מבוא
שישה מיליון יהודים, גברים נשים וטף, חוסלו על ידי הגרמנים במלחמת העולם השניה - נשלחו לתאי הגזים, נורו והורעבו למוות. חסרי נשק, כאשר איש לא קם להגן עליהם, הובלו כצאן לטבח למוות. התנגדות נגד האיינזצגרופן, יחידות הרצח המיוחדות של הס.ס, הצבא הגרמני, ומשתפי הפעולה שלהם הרבים בין עמי אירופה הכבושה, היתה על פי רוב בלתי אפשרית. אך במקרים מעטים זה בכל זאת נהיה אפשרי. כלוחמים פרטיזנים ביערות ובביצות ברוסיה הלבנה, בפולין, ובאוקראינה לוחמים יהודים ערכו מארבים ליחידות גרמניות וחיבלו במתקנים של הצבא הגרמני. בגטו וארשה היה מרד, ההתקוממות הראשונה נגד הגרמנים בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני.
להתנגדות המאורגנת בתוך הגטו היתה דרושה תמיכת תושבי הגטו. כל עוד שרובם חיו בתקווה שהם ומשפחותיהם יוכלו אולי לשרוד עד תום המלחמה, וחששו שהסימן הקטן ביותר של התנגדות לגרמנים יגרום לתגובה גרמנית שתביא לחיסול כל אלה שעדיין הצליחו לשרוד, המרד בגטו, מרד למען ובשם היהודים בגטו, לא היה אפשרי. בגטו וארשה, לאחר ש־270,000 יהודים כבר הובלו לתאי הגז בטרבלינקה בקיץ ובסתיו 1942, כבר היה ברור לאלה שנותרו בגטו שכוונת הגרמנים לחסל את כולם. עכשיו בשטח שנותר ממה שפעם היה הגטו שבו חייו בזמנו למעלה מ־400,000 יהודים, הגיעה שעת המרד.
המרד הפך לחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, ובמהלך השנים הפך לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי של בני אדם בעולם כולו. ואף על פי כן, הסיפור המלא של קורות עשרת הימים של הקרב נגד הכוחות הגרמניים, בין 19 ל־28 באפריל 1943, איננו מוכר לכול. מי היו הלוחמים היהודים שהעזו להתנגד לכוחם ולחימושם האדיר של חיילי הס.ס ועוזריהם האוקראינים, תחת פיקודו של גנרל הס.ס יורגן שטרופ? מי פיקד על המורדים בקרב? הגִרסה המקובלת בדרך כלל למאורעות אלה רחוקה מלספר את הסיפור במלואו.
המרד בגטו וארשה היה קרב של בודדים ומבודדים. הלוחמים היו מנותקים מן העולם, והמרד כמעט שלא זכה לתשומת לב בבירותיהן של בעלות הברית. במהלך הקרב הנואש ברחובות גטו וארשה לא הוצע ללוחמים סיוע, והם אף לא זכו למילות עידוד. מבחינתם של רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין, הם לא היו קיימים. רק שנים לאחר מכן החל העולם להעריך את גבורתם של הלוחמים היהודים בגטו וארשה, אשר במצב של נחיתות, גם במספרם וגם בנִשקם, היו הראשונים באירופה הכבושה בידי היטלר להתקומם נגד הכובש הנאצי.
מרד גטו וארשה, אירוע חשוב ביותר בהיסטוריה של העם היהודי ואחד החשובים בתולדות מלחמת העולם השנייה, הונצח בספרים ובמאמרים רבים, במוזיאונים להנצחת השואה, בעצרות זיכרון שנתיות, במצבות, באנדרטאות ובשמות רחובות, בישראל ובווארשה.
מטרת ספר זה היא לספר את סיפור מרד גטו וארשה כפי שהיה במציאות. זהו סיפור של תעוזה ואומץ והקרבה, שצריך להכירו ולדעתו בצורה המדויקת ביותר שבה יכולים אנו להכירו אחרי כל כך הרבה שנים. יש לספר את הסיפור הזה מתוך כבוד והערכה ללוחמים שהתקוממו נגד הניסיון הגרמני לחסל את מה שנותר מגטו וארשה, ונלחמו עד רגעיהם האחרונים למען כבודו של העם היהודי, כמו גם מתוך רצון להגיע לאמת ההיסטורית.
