דואט החיים 1: החיים שאהבתי

פרק 1 שש שנים קודם

גלגל חמישי.

סרח עודף.

מיותרת.

כבר שנתיים שאני ממלאת את התפקיד הלא נעים הזה. מתי איבדתי את הכבוד העצמי שלי?

"אני אוהבת את קנדה," הכריזה חברתי הטובה לִילָה כשעזרה לי לארוז לקראת הנסיעה המשולשת שלנו לוונקובר – הסרח העודף אני, לילה וארוסה גרהם פורטר.

פורטר נכסים.

פורטר השקעות.

פורטר תקשורת.

אצטדיון פורטר.

הסנטור אלפרד פורטר.

חבר הקונגרס גרנט פורטר.

ראשת העיר איזבל פורטר.

משפחת פורטר הייתה נוכחת ומושקעת בכל דבר. הם ייצגו את המאיון העליון ועשו את זה בסטייל.

"אני שמחה שלגרהם יש פגישות, ככה שיצא לנו לבלות ביחד בלי שארגיש שאני גוזלת אותך מהארוס שלך." סגרתי את המזוודה כשלילה השתרעה על המיטה שלי.

"תפסיקי כבר עם הקטע של הגלגל החמישי. כולנו חברים. היינו חברים לפני שהתחיל הקטע הרומנטי ביני לבין גרהם. טוב, חוץ מהקטע ששנאתי אותו. חוץ מזה שמחוץ לחדר השינה הוא מעדיף אותך."

צחקתי, מודה באמת בהנהון קל. גרהם היה הידיד הכי טוב שלי.

כשנודע לו שההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לטפל במחלת הכליות של אבא שלי, הוא דאג שהמשפחה שלו תכסה את כל ההוצאות וגם וידא שאבא שלי יזכה לטיפול הרפואי הכי טוב שיש. אבא שלי חייב למשפחת פורטר את הארכת חייו.

משפחת פורטר הייתה הבעלים של הבניין שבו שכנה חנות הסבונים שלי – אומנות הניקיון. הבנק שנתן לי הלוואה לעסק היה בבעלות משפחת פורטר. הם פחות או יותר היו הבעלים של כל מה ומי שהכרתי. וזה היה בסדר. רובם היו אנשים נחמדים.

קרסתי למיטה ליד לילה ותפסתי את יד שמאל שלה, עדיין המומה מהיהלום שעל אצבעה. "הוא יכריח אותך להתפטר מהעבודה ולהשריץ תינוקות. אבל דבר ראשון הוא יכריח אותך להוציא את הפירסינג מהלשון."

החברות בינינו עברה דרך ארוכה עם עצירות ביניים מעניינות לדברים כמו פירסינג וקעקועים. ברגע שיכולנו מבחינה חוקית למרוד – מרדנו. לילה עשתה פירסינג בלשון. אני עשיתי עגילים בטבור ובגבה. אחר כך התקעקענו. לילה השקיעה בכנפיים־על־התחת הידועות, ואילו אני ביטאתי את החנוניות שבי בקעקוע של אטום פחמן בצד הפנימי של מפרק כף ידי השמאלית.

היא צחקה ומשכה את היד מאחיזתי. "תפסיקי! הוא לא. הוא אוהב את העצמאות שלי, והזין שלו אוהב את הפירסינג שלי."

עיקמתי פרצוף. "איכסה..."

גרהם טס לוונקובר שלושה ימים קודם, כך שלילה הייתה כולה לרשותי בטיסה ובדרך למלון – שנקרא סוויטות פורטר. תארו לעצמכם.

"בייבי!" לילה זינקה לזרועותיו של גרהם ברגע שהוא פתח את דלת הסוויטה.

הוא קרץ לי מעל לכתפה.

"גרהם קרקר." גלגלתי עיניים.

אחרי שלילה פרצה פנימה הוא נתן טיפ לשוער, ולכמה שניות הוא הסתכל עליו חוזר למעלית לפני שהתמקד חזרה בי. "כדי שלא תצטרכי לשמוע אותה צורחת." הוא נתן לי כרטיס מפתח.

