דואט האור 2: הימלטות מהחשכה

1 שרה יותר משבוע לפני כן

ההתגבשות נפסקה. ככל שיכולתי לראות, זאת הייתה כנראה התשובה. לא הבנתי למה זה משך את תשומת ליבי או אם עליי לציין את זה בפני האח בנג'מין; אבל ככל שגללתי את הגלגל הקטן של העכבר, כך הבעיה הלכה ונעשתה גלויה יותר. מהמעט שקלטתי במהלך החודשים שזכרתי את עצמי עובדת במעבדת הכימיה, הבנתי שהתרופות שייצרנו אפשרו לשתף את העולם בחזונו של האב גבריאל.

מגבלות האנרגיה הזמינה באור הצפוני הובילו לכך שרוב החשמל שלנו היה תוצר של כוח הידרואלקטרי, ונאלצנו להשתמש בגִרעוּן יבש כדי לייצר את התרופות. אם ההתגבשות של התרופה החדשה הזאת נפסקה, או עלתה על זו של התרופה במקור, זה יכול להשפיע על שיעורי הספיגה. הקשבתי להרבה שיחות שקיימו האחים רפאל ובנג'מין בנושא פורמולציה.

ההבדל במשקלים של המוצרים הסופיים היה מה שגרם לי להטיל ספק.

"שרה?"

למה אני מטילה ספק?

"שרה!"

אגלי זיעה קטנים כיסו את מצחי בזמן שהמחקר הקטן שניהלתי בראשי הטביע את קולה של דינה. הסברתי לעצמי שמבחינת רוב המטופלים ההבדל השולי הזה הוא כנראה חסר משמעות, ובכל זאת חששתי שהוא עלול לסכן את חייהם של אחרים.

"מה את עושה, שרה?"

הסטתי בהפתעה את המבט ממסך המחשב אל פניה המודאגות של דינה. על פני העמיתה שלי, חברתי והאחות־רעיה שלי, נראה פחד צרוף כשסקרה במבטה את מסך המחשב שלי.

"אני..." מילותיי גוועו כשמבטי נדד מהדוח שלצד המקלדת אל המסך. פי התייבש. הייתי בתוכנה הלא נכונה. לא הקלדתי את הנתונים והכמויות שהייתי אמורה להקליד.

הדופק שלי האיץ פתאום. "אוי, דינה, אני לא יודעת מה עשיתי."

היא הביטה אל הקיר ועיניי עקבו אחר מבטה עד לשעון. הוא היה תלוי סמוך לתקרה, שעון פשוט, רגיל, במסגרת כסף עגולה. הוא הזכיר לי את השעונים בבית הספר היסודי שלמדתי בו בילדותי.

בילדותי!

נזכרתי בשעון מהעבר שלי. זה היה הדבר הראשון שהצלחתי לזכור אחרי קרוב לשנה.

עצמתי עיניים וניסיתי לראות מעבר לשתים־עשרה הספרות ולמחוגים שבזיכרוני. נראה כאילו השעון נמצא ממש מולי. ראיתי אותו. ראיתי גם את המחוג האדום הדק רץ במעגלים סביב מחוגי הדקות והשעות השחורים. מצמצתי פעמיים בתקווה שחלק נרחב יותר מהתמונה יופיע, ובו־זמנית גם פחדתי מכך. מתחת לשעון מילדותי היה לוח ירוק גדול.

רגע, זה לא יכול להיות. הלוחות בכיתות לא היו ירוקים. חוץ מזה, בית הספר היסודי שלי היה אמור להיות בחשכה, מקום שאבד לי לנצח. אם כך, איך יכול להיות שזכרתי את השעון?

דינה דיברה וסוף־סוף מילותיה חדרו פנימה, אל מחשבותיי.

"... האח בנג'מין יחזור מהאספה. מה הוא יגיד כשהוא יראה שלא השלמת את המשימה שלך, ובכל זאת הרשית לעצמך ל —"

הנדתי בראשי וסגרתי חלון אחרי חלון שבכלל לא זכרתי שפתחתי. "את צודקת. אני לא יודעת מה עשיתי. זה קרה כי משהו במספרים נראה לי לא תקין, כאילו המספרים לא התאימו. הייתי סקרנית. התחלתי לחפש..." נשכתי את שפתי התחתונה. "אני אתוודה." אמרתי במבוכה. "אתוודה בפני האחים בנג'מין וג'ייקוב."

