דוהרים במקום

ליה

אני לא יכולה יותר, אמרה ליה בלבה. הספרות הדיגיטליות המורות את השעה כבו בזמן ששמטה את הטלפון על עצמות בית החזה הבולטות שלה. השעה היתה 16:40 ולפניה היו עוד דקות ארוכות של המתנה. המתנה לאירוע הרה גורל מבחינתה. ציפייה מתוחה שלא רק שהשביתה אותה מכל מעשה, אלא עשתה שמות במערכת העיכול שלה ולא הניחה למחשבותיה. אצלי הלחץ הוא בבטן, חשבה, אותו סיפור מאז שאני קטנה. אחרי חמש פעמים בשירותים נשכבה באפיסת כוחות על המיטה, ומבטה נישא אל החלון היחיד בדירה שהיה מוגף בווילון עבה, כדי לחסום הן את האור החד שעלה במזרח והן את מבטיהם הסקרניים של הדיירים בצאתם מן הבניין ובהיכנסם. על הדירה הזעירה ממש שברחוב ויזל, כוך חשוך ולא מאוורר, היה עליה להילחם בשעתו מול חמישה שוכרים. לבסוף הצליחה לשכנע את בעלת הבית שהיא זאת שתשמור על הנכס המוזנח שלה טוב יותר מכל אחד אחר, ואף תרענן אותו בצבע ותפיח בו רוח חיים.

היא הכירה כל שבר ברצפה, כל סדק בקיר, ואת הווילון הסגול הכבד לא הסיטה מעולם. הוא חצץ בינה לבין הנעשה בחוץ גם כשלא היה בכך צורך, כמו היה לוח עץ שנועד לאטום את הפנים מפני טורנדו. חבריה, שתנאי הדיור שלהם לא היו טובים משלה, היו צוחקים ואומרים שזה הבונקר של ליה, וביום הולדתה הביאו לה במתנה תמונה ממוסגרת של השֵייח' נסראללה, שצולמה באחד מראיונותיו, מבטו אל המצלמה, ומאחוריו משמשים כרקע הווילונות הכבדים המכסים את קירות הבטון בבונקר חסר החלונות שלו.

מילים יתקשו לתאר את התיעוב שחשה כלפי ביתה, שהיה למעשה מחסן ישן בבניין מתפורר, שהוסב לדירת חדר שאותה שכרה בכסף רב. ככל שנקפו הימים, ככל שהתבדו התקוות המקצועיות, גוועו גם שאיפותיה לשיפור תנאי המחיה שלה. "כשהייתי ילדה," אמרה לחבריה, "חלמתי שיהיה לי חדר ארונות כשאהיה גדולה. והנה, החלום התגשם, אני גרה בחדר ארונות." ברגעים אלה של ייאוש היתה שמחה אפילו בארון עם שתי דלתות, ובלבד שבגדיה לא יהיו תלויים על מעמד עם גלגלים של חנויות בגדים. בשעה שאספה אותו מהרחוב, כפתרון זמני, נראה לה קצת מגניב אפילו. ואילו עכשיו כל מה שראתה מול העיניים הוא שכבות של אבק עירוני.

רחצה באמבטיה נעשתה כבר מזמן לצמד מילים נרדף למותרות, צריך להגיד תודה אם המים צלולים ואין בהם חלודה. כדי לעשות אמבטיה, וליה אוהבת להתפנק באמבטיית קצף ריחנית, נדרשת נסיעה להורים. לא פעם היא חושבת על כך שבניגוד להוריה, שרמת החיים שלהם עלתה כשעזבו את בית הוריהם, הרי שרמת החיים שלה ושל חבריה ירדה דווקא. משהו השתבש במעברי הדורות, ופתרון אינו נראה באופק. ההיסטוריה מלמדת שכל דור התעלה על הדור הקודם או מכל מקום שיפר את תנאי הקיום שלו, ואילו בדור הזה חלה נסיגה. המחשבות על כך מייאשות עוד יותר, ואפילו הפנטזיות הולכות ונעלמות.

בשעות אלה של אחר הצהריים, כל מבוקשה הוא אור יום. קרן שמש שתלטף אותה בהמתנה הזאת שאין לה סוף. אבל הווילון יתמוטט אם תסיט אותו, היא בטוחה בכך; מאז שהותקן לא נגעה בו.

מבלי משים הדליקה שוב את הטלפון, המכשיר ניעור לחיים והצביע על השעה 16:43. חלפו שלוש דקות בלבד.

לפתע, בלי כל סיבה נראית לעין, זינקה מהמיטה. ריצה, היתה המחשבה שהקפיצה אותה. מחשבה חסרת היגיון בסדר היום שלה ואפילו בסדר החיים. ריצה תעשה לי טוב. בחישוב גס הגיעה למסקנה שלא רצה מאז שיעורי הספורט בבית הספר התיכון. גם אז הצליחה לחמוק לעתים קרובות בתואנות כאלה ואחרות — בדרך כלל היו אלה כאבי בטן מוחשיים או מומצאים.