"אהה... היא מעולם לא דיברה על צרחות. אתה כנראה מתייחס לסרט, לא לאירועים שהיו." קטפתי את הכרטיס מאצבעותיו המטופחות.

"אני מתכנן לקחת חלק בבחירות לתפקיד המושל בשנה הבאה. את מבינה שתצטרכי להתייחס אליי עם קצת יותר כבוד כשזה יקרה."

חלפתי על פני גרהם עם חליפת הפסים שלו, הבושם החריף והשיער השחור המשוח ביותר מדי ג'ל – עם שביל מוקפד בצד, כצפוי אצל ילד שמנת כמוהו. לילה נדבקה לחיים שלי בגן הילדים, אבל גרהם הצליח להשתחל למעגל החברים שלנו רק בקולג'. שבועיים שלמים הוא ניהל קמפיין במטרה להפוך לבן הזוג שלי.

פרחים.

תכשיטים יקרים.

מכתבי אהבה מועתקים – בעיקר מוויליאם וורדסוורת' ומלורד ביירון.

לא התעמתי איתו על שירי האהבה והסונטות, כי העיקר הכוונה. אבל הוא בהחלט איבד כמה נקודות על ההנחה שבגלל שאני אוהבת מדעים אני לא מבינה כלום בספרות.

גילינו שהמשיכה בינינו פחות גופנית ויותר נובעת מהאהבה המשותפת שלנו לספורט. הווגינה שלי עמדה בדרכנו. הוא חשב שאם יש לנו תחומי עניין משותפים והוא בעלים של פין ואני בעלת וגינה זה אומר שנועדנו זה לזה.

ולילה... טוב, היא שנאה אותו שנים.

"איזה מקום מפונפן, גרהם קרקר. או שאולי אני צריכה להתחיל לקרוא לך המושל גרהם קרקר?"

הסוויטה השקיפה אל נוף מדהים של הרי החוף ושפת המים מהקומה העליונה של המלון ששכן בליבה ההומה של העיר ונקובר. כבשתי אנחת התפעלות כדי לא לנפח לגרהם את האגו. האמת הייתה שהתאמצתי מאוד לרמוס לו את האגו בכל הזדמנות.

"למה שלא תרדי לספא, אוולין? תקבלי עיסוי, אולי תבקשי מהם לעשות משהו עם השיער שלך." הוא הושיב את גופו התמיר בכורסת עור והושיב את לילה עליו, מנשק את צווארה ותופס לה בציצי, ובמקביל מסתכל עליי.

מניאק.

עיקמתי אף, ולילה ניסתה לסלק את היד שלו, אבל גרהם התעלם ממנה. "מה הבעיה עם השיער שלי?" העברתי יד בשערי החלק כמקלות, שהגיע עד אמצע הגב שלי.

"זה בלונדיני מלאכותי. לא בלונדיני סקסי כמו השיער של לילה." הוא תקע אף בשערה והסניף.

בסדר. אני מודה ששערה הבלונדיני הגלי של לילה נראה קצת יותר בריא משלי. היא סובבה אחריה ראשים בזכות שילוב שיקי של גווני זהב ונחושת בגלל שגרהם שלח אותה לסלוני היופי היקרים ביותר. אבל אני דווקא אהבתי את הבלונד־פלטינה שלי. לפעמים נהניתי להוסיף לו פסים בשלל צבעים. ולפעמים השארתי כמה סנטימטרים של שורשים בגוון הבלונדיני־כהה הטבעי שלי.

זה בסך הכול שיער. למה לא להיות יצירתיים? לילה איבדה את התעוזה שלה בתחום השיער. היה לה יותר אומץ בתקופת לפנ"ג (לפני גרהם). הוא רצה שהיא תשתלב במשפחה השמרנית שלו. והיא אהבה את המרדף הנחוש שלו אחריה. מי לא ירצה להיות כל עולמו של מישהו?

יופייה של לילה היה ראוי להערצה. מה... אני הייתי מעריצה שרופה שלה. היא ידעה שקינאתי בהרבה דברים אצלה, כמו למשל בקימורים. אני נראיתי יותר כמו נער שעוד לא הגיע לגיל ההתבגרות.

