דודתי לינה למשל

מוצרט עומד במרכז המדרכה ומחלק עלונים עם שוברי הנחה לקונצרטים שלו. הופעתו מוקפדת: הקפלט האפור שלראשו, הבגדים התקופתיים, ואפילו הקידה הקלה שהוא קד כאשר הוא מגיש את העלונים לאנשים סביבו.

התיירים נענים בחיוך ולוקחים מידיו את העלונים. צרצור צורם נשמע לפתע, ומוצרט שולח יד לכיסו, מסיט מעט את הקפלט מאוזנו ומדבר בלהט לטלפון הנייד שלו. התיירים מגחכים, מצלמים אותו בטלפונים שלהם.

כרכרות רתומות לסוסים מתנהלות לאטן ברחובות הצרים. הסוסים טופפים בפרסותיהם במקצב מונוטוני ומרגיע, שנדמה שכל העיר מתנהלת לפיו. גם נהג המונית המזדחלת מאחורי הכרכרה המתנהלת בנחת בהרנשטראסה מאט, ונוהג בקצב שמכתיבה הכרכרה. איש אינו ממהר בבוקר האביבי הזה. השמים תכולים ומזג האוויר מושלם.

המונית נעצרת בפתח המלון. דלתה נפתחת מבחוץ בתנועה נמרצת. שוער המלון, מדיו מצוחצחים, רוכן פנימה ומושיט יד לעזור לנוסעת.

הוא מחייך אלי חיוך רחב: "ברוכה הבאה לווינה!"

ביתם של לינה ואוטו ברייזנרשטראסה 34 הוא המקום שאני חושבת שנכון להתחיל בו. אני רוצה שמראהו ייתן לי עגינה ראשונית בסיפור.

הבית אפרורי משהו, בניין וינאי טיפוסי. דלת הכניסה סגורה, ואני מחכה שמישהו ייכנס או יצא. אישה צעירה פותחת את הדלת ואני ממהרת אליה, מבקשת להיכנס, מסבירה לה על לינה ואוטו. היא מקשיבה במבוכה, ואז אומרת לי: "אני גרמנייה, עלי להודות בזה..."

חדר המדרגות נראה כאילו לא חלפו שנים מאז חיו כאן אוטו ולינה. האריחים המצוירים, מעקה העץ המסולסל, דלת העץ החומה, הגדולה, והספרה 2 בראשה. על הדלת שלט: ד"ר כך וכך. השכנה הנחמדה מנסה לפתוח את הדלת, אך היא נעולה. היא מתנצלת שעליה ללכת ויוצאת לדרכה. אני נשארת. אני מוציאה מהתיק את המצלמה שלי, מצלמת את הדלת, את המבואה הגדולה, את המדרגות.

אחר כך אני מתיישבת על המדרגות. האור נכבה. המקום שקט מאוד, כאילו לא חיים כאן אנשים.

באפלולית של חדר המדרגות משתלטת עלי תחושה מוזרה. כאילו מן המבט הממוקד שלי בדלת דירתה של לינה השתחרר חיזיון איום.

בעיני רוחי אני רואה שני גברים במעילי עור. הם ניצבים מול דלת מספר 2 והולמים בה בפראות.

זמן קצר לאחר מכן הם יוצאים כאשר דודתי לינה אחוזה בידיהם. הם ייבלעו במכונית השחורה המצפה לצד המדרכה, והיא תצא ליעדה — לחדר החקירות במטה הגסטפו.

ברוח שפופה אני חוזרת למלון. נחה קצת ויוצאת שוב העירה. בכל פינה אני רואה מראות אפלים. כל מה שקראתי עליו מתעורר בפני: יהודים מושפלים ומוכים, חלונות ראווה שהשלט JUDE מתנוסס עליהם, חלונות מנופצים בבית הכנסת המרכזי.

ובכל זאת אני ממשיכה לשוטט בעיר, העורגת ומתרפקת על העבר הרחוק שלה, זה שמעדיפים לזכור. אני מסתובבת חסרת מנוח בעיר היפה הזאת, על ארמונותיה וגניה והמונומנטים המפוארים שבה, שנדמים בעיני כמחפים על רוע כלוא.

אני מסיירת בעיר. אינני יודעת מה אני מחפשת, וזה מוסיף לתסכול שלי. נראה לי שאיבדתי כל כיוון.

רק אחרי שאשוב לביתי בתל אביב, ואמצא בתיבת המייל שלי שתי תשובות לפניות שכבר איבדתי את התקווה לקבלן, יעלה התחקיר שלי על דרך המלך. דבר הוליך אותי לדבר, האחד הפנה אותי לאחר — ונדמה שמצאתי את הדרך הנכונה. התמונה התחילה להתבהר, ליבת הסיפור נמשתה מהמעמקים ונתגלתה לפני.

אפשר להתחיל.