דואט הבחירה 1: הבחורה של יום שני

girl_of_day-11 פרק 1

"אני לא מחפש עכשיו משהו רציני." — בחור שעומד להתחיל מערכת יחסים ארוכת טווח... עם מישהי אחרת.

אני יושבת לבד בחושך, בשעה שלוש לפנות בוקר מסתכלת על החרקים שעפים בזה אחר זה אל מנורת הפלואורסנט לוכדת החרקים שהשכנים שלי התקינו כדי להרחיק את היתושים מהמרפסת שלהם. בכל כמה שניות, השקט מופר על ידי זמזום היתושים. כמו שעון, השקט מחלחל לכל מקום, נדמה כאילו הוא עוטף את העולם בצמר גפן.

זאפ, זאפ, זאפ.

אני מרותקת, מהופנטת מן ההתלקחות הפתאומית של הנורה בכל פעם שהיא גובה את חייו של קורבן חדש. יש משהו מורבידי מרתק בחרקים הללו, שנמשכים אל מותם בניגוד לכל האינסטינקטים הטבעיים, על ידי הפיתוי של הרוצח החם והמאיר הזה. האם אינם יכולים לראות את אחיהם ואחיותיהם שנשרפו לאפר לפניהם, כמו ציפורים שעפות קרוב מדי לשמש? האם הם לא מזהים את הסכנה כשהם טסים ישירות לעברה?

זאפ.

נראה שלא.

אני מצמידה את בקבוק הבירה הקר אל הלחי שלי, עוצמת עיניים ונהנית ממגע הזכוכית הקרירה. הערב חם. הלחות דביקה. מהסוג שגורם לך להזיע מבעד לבגדים גם אם את סתם יושבת, דוממת כמו פסל ולא עושה שום פעולה שדורשת מאמץ כלשהו מלבד שאיפת אוויר אל תוך הריאות שלך.

מרכז העיר נראה כמו זוהר מרוחק ממרפסת הבטון הצרה שלי, שמשקיפה על מגרש חניה מלא במכוניות ישנות ואספלט מבוקע. השכונה הזו הכי רחוקה שאפשר מהפאר והזוהר של בוורלי הילס, והיא בכל זאת לוס אנג'לס. אימא שלי, סינתיה, לא מסוגלת לסבול את העובדה שאני גרה פה, כמעט כמו שאני לא הייתי מסוגלת לסבול את המגורים תחת קורת הגג שהיא שילמה עבורה בדמי המזונות הנדיבים־יתר־על־המידה שהיא מקבלת מבעלה השלישי. עברתי משם בשנה שעברה, עם צרור קטן של מזומנים בארנק, עם מכונית ההונדה המתפרקת שלי ועם מעט הבגדים שהצלחתי לדחוף לתוך תיק הספורט.

זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי, גם אם היא סירבה לדבר איתי במשך שישה חודשים לאחר שהיא הבינה שעזבתי.

סינתיה — לצורך הפרוטוקול, היא ביקשה ממני לקרוא לה ככה מאז שהייתי בחיתולים — עדיין לא ממש סלחה לי על שתמרנתי את דרכי החוצה וחמקתי משליטתה, אבל היא לא יכולה לחסום אותי לגמרי. ככלות הכול, אני הכוכבת שהיא תלתה בה את כל תקוותיה וחלומותיה לתהילה ולביטחון פיננסי. והמאלף לא מאפשר לסוסי המרוץ המנצחים לפרוש סתם ככה. לא לפני שהם יזכו בדרבי קנטקי הארור. או לפחות יהפכו לדבק, בשביל הרווח. אני אימכר במכירה פומבית לחלקים לפני שהיא תשחרר מרצונה את התשואה על ההשקעה שלה.

לא שילמתי חמש־עשרה שנים על שיעורי ריקוד ופיתוח קול כדי שתשליכי אותם לאסלה ותורידי את המים.

אני מקרבת את הבקבוק לשפתיי, ומנקזת את שאריות הבירה בלגימה ארוכה אחת. אני מניחה אותו לצד ששת הבקבוקים הריקים האחרים שמונחים לרגליי כמו חללי מלחמה, ומרימה את ראשי כלפי מעלה כדי לראות את הכוכבים מעליי. הם שוחים מול עיניי כמו גחליליות בחום האביך של לוס אנג'לס.

הכול קצת מטושטש בקצוות.

אולי אני לא צריכה לשתות לבדי, אבל אני גרה לבד, וכרגע לא לשתות זו לא אופציה. יכולתי להתקשר להארפר, אבל היא צריכה לעבוד בבוקר, ואם אגרור אותה מהמיטה כדי להתעסק עם הדרמה שלי באמצע הלילה, ארגיש גרוע יותר. וברור כשמש שאני לא יכולה להתקשר לסינתיה. היא בחיים לא תיתן לי לשכוח את זה.

את שותה בלילה שלפני האודישן הגדול שלך? יהיו לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים! את מתחרה על התפקיד הזה עם זנזונות קטנות ומושלמות בנות שבע־עשרה. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו טעויות כאלה, קתרין.

