דואט החיים 2: החיים שאיבדתי

פרק 1 רונין

הקול.

אור.

חיכיתי לסוף.

אל נא תפגע במסלולה המיועד של הנפש אל האור, פן ינשרו עליך רסיסי אפלה.

כשהלב שלהם הפסיק לפעום – הייתי אמור להניח להם, כמו צו אי־החייאה מהלך, אבל פרמדיקים אמורים להציל חיים. בדרך כלל לא קבענו מוות בשטח. לא התמודדנו עם נשמות, התמודדנו עם גופים אנושיים.

עיסיתי חזוֹת, הזרמתי חשמל ללבבות, והפחתי אוויר בריאוֹת מושבתות. עשיתי את זה בידיעה שאצל פחות ממחצית מאלה שנדרשים להחייאה, הלב חוזר לפעולה. רק עשרה עד עשרים אחוז מבין אותם מטופלים זוכים להשתחרר בחיים מבית החולים. עשיתי את זה כי בחרתי להיות גיבור־על למרות הסכנה שאסבול ממוות נצחי.

קיצי הגיע. הגיעה שעתי למות. חדל סדר הצלת חיים. סוף לסבל התמידי.

רק ששום אור לא קידם את פניי.

שום קול.

הצלצולים המוכרים הדהדו באוזניי, החיבור שלי – האנרגיה הזאת – שחלקתי עם הנפש שבדרכה עמדתי. החיים שהצלתי. הצלצולים פסקו כשאותו אדם מת. אבל לילה לא מתה. הצלצול היה אמור להפסיק עם מותי.

ענפי אורן מחטניים וביניהם קרעי עננים אפורים. מצמצתי אל העננים שירקו טיפות גשם על פניי. לא מתִּי.

"לילה..." לחשתי ומיששתי את צווארי. הוא כאב והיה רגיש למגע. התהפכתי והתרוממתי באנקה על ידיי וברכיי, כשראשי תלוי כמשקולת של חמישה קילוגרמים בין כתפיי. נשמתי במאמץ את האוויר הלח, הרווי בריח מושק ואורנים. וחיים.

כן. הייתי בחיים.

נשאתי מבט וחיפשתי בשביל הצר את הנייד שלי. הוא התגרה בי, כמה סנטימטרים מחוץ להישג ידי. באנקה נוספת מתחתי יד מעל האדמה הלחה כדי לאחוז בו, וקמתי על רגליי.

"לילה..." ניגבתי את ידי המלוכלכת על גבי החולצה, וחיפשתי את שמה ברשימת אנשי הקשר.

אחרי כמה צלצולים הועברתי לתא קולי. ניסיתי את גרהם.

הוא ענה בצלצול השני. "הי, גבר. מה נשמע?"

"גרהם, איפה לילה?"

"אתה בסדר? אתה לא נשמע כל כך טוב."

כחכחתי בגרוני בניסיון להסדיר את הנשימה. המילים בקעו ממני במאמץ מבוהל, בקול רועד. "אני רק..." עצמתי את עיניי וצבטתי את גשר האף. "אוולין ניסתה להשיג את לילה ולא הצליחה, וזה הדאיג אותה."

גרהם צחק. "לילה במקלחת. להגיד לה שתחזור לאוולין כשתצא?"

"אה... לא. האמת שזה שום דבר. היא... בסדר?"

"שלומה מצוין. למה אתה שואל? אתה בטוח שאתה בסדר? אוולין בסדר? הילדים?"

"לא... כלומר, כן. אנחנו בסדר. סתם, תשכח שהתקשרתי. אל תלחיץ את לילה. אתה מכיר את אוולין, אתה יודע."

"כן, אני יודע. היא דואגת מכל דבר, אבל בצדק מאז שמדליין מתה."

"כן." העברתי אצבעות על צווארי. "מתנצל שהפרעתי לך."

"אין בעיה. תן לאווי ולילדים חיבוק גדול ממני."

"בטח."

גרהם ניתק את השיחה עוד לפני שהספקתי להרחיק את הטלפון מהאוזן. איך ייתכן שהיא בסדר? ומה לעזאזל קרה לי? זאת היא, היא הייתה הנפש שהצלתי. הרגשתי אותה ורק אותה. אם זו לא הייתה היא, אז מי זה היה?

לילה בחיים. הצלצול התמידי באוזניים. ענן המוות הנצחי, העוקב אחריי לכל מקום. בהחלט טריטוריה לא מוכרת.

למה הלב שלי נדם אחרי שהיא הייתה במוות קליני? מה זה אומר מבחינתה? מבחינתי? מבחינת שפיותי המסכנה שלא רציתי לאבד?

חשבתי שהבנתי את החוקים, אבל אולי אין חוקים לתופעה שלא ידעתי להסביר ולקול שאת קיומו לא יכולתי להוכיח. כל הסימנים העידו על אי־שפיות, אבל ידעתי שאני לא משוגע גם אם כל מה שכרוך בכך נראה משוגע.

זה באמת קרה? באמת הפסקתי לנשום? או שאולי הרגשתי משהו שלא באמת קרה לי? אבל אם הרגשתי מה שלילה הרגישה, וזה קרה לה, היא הייתה אמורה להיות במצב חמור יותר. זה לא נראה הגיוני שאני כמעט מתִּי בזמן שהיא הייתה במקלחת ו – בסדר גמור?

ירדתי בשביל ברגליים רועדות. האוויר הצונן הקפיא את הזיעה על עורי. עד שנכנסתי בדלת האחורית של הבית כבר שככו הפאניקה והמצוקה. אווי והילדים כבר יצאו לספרייה. אחרי שחוויתי את הרגע המפחיד והכואב ביותר בחיי, התפשטתי והתקלחתי בחיפזון כדי לא לאחר למפגש שלי. בחנתי את הצוואר במראה המכוסה באדים.