בלי תחת.

בלי ציצי.

אלמלא השיער שלי היו חושבים שאני ילד בן ארבע־עשרה.

"אוהבת אותך, גראמי גרם גרם." צבטתי לו בלחי והפרחתי נשיקה באוויר ללילה. "תנסה לתת לה אורגזמה אמיתית."

גרהם צמצם אליי עיניים ואילו לילה גיחכה וחיככה אף בצוואר שלו. היא למדה להתעלם מהקנטורים ההדדיים בינינו.

אישה חכמה.

האמת? גרהם ואני לא היינו צריכים לצאת זה עם זה. נועדנו להיות ידידים – מציקנים, מקנטרים וחובבי ספורט. כשלילה הייתה בשלב הגרהם־הוא־ילד־עשיר־ומפונק שלה במשך כמה שנים, חיבבתי את גרהם. בילינו יחד בקולג' בזמן שלילה למדה, כי היא התייחסה ללימודים ברצינות בזמן שגרהם ואני הימרנו על משחקי פוטבול וכדורסל מכללות.

אחרי שסיימנו את התואר, לילה טיילה בעולם כמה שנים. אני עבדתי בעבודות מזדמנות שלא ממש חייבו תואר במדעים עד שהחלטתי שאני רוצה לייצר תכשירי טיפוח גוף. גרהם תפס את המקום המגיע לו בניהול עסקיה הרבים של המשפחה בזמן שהכין את עצמו לקריירה פוליטית. כשלילה חזרה ממסעותיה בעולם, גרהם לא בזבז רגע ופצח בקמפיין נחוש ומוגזם ברוח משפחת פורטר כדי לרכוש את ליבה. ומאז הם חיים באושר ועושר. או לפחות זאת התוכנית.

ויתרתי על העיסוי, ושוטטתי למרחק כמה רחובות מהמלון כשהרהוריי מארחים לי לחברה בטיול הבודד. שלט עץ משעשע של בית קפה שמוכר תה פניני טפיוקה משך את תשומת ליבי. ברגע שפתחתי את הדלת התמלא הפה שלי רוק. ואוו, מה זה הריח הזה?

"ברוכה הבאה." ברונטית עם שתי צמות חייכה אליי מאחורי הדלפק, מעבירה לחמניות חמות למגשי עץ. בית הקפה היה חמוד ומעוצב בסגנון ידידותי לסביבה. שולחנות מעוקמים מעץ ישן, כמה מדפי ספרים, והרבה שקעים לחבר אליהם את המחשב הנייד בזמן שאת לוגמת תה פנינים ומזילה ריר על לחמניות חמות בטעמים מיוחדים כמו מאצ'ה, שוקולד מריר ובזיליקום־עגבניות. מציאה מושלמת לבוקר הזה.

"אני אקח תה פנינים פירות יער ולחמניית קוקוס לימון."

"יש להן עוד חמש דקות בתנור. אין לך בעיה לחכות?"

לחכות ללחמניות שיצאו מהתנור? כן, מבחינתי כל היום. לחמניות קוקוס לימון חמות בטוח עדיפות על השמפניה והסקס שהולכים עכשיו במלון.

"אין לי בעיה לחכות חמש דקות." הנחתי כסף על הדלפק בזמן שהיא הכינה לי תה.

הסתובבתי לחפש מקום לשבת, אבל כל השולחנות היו תפוסים על ידי משכימי קום. שתיתי מהתה שלי וחיכיתי בפינה הרחוקה ליד מדפי ספרים מלאים קנקני תה, ספרים על תה, קשים לתה ושאר אביזרי תה בתקווה שמישהו יקום בקרוב. כששתי־צמות כרזה את המספר שלי אספתי את המגש עם הלחמנייה החמה ובחנתי שוב את מצב השולחנות.

"לארוז לך את השתייה והלחמנייה בשביל לקחת?" שאלה מוכרת אחרת מאחורי הדלפק.

"כן, אולי." עיקמתי שפתיים.

"יש מקום פה. אני כבר מסיים."