זרועה של דינה נכרכה סביב כתפיי בתנועה מגוננת. "יש לנו עוד כמה דקות. אני לא אומרת שאת לא צריכה לספר לאח ג'ייקוב. את צריכה. אבל אני אעזור לך, ואולי נצליח להכניס את הנתונים לפני שהאח בנג'מין יחזור מהאספה. חוץ מזה, האח רפאל יחזור רק בעוד שעה. הוא עדיין צריך להשתתף בפגישה של הוועדה. אני בטוחה שנוכל להכניס את הנתונים לפני שהוא יחזור, תלוי מה האח בנג'מין ירצה שנעשה בזמן הזה."

נשמתי לרווחה. "תודה, דינה. אני אפילו לא מבינה איך ידעתי מה לעשות. אני לא יודעת. זה היה פשוט —" ידעתי את התשובה. זאת הייתה אותה בעיה שעדיין נאבקתי בה. הסקרנות שלי. "פשוט לא יכולתי להתעלם מכך שמשהו לא תקין. השליחות של האב גבריאל חשובה מדי."

החשיבות הייתה אמיתית. כולנו האמנו בשליחות של האב גבריאל.

דינה משכה כיסא גבוה מהעמדה שלה והציבה אותו לצידי. הגלגלים החליקו בקלות על רצפת הבטון המוחלק. "את רוצה לקרוא או להקליד?" העליתי שוב את המסך המתאים. "אני אקליד. את תקראי. תתחילי בתפוקה של אתמול..."

כמה דקות אחרי עשר, דינה הפסיקה לקרוא ושאלה, "שרה, מאיפה ידעת איך לצאת מהתוכנה שלנו? הרי אנחנו לא יודעות את הסיסמאות."

ניסיתי להיזכר, אבל זיכרוני היה מעורפל כאילו מישהו אחר השתלט על תנועותיי. שפתי התחתונה נעלמה בין שיניי.

לא ניסיתי לרמות או להתחכם. רציתי רק לעזור, להבין למה המשקלים לא תאמו. לבסוף השבתי, "אני לא יודעת. אני לא זוכרת."

סודיות מעולם לא הייתה אחת מתכונותיי, והנה עכשיו הסתרתי את האמת מאחורי תשובה מעורפלת. האח בנג'מין הוא שיצר את התוכנה הזאת. זכרתי את עצמי מכניסה את שמה של ראקל ואת הספרות 05. ראקל סיפרה לי פעם שהיא ובנג'מין נמצאים יחד כאן באור הצפוני כבר חמש שנים. זה היה ניחוש, וצדקתי בניסיון הראשון. מאותו רגע והלאה לא חשבתי, פשוט לחצתי וגללתי כאילו אני מונעת על ידי חוש סקרנות מוכר ועם זאת זר.

סילפתי קצת את האמת כשדיברתי עם דינה, כי אם הייתי מתוודה בפני האח בנג'מין על כך שיצאתי מהתוכנה שלי הוא היה עלול לשנות את הסיסמה, ולעולם לא הייתי מצליחה לעשות את זה שוב. ואף שהמצפון העיק עליי, הכמיהה לשמור על גישה לתוכנות אחרות וללמוד עוד גברה עליי. לכן, בזמן שעבדנו כדי להשלים את מטלת הבוקר שלי, ניסיתי גם להגות דרך שתאפשר לי להתוודות על מעשיי בלי להסגיר הכול.

בדיוק כשהוקלד המספר האחרון נפתחה דלת המעבדה והאח בנג'מין נכנס. חודשי הקיץ באור הצפוני הצריכו פחות בגדים חמים מהחודשים הקרים והחשוכים. האח בנג'מין תלה את המעיל הדק על שורת המתלים ליד הדלת והעביר יד בשערו.

"בוקר טוב, אחיות."

"בוקר טוב, האח בנג'מין," השבנו יחד.

מצחו היה קמוט כאילו הוא שקוע במחשבות עמוקות. ידעתי שהמצב באספה מתוח בזמן האחרון, וג'ייקוב שהה יותר ויותר זמן במתחמים האחרים. לא ידעתי את הפרטים המדויקים, רק שזה קשור לכך שקסבייר, הטייס השני של האור, חלה, וטייס חדש סייע במקומו.

