דואט האור 1: הדרך אל האור

1 שרה

במקום לא ידוע וחסר אור, התחלתי להחלים. עטופה במגן של ריקנות שאין בו קור וכאב, דאגות ומועדי הגשה. את החושך קיבלתי בברכה, התענגתי עליו ועל השריון שהציב ביני ובין העולם החיצון. הזיכרונות חזרו אליי אט־אט, בהבזקים שמילאו את גופי במתח עד כדי רעד. נזכרתי בכאבים העזים ובהתפוצצות החום, אבל מעטפת החשכה שהקיפה אותי חנקה את האש שהגיעה אחריהם וריסנה את להבותיה.

מוחי שלח פקודות, אבל גופי לא ציית להן. הייתי חסרת אונים - ידיי, רגליי ואפילו העפעפיים שעל עיניי היו כבדים ודוממים. מדי פעם חדרו קולות ממשיים את המעטפת שהקיפה אותי והסתננו אל תוך האפלה. הם חזרו על עצמם שוב ושוב עד שהפכו מוכרים. הם רצו אותי, ולבסוף גם אני רציתי אותם.

"שרה, את שומעת?" קרא קול חזק, עמוק, מהחשכה.

"תמשיך לדבר, אח. אנחנו לא בטוחים מה היא יכולה לשמוע במצב של חוסר הכרה."

"שרה..." הרגשתי חמימות מקיפה את ידי, ואז היא הורמה מצד גופי. "אני פה. זה ג'ייקוב. אני לא עוזב אותך. את לא עוזבת אותי." קולו נשבר מרוב רגש. "תחזרי."

שרה... שרה... השם הדהד במוחי.

אח? הוא מדבר אליי? אני שרה? מי זה ג'ייקוב?

הרגש שמילא כל מילה שאמר עודד אותי לענות לו כדי להקל את המצוקה שחש, אבל לא יכולתי לעשות זאת. גופי עדיין סירב לציית להוראות שנתן לו מוחי.

שכבות המעטפת שהגנו עליי מפני העולם החיצון חסמו כעת את רצוני. במקום לספק הגנה הן לחצו וחנקו, ומנעו ממני את יכולת הדיבור. מגעו החם של ג'ייקוב ואפילו צליל קולו אבדו וחמקו ממני כשנכנעתי שוב לריקנות.

חלקיקי חיים שרטו את עולמי החשוך וקרעו בו חרכים. הצלילים חזרו אט־אט, לא רק לרגע אחד ואז להיעלם אלא כדי להישאר, במיוחד קול יציב אחד שקרא שוב ושוב, וחזר ללא הרף על השם שרה.

השם ניתז בתודעתי, וחיפשתי עוד... עוד שמות, עוד פרצופים. לא מצאתי דבר. הזיכרון היחיד במוחי, שבריר זעיר של הכרה, היה של עיניים כחולות חודרות. לא הצלחתי לזכור את שאר הפרצוף, אבל עיניים כחולות מילאו את החללים כשהקולות נעלמו ועולמי נמלא בקצב אחיד של צפצופים מכניים. השתוקקתי אל המבט הזה, רציתי להיות בקרבתו.

התחזקתי ככל שעבר הזמן, עד שלבסוף כבר הייתי מודעת לחלוטין אל העולם שמעבר לי. כאילו בלחיצת כפתור, גופי החבול היה נוכח פתאום. כבר לא צפתי בריקנות - כעת היו מיטה מתחתיי ושמיכה מעליי. הצפצופים שליוו אותי ברקע כשנסחפתי מחוסר הכרה לערנות נעשו ברורים יותר. ריח נקי, של חומר חיטוי, ריחף באוויר העומד שמילא את ריאותיי המיוסרות. נשפתי לאט ופקחתי את עיניי.

כל המערכות בגופי הוצפו באדרנלין שהאיץ את פעימות ליבי והגביר את הבהלה שלי.

אני לא רואה.