הסתובבתי למשמע קול גברי.

גבר אסייתי חתיך שישב ליד שולחן קטן קרוב לחלון הצביע על כיסא פנוי מולו.

חייכתי בסקרנות.

זר נאה. בית קפה ציורי. יומי הראשון בוונקובר.

איך אפשר לסרב? "תודה."

הוא הנהן וחזר להתמקד בספר שבידיו. ספר פיזי ממשי, לא קורא אלקטרוני או מחשב נייד. הוא כנראה הגיע מכוכב אחר. מוחי המדעי תמיד חשד שיש חיים מחוץ לכדור הארץ.

נעצתי מבט. היה קשה שלא, למרות הניחוח הלימוני המתקתק שנישא אל אפי מהלחמנייה. לזר הנדיר היה חיוך נעים ומאיר, והוא הגיע מכוכב ספרי הנייר. ציינתי כבר את הלסת המסותתת ואת עצמות הלחיים הגבוהות? זה היה פשוט יותר מדי בבת אחת.

עיניים שובבות הסגירו הנאה אילמת. הן התגרו בי לחשוף את השעשוע והסקרנות שהציפו אותי.

והשיער הזה... בחיי... השיער! שחור פחם. וסמיך.

נראה שנעשה ניסיון כושל לעשות שביל בצד ימין – בדיוק ההפך מתסרוקת בובת הקן רוויית־הג'ל של גרהם.

"לא ראיתי אותך פה בעבר," הוא אמר בשקט ואז לגם מהקפה שבידו הימנית, ממשיך להחזיק את הספר ביד שמאל ולהתמקד בו.

"נשמע כמו שורת פתיחה בהפוך על הפוך." חתכתי את הלחמנייה לשניים בסכין ומזלג.

הוא הגניב אליי מבט. "אה, את מתכוונת לשורת המחץ הוותיקה 'באה לפה הרבה'?"

חייכתי, מציצה אליו מתחת לריסים כשראשי מורכן עדיין אל הצלחת. "אכן ותיקה ובדוקה." לפחות בכוכב שלי.

"אז... את באה? לפה הרבה?" הוא נשען אחורה בכיסאו, הכניס סימנייה בין הדפים, והניח את הספר על השולחן ואז את היד על רגלו. היד השנייה עטפה את ספל הקפה. הבחור נראה כאילו נועד להיות על שלט פרסומת למשהו סקסי ממש. בושם? ג'ינס? תחתונים? תרופה נגד אלרגיה? אין אונות? לא... ממש לא. הוא נראה לבוש טיפ־טופ – מגפי זמש אפורים בהירים וג'ינס דהויים שיושבים בול. חולצה בהירה צמודה במידה שהבהירה לעולם שהוא מתאמן, אבל מוסתרת חלקית מתחת למעיל צמר אפור עם צווארון ורכיסה כפולה וצעיף משובץ באדום כהה, כאילו לא היה לו צורך לנפנף בגוף שלו.

אם אני לא הייתי נראית כמו מגב הפוך בסווטשרט, טייץ ומגפיים, בהחלט הייתי מנפנפת בגוף שלי. ועוד הסתבכתי בהתאמת הסווטשרט, הטייץ והמגפיים האמורים.

נחזור לבחור עם הספר. ציינתי כבר שהוא נראה גבוה? לא יכולתי לראות בוודאות בישיבה, אבל הוא נאלץ למתוח רגליים מתחת לשולחן כדי שיהיה מקום לרגליים שלי בלי שנתנגש.

"המממ..." המהמתי בהערכה עמוקה ללחמנייה המעולה, ונענעתי ראש לשלילה. "לא. אני לא באה לפה הרבה, כי אני לא גרה כאן. אבל אם הייתי..." גלגלתי עיניים בדרמטיות. "... הייתי באה לכאן כל יום. זה כל כך טעים."

כשהתאוששתי מאורגזמת הטעמים שלי נתקלתי בפרצופו המחייך. "איפה את גרה?"

"קולורדו."

"הבנתי. באת לוונקובר רק בשביל לחמניות ותה פנינים?"