האמת על מרד גטו וארשה מתחילה בעובדת קיומם של שני ארגוני התנגדות, אשר לא התאחדו חרף הקרב הנואש שבפניו ניצבו. שורשי היריבוּת בין שני ארגונים אלה - הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', והארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאבל פרנקל - היו נטועים במחלוקות האידיאולוגיות אשר הפכו לבלתי רלוונטיות לחלוטין בגטו. למרות זאת, מחלוקות אידיאולוגיות אלה, אשר מנעו משני הארגונים להתאחד אפילו לאחר ש־270,000 יהודים מגטו וארשה כבר נשלחו לתאי הגזים בטרבלינקה, המשיכו להשפיע על הַסִּיפֵּר (נראטיב) של המרד, כפי שסופר על ידי כמה מן השורדים. חברי אי"ל שנותרו בחיים שימרו בזיכרונותיהם את ניסיונם האישי, וכמעט מחו לחלוטין את עצם קיומו של אצ"י בגטו. הנהגות הארגונים הפוליטיים שלהם השתייכו השורדים היו נחושות להשיג את האשראי והתהילה לגבורת חבריהם, ולא היה להן כל עניין להסב את תשומת הלב לחלק שמילאו במרד חברי ארגונים יריבים. באשר לארגון הצבאי היהודי, כל מפקדיו הבכירים נפלו בקרב מול הגרמנים. למעשה, איש לא נותר אחר המלחמה לספר את סיפורם. ואף על פי כן, העובדות היו בנמצא - ורק צריך היה לבחון ולחקור אותן.
התיאור המפורט ביותר של הלחימה בגטו ניתן על ידי גנרל הס.ס והמשטרה יורגן שטרופ, האיש שהופקד על ידי ראש הס.ס, היינריך הימלר, לחסל את מה שנותר מגטו וארשה לאחר הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ ובסתיו 1942. מדי יום ביומו, לפעמים פעמיים ביום, שיגר שטרופ דו"חות לממונה עליו, גנרל הס.ס והמשטרה פרידריך־וילהלם קרוגר שהיה בקראקוב, והדו"חות הללו הועברו להימלר. אין שום סיבה לפקפק במהימנותם הכללית של דו"חות אלה, אם כי לעתים הם "קושטו" מתוך רצון להפריז באומץ לִבם של חייליו, ופרטים שנראו לו מביכים בעת הקרבות הופיעו רק בדו"ח הסיכום שלו, שבו נכללת "הכרזת ניצחון" על המרד היהודי. יעדו של שטרופ היה השמדת יהודי וארשה והחרבת הגטו עצמו. בעודו פועל בקנאות להגשמת יעד זה בגטו, הוא הבין כי קיימים בו שני ארגוני התנגדות יהודיים, שאותם הוא אזכר לפעמים בראשי התיבות של שמותיהם בפולנית - ZZW (אצ"י) ו־ZOB (אי"ל) - אך היה "ניטרלי" ביניהם, בנחישותו לעקור כל סימן וזכר להתנגדות בגטו.
שטרופ ראה בדיכוי המרד ובהריסת גטו וארשה לאחר מכן הישג גדול, וזכה לשבחים מצִדו של הימלר. להנצחת הישג זה ריכז שטרופ את דו"חותיו היומיים, המסקרים את התקופה שבין 19 באפריל ל־16 במאי 1943, ואת הדו"ח המסכם שלו מ־16 במאי 1943, באלבום מהודר, יחד עם סדרת תמונות שצילם במהלך הפעולות בתקופה זו. האלבום, שכותרתו היא "Es gibt keinen Juedischen Wohnbezirk in Warschau mehr" (הרובע היהודי בווארשה איננו קיים עוד), הכיל דף ובו רשימת האבדות שנגרמו לכוחותיו במהלך הלחימה, "הנופלים למען הפיהרר והמולדת". עותק אחד של האלבום הוגש להימלר, אחר לקרוגר, ועותק אחד שמר שטרופ לעצמו. אותו עותק מצא את דרכו למשפטי פושעי המלחמה בנירנברג, שם הוצג כראיה, ומאז קיבל פרסום רחב וניתן להשיגו בכמה שפות.1 זהו המקור העיקרי לחומר על מרד גטו וארשה ועל ההתנגדות לכוחות הגרמניים מצד שני ארגוני ההתנגדות היהודיים. בדו"חותיו היומיים לא נקב שטרופ בשמותיהם של ארגוני ההתנגדות שלחמו נגד חייליו, אך ממיקום הקרבות, כפי שציין אותם, ברוב המקרים אין קושי לזהות את הארגון המסוים שהשתתף בכל אחת מן ההתנגשויות בקרבות העיקריים במהלך המרד.