הרמתי את זרועי הכבדה מדי כדי לגעת בעיניי, ואז שמעתי קול.

הקול שליווה אותי כשהייתי בחשכה הפר עכשיו את הדממה בצליל שקיבלתי בברכה.

"שרה? התעוררת סוף־סוף?"

ניצוץ של זיכרון הבזיק בעולמי האפל. ג'ייקוב. שמעתי את השם הזה שוב ושוב כאשר הייתי חסרת הכרה.

במקום להושיט יד אל עיניי הושטתי אותה לכיוונו של הקול הצרוד, אל פניו. התכווצתי בכאב ברגע שנוצר המגע הראשון. אפילו אצבעותיי היו רגישות וכאובות. בניסיון השני הגעתי ללחיו המחוספסת והעברתי את ידי לאורך לסתו החזקה, המסותתת. ניסיתי לצייר לעצמי את מה שלא יכולתי לראות, אבל למרות הליטופים המגששים שום פנים לא הופיעו בדמיוני.

"אני כאן. תודה לאור, שרה. ידעתי שתחזרי. ידעתי שלא רצית לעזוב אותי."

"אני... אני..." פי השמיע חריקות שהזכירו ציפורניים על לוח גיר כשניסיתי להוציא ממנו את המילים. "ל־לא יכולה." זיעה בצבצה על עורי. סגרתי את שפתיי הסדוקות והשתוקקתי למשהו שיעלים את היובש מגרוני.

"לא, שרה," הוא גער בי. "אל תדברי. נפצעת בצוואר ומיתרי הקול שלך נפגעו. פשוט תקשיבי."

רציתי לומר לו שאני לא רואה, אבל הוא צדק בקשר לצווארי. הגרון שלי כאב. ינקתי את שפתי התחתונה בין שיניי והעברתי את הלשון על השכבה המחוספסת שכיסתה אותה. נגעתי בצווארו ומיששתי את העור הרך.

"הנה, קחי." מטלית לחה נגעה בשפתיי.

בלי לחשוב בכלל, מצצתי ממנה את הלחות.

"אני צריך לשאול אם מרשים לך לשתות. נגלה בקרוב."

הוא הרחיק ממני את המטלית, אבל רציתי עוד. "בבקשה, עוד."

הוא נגע בשפתיי כדי להשתיק אותי.

"שרה..." הוא אמר את המילים לאט.

"אמרתי לא לדבר. אל תכריחי אותי לחזור על עצמי." הוא הנמיך את קולו ללחישה וקירב את שפתיו אל אוזני. "הצייתנות אינה נתונה לבחירתך. זכרי את זה."

צמרמורת עברה בי בתגובה לנזיפה.

"בקרוב הם יבואו לתשאל אותך. אל תביכי אותי."

להביך אותו? הדופק שלי האיץ, והתאמצתי להבין את דבריו. למה הוא מתכוון, לעזאזל? משהו כאן לא היה בסדר.

"הם אמרו לי," המשיך, "שעם כל מה שקרה, הפציעות שלך יכלו להיות חמורות בהרבה."

בדממה שאלתי את השאלה שלא יכולתי להוציא מפי. הרמתי את ידי וגיליתי שעיניי מכוסות במשהו רך.

מה שזה לא היה, רציתי שזה ייעלם; אבל לפני שהצלחתי להסיר את הכיסוי, ג'ייקוב עצר את ידי.

"גם העיניים שלך נפגעו בתאונה. נפצעת בראש. הם אומרים שאיזה עצב נפגע או משהו כזה, מהפיצוץ." הוא הרחיק את ידי מהתחבושות שעל עיניי.

"אל תיגעי בתחבושות. הן צריכות להישאר שם כדי שעינייך יוכלו לנוח."

רעדתי למרות רצוני כשנזכרתי בפיצוץ... ובחום... ובכאב.