לא היו סימנים אדומים או חבורות. כלום.

המגע עדיין הכאיב קצת, ואני נרתעתי ובלעתי במאמץ כאילו מישהו דרך על צווארי ומחץ את קנה הנשימה שלי.

"איך היה המפגש?" אווי הכניסה את רגליה הבועטות של אניה לפתחי כיסא האוכל הגבוה במסעדה.

פרנץ טיפס אל המושב בתא לצידי, הוציא מתיק הבד שלו ספרי ספרייה והניח אותם בערמה על השולחן כדי להראות לי אותם. הרחקתי את כוס המים מהספרים וחייכתי אל הילדון הנלהב שלי.

"היה טוב." לא זכרתי שום דבר מהמפגש. כשפנו אליי והיה עליי להגיב הייתי צריך להתנער כדי שאחזור למציאות, ואחר כך לא היה לי מושג מה בכלל ליהגתי.

"אתה בסדר?" אווי התישבה במושב מולי וצמצמה אליי עיניים מעל כוס המים שקירבה אל שפתיה.

"כן. למה?"

"אתה נשמע מוזר. כאילו מדוכדך או משהו. לא עליז כמו תמיד."

"סתם עייף. הטיול קרע אותי היום."

"וגם ירד עליך גשם, נכון?" היא גיחכה.

"נכון," מלמלתי והשתדלתי ללוות את התשובה בחיוך. היא צדקה. לא רק שנראיתי מוזר אלא גם הרגשתי מוזר. חומה אטומה בלתי נראית לא אפשרה לי להתנהג כרגיל – החדר היה מלא ברוחות רפאים שרק אני יכולתי לראות אותן. הן רדפו רק אותי.

"טוב, בוא נבלע הרבה פיצה, נשכיב את הנסיכה הקטנה ואת אדון ספר ספרייה הקטן לישון, ונלך גם אנחנו למיטה מוקדם."

"אני לא עייף," ענה פרנץ תוך כדי דפדוף באחד מהספרים שלו.

עטיתי את החיוך הכי מעושה שאפשר לדמיין, כאילו הצמידו לי אקדח לרקה. העובדה שהייתי צריך להתאמץ לזייף חיוך עשתה לי רע. מה, לעזאזל, הבעיה שלי?

אוולין הצילה אותי ונשאה בנטל השיחה עם התוכניות שלה לנסוע לקליפורניה כדי לבקר את אביה ואת אחותה. הנהנתי כשהיה צריך, והעסקתי את עצמי במתן עזרה לפרנץ עם הפיצה שלו ובהחזקת כוס השתייה שלו כדי שלא תישפך. אניה הסיחה את דעתה של אוולין כך שפיזור הדעת שלי היה קצת פחות מורגש.

אחרי שחזרנו הביתה עברתי במאמץ את שלבי צחצוח השיניים הקטנטנות, דחיסת גופים מתפתלים לתוך פיג'מות, והקראת ספרי ספרייה בזמן שאוולין סידרה את הבלגן בסלון והתענגה על מקלחת חמה. עד שיצאה מחדר הרחצה המהביל כבר רבצתי על המיטה בעיניים עצומות.

"היית צריך להתבטל איתי ועם הילדים היום." גופה העירום נצמד אליי מאחור, ושפתיה טיילו במורד גבי בזמן שידה נשלחה אל תוך התחתונים שלי.

בלעתי רוק, עצמתי עיניים חזק והרגשתי את גופי נדרך – הכול חוץ מהאיבר שהיה אמור להתקשות. חמש שנות נישואים, ארבעים ואחת שנות חיים, ובחיים לא הייתה לי בעיה להעמיד אותו.

משפיל.

מביך.

מסרס.

פאקינג לא ייאמן.

לא עזר לי שהכרחתי את עצמי להירגע. אילוץ והירגעות לא מובילים לזקפה. הם דבר והיפוכו. ידה של אוולין נשלפה מתוך התחתונים, וגופה נותר דומם למדי במשך כמה דקות – דקות ארוכות ומייסרות. הרגשתי כאילו שוב חונקים אותי למוות, רק שהכוח הבלתי נראה תפס לי את הזין במקום את הצוואר, וחסם את זרימת הדם. ברור שאוולין לא אמרה או עשתה משהו. רגע מצער שהותיר חותם לעד – פעם ראשונה שהיד שלה החזיקה את הזין שלי במצב רופס. בדרך כלל עמד לי רק מעצם הקרבה אליה. היא יכלה להעמיד לי אותו רק עם החיוך שלה או על ידי משב ניחוחה הפרחוני.

ניע ירכיה.

איך שהשיער שלה ליטף את שדיה הגואים.

לחישת שמי.

כל דבר.

עד הרגע ההוא.

לא היו לכך הסברים. ובכל זאת הייתי חייב להגיד משהו. זה פאקינג הרג אותי. לא יכולתי לתלות את האשמה בתחושה לא טובה, הסבר הגיוני וגם די קרוב לאמת – או כך לפחות חשבתי, כי לא ידעתי מהי הסיבה האמיתית. הבריאות שלי הייתה נושא רגיש מבחינת אוולין, ובצדק. לכן נאלצתי לפנות להסבר עלוב בערך כמו הזין הדפוק שלי.

"אני ממש עייף. ונראה לי שאולי נתפס לי שריר במפשעה במהלך הטיול."

"אה... מצטערת." היא נישקה לי את הגב, משהה את שפתיה החמות בין שכמותיי. "לילה טוב."

"לילה טוב."