אל הדו"חות היומיים והדו"ח המסכם של שטרופ יש להוסיף עוד חומר שמקורו בשטרופ, המועיל להצלבה, לאימות ולהשלמה של דו"חותיו המקוריים.
שטרופ נעצר בתום המלחמה באירופה על ידי צבא ארצות הברית בגרמניה המערבית. עם היוודע זהותו לשוביו, הוא נדרש לכתוב דו"ח המתאר את פעולותיו בגטו וארשה. דו"ח זה חובר על ידי שטרופ בוויסבאדן ב־1 במאי 1946, כשלוש שנים לאחר המרד. הוא מספק מידע נוסף על המרד בגטו וארשה. שטרופ מתייחס בדו"ח זה להנפת הדגל הציוני והדגל הפולני על ידי הלוחמים היהודים בכיכר מוראנובסקי, שאותה הזכיר לראשונה בדו"ח המסכם שלו מ־16 במאי 1943.2
לאחר שנשפט בדכאו ונדון למוות על כך שהוציא להורג צוותי אוויר אמריקניים שנִשבּו, הוסגר שטרופ לפולין, על פי דרישת ממשלת פולין, כדי לעמוד לדין בווארשה על פשעי מלחמה שבוצעו בגטו וארשה. כתוצאה מכך הצטברו עדויות נוספות של שטרופ על אודות המרד.
בעודו ממתין למשפטו, בבית הסוהר מוקוטוב בווארשה, השיב שטרופ בכתב ל־42 שאלות שהופנו אליו בקשר למרד גטו וארשה. בתשובה לשאלה ביחס לקרב בכיכר מוראנובסקי כתב שטרופ, "כיכר מוראנובסקי (אינני זוכר עוד את השם) היתה מקום שבו התגוננו לוחמי הגטו בעקשנות הגדולה ביותר. הכיכר נשלטה על ידי בניין (בנוי מבטון), שבלט אל תוך הכיכר. אש מתת־מקלעים וממקלעים מנעה את הכניסה לכיכר הזאת. יום לפני שאונטרשטורמפיהרר־ס.ס (סג"מ) דֶמְקֶה, שאותו הכרתי כקצין מאוד מוכשר, נהרג, קיבלתי פקודה לתפוס את הבניין הנ"ל באמצעות יחידת תקיפה. אש חזקה, בסיוע רימונים ובקבוקי מולוטוב, מנעה את הפעולה. רק למחרת הם הצליחו לחדור אל תוך הבניין. המגנים נסוגו לכיוון גג הבניין. בעליית הגג נהרג לאחר מכן אונטרשטורמפיהרר־ס.ס דמקה. בבניין היו חדרים אחדים שחוזקו בקירות בטון. אם זיכרוני אינו מטעני, דומני שהמגנים נמלטו דרך הגגות, למעט כמה שנהרגו."3
לשלושה ניצולים מגטו וארשה ניתנה ההזדמנות לחקור את שטרופ בבית הסוהר, ושאלותיהם ותשובותיו נרשמו.4 השלושה היו מארֶק אדלמן, אשר היה חבר הפיקוד בארגונו של מרדכי אנילביץ', אי"ל, ומפקד כוחות אי"ל באזור בתי המלאכה של יצרני המברשות; רחל אורבך, שעבדה בגטו עם עמנואל רינגלבלום, רושם תולדות גטו וארשה; וסטפאן גראייק, פעיל במפלגה הציונית־סוציאליסטית "פועלי ציון" בגטו. על אחת משאלותיו של אדלמן השיב שטרופ, "ההגנה החזקה ביותר היתה בכיכר מוראנובסקי." כאשר אדלמן התעקש ושאל, "באילו מקומות חוץ מכיכר מוראנובסקי היתה לחימה עזה?" ענה שטרופ, "כיום אינני יכול לומר באותה רמה של דיוק כמו שאני זוכר את כיכר מוראנובסקי. אני זוכר גם את בתי המלאכה של המברשות, אבל אינני יכול לתאר זאת במדויק."