הנהנתי בלי מילים, עכשיו כשהוסבר לי שהתחבושות משרתות מטרה. הבזק של כאב נורה לאורך גופי כתוצאה מהתנועה, וגנחתי בשקט. התנודה הפשוטה של הראש עוררה דפיקות רמות ברקותיי, והן עמעמו את מילותיו של ג'ייקוב והותירו בתוכי רק זמזום פנימי מחליא שהדהד והפך את בטני הריקה.

הידקתי את שפתיי ושאפתי אוויר לאט במאמץ להרגיע את הבחילה המשתוללת. כשהתחושה החלה להתפוגג, המיטה שמתחתיי זזה במפתיע ומישהו החל להרים אותי לתנוחת ישיבה. התאמצתי לרסן את הכאב שגרמה לי התזוזה, הידקתי את שפתיי זו לזו וניסיתי לאלץ את הדמעות שעלו בעיניי להישאר מאחורי התחבושות.

המיטה נעצרה, ועכשיו ישבתי בה ונשענתי לאחור. היו לי כל־כך הרבה שאלות. לו רק הגרון שלי לא היה פגוע, ויכולתי לדבר.

ג'ייקוב ניגב בעדינות מלחיי דמעה שנמלטה מעיניי. "אני לוקח אותך הביתה, שרה. נעבור את זה, יחד." קולו הרך, וההבטחה שהבטיח, הצליחו לחדור פנימה מבעד להרגשות שהשתוללו בתוכי ולעורר בי תחושה חמה כלפי האיש הזה, שלא הצלחתי לזכור. בזמן שספגתי פנימה את ההבטחה, שפתיו החמות ליטפו את מצחי. עננה של ריח עור ובושם אפפה אותי - הניחוח שלו. שוב חיפשתי בתוכי שמץ של זיהוי, אך ללא הצלחה. כל הזיכרונות שהיו לי מג'ייקוב או מעברי נעלמו.

ברור שהוא הכיר אותי, ולא סתם הכיר אותי אלא גם ציפה שאכיר אותו, שאבטח בו. שאציית לו.

אני לא כלב.

רגע אחד הוא נוזף בי כאילו הייתי ילדה, ורגע לאחר מכן הוא מציע לי חביבות ותמיכה. קולו כשהזכיר לי לשתוק הפחיד אותי, אבל הנשיקה המרפרפת שהדביק על מצחי עוררה בי כמיהה לעוד. השינויים האלה היו חדשים מדי וקיצוניים מדי. חייכתי בתגובה לחמימותו ושחררתי את הנשימה שעצרתי.

ואז שמעתי את צעדיו מתרחקים, והבהלה שלי התחדשה.

מרחוק שמעתי את קולו אומר, "שרה, אני חוזר מייד. צריך להודיע להם שהתעוררת סוף־סוף. אל תדברי עם אף אחד." הוא הוסיף באנחה, "עדיף שלא תפגעי במיתרי הקול שלך."

הם? למי צריך להודיע? לרופאים והאחיות?

לא היה לי ספק שאני נמצאת במיטת בית חולים, ולכן אחרי ששמעתי את נקישת הדלת הנסגרת ישבתי והקשבתי לחדר שסביבי. ברגע שהשתכנעתי שאני אכן לבדי, הושטתי שוב יד אל התחבושת הרכה שכיסתה את עיניי.

מיששתי אותה וגיליתי שהיא מקיפה את כל ראשי, ושמתחתיה יש כיפות קשות שמכסות את שתי עיניי.

יכול להיות שעיניי כבר החלימו. איך מישהו אחר יכול לדעת אם אני מסוגלת לראות? כאשר הדחף להסיר את התחבושות הלך והתחזק עד שכמעט לא יכולתי לעמוד בו, נזכרתי במילה "צייתנות" והורדתי את ידי. ג'ייקוב אמר שמיתרי הקול והעיניים שלי נפגעו בתאונה. כשזזתי, הכאב הבהיר לי שהוא צדק לגבי התאונה. סביר להניח שהייתי פצועה קשה יותר ממה שאמר. ציינתי לפניי במחשבותיי: הכאב בצד גופי היה החמור ביותר, והכאב ברגלי השמאלית היה במקום השני. כשהושטתי יד אל מתחת לשמיכה מצאתי שם קצה של משהו קשה, גבס.