אני בטוחה שאם הישבן הזקן שלי, בן העשרים ושתיים, לא יצליח לזכות בתפקיד בגלל כמה בירות, אימא־יקרה־לי עדיין תצליח להשתמש בזה לטובתנו. היא מקצוענית. עוד לפני שאספיק למצמץ, יאשפזו אותי במרכז גמילה בגלל בעיית שתייה שלא קיימת, במסגרת תוכנית מתוחכמת למתג אותי מחדש בתור הילדה הרעה ו'להרחיב את הדימוי שלי'. משהו שהיא מזכירה לי לפחות פעמיים בשבוע, כשהיא מציינת את הצורך העז בשינוי מוחלט אם ברצוני לזכות באיזשהו תפקיד קבוע במהלך עונת הפיילוטים.

אני נוחרת בבוז בשל המחשבה הזו ונשענת על מרפקיי.

האפשרות לקבל תפקיד ראשי בתור איזו מטומטמת בגיל העשרה באיזושהי סדרת טלוויזיה חלולה לא מפתה אותי במיוחד. זה מאמץ של הרגע האחרון לפנות לאנשים שמעדיפים היום לעשות בינג' בלפטופ מאשר לכוון את הטלוויזיה בכל יום שלישי בשמונה לעוד סדרת ערפדים. זה לא בדיוק החלום שלי. לעזאזל, זה כבר לא החלום שלי שש שנים, כשהבנתי שהתפקיד שלי בסדרת הילדים דבורים חרוצות, שלא האריכה ימים, לא ירשים מלהקות של סרטים עצמאיים ופרובוקטיביים או של שוברי קופות הוליוודיים.

בכנות, אין משהו שהייתי רוצה יותר מאשר לדעוך בשקט אל תוך אמצע שנות העשרים לחיי, בעבודה בלילות כברמנית במועדון הלילה הטרנדי בלתזר, שם אני מגישה בקביעות בקבוקי שמפניה שעולים יותר משכר הדירה שלי, ולאסוף לאט לאט מספיק כסף לשכר לימוד בקולג'.

לצערי, סינתיה לא כל כך להוטה לוותר על חלומות הכוכבוּת שלה. למרות האדישות שלי, היא עדיין נחושה להפוך את בתה היחידה לשחקנית מהשורה הראשונה, בכל מחיר. ולכן האודישן מחר.

עוד תפקיד שלא אקבל, עוד אכזבה שהיא תקבל בחינניות של מכשפה זקנה.

אילו רק היית מחייכת ביותר התלהבות, קתרין...

אילו רק היית משקיעה קצת יותר מאמץ, קתרין...

אילו רק היית...

אילו רק היית...

אילו רק היית...

אנחה עמוקה משתחררת מבין שפתיי כשאני קמה, אוספת את הבקבוקים הריקים ועוברת דרך דלת ההזזה מזכוכית אל המטבח החשוך שלי. המספרים הירוקים הזוהרים על לוח המיקרוגל מיידעים אותי שהשעה כמעט שלוש ושלושים. אם אישן, בטח אמשיך להיות מותשת וחלשה כשהשעון המעורר יתעורר לחיים בשבע, אבל כשהבירה מזמזמת בתוך מחזור הדם שלי, אני לא יכולה בדיוק לאגור את האנרגיה הנדרשת כדי שיהיה לי אכפת יותר מדי.

אם אצליח להגיע לאודישן, זה בטח יהיה אסון.

סינתיה תרתח.

אני מחייכת כשאני צונחת על המזרן המרופט בחשכה.

הרס עצמי זה השם האמצעי שלי.

כל פסיכיאטרית הייתה חוגגת עליי.

ההונדה שלי משמיעה רעש מפחיד כשאני לוחצת על הגז וטסה לעבר מרכז אל־איי סוג של חרחורי גסיסה. זה מתאים, מכיוון שהיום הזה יירשם בהיסטוריה כיום שבו קאט פיירסטון הצליחה סוף כל סוף להרוג את קריירת המשחק שלה. באיחור של עשרים וחמש דקות, כשהמסקרה של אתמול בערב עדיין מרוחה מתחת לעיניים שלי ועם שיער שלא ראה מברשת עוד מלפני מסיבת השתייה במרפסת שערכתי אתמול בלילה, אני יודעת שבטח אחמיץ את האודישן, ואם בדרך נס אגיע בזמן, איראה יותר כמו מכורה לקראק מאשר 'הבחורה האמריקאית הטיפוסית, השכנה ממול עם הפנים הרעננות' שהם מחפשים, לפי דרישות התפקיד.

אני לוחצת חזק יותר על דוושת הגז, מתכווצת כשההונדה מתחילה לרעוד ומתפללת שלא אתקע בפקק. אם כי כשלא נתקעים באל־איי בפקק, זאת אומרת שקרה משהו מחריד.