פלטתי צחקוק מריר. "באופן לא מודע, יכול להיות."

הוא המשיך לבחון אותי בעיניים נוצצות ושמר על חיוך נעים.

הרגשתי שהדופק שלי מאיץ, כזאת השפעה הייתה לו עליי, וכחכחתי בגרון תוך התמקדות בנוף שמחוץ לחלון. "אני פה עם החברה הכי טובה שלי והארוס שלה. יש לו פגישות עסקים. קיבלתי נסיעה בחינם וזה מגניב, לא? ולילה, חברה שלי, אוהבת שאני מצטרפת." מחיתי במפית את השפתיים שלי שהיו לבטח מלאות אבקת סוכר.

"איפה החברים שלך? הם מפסידים את הלחמניות החמות."

"הם היו צריכים קצת זמן לעצמם," גיחכתי. "אז יצאתי להסתובב. אני אוולין, דרך אגב."

"רונין," הוא אמר ולגם מהקפה. ידיים גדולות. הוא בטוח גבוה.

הייתה לי חיבה לגברים גבוהים עם קצת מבטא ויודעי קרוא.

"אתה גר פה?" בחשתי את התה עם קש מתכת עבה.

"רק לעוד יום. קיבלתי עבודה חדשה... באספן."

"לא נכון." צמצמתי עיניים בחשדנות. "אתה לא רציני."

"סקי פטרול, סייר סקי."

"באמת?" חתכתי עוד חתיכה מהלחמנייה בסכין ומזלג. היה יותר פשוט לאכול אותה עם הידיים, אבל... זר חתיך. "אני גרה באספן."

"עולם קטן."

הטיתי ראש וחיפשתי סימני אזהרה – ניצוץ סכנה בעיניים או רמז לחיוך זאבי. החיבה שלי לסרטי אימה משפיעה בדרך כלל גם על חיי היומיום שלי. היא מעוותת את כושר השיפוט שלי ומחדירה פחדים לא הגיוניים למחשבות אקראיות.

"אז מה את עושה באספן?" הוא שאל במבטא קל. צרפתי? לא הייתי בטוחה, אבל רציתי שימשיך לדבר גם אם הוא פסיכופת.

"אני מוכרת נשק וגם יש לי הרבה. אוסף רציני. ואני צלפת מעולה." רואים? מי אומר כאלה דברים? אני, חובבת סרטי האימה... תוך כדי שאני מדמיינת את הפרצוף שלו מאופר כמו 'הג'וקר' או 'פניוויז' הליצן המרקד.

הוא הרים שתי גבות. "אוקיי. לזה לא ציפיתי."

לעסתי את הלחמנייה ובחנתי אותו. הוא לא נראה רוצח סדרתי. אבל זה לא הסימן העיקרי? מאחר שלרוצחים סדרתיים אין מראה אופייני, הרי שהידועים לשמצה מביניהם נראים בדרך כלל נורמליים לגמרי – לפעמים אפילו חתיכים. והם מעולים בהרגעת נשים תמימות.

"אני לא חובב נשק, אז אין לי מושג מה לשאול לגבי התחום שלך. חוץ מאולי... למה נכנסת לתחום הנשק?"

גירדתי בלחי וחייכתי בעקימת אף. "אני לא מוכרת נשק. אני רק בודקת אם אתה מסוכן. איך אתה עם ליצנים?"

חיוך נעים התפשט על פניו. "נראה לי שאין לי בעיה איתם." הוא צחק.

תשובה לא נכונה, אבל זכותו לחשוב כך.

"יש לי חנות לסבונים ותכשירי טיפוח. אני מייצרת את המוצרים בעצמי. אני כימאית שבעצם רצתה להיות אומנית. אז זה משלב בין שני התחומים."

"אבל יש לך נשק?"

צמצמתי עיניים ועיקמתי פה. "זה קולורדו. הסבירות שיהיה לי נשק די גבוהה. בוא נסתפק בזה."

"נשמע הוגן."

לא היה לי נשק. מעולם. אין לי שמץ של מושג מה עושים איתו.

"אז... סייר סקי?"