נאנחתי והנחתי לראשי לשקוע אל תוך הכר. כל גילוי היה מכביד מדי. שום דבר לא היה מוכר. שום דבר לא היה נכון.

שפתיי הסדוקות והיובש שבפי, הזכירו לי את המטלית הלחה שג'ייקוב הציע לי קודם. גיששתי סביבי בחיפוש אחריה, וידי נשלחה אל מעבר למסילת המיטה. כשעשיתי זאת קלטתי שמשהו מחובר לידי הימנית. עירוי? מעבר לגבולות המיטה, מצאתי רק אוויר. כתפיי נשמטו ותחבתי את ידיי שהתקררו לפתע אל מתחת לשמיכה החמה ושפשפתי את קצות אצבעותיי הכואבות.

מתחת לשמיכה שלחתי יד לאצבע הרביעית ביד שמאל ומצאתי שם טבעת. גלגלתי אותה לאט ומיששתי את פני השטח החלקים שלה. ענדתי טבעת נישואים. הייתי נשואה. איך יכול להיות שאני לא זוכרת בכלל שהתחתנתי? אני נשואה לג'ייקוב?

השאלות המשיכו לעלות בי, מהירות ולהוטות, כולן חסרות תשובה, כל אחת מהן מטרידה יותר מהקודמת.

בזמן שחיפשתי בתוכי את הזיכרונות, נשמע קול דלת נפתחת והחזיר אותי אל ההווה. צעדים דשדשו בחדר ואנשים רבים דיברו בבת אחת.

אף אחד מהם לא דיבר ישירות אליי, אבל נדמה שאני הייתי נושא השיחה. התאמצתי בכל כוחי להבין את הדיונים המתמשכים, והקשבתי לקולו העמוק של ג'ייקוב. לבסוף ההמולה הפכה למלמולים שקטים ואחר כך לשתיקה, והחדר נמלא בתחושת ציפייה.

"שרה," אמר ג'ייקוב ושבר את המתח. נמלאתי הקלה והפניתי מעט את פניי לעבר קולו המוכר. נשימתו החמה נשבה על עורי.

"הוועדה," המשיך, "אישרה שאת לא יכולה לדבר, עוד לא, אבל יש להם שאלות. בשלב זה הם צריכים לדעת שאת שומעת ומבינה, אז –" הוא הרים את ידי - "אני רוצה שתגיבי לשאלות שלי בלחיצה על היד."

התאמצתי להבין את מה שאמר, אבל לא הייתה לי שום נקודת התייחסות. מי או מה הייתה הוועדה? למה הייתה לה זכות דיבור לגבי הטיפול שקיבלתי? היות שלא יכולתי להביע את דאגותיי, חיכיתי בזמן שאצבעותיו של ג'ייקוב השתלבו באצבעותיי.

"כשישאלו אותך שאלה," הדריך אותי ג'ייקוב, "לחצי את ידי פעם אחת כדי לסמן כן ופעמיים כדי לסמן לא. את מבינה?"

לחצתי בתשובה, למרות הרגישות בקצות אצבעותיי. "האח טימותי נמצא כאן ורוצה לשאול אותך כמה שאלות."

אח? אח שלי? יש לי אח?

ציפיתי לראות את הרופא שלי, או ליתר דיוק ציפיתי שהוא יראה אותי. מוחי הסתחרר. יכול להיות שהאח טימותי הוא חלק מהוועדה. אחיזתו של ג'ייקוב התהדקה, והרגשתי שהוא באמת מודאג ממה שעומד לקרות. זה כנראה המצב שחשב עליו כשהזהיר אותי לא להביך אותו. רציתי למלא את בקשתו, אבל גם הצטערתי שהוא לא נתן לי עוד הנחיות, עוד רקע. מצד שני, לא דיברתי. הוא לא היה יכול לדעת שאני לא זוכרת דבר.

