1
מיכל
"נו כבר!" אני צועקת אל האוויר מכה על ההגה וצופרת, למרות שאני יודעת שזה חסר תועלת לחלוטין. אני עומדת בפקק תנועה בלתי נגמר מרישפון לכיוון תל אביב, ושום דבר לא זז.
אם הכביש היה קצת פנוי יותר הבוקר, הנסיעה מהבית בבית ינאי למשרד באזור התעשייה של הרצליה הייתה אורכת כעשר דקות אך עם התנועה הנוראית במיוחד הבוקר, נראה שאהיה תקועה פה עוד זמן רב. אני מעיפה מבט קצר רוח בשעון של המכונית, מותחת את צווארי קדימה, מאמצת את עיניי, מנסה לראות מעבר לטור המכוניות, למצוא את מקור העיכוב, אך ללא הצלחה.
רק עוד כמה קילומטרים נותרו לי עד שאגיע למחלף הסירה, אבל בקצב הזה, אני מקווה שאאחר רק בחצי שעה. כמו שזה נראה עכשיו - אני מעיפה מבט נוסף בשעוני ונאנחת בתסכול - יהיה לי מזל אם לא יפטרו אותי היום.
דווקא היום, כשאני אמורה להעביר הדרכה לעובדים חדשים במקום אורה, המנהלת שלי, שנסעה לשבוע חופש בצימר בצפון עם בעלה החדש.
דווקא היום שחר התעוררה עם חום גבוה ועם כאבי ראש.
בסופו של דבר השארתי אותה עם עליזה, השכנה שלי. בשנים האחרונות עליזה עזרה לי רבות, הרבה יותר מאשר ההורים שלי, או אפילו מהוריו של אמיר, שגרים גם הם בבית ינאי, לא רחוק מהבית שלנו אבל תמיד טרודים בענייניהם ואינם מוצאים זמן לאף אחד ולשום דבר, גם לא אלינו.
מזמן שאמיר נהרג, הם דואגים להיות עסוקים מבוקר ועד ערב, רק כדי לא להרגיש את חסרונו. והוא חסר, חסר מאוד, גם לי. חמש שנים עברו מאז שהוא נהרג, וזה נראה כאילו שזה קרה אתמול.
שחר הייתה רק בת שלוש כשהוא נהרג, היא לא ממש זוכרת אותו. אולי יש בזה ברכה, הרבה כאב נחסך ממנה. את ההורים של אמיר - אני לא מבינה. אנו באים ממשפחות קטנות מאוד, לי אין אחים ולהוריו של אמיר יש רק בן אחד נוסף, אייל, צעיר מאמיר. אייל אינו נשוי כך שלטובה ולמנשה יש רק נכדה אחת - שחר, אבל הם כמעט אף פעם לא מוצאים זמן לבלות איתה, שלא לדבר על בייביסיטר מדי פעם. לעתים נראה לי כאילו שהנוכחות שלנו בחייהם מקשה עליהם לשכוח ולהתגבר.
לא רק הם מתקשים להתמודד עם חסרונו של אמיר. אם להודות על האמת - גם אני לא מתמודדת טוב במיוחד. חמש שנים חלפו, ואני עדיין מתגעגעת אליו מדי יום. אני מניחה את מרפקי על משקוף החלון ומשעינה את סנטרי על כף ידי, נאנחת בגעגוע.
המכוניות לפניי מתקדמות בקצב איטי ואני איתן, התסכול גואה בי. נעדרתי בזמן האחרון יותר מדי מהעבודה. הימים שבהם שחר חולה, הם אחד מהאתגרים הקשים ביותר שאני מתמודדת איתם בגידול ילדה לבד. בימים כאלה אין לי ברירה אלא להישאר איתה בבית אם לא מצאתי פתרון אחר, וזה בלי להביא בחשבון את האיחורים הרבים מספור בשל התנועה הבלתי נסבלת.
אורה כבר הזהירה אותי שאני צריכה לתפוס את עצמי בידיים ולמצוא פתרון, אחרת אצטרך למצוא לעצמי מקום עבודה אחר. אין ב'אלגו-אדבנס' הנחות לאף אחד, גם לא לעובדת מסורה כמוני, שעובדת בחברה כבר שלוש שנים, במחלקת משאבי אנוש.
"עם כל הצער והסימפטיה על כך שאת מגדלת את הילדה לבד," אמרה לי אורה בשיחת החתך האחרונה שלנו, "את יודעת טוב מאוד שדן גולדין מנהל את החברה הזו במשמעת צבאית כמעט, והוא לא סובל איחורים או היעדרויות. הוא יודע טוב מאוד מה קורה בחברה, ועוקב באדיקות אחר דוחות ההתקדמות והנוכחות של כל העובדים. לא אוכל עוד לחפות עליך הרבה."