כאשר תשובות אלה מנותחות בהקשר של דו"חותיו היומיים של שטרופ והדו"ח המסכם שלו, שנשלחו מן הגטו במהלך המרד, ברורים ובולטים מרכזיותו של הקרב בכיכר מוראנובסקי, של לוחמי אצ"י בפיקודו של פאבל פרנקל, והתפקיד החשוב שמילא אצ"י במרד.
בעודו בבית הסוהר, ממתין למשפטו, חלקו שטרופ ואסיר גרמני נוסף תא עם פולני, קאז'ימייז' מוצ'ארסקי, שהיה חבר ב־AK, המחתרת הימנית הפולנית, ונעצר על ידי המשטר הקומוניסטי אחרי המלחמה. שטרופ הנעים את זמנם של חבריו לתא בסיפורים על גטו וארשה. אלה פורסמו מאוחר יותר על ידי מוצ'ארסקי בספרו שיחות עם התליין.5 הם עולים בקנה אחד עם הדו"חות המבצעיים שלו, מוסיפים פרטים פה ושם, ומשקפים את רגשותיו האישיים בעת שביצע את פשעיו הזוועתיים נגד היהודים בגטו.
עדותו של שטרופ במשפטו בווארשה מוסיפה עוד חומר למסת הנתונים שכבר קיימת. מכולה עולה באופן ברור התפקיד הבולט במרד שאותו מילא אצ"י, ארגון ההתנגדות בפיקודם של פאבל פרנקל וסגנו לאון רודל. ידוע כי הם ושאר המפקדים הבכירים של אצ"י היו חברי בית"ר, תנועת הנוער הציונית־רביזיוניסטית, שאותה ייסד זאב ז'בוטינסקי.
בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה הטיפו הסוציאליסטים בכל רחבי העולם ל"מלחמת מעמדות" ול"אחוות הפרולטאריון". רבים מהם, לא רק קומוניסטים מושבעים, ראו בברית המועצות את החלוצה והמנהיגה של "מלחמה" זו. גם בארץ ישראל, בשנים שלפני המלחמה, דגלו הציונים־סוציאליסטים, אשר השיגו את מעמד הבכורה ביישוב היהודי בארץ, בקו מחשבה זה. כתוצאה מכך הם ראו בציונים הרביזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, שהאמין בכלכלת השוק וביוזמה חופשית, את אויבי מעמד הפועלים ו"פשיסטים". התנועות הציוניות־סוציאליסטיות בגולה דבקו בקנאות בנתיב שנסלל על ידי ארגוני האם שלהם בארץ ישראל. במהלך שנות המלחמה, הכיבוש הגרמני והסבל בגטו לא החלישו באופן משמעותי את היריבויות בין התנועות הפוליטיות היהודיות, שבמידה רבה היו תוצאת האידיאולוגיה האנכרוניסטית הזאת. במצב הנואש שנוצר בגטו וארשה הצליחו התנועות הציוניות־סוציאליסטיות לשתף פעולה עם התנועות ה"פרולטאריות" האחרות - ה"בונד" הסוציאליסטי האנטי־ציוני והקומוניסטים - בארגון הלוחם אי"ל, אך לא יכלו להביא את עצמן להתאחד עם חברי בית"ר, קבוצה שאותה ראו כפשיסטית.
ראוי לציין כי ארגון ההתנגדות היהודי שהוקם בגטו וילנה בראשית 1942, לאחר מעשי הטבח ההמוניים של יהודי וילנה ביער פונאר, "פארייניגטע פארטיזאנער ארגאניזאציע" (הארגון הפרטיזני המאוחד, בר"ת -FPO ) כלל בשורותיו חברים של בית"ר, של תנועת "השומר הצעיר" הציונית־סוציאליסטית, וקומוניסטים. שם, מנהיגי בית"ר ו"השומר הצעיר" - יוסף גלזמן ואבא קובנר - שהבינו במלואו את גודל הטרגדיה שבפניה ניצבים היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני, החליטו להשליך מאחוריהם את כל יריבויות העבר ולפעול במסגרת משותפת למען התנגדות לגרמנים. זה לא קרה בגטו וארשה.
חילוקי הדעות שמנעו אחדוּת בין אי"ל ואצ"י בגטו וארשה נמזגו אל תוך הנראטיב של המרד, כפי שסופר אחרי המלחמה על ידי חברי אי"ל ששרדו, אשר התעקשו לתבוע לארגונם את מילוי התפקיד העיקרי במרד. נראטיב זה קודם וטופח בישראל, שהשלטון ב־29 השנים הראשונות לקיומה היה בידי מפא"י, מפלגה ציונית־סוציאליסטית.