"קודם כול," פתח ג'ייקוב, "הוועדה רוצה שתאשרי שאת זוכרת אותי, בעלך. את זוכרת אותי, נכון?"

היססתי. רציתי ללחוץ את ידו רק פעם אחת, לגמול לו איכשהו על כל המסירות והתמיכה. אחרי הכול, הוא באמת הופיע בזיכרונותיי האחרונים - הוא ישב ליד מיטתי כשישנתי בחושך.

אבל לא יכולתי לשקר. אלא אם כן... אלא אם כן העיניים הכחולות שזכרתי הן שלו. נאחזתי בשבב התקווה הזה. אם הוא היה החיזיון שלי, החיזיון בעל העיניים הכחולות, אז כן זכרתי אותו.

"שרה, תישארי איתנו. תגידי לכולם שאת זוכרת אותי." התרגשות מילאה את תחינתו, לא רק בקולו אלא גם בגלים שזרמו מידו אל ידי.

בעולם הלא ידוע הזה, הוא היה הגורם המוכר היחיד. לחצתי את ידו בחשש. נדמה שכל החדר עוצר את נשימתו בזמן ששקלתי אם ללחוץ שוב. לבסוף הרפיתי את אחיזתי בלי ללחוץ.

ג'ייקוב נאנח, רכן קרוב יותר והסיט את השיער ממצחי. עדיין הרגשתי שמשהו פה שגוי. אבל נזקקתי לעוד זמן כדי להבין הכול. ולא רציתי להילחם בחושך לבדי. הנשימה החמה שלו ואהבתו העניקו לי כוח.

קול לא מוכר נשמע מקצה מיטתי. "האחות שרה, אני מקווה שאת מכירה בחומרתו של המצב הזה."

למה כולם נשמעים מוזר כל־כך?

לא הצלחתי להבין למה הוא קורא לי אחות, אבל מהאופן שבו השערות הקטנות על עורפי עמדו דום, הבנתי שלא משנה מה קורה כאן, זה באמת חמוּר ורציני.

"שרה," הזכיר לי ג'ייקוב. "האח טימותי מחכה לתגובה." לחצתי את ידו של ג'ייקוב פעם אחת כדי להעיד שהבנתי. "היא מבינה," אמר ג'ייקוב.

"אילו יכולת לדבר," המשיך האח טימותי, "הייתי מבקש ממך תיאור מלא של האירוע. הייתי מבקש ממך לתאר בפירוט את תפקידך באירוע ואת התוצאות. מכיוון שאינך מסוגלת לדבר, נתחיל בשאלות. אחרי שאקבל את תשובותייך, אעביר לשאר הוועדה את המידע שאני חושב שנחוץ לה, ונחליט מה צריך להעביר לאב גבריאל. מובן שפסק הדין הסופי על עבירה זו נתון אך ורק לשיקולו. שניכם תצייתו להחלטתו של האב גבריאל."

מוחי העייף הסתחרר. איזה פסק דין? מי הוא האב גבריאל? ובמילה "שניכם" האם הכוונה אליי ואל ג'ייקוב? מה עשינו?

רקותיי החלו שוב לפעום בכאב כשאצבעותיו של ג'ייקוב נפרדו משלי ושתי ידיו סגרו על ידי האחת. ניסיתי שוב להיזכר בתאונה, אבל כל מה שעלה בראשי היה זיכרונות קטועים של שיני דרקון חדות ונשימה לוהטת.

לפני שמוחי הצליח למלא את החסר ולפני שהספקתי להגיב, ג'ייקוב הסכים בקול לכל מה שהאח טימותי אמר זה עתה.

"שרה, את זוכרת למה לקחת את הטנדר של ג'ייקוב ביום האירוע?" לא זכרתי שלקחתי טנדר. אם ג'ייקוב ואני באמת נשואים, זה אומר שהטנדר הוא גם שלי, לא? הורדתי את סנטרי על חזי ולחצתי את ידו של ג'ייקוב פעמיים.