"כן. אני עושה את זה כבר שנים." בהחלט מבטא צרפתי. מה הקטע שלי עם גברים בעלי מבטא?

"המבטא שלך..." תופפתי באצבע על שפתי התחתונה.

הוא לגם מהקפה. "אבא שלי משאמוני שבצרפת. המשפחה של אימא שלי ממלזיה, אבל היא נולדה בארצות הברית וגם אני. עברנו לצרפת כשהייתי בן שנה ושם גדלתי. אבא שלי הוא... היה אלוף סקי אולימפי."

מצמצתי כמה פעמים והפסקתי לשתות מהקש הצמוד לשפתיי. "ואוו! אני כזאת משעממת בהשוואה אליך. אתה בטח שמח שכמעט סיימת את הקפה ושתוכל ללכת לבלות עם אנשים יותר מכובדים."

רונין צחק – צחוק עמוק ורך. "את מייצרת סבון. ספרי לי עוד."

"אתה לא צריך להעמיד פנים שזה מעניין. אפשר לדבר על מזג האוויר. הבנתי שאמור לרדת גשם בימים הקרובים."

הוא תופף באצבעותיו על השולחן. "סבוני גוש? סבונים נוזליים?"

גנבתי עוד ביס מהלחמנייה החמה. לעסתי בניסיון להסתיר חיוך, והשקפתי מהחלון אל התנועה הזוחלת לאיטה ברחוב. "גם וגם. ופצצות אמבטיה, סְקראבּים, לחות לשפתיים, קרמים לפנים, מי פנים..." מחיתי שפתיים במפית. "הרשימה לא נגמרת."

"מרתק."

השתעלתי קלות. "ממש לא."

"לא?" הוא העביר יד בשערו וגירד את צווארו. זה גרם לחולצה שלו להימתח קצת על החזה. "בעיניי זה מסקרן מאוד."

לרונין היה קסם מיוחד ומראה טוב בהרבה מהממוצע. טוב... הוא היה פשוט סקסי. הסומק בלחיי כנראה הסגיר בבירור מה עבר לי בראש.

"בעיניי," הסכמתי, "זה באמת מעניין וכיף. אני אוהבת את העבודה שלי. אני לא בטוחה שההורים שלי דמיינו שעם התואר אני אפתח חנות סבונים, אבל הם מרוצים שאני מרוצה."

"מבין מה את אומרת. אבא שלי חלם שאגלוש בעקבותיו אל מדליות הזהב שלו בסקי. אהבתי לראות אותו גולש. ואני גם אוהב סקי. אבל תמיד עניינו אותי יותר הגברים והנשים שהורידו גולשים פצועים מההרים מאשר האלופים הנלהבים שחצו את קו הניצחון בזמן שיא. הזמנים היחידים שעניינו אותי היו אלו הנחוצים להצלת חיים. זה מה שאני עושה עכשיו. עבדתי בסיירות סקי בכמה ארצות, וביליתי הרבה קיצים בעבודה כפרמדיק עם צוותי כיבוי וחירום."

לחמניות חמות. תה פנינים טעים. שלוש־עשרה מעלות ושמש בוונקובר היפה. ואסייתי־צרפתי שאוהב להציל חיים. אם גרהם לא סיפק ללילה עשר אורגזמות... אין מצב שהיום שלה מוצלח יותר משלי.

"בטח לא תתחתן איתי, אה?" עיקמתי שפתיים בגיחוך ואז פרצתי בצחוק – מכל הלב כדי שיראה את הצד ההומוריסטי שבי ושאני מתבדחת (בערך תשעים אחוז בצחוק).

"יכול להיות." הוא משך בכתף.

מתה.

באותו רגע פשוט מתִּי.

הוא לא אמר את זה עכשיו, נכון? אני צחקתי. כן, גם הוא צחק. זה אומר שאנחנו שני זרים שאין להם בכלל בעיה להתלוצץ לגבי נישואים. זה בטח אחוז די קטן מהאוכלוסייה. פחות משני אחוזים?

החלפנו מבט ששנינו לא הצלחנו להחזיק יותר מכמה שניות בלי להסיט מבטים.