הדחקתי את הבושה שמילאה אותי בשל התקף חוסר הציות החריג שלי כמו גם בשל השאיפה החריגה להסתיר את התנהגותי, והנהנתי אל דינה, שלחצה את ידי.

"האח בנג'מין," אמרתי, "אני יכולה לדבר איתך על משהו?"

החריצים במצחו העמיקו. "מדובר בעניין אישי? תרצי שאתקשר לג'ייקוב?"

תגובתי הטבעית הייתה להניד את ראשי, אבל ההכשרה שלי הייתה חזקה מדי. השפלתי מבט. "אם זה רצונך. בינתיים אני רוצה לספר לך משהו שקרה הבוקר."

בראש מושפל לא יכולתי לראות את הבעתו.

"האחות דינה, תוכלי לגשת לבית הקפה ולהביא שלוש כוסות קפה?"

החזה שלי עלה וירד לנוכח קולו הרגוע. זאת הייתה ההזדמנות שלי. אם אודה במעשיי מחוץ לטווח שמיעתה של דינה, אוכל לעשות זאת בלי להודות בכול.

"כן, האח," היא אמרה ולחצה שוב את ידי.

ברגע שהדלת נסגרה ביקש האח בנג'מין שאמשיך.

הרמתי את הראש. "הבוקר הקלדתי נתונים כמו שאני עושה תמיד. ואז... טוב, זה בקשר לתוצרים, אצווה מספר 3F789, משהו במספרים לא הסתדר."

שפתיו התהדקו בקו ישר.

"אני יודעת שאין זה מתפקידי לפקפק. אני לא רוצה חלילה לשאול." התפללתי לאב גבריאל שהאח בנג'מין לא יספר לג'ייקוב שהטלתי ספק. "אני רק מציינת עובדה. חזרתי אחורה להזמנות קודמות. המשקלים לא שונים בהרבה, אבל הם לא זהים. אם הכמות שווה, גם המשקל אמור להיות זהה."

חיכיתי לנזיפה, אבל היא לא הגיעה. הוא רק אמר, "הראי לי."

הנהנתי, בלעתי את מעט הרוק שהיה בפי וצעדתי בחזרה לעמדת העבודה שלי. הדוח עם הנתונים שהצלחנו להקליד בזמן הופיע על המסך אחרי שהזזתי את העכבר והערתי את המחשב מתרדמתו. הצבעתי על המספרים. האח בנג'מין התקרב ובהה במסך. בלי לבקש הוא לקח את העכבר מידי והתחיל להיכנס לדוחות קודמים. בכל הזמן הזה עמדתי ללא תנועה, פחדתי שהוא יציץ בהיסטוריית החיפוש ויגלה שנכנסתי למידע החורג מתחום אחריותי.

המעשה עצמו היה גרוע, אבל יהיה גרוע אפילו יותר לא להודות בו ואז להיתפס.

"העתיקי ושלחי לי את הדוחות על 3F789 משלושת השבועות האחרונים, שרה. אני יודע שיש לך עוד עבודה לעשות, ואני לא רוצה לקחת ממך את המחשב."

"האח, אני מצטערת אם..."

"אל תצטערי." הוא נשמע כן. "זה החזון של האב גבריאל. אסור שיחולו בו שיבושים."

אנחה גדולה של הקלה נפלטה מפי.

"אנחנו לא נזכיר את זה שוב, שרה."

רציתי לשאול אם משמעות הדבר שהוא אינו מתכוון לספר לג'ייקוב, אבל עצרתי את עצמי כי חשתי מוצפת פתאום במערבולת של שאלות ומחשבות סוררות שהסתננו למוחי.

תמונת השעון שעלתה במחשבותיי בלבלה אותי. שעון המחוגים הפשוט, חסר המשמעות, התחפר בתודעתי. אולי זה לא זיכרון? יכול להיות שראיתי את השעון באור הצפוני. הרי היה כאן בית ספר. ילדים נשלחו למעון היום בגיל חמישה שבועות והתחילו ללמוד בבית הספר בגיל ארבע.

זה לא הסביר את התמונה הרחבה יותר – את השאלה מדוע בעיני רוחי אני יושבת עכשיו מאחורי שולחן עץ קטן ששמי מתנוסס על פתק צבעוני הדבוק לשפתו.

קו המחשבה הזה היה אסור. כך לימדו אותי. יהיה עליי להתוודות בפני בעלי וללמוד את תורתו של האב גבריאל בשקדנות רבה יותר.