אפוקליפסה אטומית, אולי.

או יותר גרוע... גשם.

אני מודעת מספיק לעצמי כדי להודות באירוניה שיש במרוץ שלי לקריאה של תפקיד שאני לא רוצה, בנסיקה הפזיזה שלי כדי להציל קריירה שחתכתי מזמן את כל הקשרים הרגשיים שלי שיש לי כלפיה. ובכל זאת, הנה אני כאן. טסה לאורך הכביש המהיר בשיא המהירות לעבר מותו של משהו בלתי נמנע. דוהרת לקראת סיום שאני לא בהכרח רוצה להגיע אליו.

אבל אלה החיים, לא?

כולנו ממהרים כל כך לגדול. להגיע לגיל שמונה, לשאת על הגב תיק של ילדים גדולים ולהכריז שאת גדולה מדי עבור שנת צהריים, בובות ותחפושות. להגיע לגיל שש־עשרה ולהתרגז כי, אלוהים, אימא, אני גדולה מספיק כדי לבלות עם חברות עד חצות. להגיע לגיל עשרים וחמש ולצייץ כן, מותק, ברור שאתחתן איתך ונשתקע בבית בפרברים, רחוק מאורות העיר, בנישואין שאני לא בטוחה שאני מוכנה לקראתם כי, טוב... מה החלופה?

אנחנו נעים ממקום למקום. אנחנו נחפזים. אנחנו רצים.

כמו כרישים במים. אם נפסיק לשחות, נמות.

ואז, באופן די שרירותי, אנחנו זקנים, מקומטים ושבריריים, שוכבים על ערש דווי ומסתכלים לאחור על חיים שלא עצרנו במהלכם כדי ליהנות. אנחנו עסוקים כל כך בדהירה לעבר קו הסיום הארור, בניסיון לשמור על הקצב של כל אלה שרצים לצידנו בשיא המהירות, עד כדי כך שאנחנו לפעמים שוכחים שקו הסיום הוא המוות והגביע הוא ארון בעומק שני מטרים מתחת לאדמה.

אני לוחצת על הדוושה קצת יותר חזק, וההונדה גונחת באופן מסוכן. ריח מוזר נודף מחורי האוורור בלוח המחוונים. כאשר אני עוצרת בחריקת בלמים במגרש החניה של סוכנות השחקנים ומחזיקה ביד את הדף עם רשימת הליהוק, השעה שמונה ורבע והראש שלי כואב. אני מעבירה במהירות את קצות אצבעותיי ברעמת השיער הכהה שלי ואוספת אותה על עורפי. המשקל של השיער מושך את הרקות, מחמיר את כאב הראש שלי, כאב ראש מהנגאובר שאפילו לא התפתח עדיין במלוא עוצמתו.

אני עוצרת ממש מאחורי הדלתות. הן נטרקות מאחוריי בחבטה עזה שגורמת לי להתכווץ, ושמושכת את המבטים של כולן בחדר ההמתנה המעוצב בסגנון חמור וקפדני.

כמה עשרות בחורות יושבות על ספסלי האלומיניום שלאורך הקירות של האולם הרחב, ממתינות לתורן מאחורי הדלתות הכפולות והעבות. זמן המתנה שייתן להן את ההזדמנות לקרוא את השורות שהן בוודאי שיננו וחזרו עליהן באלף צורות שונות, כדי לגלם דמות בעלת מורכבות רגשית של אוגר. כולן נראות כמעט זהות — בלונדיניות נוצצות בחליפות תואמות ובנעלי עקב. חלקן עונדות פנינים, למען השם, וזה אומר משהו על התפקיד שהן אמורות לקרוא באודישן. עם הגלים הפרועים בגוון חום ושוקולד, הג'ינס הקצר הגזור והטי־שירט הדהויה של להקת רמונס, אני לא בדיוק משתלבת בקהל.

שתלך לעזאזל סינתיה על זה שהיא רשמה אותי לאודישן הזה.

גל של התנשאות זחוחה פוגע בי כאשר זוגות עיניים מאופרות בשתי משיחות מושלמות של מסקרה סוקרות את ההופעה המרושלת שלי מכף רגל ועד ראש. שפתיים תחומות ללא רבב בעיפרון מתכווצות בהנאה ובביטחון עצמי. המחשבות שלהן שקופות כשהן בוחנות אותי, כאילו אני מסטיק שנדבק לעקב של סנדל מנולו בלניק.

אולי לא אקבל את התפקיד, אבל לפחות אני לא נראית כמוה.

אני לוקחת תסריט מהערמה שעל השולחן שליד הדלת, נאנחת בכבדות וצונחת לתוך המקום הפנוי הקרוב ביותר.