מה זה היה?

מה בדיוק קרה פה עכשיו?

"אז..." נעמדתי על רגליים רועדות. "כדאי שאחזור למלון. תודה שחלקת איתי את השולחן שלך."

רונין זקף את גבו ונעמד. הוא אישר את התאוריה שלי – הוא היה גבוה. כל מה שצריך בחבילה אחת.

"היה נעים להכיר, אוולין." רונין העיף מבט בטלפון שלו והחזיר אותו לכיס מעיל הצמר שלו. אחר כך הוא לקח את הספר שלו ופתח את הדלת למעני.

"תודה." חלפתי על פניו. במקרה – או שלא כל כך במקרה – התחככתי בו. "אז מה עשית פה?" לא הרגשתי מוכנה להיפרד. וגם לא רציתי להישמע נואשת, אבל הייתי די בטוחה שהצעת הנישואים התאורטית כבר חשפה אותי במערומי.

"לאיזה כיוון?" הוא הצביע עם הסנטר ימינה.

אני הצבעתי שמאלה לכיוון המלון שלי.

"עבדתי כסייר סקי בוויסלר. אני טס מוונקובר מחר לכיוון דנוור."

צעדנו על המדרכה, ידינו בכיסי המעילים מבלי למהר לשום מקום. רציתי למשוך כמה שיותר זמן עם החבר החדש שלי. ברמזור סקרתי בזעזוע את הטייץ השחוקים שלי ואת הסוודר השחור הבלוי.

סימנים מחמש שנות שפשופים על המגפיים האפורים הכהים שלי.

בלי איפור.

וגם השיער שלי, כפי שגרהם הואיל בטובו לציין, לא היה בדיוק ברמה של פרסומת לשמפו.

לא נראה שזה שינה לרונין – הוא הרי היה יכול להמציא תירוץ ולעצור מונית או ללכת בכיוון השני, אבל הוא לא עשה את זה.

"מה אבא שלך עושה עכשיו?" שאלתי.

"הוא פרש ומטייל הרבה בעולם עם אימא שלי. היא מעצבת ויש לה חברת אופנה. חברה קטנה עם שוק מצומצם, אבל היא עושה רק מה שהיא אוהבת. החברה הכי טובה שלה שותפה איתה בעסק, כך שיש לה זמן לטייל עם אבא שלי. אני לא עומד בקצב שלהם. נדמה לי שעכשיו הם בקואלה לומפור, אבל אני לא לגמרי בטוח." הוא צחק. "את גרה קרוב למשפחה שלך?"

"כן. ההורים שלי גרים בדנוור. אחותי ובעלה גרים בסן פרנסיסקו, קרוב להורים של אבא שלי. וסבתא שלי מצד אימא עברה לדיור מוגן באורורה לפני חצי שנה. אני עזבתי את הדירה שלי לפני חודש ועברתי לגור בבית הישן שלה, שהוא למעשה בקתת עץ אמיתית באספן. סבא שלי בנה אותה. היא כנראה שווה הרבה כסף, אבל סבתא שלי רצתה שאני אגור שם. חשוב לה שהמשפחה תגור בבקתה."

רונין הנהן בראשו כמה פעמים. "זה יפה בעיניי. בדור שלנו מעריכים פחות דברים כמו בקתות עץ שנבנו על ידי סבים. שמעתי שהרבה עתיקות איבדו את הערך, כי אנחנו פשוט לא מעריכים אותן כמו הדורות שקדמו לנו."

"אני חושבת שזה נכון, וזה עצוב." הצבעתי על הכניסה לסוויטות פורטר.

"מלון נחמד." גבותיו התרוממו קלות.

"החברה הכי טובה שלי מתחתנת עם הידיד הכי טוב שלי. הוא בן משפחת פורטר – חשבתי שהוא השפוי בחבורה, אבל עכשיו הוא השתגע ומדבר על הליכה לפוליטיקה. אני לא בטוחה שהוא ישמור על איזון אם זה יקרה. אבל... אתן לו ליהנות מהספק. אולי הוא באמת בחור טוב – אם כי עשיר – שרוצה לשרת את הציבור." משכתי בכתפיי, הכנסתי ידיים לכיס המעיל, ונשפתי כדי לסלק שערות מהפה.