לצערה, כאב הבטן הנוכחי והמוחשי מאוד לא שכך והמשיך להופיע בגלים, אבל ליה היתה נחושה לצאת לריצה. באותו הרגע, כל שחשקה נפשה היה להתרחק ככל האפשר מקירות הדירה שהלכו וסגרו עליה, להפיג במעט את הדריכות הכרוכה בהמתנה, אולי אפילו להשכיח אותה למשך ארבעים דקות או כמה זמן שנדרש לריצה. על כך לא היתה יכולה להשיב, כבר מזמן אינה בכושר גופני. אבל ההמתנה, גם היא דורשת כושר, אורך רוח מכל מקום. יכולת שלא היתה לה באותו רגע. היא רצתה לצאת מהבית.

ריצה היא אולי פתרון מצוין להמתנה הזאת אבל בגדי ריצה הם בדיוק הבגדים שאין לה. נעלי ספורט דווקא כן, נעליים שקנתה בסייל ברגע של חולשה, רגע שבו האמינה שיש במראה הזה אמירה אופנתית, אבל די מהר הבינה שזוהי אינה ההצהרה האופנתית שלה ותחבה אותן לאחת המגירות בארונית שבחדר האמבטיה. עם זאת, טייץ או חזיית ספורט ואפילו חולצה מתאימה לא היו לה. אבל ריצה תעשה לי טוב, חזר והשתנן המשפט במחשבותיה, והיא לבשה מכנסי ג'ינס קצרצרים וטישרט שחורה ועליה הלוגו של הלהקה האהובה עליה, שהשתמרה מימי התיכון, וכל מה שנשאר הוא לוודא אם הרגליים זוכרות את תנועות הריצה. הדבר האחרון שהיתה צריכה כעת הוא אירוע פומבי מביך.

את הטלפון השאירה על המיטה, שימשיך לספור את השעות. היא נעלה את הדלת במפתח שהופרד לצורך הריצה מצרור המפתחות של הדרדסית האהובה עליה, והחלה בריצה כבר מפתח הבית לכיוון שדרות בן גוריון.

שמש תל אביבית קיצית, חמה מדי, קיבלה את פניה, אף כי שמש זה בדיוק הוויטמין שחסר לה כרגע. לרגע שקלה לחזור ולהצטייד במשקפי שמש, אבל שמחת הריצה גברה על עוצמת הסִנווּר. ידיה אספו את שערה העבות והמתולתל לקוקו מתוח, קשור בגומייה ענקית.

בקושי רצה שלוש מאות מטרים, וכבר הרגישה כי נשימותיה נעשות כבדות והרגליים מתחילות ליילל על העומס. יהיה בסדר, שכנעה את עצמה. רק להתרחק קצת מהבית, רק לקדם את השעון. פניה היו מועדות לכיוון הטיילת, קצת תכלת ים יכולה להועיל, אך בכל צעד הרגישה שכדאי להאט את הקצב ואולי אפילו לעבור להליכה. ההתנפלות לא התגלתה כהתמודדות מוצלחת במיוחד.

אמהות צעירות תפעלו את ילדיהן, כאילו היו בובות ממוכנות, במשחקיות העירוניות שבמרכז השדרה, דחפו את העוללים הכלואים במושבי הפלסטיק, ונדנדו אותם להנאתם. למרות החום, קולות של שמחה הורית נשמעו מכל פינה בשדרה, יולי־אוגוסט עוד לפניהם, חשבה ליה והמשיכה לכיוון הים, מתקשה להיזכר מתי רחצה בו בפעם האחרונה.

כעבור כמה שניות הגיעה לפינת דיזנגוף שהמה אדם. בדוכן המיצים השתרך כרגיל תור ארוך. אנשים מבלים בתל אביב ולא משנה באיזו שעה ביום. ומה איתי? תהתה, וגל של רחמים עצמיים הציף אותה שוב, גל שלא תיכנע לו. לא הפעם, לא עכשיו. לרוץ, זה מה שהכתיבו לה צעדיה, לרוץ.

בלית ברירה נעצרה ברמזור. לימינה עמד רוכב על אופניים חשמליים, מפְגע עירוני שלא לומר סכנת נפשות שאין הרשויות נותנות עליו את הדעת. יש לך את זה במחשבה יותר זקנה, גיחכה לעצמה בשעה שעיניה פזלו אל עבר הרוכב. רגלו האחת היתה על המדרכה ואילו השנייה נשענה באדנותיות על העמוד החוסם. בלי להכיר אותו חשה טינה כלפיו. מבטה הוסב לצד השני, שם ניתר במקום בחור צעיר מכוסה בקעקועים ברוב החלקים החשופים שבגופו. הוא מנסה לשמור על הדופק, חשבה, אולי גם אני צריכה לנתר כך. בניגוד אליה, היה לבוש בבגדי ריצה של אחת החברות הגדולות: מכנסי ריצה בעלי שסע קטן מכל צד שחשפו חלק נכבד מירכיו, וגופייה צמודה בצבע ירוק זוהר. בקיצור, אחד שקשה להתעלם ממנו, במיוחד לליה, שנמשכה אחר בחורים לא שגרתיים, ומבטה נתלה בפניו. בחלוף רגע סובב את ראשו והביט בה, הנהן לעברה בראשו וחייך.