הנראטיב המקובל בדרך כלל על אודות גטו וארשה מעניק את התפקיד הראשי לאי"ל, ארגון ההתנגדות בפיקודו של מרדכי אנילביץ'. אם בכלל זוכה אצ"י לאזכור, הרי ניתן לו תפקיד שולי בלבד. ספר זה מבהיר כי נראטיב זה סוטה באופן משמעותי מן העובדות שאותן יכולים אנו לשחזר משפע של עדויות וראיות העומדות לרשותנו. הכרה בתפקידו של אצ"י במרד איננה ממעיטה בשום אופן את הלחימה האמיצה והנועזת של לוחמי אי"ל בפיקודו של אנילביץ'.
המקור העיקרי לחומר על אי"ל, ייסודו והתפתחותו, הוא זיכרונותיו המוקלטים רבי הנפח של יצחק צוקרמן, אשר הוצאו לאור לאחר מותו.6 "אנטק" צוקרמן, מנהיג תנועת הנוער הציונית־סוציאליסטית "דרור" בגטו, והרוח החיה בהתארגנותו של אי"ל, היה - כצפוי ממנהיג תנועת נוער - בעל אוריינטציה אידיאולוגית חזקה. הוא ראה במחנה ה"פרולטארי" את השותפים הטבעיים להתארגנות של ארגון התנגדות - התנועות הציוניות־סוציאליסטיות, ואף ה"בונד" הלא־ציוני אך סוציאליסטי והקומוניסטים.7 הרביזיוניסטים בהחלט לא היו בין המועמדים הראשונים שלו. היתה זו האוריינטציה הפוליטית הזאת, אשר הובילה לאי־כלילתם של הרביזיוניסטים באי"ל, ואשר מנעה איחוד בין אי"ל ואצ"י בשלב מאוחר יותר.
צוקרמן נשלח לווארשה ה"ארית" ימים ספורים לפני המרד, כדי ליצור בשם אי"ל מגע עם המחתרת הפולנית, ולא הצליח לשוב אל הגטו עם פרוץ המרד. אף שהוא לא נטל חלק במרד, הוא הפך לדובר העיקרי של מרד גטו וארשה בשנים הבאות, משום שהיה הבכיר בין חברי אי"ל ששרדו. הנראטיב המקובל בדרך כלל של מרד גטו וארשה הוא, ביסודו, הסיפור כפי שצוקרמן סיפְּרוֹ וחזר וסיפרו במהלך השנים.
יחד עם התפקיד העיקרי שמקנה צוקרמן לאי"ל בארגון המרד ובלחימה בגטו, הוא מעניק לאצ"י תפקיד שולי בלבד. בניגוד לעדות הנמצאת בדו"חות המבצעיים של שטרופ, צוקרמן טען כי אצ"י לחם בחלק מרחוב מוראנובסקה במשך יומיים, אך לא יכול היה להחזיק מעמד עוד ולוחמיו עזבו את הגטו ב־20 באפריל.8 הוא גם מתעלם מנוכחותם של לוחמי אצ"י באזורים אחרים של הגטו, על אף שעדויותיהם של לוחמי אצ"י שראו את הדברים במו עיניהם מבהירות כי לוחמי אצ"י היו מעורבים בלחימה בחלקים אחרים של הגטו. הנימה הכללית של צוקרמן בהתייחסותו לאצ"י היא של זלזול.
אף שנוסף לדו"חות של שטרופ, כמה עדי ראייה העידו על מִשכה ועוזה של הלחימה בכיכר מוראנובסקי,9 הם לא השפיעו על הנראטיב המקובל ואף לא על המוצגים המוקדשים למרד גטו וארשה במוזיאון יד ושם בירושלים או במוזיאון השואה בוושינגטון. עדי ראייה שסיפרו על השתתפות לוחמי אצ"י בהתנגדות לגרמנים באזורים אחרים בגטו,10 נתקלו גם הם בהתעלמות דומה. הניסיון מאותה תקופה לצייר את מרד גטו וארשה כהישג של "מעמד הפועלים" שרד עד עצם היום הזה, חרף התמורות הפוליטיות הגדולות שהתחוללו במהלך השנים שחלפו.
צריך וראוי לספר את הסיפור האמיתי של מרד גטו וארשה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.