"גרהם פורטר."

כיווצתי שפתיים ועיקמתי אף. "איך ידעת?"

"לא... " רונין הבליט סנטר כמצביע אל מאחוריי. "התכוונתי שהוא יוצא מהמלון."

סובבתי ראש בדיוק כשצמד הנאהבים הגיח מהדלת שפתח בשבילם השוער.

לא הפתיע אותי שרונין זיהה את גרהם, שהקפיד להופיע במדורי הרכילות.

"אנחנו יוצאים לקניות. את באה, אווי?" לילה הושיטה לי יד, אבל אז נעצרה והניחה לה להישמט כשמבטה נתקל בחבר החדש והגבוה שלי. "שלום..." היא חייכה ונעצה בי מבט זריז של איפה־הנימוסים־שלך.

"רונין, זאת החברה שלי לילה והארוס שלה גרהם. זה רונין. כרגע נפגשנו על לחמניות ותה פנינים."

לילה צחקה ולחצה את ידו המושטת של רונין. "לחמניות ותה פנינים. נדבר על זה אחר כך, אווי. נעים להכיר, רונין."

"גם לי." הוא חייך אליה בחביבות.

"היי. נעים להכיר." גם גרהם לחץ את ידו של רונין.

חיכיתי שגרהם יעיר משהו עוקצני עליי רק כדי להביך אותי, אבל זה לא קרה. כל הכבוד לו על ההתנהגות המופתית. אולי הכניסה שלו לפוליטיקה כבר הספיקה לבגר אותו. הוא היה בן שלושים ושש שהתנהג כמו בן חמישים.

"למה שלא תזמיני את רונין לארוחת ערב?" לילה שילבה זרוע בזרועו של גרהם.

אוי!

נכון שהצעתי נישואים ונדלקתי בצורה רצינית, אבל ארוחת ערב עם החברים שלי נראתה לי הרבה יותר מפחידה מהצעת נישואים תאורטית.

"אההה..." העפתי מבט אל רונין.

"נשמע לי טוב."

לילה הייתה מעולה בלגרום לי להאמין שלא אצליח להשיג דייטים ללא עזרתה המקצועית. היא הייתה השדכנית שלי. בדיוק כשחשבתי שמצאתי בחור לגמרי בכוחות עצמי היא צצה וארגנה לי דייט. אם לא הייתי כל כך מאושרת אולי עוד הייתי מתעצבנת עליה.

"גם לי." חייכתי אל רונין.

"מעולה!" לילה הבליטה סנטר בחיוך וקרנה מגאווה.

בסדר, בסדר... את חברה נהדרת.

"באיזו שעה, בייב?" היא משכה בשרוול של גרהם כדי שישים לב אליה.

"שש." הוא הציץ בשעונו.

"איפה?" שאל רונין.

לילה הצביעה על המלון. "במסעדת הבשרים במלון. גרהם אומר שהיא מדהימה."

"אגיע בסביבות שש." רונין קרץ לי. "תיהני בקניות."

פערתי עיניים עם חיוך הרבה יותר מדי נלהב, ועצרתי נשימה כדי לא לצרוח כמו בת שבע־עשרה שהוזמנה לנשף הסיום על ידי החתיך של בית הספר.

"נתראה עוד מעט!" לילה נופפה לרונין שירד מהמדרכה ונכנס למונית. "תנשמי! אלוהים... תנשמי, אווי." היא הניחה ידיים על הלחיים שלי ועיניה נפערו מהתרגשות לכבודי.

"אנחנו הולכים לקניות, בנות? אם לא יש לי עניינים אחרים." גרהם חיכה ליד ג'יפ עירוני שחור, שנהגו החזיק את דלתו פתוחה.

"שופינג, בייב." לילה תפסה אותי ביד ומשכה אותי אל המושב האחורי.

גרהם עיקם לעומתי פרצוף משועשע בזמן שהתאפקתי להסתיר חיוך.