נראה שלא הייתי צריכה לקרוא את התסריט שסינתיה שלחה לי במייל בשבוע שעבר, בליווי הערה תמציתית שהזכירה לי שאני לא נעשית צעירה יותר ושלא היה לי תפקיד קבוע מאז שלבשתי גוזיות, לפני עשור שלם. כמו תמיד, האזהרות שלה נפלו על אוזניים ערלות. לא בדיוק טרחתי להתכונן, בשונה מהבחורות המושלמות והיפות, הכל כך יפות, שנמצאות בחדר סביבי כמו בובות בחלון ראווה. ראשיהן טמונים בכרטיסים עם מילות מפתח לתזכורת ובמראות יד, והן עוברות ברגע האחרון על הטקסט ובודקות את האיפור שלהן.

עיניי צונחות אל הטלפון שנמצא בין אצבעותיי. אני עוברת על הודעות הספאם שהצטברו בשבוע האחרון עד שאני מוצאת את ההודעה של אימא שלי.

אני מכרסמת בהיסח דעת את הלק השחור המתקלף שעל ציפורניי כאשר מבטי חולף על פני רשימת הליהוק. זהו תפקיד אורח שחוזר מספר פעמים בעונת פיילוט של סדרה חדשה שמתרחשת בתיכון, בהשתתפות ערפדים, מלאכים שנפלו או איזשהו סוג אחר של שיט לא הגיוני. בת', בקי או שם אחר, לא מאיים באותה מידה שמתאים לתפקיד משנה. החברה הכי טובה.

לא התפקיד הראשי. התפקיד הזה לוהק כבר לפני שבועות.

אני משמיעה נחרת בוז והבחורה בכיסא הקרוב אליי ביותר עושה הצגה מכוונת של התרחקות ממני, כאילו המראה המבולגן והפרוע שלי מידבק, ואני עלולה להפחית את הסיכויים שלה בעצם הקִרבה שלי אליה. שני כתמי צבע תואמים מופיעים על עצמות הלחיים הגבוהות שלה כשאני מנענעת לעברה את אצבעותיי בצורת גלים מתגרים.

"אל תדאגי, מותק," התוודיתי בלחישה. "אני לא רוצה את התפקיד, אבל אם את רוצה אותו, נראה לי ששתינו יודעות אילו תכונות המלהק באמת מחפש."

אני עושה תנועת בוכנה גסה עם כף ידי ולוחצת עם קצה לשוני על הלחי שלי מבפנים.

בהתנשפות ממורמרת וברעד נחוש של כתפיה הדקות, היא מַפנה את תשומת ליבה אל הטלפון שבידיה ומנסה להתעלם מקיומי.

מתאים לי.

הדלתות הכפולות בקצה השני של החדר נפתחות וכל הראשים מסתובבים כדי להסתכל, בפנים שעליהן חרוטות הבעות שונות של ביקורת, כאשר עוזרת ההפקה אוחזת במיומנות בלוח כתיבה ובעקבותיה, ממש בצמוד אליה, בחורה שנבחנה זה עתה. הבחורה, שנראית קצת ירקרקה, עושה את דרכה בצעדה איטית מבעד לשורות של ספסלי האלומיניום שעליהם יושבות המתחרות שלה, ומבטה מקובע ללא תזוזה על היציאה. על פי האופן שבו ידיה רועדות וההבעה המשועממת על הפרצוף של עוזרת ההפקה, ברור שהיא לא תגלם את בקי.

קוראים בשם חדש. אחת הבחורות קמה ברעש, ונעלמת במתחם הפנימי המקודש. אני עוברת בקצרה על דף התסריט, וצוחקת בגלל הטקסט העלוב. זה אפילו יותר גרוע ממה שתיארתי לעצמי, ולא רק מפני שכאב הראש שלי התפתח למיגרנה. זו כתיבה גרועה, אפילו בסטנדרטים של רשת טלוויזיה.

אחרי כמה רגעים של שינון מייגע, אני עוצמת את העיניים, נשענת לאחור בכיסא, ומייחלת שהלוואי והיה לי זמן לחטוף איזה בייגל כשמיהרתי בטירוף לבוא לכאן. המחשבה על כך שאתעשת מספיק כדי להיכנס מבעד לדלתות האלה ולומר את המילים "מה זאת אומרת, סטפנו הוא... הוא ערפד?" בטון מפקפק ומתנשף. זה כמעט יותר מכפי שאני יכולה לסבול בלי פחמימות במערכת העיכול שלי.

כל כמה דקות אני שומעת צלילים של דלתות נפתחות, של בחורות שמשנות מקום, של עקבים שנוקשים על רצפת האריחים כאשר אלה שלא הצליחו להרשים את המפיקים להוטות לחמוק אל מגרש החניה, שם הן ישבו במכוניות שלהן ויבכו עד שהמסקרה המושלמת שלהן תימרח על פניהן עד לבלי הכרה. אלה שמקוות — שעדיין נאחזות בחלום הבלתי אפשרי 'לעשות את זה' — תמיד מקבלות הכי קשה את הדחייה.

אני אמורה לדעת את זה. פעם הייתי כמוהן. פעם היה לי אכפת.