הבטחתי לה שאעשה את כל המאמצים, וחיכיתי להזדמנות להוכיח את עצמי ולתת לכישוריי המקצועיים לבלוט במקום לתת להם להיטשטש בשל הדרישות של מצבי המשפחתי. והנה, דווקא בבוקר כזה, שבו היא סומכת עליי כממלאת מקומה, כשזו ההזדמנות שלי לזרוח, אני שוב מאחרת. היא תהרוג אותי.
כבני ישראל ביציאת מצרים - אני רואה את הארץ המובטחת בדמות מחלף הסירה, נגלית לנגד עיני מרחוק. המחלף מתקרב באיטיות מענה, עם כל דקה שחולפת התסכול שלי הולך ותופח.
מחשבותיי נודדות אל דניאל גולדין, המנכ"ל החמקמק והמסתורי שלנו. בכל שנותיי בחברה ראיתי אותו רק פעמים ספורות, בעיקר בהרמות כוסית חגיגיות של עובדי החברה לפני החגים. הוא נושא תמיד נאום קצר, מאחל חג שמח ובהצלחה, והוא גם נדיב עם השכר ועם הבונוסים, אבל בזה זה מסתכם. איני יודעת עליו הרבה. אני מעריכה שהוא בשנות השלושים שלו, והוא גבר נאה מאוד. נאה מאוד מאוד. וברור ששמתי לב. אני אמנם אלמנה שחמש שנים לא יצאה עם גבר, אבל אני לא מתה עדיין, ההורמונים עדיין עובדים, לפעמים.
יצא לי לשמוע מדי פעם שיחות ליד מתקן המים במטבח, על כך שהוא הראשון שמגיע מדי בוקר למשרדים והאחרון שעוזב בשעות הלילה המאוחרות, שהוא תמיד רציני וקורקטי, אף פעם לא מחייך או צוחק, ולעתים נעדר מהמשרדים לתקופות ארוכות בגלל נסיעות לחו"ל. כשהוא נעדר, ממלאת את מקומו זהבית, מזכירתו הנאמנה שמלווה אותו כבר עשר שנים, מאז שהוא ומיכה השותף שלו הקימו את החברה, ומלבדה אף אחד בחברה לא באמת מכיר אותו לעומק.
זהבית נושקת לחמישים כבר לדעתי, וכולם בחברה יודעים שדן סומך עליה בעיניים עצומות. בעיניי היא דומה לדרקון נושף אש, זקן ומפחיד, שעדיף לשמור ממנו מרחק. באיטיות של צב אני מגיעה לרמזור, ופונה ימינה לאזור התעשיה.
אני נכנסת לחניון הפרטי של המשרדים שלנו, מחנה את הרכב במהירות המרבית האפשרית ומזדרזת לצאת ממנו, מעיפה מבט בשעון שלי שמראה שאני כבר באיחור של שעה.
אני לוקחת מהרכב את תיק המסמכים ואת המעיל, ומתחילה לרוץ בחניון לכיוון הכניסה לבניין, מנסה להירטב כמה שפחות תחת הגשם השוטף שאינו פוסק לדקה, וברגע של חוסר שימת לב דורכת בתוך שלולית מים, מרטיבה לחלוטין את המגפונים בעלי העקב הנמוך, ומקללת את כל העולם.
אני חוצה בריצה את הלובי המכוסה שיש לעבר המעליות, לוחצת על הכפתור מתנשפת, מושכת ומסדרת את הטייטס השחורים, מחליקה את הטוניקה הכהה, ומסירה את צעיף הצמר האפור מצווארי.
כשהמעלית מגיעה סופסוף, אני דוהרת פנימה, לוחצת כמה פעמים על כפתור הקומה העשירית. הדלתות מתחילות להיסגר, עד שנעל טימברלנד שחורה נדחפת ביניהן, מאלצת אותן להיפתח שוב באיטיות. אני מסננת קללה אילמת מבין שפתיי ומגלגלת עיניי.
״קדימה, אני ממהרת." אני נוזפת בגבר שדחף את רגלו כטריז בין הדלתות, וכשאני רואה מי זה, אני משתתקת, נצמדת לדופן המחופה בנירוסטה מבריקה.
"סליחה." אומר הקול הגברי ונדחף לתוך המעלית, נעמד לידי, ממלא בנוכחותו את החלל הצפוף גם ככה. אני מגניבה לעברו מבט ולבי הולם בחוזקה. זה המזל שלי, להגיע באיחור היסטרי לעבודה, ולעלות במעלית עם הבוס.