"היא אמרה כן, אח. היא זוכרת." פניי הופנו בחדות אל קולו של ג'ייקוב, והתנועה שיגרה דקירת כאב בראשי. לא אמרתי כן - לחצתי פעמיים, כלומר לא.

האח טימותי המשיך, "האם קיבלת את אישורו של בעלך לנהוג בטנדר שלו?"

"אמרתי לך, היא –"

האח טימותי קטע את דבריו של ג'ייקוב. "באנו לכאן כדי לקבל תשובות מהאחות שרה. אם אתה לא מוכן לחכות לתשובות של אשתך, לילית תוכל להחזיק את ידה במקומך. האחות שרה, כן או לא?"

עכשיו הבנתי למה ג'ייקוב לפת את ידי וכיסה אותה לגמרי בשתי ידיו. הוא התכוון לענות על השאלות כפי שהוא בחר, ולא משנה איך אשיב. לחצתי פעמיים - לא - וחיכיתי. "היא אמרה כן, היא קיבלה את רשותי. וזאת גם התשובה שנתתי לוועדה."

האח טימותי המשיך בשאלותיו, ושאל אם אני זוכרת לאן הלכתי, אם אני יודעת שמה שעשיתי היה מחוץ לתחום האישורים שניתנו לי.

תחום האישורים שניתנו לי?

ליבי רעם בחזי עם כל שאלה וכל תשובה שג'ייקוב נתן בשמי. למדתי עוד ועוד פרטים על התאונה שלא יכולתי לזכור. מתברר שנהגתי בטנדר של ג'ייקוב כדי לאסוף ציוד שהוא היה צריך.

מכיוון שפעלתי על־פי הוראותיו של בעלי, לא הבנתי שאסור לי לנהוג לבדי מחוץ לקהילה.

"את זוכרת מי היה אחראי לאירוע שלך?" החדר חיכה לתשובתי. ולא משנה שלא ידעתי מי אחראי או שלא זכרתי בכלל את התאונה; בכל מקרה, לא אני זאת שתיתן את התשובה. הדממה התארכה עוד ועוד, והתחלתי לזוז בחוסר שקט על המזרון. רגלי הפצועה וצלעותיי כאבו, וכך גם בליעת הרוק. לחצתי את ידו של ג'ייקוב פעמיים.

"כן, אח, היא זוכרת." שמעתי מלמול של שיחה בעקבות התגובה וצמרמורת עברה בי, ונדמה שהחום בחדר עולה. רציתי לצרוח. זיעה הצטברה על חזי וטפטפה בין שדיי באופן שהסב לי אי־נוחות. אחיזתו של ג'ייקוב בידי התהדקה ונרתעתי כשמישהו נגע בצווארי. האח טימותי הרים את קולו מעל ההמולה. "האחות שרה, הסבל הגופני הנוכחי שלך מעיד שאת מקבלת תיקון, את הגמול הראוי על מעשייך. אלוהים אמר לנו, 'וּפָקַדְתִּ֤י עַל־תֵּבֵל֙ רָעָ֔ה וְעַל־רְשָׁעִ֖ים עֲוֺנָ֑ם.' אלוהים לא מעניש את הצדיקים. לכן הסבל שלך מעיד שכוונתך הייתה רעה."

"אח," השיב ג'ייקוב, שעדיין החזיק את ידי בידו. "היא הרגע ציינה במלוא הכבוד שלא הייתה לה כל כוונה רעה. היא פעלה על־פי הנחיותיי. כוונתה הייתה לציית לבעלה.

הייתי צריך לחשוב על חוסר הניסיון שלה בנהיגה לפני ששלחתי אותה בשליחותי על הכבישים הקפואים."

"כששרה תוכל לדבר, שניכם תתייצבו בפני הוועדה. האב גבריאל יהיה זה שיקבע אם התיקון הושלם."