אני צונחת כך שהצוואר שלי נשען על הגב המעוגל של ספסל האלומיניום ונאבקת בגלי הבחילה שזורמים בוורידים שלי. אלוהים, יש לי הנגאובר. לא הרגשתי גרוע כל כך מאז אפריל האחרון, מאז שהארפר ואני עשינו פטריות בקואצ'לה. זה היה כיף באותו רגע. ולא כל כך כיף בבוקר שלמחרת, כשהתעוררתי עירומה באוהל של מישהו זר, מכוסָה בנצנצים, בלי תחתונים וגם בלי כבוד.

צליל נקישה מעצבן קוטע את הזיכרונות שלי, ואחריו שיעול חסר סבלנות. אני פוקחת את עיניי ומגלה שעוזרת ההפקה בעלת פני האבן נועצת בי מבט, כשהיא אוחזת בלוח הכתיבה שלה חזק עד כדי כך שזה ממש נס שהציפורניים המודבקות שלה אינן מתפרקות מעוצמת האחיזה. כאשר המבטים שלנו נפגשים, חיוך לגלגני עולה על שפתיה.

"קתרין פיירסטון?"

אני ממצמצת. "מודה באשמה."

"תורך," היא אומרת בקור, מסתובבת וצועדת לעבר הדלתות הכפולות בלי לומר מילה נוספת. אני קמה על רגליי והולכת בעקבותיה בצעדים נינוחים, כשאני מרגישה איך החום של המבטים הקטלניים מצד כל הבחורות האחרות בחדר צורב אותי מכל הכיוונים, גיהינום של בוז נשי. בדיוק לפני שאני מגיעה לדלת, אני מסתובבת ומפריחה לעברן נשיקת פרידה.

"הם מחכים," מיידעת אותי עוזרת ההפקה בקוצר רוח, כשהיא מקישה שוב בעיפרון שלה.

אני מדחיקה את הדחף להושיט יד ולשבור אותו לשניים. העובדה שאשלול ממנה תגובה נשכנית תהרוס את מפגן הכוח הדרמטי והקטן שלה, אז אני פשוט זוקפת גבות ומחכה בסבלנות, כשחיוך קטן ומשועשע על שפתיי, עד שהיא פותחת את הדלתות ומלווה אותי פנימה.

לרוחב החדר, בערך במרחק של שישה מטרים מהמקום שבו אני עומדת, ניצב שולחן ועליו מפוזרים ספלים ריקים של קפה וערמות של פתקים. מאחוריו יושבים שלושה אנשים, אף אחד מהם לא טורח להרים את מבטו כשהדלת נסגרת מאחוריי בקליק מהדהד. אני שומעת את עוזרת ההפקה מתיישבת באיזשהו מקום מחוץ לשדה הראייה שלי.

"תעמדי בבקשה על ה־X שבאמצע," אומרת אחת הנשים בקול עייף.

אני הולכת בלי להשמיע כל צליל אל הנקודה שמסומנת באמצעות נייר דבק עבה.

"מה שמך?"

האישה במרכז השולחן מדברת שוב. נראה שהיא האחראית. יש משהו חרקי באופן שבו היא מתנועעת, משהו שמזכיר לי גמל שלמה גדול. רזה מדי, קופצנית מדי, מאופיינת בנכונות רבה מדי לערוף את ראשך בנשיכה. כל קווצת שיער בתסרוקת הקארה הבלונדיני שלה נמצאת במקומה באופן מושלם כאשר היא מטה את ראשה לסרוק את הנייר שמולה.

"קתרין," אני אומרת, וקולי יבש ומתבקע. סינתיה אומרת תמיד שהקול שלי נועד לרדיו, אבל בגלל ההנגאובר הוא נשמע צרוד יותר מהרגיל. אני מכחכחת בגרוני ומנסה שוב. "קתרין פיירסטון. אבל אני מוכרת בשם קאט."

הגבר מימין מרים את מבטו כשאני מדברת, והתעניינות ניכרת בבירור על פניו. הוא בשנות השלושים המוקדמות לחייו ונאה במיוחד. גבוה, בעל מבנה אתלטי, ושערו החום בלונדיני אסוף לאחור בפקעת. בדרך כלל אני שונאת את המראה הזה, אבל איכשהו, זה עובד אצלו ללא כל מאמץ. אני מניחה שאם אתה מספיק מושך, זה לא משנה במיוחד מה אתה עושה עם השיער שלך.

הוא נראה כמו ויקינג.

או אולי כמו דוגמן באינסטגרם.

העיניים שלו סורקות אותי מהקוקו הפרוע ועד מגפי הדוקטור מרטינס החבוטים שלי. הפתעה מהבהבת בתוך הקשתיות הכחולות כהות שבעיניו כשהוא קולט אותי.

"את נמצאת כאן כדי לקרוא את התפקיד של בת'?"

