דגו

בגיל 16, עמד דוד תשובה מאחורי מעבר קצר של ברוך לאקדמיה של נאנט הצרפתית. "נשלחתי למבחנים בניס ובדרך עברתי בנאנט והתקבלתי״, משחזר דגו. נאנט היתה ועודנה אחת האקדמיות הטובות בעולם. במדיה הירוקים-צהובים גדלו שחקני-על כמו דידייה דשאן, קלוד מקללה, מרסל דסאיי, ג'רמי טוללאן, פטריס לוקו וריילונד פדרוס. אימפריית של גידול שחקנים, אבל לא המקום עבור דגו. "סדר היום היה קפדני: ארוחת בוקר, שעה-שעתיים של לימודים, אימון, לימוד השפה״, הוא נזכר. ״באקדמיה מרגילים אותך ומפתחים לך את הגוף, המחשבה והמנטליות. עוטפים אותך בכל מה שצריך כדי שתהיה שחקן. ״היה איתי שם דג'מבה דג'מבה שהגיע למנצ'סטר יונייטד – וגם להפועל תל אביב. הוא הגיע מקמרון והיה לו קל יותר משום שהוא דיבר צרפתית. הוא היה מהבודדים שהתחברתי אליהם, ואפילו היינו ביחד במלונית לפני שנכנסו לאקדמיה, ישנו אחד ליד השני. הוא דיבר איתי באנגלית והיה בינינו חיבור, משום ששנינו אפריקאים. ״על המגרש שם הייתי שחקן קטן, אבל לאף אחד לא היה כישרון כמו שלי. הראיתי את זה במשחקים ובטורנירים, הייתי טוב, אבל אז הייתי חוזר לאקדמיה ומדבר עם ההורים בטלפון ומרגיש שנורא קשה לי לבד. היית חזק ולא בכיתי, אבל הבדידות הכבידה עליי. ״הם דיברו בשפה שלא הבנתי ולא התחברתי כמעט לאף אחד. היה לי נורא קשה, ביקשתי לצרף אליי עוד שחקן ישראלי שיעזור לי להתאקלם, אבל הם סירבו. בסופי שבוע כמעט כולם היו עוזבים ואני נשארתי לבדי באקדמיה. בדיעבד, אני מאמין שאם היה עוד שחקן ישראלי לצדי, יכולתי לשרוד. אבל אז לא היה פייסבוק או טלפונים, והיכולת שלי לשמור על קשר היתה מוגבלת. ״הייתי לבד, בדיכאון, ואמרתי לעצמי שרק ייתנו לי לחזור לישראל. לא הרגשתי שייך, לא הרגשתי מחובק. לא הרגשתי חלק ממשהו. עם הצרפתית מסביב, הרגשתי כמו אילם. באקדמיה ניסו לשכנע אותי להישאר אבל בסופו של דבר החלטתי לחזור אחרי כחצי שנה. בדיעבד, אפשר להבין למה הם כל כך מקצוענים – הכל קר, עוטפים אותך מכל זווית, בונים אותך, משקיעים בבריאות ובהתפתחות, אבל רגש אין, וגם לא חיבוק״. ייתכן שהיה זה צעד נבון מבחינתו, לעזוב. קחו למשל את המאמן עומר פרץ, לשעבר כדורגלן בליגת העל ובנו של כדורגלן העבר ויקי פרץ ז"ל, שהיה באקדמיה בשטרסבורג וסבל מגעגועים לביתו. אם זה לא מספיק, בשנתו הראשונה לא שיחק מכיוון שלא קיבל שחרור בינלאומי מקבוצתו בישראל, הפועל תל אביב. הגעגועים והמחסור במשחק, כשבמקביל הוריו לוחצים עליו להישאר, הובילו אותו למקום רע מאוד בחייו. "הייתי קפטן של נבחרת הנוער וחזרתי לטורניר החורף עם עודף משקל כי לא שיחקתי ולא כל כך הייתי מודע לעצמי״, מספר פרץ. ״כולם ציפו שאתן הצגה בגלל שאני באקדמיה של שטרסבורג ופשוט לא שיחקתי טוב. המאמן זאביק זלצר אמר לי שאני חייב להוריד במשקל כי לא יזמינו אותי לטורנירים הבאים, ואחרי זה התחילה אצלי בולמיה. הייתי אוכל ומקיא כדי לא להשמין". מעבר לזמן, יש לפרץ מה להגיד על ההורים – אביו נפטר בזמן כתיבת שורות אלה. "כשילד בן 16־17 מתקשר אליכם פעמיים בשבוע מטלפון ציבורי ואומר שהוא רוצה לחזור ואתם מונעים את זה ממנו וגורמים לו לרגשות אשם״, הוא אומר ועוצר את עצמו, ואז ממשיך: ״צריך לזהות מצוקה של אדם. כדורגל זה טוב ויפה, אבל יש חיים מחוץ לכדורגל. צריך לקחת דברים בפרופורציה. "קריירה של כדורגלן היא מסלול מאוד קשה ותובעני שיכול להשאיר צלקות נפשיות. ככדורגלן, אני יודע שהחוויה בשטרסבורג השפיעה על מסלול הקריירה שלי. כשהייתי טוב, הכל היה זורם והיה לי כיף. כשהיו קצת קשיים, התקשיתי להתמודד איתם. רק כשנולדו לי ילדים, המחשבות הטורדניות נעלמו. הדברים האלה, שהציקו לי בקריירה, נראו לי שטותיים. השתחררתי. אולי לא הצלחתי בקריירה כמו שחלמתי, אבל הייתי שלם עם עצמי והבנתי שזה שאני לא יכול להגשים את החלומות שהם חלק מההתבגרות. אני עדיין אוהב את המשחק, איך אפשר שלא. זה החיים שלי". דגו אולי היה מצליח יותר בנאנט אבל הבדידות שם ושני הבתים החמים שחיכו לו בישראל, השכיחו ממנו את החוויה הקצרה בצרפת. הוא חזר להצטיין בקבוצת הנוער של עירוני אשדוד ואז הועלה לבוגרים בגיל שבו רוב השחקנים אפילו לא מדמיינים שהם יכולים לשחק. ״חזרתי לגור בבית של תשובה", אומר דגו. "ובגיל 16 וחצי ערכתי הופעת בכורה בבוגרים״.