"כבעלה, אני לוקח אחריות על מעשיה. אני מבטיח כי אשתי לא עברה במזיד על חוקי האור. אילו הייתה עושה זאת, הייתי מפקח בעצמי על התיקון שלה."

נפלתי לאחור אל הכרית, וחשתי מבולבלת לגמרי מהדיון שהתנהל סביבי. למה זה קורה? למה הם דנים בי, בלעדיי?

בלי יכולת לדבר, כשעיניי מכוסות וידי לפותה היטב בידיו של ג'ייקוב, איש מלבד בעלי לא הבחין כלל שהפסקתי להשתתף. לא הגבתי כשהוא המשיך להעביר את התגובות הלא־קיימות שלי ולצייר אותי כעוברת אורח בסיפור שלי בלי שתהיה לי אפשרות להשפיע על תוצאותיו.

אולי כל זה לא אמיתי. אולי זה רק חלום רע, והסצנה כולה עתידה להתפוגג בקרוב. בטני התהפכה כשהשיחה נמשכה והם עברו לדון בסרבנות שלי ובתיקון הצפוי לי. בכל פעם שהאח טימותי אמר משהו בגנותי, ג'ייקוב הזכיר לו כי אף אחת מהעבירות שהואשמתי בהן לא הוּכחה. הרגשתי כאילו אני עומדת למשפט, אלא שזה נעשה בחדר בית החולים במקום בבית משפט.

רק אחרי ששמעתי את המלה גירוש התחלתי לקלוט שוב את שיחתם. עכשיו הם השמיעו כנראה את דברי הסיכום. שמעתי מילים מוחלפות בקול חרישי, ואחריהן את קול הצעדים שיצאו מהחדר, ואז סוף־סוף השתררה דממה. כשהדלת נסגרה, שחררתי את נשימתי.

פניתי אל בעלי וחיכיתי להסבר. הוא לא אמר דבר. כבר עמדתי למשוך את ידי מאחיזתו, אבל אז הרגשתי משיכה בזרועי הימנית וקול של אישה החל לדבר.

"האח ג'ייקוב, ד"ר ניוטון היה רוצה לבדוק עכשיו את האחות שרה."

כל־כך הרבה אחים ואחיות. הכול כל־כך לא מוכר.

"את נותנת לה עוד תרופות?" שאל ג'ייקוב.

"אחרי שהרופא יבוא. הוא רוצה שהיא תהיה ערה."

"תגידי לו לחכות עד הבוקר. עברו עליה מספיק מהומות ביום הראשון אחרי שחזרה להכרה. תני לה את התרופות, משהו לשתות, ותני לה לישון."

הידקתי את שפתיי במחאה. לא שמישהו מהם התייחס אליי. הם שוב עשו את זה. דנו בי ולא איתי, אפילו שהייתי ממש שם. למה אף אחד אחר לא חושב שמשהו פה שגוי כל־כך?

"אני מצטערת," אמרה האישה, שהנחתי שהיא אחות בית חולים. "הוועדה לא אישרה לה צריכת נוזלים. יצא צו שעל־פיו יש למנוע ממנה חומרים מזינים."

ג'ייקוב הידק את אחיזתו בידי. "אני מודע בהחלט לצווים של הוועדה."

"אני מצטערת, אח. לא התכוונתי..."

"כבר עבר יותר משבוע. היא צריכה יותר ממה שהיא מקבלת מהמחט הזאת."

"אני בטוחה שהם ידונו בזה בבוקר, עכשיו אחרי שהאח טימותי ראה אותה ודיבר איתה. הם ללא ספק יקבלו החלטה חדשה מחר. אני לא יכולה להתנגד…"

ג'ייקוב נאנח אך אחיזתו נותרה חזקה. "אני מבין," הוא נכנע. "אז תביאי לי קרח גרוס. אם נמהר וניתן לה אותו לפני שיימס, הוא יהיה מוצק ולא נוזל. זה לא יפר את סמכותה של הוועדה."

"אח?"

"תביאי לי קרח."