יש בשאלה נימה של חוסר אמון, נימה שאי אפשר לטעות בה, ושנורית לעברי מצד האישה הנוספת שליד השולחן. ברונטית בגיל העמידה שאווירת התנשאות עוטפת אותה כמו שמיכה. ברור שהיא תוהה מה בחורה כמוני, שנשמעת כמו מישהי שמעניקה שירותי סקס טלפוני ולבושה כמו רוקרית, עושה כאן.

"כן."

"אני מבינה." היא מסתכלת על הדף שמולה ואני רואה הבזק של הבנה על פניה. "אה. פיירסטון. את הלקוחה של סינתיה."

"נכון," אני מסכימה, ומתאפקת שלא להתנועע בעצבנות מתחת למבטיהם העיקשים. אני לא בטוחה מה משפיל יותר. זה שמשתמע מכך שאימא שלי נאלצה להתקשר כדי להשיג לי את האודישן הזה, או שהיא להוטה כל כך להצטייר בתור המנהלת שלי במקום בתור האישה שהוציאה אותי, פיזית, מהרחם שלה לפני עשרים ושתיים שנה.

הברונטית ממלמלת משהו לעצמה. זה נשמע באופן חשוד כמו הייתי צריכה לנחש.

"למה את רוצה את התפקיד הזה?"

הפעם הגבר מדבר. אין בטון שלו שום דבר מההתנשאות של הברונטית או מהאדישות של הבלונדינית, הוא מקרין עוצמה שקטה שדורשת תשומת לב. קולו צלול וברור, הוא פוגע בי כמו מים שניתזים עליי ומטפטף בזרם דק במורד עמוד השדרה שלי בתחושה שאי אפשר לומר שהיא לא נעימה.

אני מפנה במהירות את הסנטר שלי לעברו ונועצת את עיניי בשלו. אני חושבת לגייס התלהבות מזויפת, לתת תשובה מפוברקת על ההתלהבות שלי מהתפקיד, אבל כאשר הפה שלי נפתח, אני מוצאת את עצמי עונה בכנות.

"אני צריכה לשלם שכר דירה בעוד שבועיים וכרגע יש לי בחשבון הבנק רק שבעה־עשר דולר ועשרים ושניים סנט."

הבלונדינית צוחקת צחוק עצור, כאילו סיפרתי כרגע בדיחה גסה. הברונטית מעמידה פנים כאילו לא דיברתי. אבל הגבר מתנועע בכיסא שלו, והמבט הסקרן בעיניו מתעצם.

אני מנסה לא לתת לזה להטריד אותי. גברים שולחים אליי את המבטים האלה מאז שאני זוכרת את עצמי. כאילו גידלו אותי לסקס ולחטא — יצור שקיים רק בשעות שבין חצות ועלות השחר, כאשר בחורות הגונות ישנות. אני לא בטוחה מה גורם להם לראות אותי באור כזה, אבל מעולם לא הצלחתי להגדיר בדיוק מהו החלק שבי שמתחנן להתבזות ולהתפרק עד לחלקים הבסיסיים ביותר שלי.

בעיות עם אבא?

היעדר הערכה עצמית?

פחד ממחויבות?

איזושהי אבחנה פסיכולוגית מטופשת אחרת שמאששת את הפצע הרגשי העמוק שלי?

טוב, מי לעזאזל יודע.

כשהייתי בבית הספר היסודי, הבנים הקניטו אותי בקשר לחספוס הטבעי במיתרי הקול שלי, לשפתיים הגדולות מדי ולקו הלסת הגברי שלי. די מצחיק שכאשר הם הגיעו לגיל ההתבגרות הם התחילו לדמיין איך החספוס הזה יכול להישמע אילו הייתי לוחשת בהתנשפות את שמם במושב האחורי של המכוניות שלהם, איך תהיה ההרגשה כשהשפתיים האלה, שנראות כאילו נעקצו על ידי דבורה, ייצמדו לשפתיים שלהם, ואז כל ההקנטות הגיעו לקיצן באופן פתאומי.

ברגע מסוים הם פשוט יושבים שם, שלושתם, וממצמצים לעברי. די ברור שלא משנה למי הם ציפו, זו לא אני. בטח לעוד חוליה בשרשרת של אלה שלובשות סטים של סוודרים, עם הפנינים והעקבים.

"טוב, אז... אני אקריא בשבילך את הטקסט של אנג'ליקה," אומרת אשת הגמל שלמה בקול שנשמע כמו אוויר שיוצא מתוך בלון.

אני מהנהנת ולא אומרת דבר.

בטח, ברור שאני צריכה לבזבז קצת זמן כדי לשכנע אותם למה אני מתאימה לתפקיד הזה, אבל בכנות... אני לא מתאימה. אני יודעת את זה, הם יודעים את זה. לעזאזל, אפילו עוזרת ההפקה הכלבה יודעת את זה.

"אוקיי." הברונטית מחליקה את משקפיה במורד גשר האף שלה ונועצת בי מבט כאילו אני יונה שחרבנה על מכסה המנוע של המרצדס הנוצצת שלה. "טוב, ברגע שתהיי מוכנה."