אני מסיטה את עיניי שוב בתנועה עדינה, מנסה להביט בו בלי שהוא יבחין. הוא לבוש בג'ינס, בחולצת פולו שחורה ובז'קט ספורטיבי מעור חום, ומתנשא מעלי בגובהו.
הוא מעביר יד בשיערו הכהה, ידו השנייה טמונה בתוך כיס הג׳ינס והוא מביט בי. אני משפילה את עיניי, בוחנת את נעלי הטיולים השחורות הכבדות שלו, נושמת את הניחוח שלו לתוכי. יש לו ריח משכר, ניחוח ממכר של בושם טוב ומושק, וריח של עור.
פניי מסמיקות כשאני תופסת את עצמי חושבת על הבוס שלי בצורה... מינית. הוא מושך.
הוא בוחר את הרגע הכי לא מתאים מבחינתי, ופונה אלי במבט סקרן. "תגידי לי, את לא עובדת פה?"
"כן," אני מודה, נבוכה, משתדלת שלא להביט בפניו, שלא יראה שהסמקתי כמו נערת בית ספר שתפסו אותה על חם מתגנבת אל מחוץ לכיתה בזמן הלימודים. "כבר שלוש שנים, במחלקת משאבי אנוש."
"יש לך שם?" קולו רציני, עיניו חוקרות אותי. שלוש שנים אני עובדת בשבילו, והוא אפילו לא יודע את שמי, אני חושבת בתרעומת. אני מישירה מבט אל עיניו הכחולות, ומיד מצטערת שעשיתי זאת - הסומק שעל פניי מחמיר ואני כבר לא יודעת אם זה משום שאיחרתי בצורה מוגזמת ונתפסתי על חם או כי הוא נראה ממש טוב.
"מיכל." אני מכחכחת בגרון במבוכה. "מיכל מייזלס, נעים מאוד."
"מיכל," הוא מרים גבה, מביט בי בביקורת. "לא ידעתי שבמחלקת משאבי אנוש בחברה שלי מתחילים לעבוד בשעה עשר בבוקר."
"לא, ברור שלא..." אני מתחילה לגמגם. "היה קצת לחוץ הבוקר ו... והילדה שלי חולה והייתי צריכה להשאיר אותה אצל השכנה..."
המעלית נעצרת בקומה התשיעית - קומת ההנהלה, והוא אפילו לא טורח להתעכב כדי לשמוע את המשך ההתנצלות המגומגמת שלי. הוא נועץ בי מבט נוסף של תוכחה וללא מילה נוספת יוצא מהמעלית.
אני משחררת פרץ של אוויר שלא הייתי מודעת אפילו שהיה כלוא בתוך ריאותיי כשדלת המעלית נסגרת, ומטפסת עוד קומה אל משרדי משאבי אנוש.
שיט, שיט, שיט. עכשיו אני באמת בצרות.
Nehama –
דד ליין
עוד ספר מקסים פרי עטה של שרון צוהר הנפלאה. סיפור שנטווה כמו חוטים של עכביש עלילה מסתבכת ונפרמת סיפור מהחיים הנאה מובטחת בכל ספריה של שרון.
רונית –
דד ליין
סופר ישראלית הייתי קצת סקפתי אני רגילה לקרוא ספר על חו”ל הסםר הועבר בצורה קלה פשוטה ללא הרבה דרמות הסקס מעודן אך בו זמנית מעורר בהחלט. התיאורים אינם בוטים מידי, והדבר מאוד הוסיף להנאתי מקריאת הספר.
קרן –
דד ליין
סיפור קיצ’י אבל כיפי ממש! סיפור אהבה בין דן למיכל בוס ועובדת כאשר גורלם נקשר בכמה מקומות שונים… בעבר ובהווה. סיפור מקסים ביותר של שרון כתוב בצורה כובשת מעניינת ואגדתית.
נופר –
דד ליין
לא התחברתי כל כך.. הכתיבה לא יותר מנחמדה והעלילה הרגישה לי כמו ניסיון לאמץ ולרגש. נחמד, לא יותר.
לירז –
דד ליין
אני אוהבת את הסיפורים של שרון. הם זורמים וקלילים, כתובים בצורה יפה ומעניינת. הסיפור הזה מתאר חיים שנשזרים האחד בשני, בטוב וגם ברע. אני נהניתי ממנו
טלי –
דד ליין
וואו ספר מהמם של שרון צוהר. אוהבת את סגנון הכתיבה שלה. כאן בספר יש המון רגש ומחשבה מאחורי הסיפור היפה הזה. מומלץ!
רונית –
דד ליין
ספר קליל ונחמד ואולי גם קצת משעמם בלי יותר מידי דרמות אלא רק לקראת הסוף לא כל כך התחברתי רקאתי אותו רק בגלל הביקורות הנלהבות של הקוראות
שירי –
דד ליין
ספר מקסים ! נקרא ברצף עם דמויות ישראליות שקל להתחבר אליהן. אוהבת מאוד את הכתיבה של שרון. מומלץ!!
