה מחיר.

אלה היו המחשבות שעברו בראשה.