ברור, עוד לפני שאני בכלל פותחת את הפה, שאין טעם אפילו לנסות. יש סיכוי גדול יותר שהאישה הזו תבקש ממני לרכוב איתה על אופני טנדם היום אחר הצהריים מאשר שהיא תיתן לי את התפקיד. אבל בזבזתי רבע מכל דלק כדי להגיע לכאן, ויש גם את העניין הפעוט הזה, שסינתיה מכירה את כולם בתעשייה הזו. אם אלך מכאן בלי לקרוא אפילו שורה אחת, היא תשמע על זה, ואני אצטרך לשמוע את הטענות שלה מפה ועד להודעה חדשה.

"או, בת'! לא תאמיני... סטפנו..." ידיה מפרפרות לעבר הלב שלה, ואני משתדלת נואשות לחנוק את הצחוק שלי. "הוא... הוא..."

"מה קרה, אנג'ליקה?" אני מקרקרת בקול חנוק. "אני החברה הכי טובה שלך. את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול."

"אבל זה... אוי!" הבלונדינית רוטטת מהתלהבות. "זה לא הסוד שלי, כך שאני לא יכולה לספר אותו. אני לא יכולה לבגוד באמון של הגבר שאני אוהבת..."

אני מתנשפת בהבעת הפתעה לא משכנעת. "את אוהבת אותו?"

"כן! אני אוהבת אותו!"

"אבל את בקושי מכירה אותו," אני נחנקת ונאחזת בתסריט חזק עד כדי כך שקצות אצבעותיי מלבינים. "איך זה ייתכן?"

"בת', הכול ייתכן כשזו אהבת אמת! סטפנו הוא הנפש התאומה שלי..."

נחרה של צחוק נפלטת מפי. אני לא יכולה להתאפק. זה עלוב עד כדי כך, שאי אפשר לרדת נמוך יותר. אני מנסה להסוות אותה בשיעול, לשמור על טון רציני כשאנו מתקדמות לאורך השורות הבאות... אבל לפי המבט הקר שמקדיר את פניה של הברונטית, נראה לי שלא שכנעתי אף אחד בחדר הזה שאני עושה את זה ברצינות. החשדות שלי מתאמתים כעבור כמה רגעים, כאשר היא קוטעת את האודישן.

"זה מספיק." עיניה של הברונטית עוברות אל עוזרת ההפקה, שמזנקת על רגליה ומופיעה לצידי, נלהבת במיוחד ללוות אותי החוצה. "תודה שבאת. ניצור איתך קשר אם את מעוניינת שנחזיר לך צלצול."

"בטח." אני מחייכת בעצב. "אחכה ליד הטלפון, יומם ולילה."

הנשים כבר הפנו את תשומת ליבן ממני אל הניירות שמולן, אבל הגבר מתנועע בכיסאו ועיניו סורקות אותי שוב. אני נשבעת שחיוך עולה על שפתיו כשהוא רואה אותי מסתובבת וצועדת לעבר היציאה בדילוגים קלילים, כי גרוע ככל שהאודישן היה, הוא הסתיים. אפילו העונש של המעבר בין הבנות הכלבות מחוץ לדלת לא יעכיר את רוחי.

עכשיו אני יכולה ללכת לאכול טאקוס.

באמצע הדרך אל המכונית שלי אני שומעת צעדים שעוקבים אחריי מקרוב בתוך הצללים הארוכים שהבניין מטיל. עשרים ושתיים שנים של בעלוּת על שחלות באמריקה בת ימינו לימדו אותי שלא משנה מה השעה, אם את שומעת מישהו מאחורייך במגרש חניה ריק, יש לך סיכוי של חמישים אחוז להיאנס. לכן אני מניחה אוטומטית את המפתחות שלי בין אצבעותיי, כמו להבים קטנים, ואז מסתובבת להתעמת עם האיש שעוקב אחריי.

"תשמע, חבר, אני לא יודעת מה אתה — אוי." המילים מתייבשות על לשוני כשאני מזהה את המפיק ממפגש הליהוק. הוא קצת נטול נשימה, כאילו הוא רץ כדי להשיג אותי. "זה אתה," אני מסיימת בצורה צולעת.

"זה אני," הוא חוזר אחריי כהד, ועיניו מתכווצות באופן משועשע. "התכוונת לפתוח אותי למוות?"

אני מתבוננת בכף ידי ומגלה שאני עדיין לופתת חזק את המפתחות. "רק אם התכוונת לאנוס אותי."

"אז זהו, שלא."

"זו הקלה."

הוא מטה את ראשו. "את תמיד כזאת?"

"אני מניחה שבמילה כזאת אתה מתכוון ל'מקסימה ומרנינה'?"

"התכוונתי להגיד מעצבנת ועוקצנית, אבל מי אני שאשפוט." הוא רוכן קדימה ולוחש. "הפסיכולוג שלי אומר שאני מרוחק רגשית ופגום באופן כרוני."