לימור (בעלים מאומתים) –
דד לין
שרון צוהר יודעת לכתוב בצורה טובה כל כך, כל ספר הוא פגיעה במטרה, גם ספר זה תענוג קיראו ותהנו.
אודליה (בעלים מאומתים) –
דד ליין
אוהבת את הסופרת אבל יחסית לספרים אחרים לא נשאבתי לדמויות ספר נחמד מומלץ למי שרוצה משהוא קליל
מיכל –
דד ליין
ספר חמוד וקליל ,אהבתי מאוד את העלילה .
את הספר הזה קראתי אחרי ספר שממש לא זרם ,ככה שהוא בא לי בדיוק בזמן
שאב אותי מהמילה הראשונה,נהנתי מאוד והיה פיצוי לקודם
ממליצה מאוד על הספר
מיטל (בעלים מאומתים) –
דד ליין
אחת הסופרות הטובות של ספרי רומנטיקה
כל ספר שלה סוחף וממכר!
שחר (בעלים מאומתים) –
דד ליין
איזה ספר ! ואוו אין מילים. בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים ישראליים אבל נשאבתי בטירוף לסיפור של מיכל ודן! מומלץ בחום לכל אוהבות הרומנטיקה
אביגיל –
דד ליין
ספר מושלם של שרון צוהר, הסיפור של דן ומיכל שבה אותי, הכתיבה של שרון ברמה כל כך גבוהה, תענוג לקרוא כל מילה!! מומלץ ביותר
טל –
דד ליין
2 אנשים
טרגדיה משותפת
גורל משותף!
הגורל מפגיש בין שני נשמות שאיבדו את הכל . שרון צוהר כותבת וסוחפת את הקוראת לסיפור מדהים., אהבתי מאוד! ממליצה…
באופן כללי – ממליצה על כל ספריה של שרון צוהר. כל ספר שונה מהשני וסוחף לקריאה ללא הפסקה..
רונית –
דד ליין
ספרה הראשון של שרון שאני קוראת מקסים ביותר מלא מלא רגש לא עוד סיפור תלוש מהמציאות למרות שלקראת הסוף היה קטע מעט דמיוני הוא לא קילקל את העלילה ממליצה בחום רב
רונית –
דד ליין
ספרה הראשון של שרון שאני קוראת מקסים ביותר מלא מלא רגש לא עוד סיפור תלוש מהמציאות למרות שלקראת הסוף היה קטע מעט דמיוני הוא לא קילקל את העלילה ממליצה בחום רב
רונית –
דד ליין
ספרה הראשון של שרון שאני קוראת מקסים ביותר מלא מלא רגש לא עוד סיפור תלוש מהמציאות למרות שלקראת הסוף היה קטע מעט דמיוני הוא לא קילקל את העלילה ממליצה בחום רב
אתי (בעלים מאומתים) –
דד ליין
עוד ספר מקסים ולא מאכזב של הסופרת שרון צוהר פשוט סופרת בחסד עליון מיכל ודן איזה זוג איזה גורל איזה מרגש בסוף לא הפסקתי לבכות גם מכאב וגם מאהבה
רונית (בעלים מאומתים) –
דד ליין
עוד ספר מקסים של הסופר הנהדרת שרון צוהר , הסיפור מלא ברגש וכאב , אך עם זאת מלא באהבה חדשה ומקסימה . התרגשתי , צחקתי , דמעתי גם מכאב וגם מאהבה . ספר נפלא , מומלץ בחום!
אבישג –
דד ליין
סיפור אהבה יפיפה עוצר נשימה מכיל הכל מהכל, כמו שרק שרון צוהר מיטיבה לתאר בספריה הנהדרים כולם בלי יוצא מן הכלל. גיבורי הסיפור מתמודדים עם אובדן וכאב לצד תקווה ואיחוד כנגד כל הסיכויים. לקרוא ללא הפסקה.
נדיה (בעלים מאומתים) –
דד ליין
ספר מקסים, זורם עם הומור,
סיפור יפיפה ומחמם את הלב. קשה מאד לעזוב באמצע, בכל רגע פנוי חזרתי אליו, העלילה מתגלגלת ברצף ללא תאורים מיותרים.
מהנה מאד.
נדיה (בעלים מאומתים) –
דד ליין
ספר מקסים, אחד היפים שקראתי, כתוב ברצף עם הומור עדין. במילה אחת – מקסים
רעות אהרוני (בעלים מאומתים) –
מעולה, כיפי, כתוב טוב, נותן תקווה