"טוב, שטויות, שלי אומר שאני משתמשת בהומור כמנגנון הגנה כנגד כאב רגשי עמוק." אני מושכת בכתפיי. "אמרתי לו שאין לי שום כאב רגשי עמוק. אני סתם כלבה."

הוא צוחק. "מה את עושה עכשיו?"

אני מסתכלת סביב. "עומדת במגרש חניה עם אדם זר, חושבת על האפשרות שאני סתומה מטבעי. וגם חושבת מה הסבירות לכך שמשאית האוכל האהובה עליי מגישה טאקוס בשעה כזו."

הוא צוחק שוב. "מה הסיכויים לכך שתמתיני עם המסע להשגת הטאקו?"

"אני לא יודעת. אני די רצינית לגבי טאקוס." העיניים שלי מתכווצות. "למה?"

"אני רוצה שתבואי איתי לאיזשהו מקום."

"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."

"וזה הפריע לך אי פעם?" הוא שואל.

אני מחייכת במקום תשובה.

"קוראים לי וואייט." הוא מושיט יד ואני לוחצת אותה לאט. "וואייט הייסטינגס. וכן, אני מתכוון להייסטינגס הזה."

אני מרגישה איך הפה שלי נפער. משפחת הייסטינגס היא הבעלים של חצי הוליווד ושל מניות הרוב ב־איי־אקס־סי. אחד מתאגידי המדיה הגדולים ביותר בעולם. לעומת ההון המשפחתי שלהם, רוב הסלבריטאים מן השורה הראשונה נראים כמו קבצנים.

"אבא שלי מנהל את הרשת. בגלל זה אני כאן," מסביר וואייט ושולח אצבע לעבר הבניין שמאחורינו. "הוא אוהב שמישהו מהמשפחה מפקח על מפגשי הליהוק לסדרות החדשות שקיבלו אור ירוק, כדי לוודא שהכול הולך חלק לפני שמתחילים לצלם."

"טוב... לעזאזל." אני ממצמצת לעברו, מרגישה שאין לי מילים.

החיוך שלו מתרחב. "הבעת הפנים הזו, שמשלבת פקפוק ותדהמה, אומרת שתבואי איתי?"

"תבקש ממני לקרוא שוב את הטקסט של התפקיד הזה, נכון? כי אני מצטערת... הייסטינגס או לא, לא נראה לי שאני בנויה לגלם את ביפי החברה הכי טובה בסדרת הערפדים החדשה שלכם."

"גם אני לא חושב שאת בנויה לזה," הוא אומר, ומדהים אותי. "בעצם, נראה לי שלא נועדת בכלל לטלוויזיה. יש לי בראש משהו אחר."

"אה."

"פשוט תיכנסי למכונית, בבקשה." הוא מסתובב והולך לעבר מכונית אאודי שחורה ומבריקה עם גג נפתח, שחונה במרחק של כמה חניות מההונדה המתפרקת שלי.

"זה כאילו משהו מיני?" אני מטה את ראשי בסקרנות ורואה אותו נסוג. "כי בכנות, אני מבולבלת."

"בלבול מיני?" הוא מתגרה בי ולוחץ על כפתור כדי לפתוח את הדלתות הנעולות.

"לא, בלבול מהסוג הרגיל."

הוא פותח את הצד של הנהג, מחייך אליי מעבר לכתפו. "לא, זה לא משהו מיני. אני מבוגר מספיק כדי להיות... טוב, לא האבא שלך. אבל אולי... הדוד המגניב שלך. זה שקונה לך חבית קטנה של בירה אחרי הנשף ומרביץ לחברים שלך כשהם בוגדים בך."

"אני בת עשרים ושתיים," אני מציינת, "ואנחנו באל־איי..."

"ואת אומרת את זה כי?"

"רוב הגברים יוצאים עם נשים שצעירות מהם לפחות בשני עשורים. לא הייתי נותנת לך יותר משלושים וחמש, גג."

הוא נראה נעלב. "ואני חשבתי שאני לא נראה יותר משלושים ושלוש. כל החיים שלי הם שקר." הוא עוצר לרגע. "בעצם, אולי רק המאמן האישי שלי משקר."

אני צוחקת. "הטיעון שלי עדיין תקף. תיכנס לכל בית קפה בעיר הזו, ותראה צמדים של אב ובת אוהבים יושבים לארוחת בוקר... עד שהוא מתחיל למשש אותה מתחת לשולחן ואז אתה מבין שזה רק עוד שוגר דדי שמפנק את הזונה השבועית שלו."

"אולי זה נכון. אבל אנחנו סוטים מהנושא." הוא פותח את הדלת שלו ומשפד אותי במבט רציני. "אני מבטיח לך שכל הכוונות שלי לגבייך קשורות אך ורק לקריירה. אז תיכנסי בבקשה למכונית, קתרין, לפני שאחליט שאת לא שווה את המאמץ."

אני מרימה גבה. "אתה תעזור לי עם הקריירה שלי?"

"לא." עיניו נוצצות. "אני אשנה את החיים שלך."