"מצטרפת לריצה לכיוון הים?" פלט בקול עבה שנשמע לה מסתורי משהו.

"תודה. היום אני בהליכות," מיהרה לענות והשפילה את מבטה, נבוכה בעיקר מהבגדים הלא־מחמיאים שלבשה. כמעט נפלטה אנחה מפיה; העיר הגדולה מעייפת לפרקים. מבט אחד לא במקום, ואת עלולה למצוא את עצמך מוזמנת לדייט. נזכרה ביומנה של ברידג'ט ג'ונס ובתחתונים המשומשים שלבשה דווקא ביום הגורלי. ממתי רמזורים הפכו ליעדי פיק־אפ? זה הכול עניין של תזמון, אבל לא היה ספק בלבה — עם הג'ינס הכאילו בלויים והטישרט המגוחכת הזאת אין סיכוי שאסכים.

האיש הירוק שברמזור התעכב, משום מה. קדימה, חלץ אותי מהסיטואציה המיותרת הזאת, האיצה בו. הרמזור התחלף לבסוף, והבחור המאוכזב הנהן קצרות לשלום ופרץ בריצה מהירה לעבר השדרה ההומה.

לרגע הצליחה ליה לשכוח באמת ובתמים מוועדת הפלייליסט הארורה, ומהמשמעות הגורלית שיש להחלטתה.

היה זה הסינגל הרביעי והאחרון שהיא משחררת מהאלבום החדש. אם לא תצליח להבקיע את חומת הפלייליסט, יישכח גם האלבום הזה כמו אלבום הבכורה שלה. הדכדוך שוב זקף את ראשו, ומחשבות רעות החלו משתלטות עליה, מחשבות שהצליחה להשכיח בעשר הדקות האחרונות. בשנים האחרונות הרגישה שהיא הולכת וטובעת, ואחת לכמה זמן מצליחה להרים את הראש מעל המים רק כדי לשקוע שוב במצולות.

רק לאחר שהגיעה לראש גרם המדרגות של כיכר אתרים, הצליחה לנער את המחשבות הטורדניות. הים התיכון נפרש מולה במלוא הדרו, וגם הוא חלק מקסמה של תל אביב ומיופייה, הזכירה לעצמה. חבל שחיי היומיום בעיר מצליחים להשכיח, בקלות רבה מדי, את העובדה שיש לה גם חוף ים הנמצא במרחק הליכה קצרה מכל מקום כמעט. חוף ים זהוב יפהפה שכתיירים אנחנו מוכנים לנסוע מרחק רב כדי להגיע לִכְמותו. למה אני לא הולכת לים לעתים קרובות יותר?

ומה עכשיו? תהתה כשהיא מתנשפת בכבדות. באמת ממשיכים? שאלה בלבה והתכופפה לקשור את שרוכי הנעליים שנפרמו. על החיים ועל המוות! פלטה בלחישה והמשיכה בריצה לכיוון דרום. כל צעד מגושם מקודמו, חשבה. אני בטח נראית כמו קריקטורה, כמו דמות מקומיקס, כמו בדיחה גרועה.

טרם השלימה את המרחק לאזור מתקני הכושר, טווח של כמאתיים מטרים לכל היותר מהמדרגות, וכבר נדמה היה לה שהאוויר שבריאותיה הולך ואוזל. הרגליים נעשו כבדות יותר ויותר, והג'ינס הקצרים נשמטו מהמותניים. וכאילו לא די בכך, בכל כיוון שהביטה בו צצו לנגד עיניה רצים ורצות רזים וחטובים, מדוגמים לתפארת, נאים עד יפים מאוד, שנראה כאילו אלה הם רגעי האורגזמה המוצלחים ביותר שיש להם. מדלגים כאיילות שלוחות, כמו היה כוח הכבידה אופציה בלבד.

הלוואי שתיחנקו! קיללה אותם בלבה.

הריצה המהירה שתכננה לעצמה, משום מה, התבררה כמשגה חמור, ומחול האבסורד פסק אחרי חמש מאות מטרים, שבסיומם נעצרה כמו צעצוע שנגמרה לו הסוללה, והתיישבה פשוטו כמשמעו על הטיילת, בלי להבין שזה הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות לעצמה. מים, קראה בקול רפה, מים. איך לא לקחתי איתי בקבוק מים?! מבטה נישא אל גן לונדון, ששמו ניתן לו, כך קראה לאחרונה במקרה בכתבה במגזין "טיים אאוט תל אביב", על ידי הבריטים השחצנים עוד טרם קום המדינה. הגן היפה סימל את העמידה האיתנה של תושבי לונדון במהלך הבליץ הגרמני על העיר. מה זה, אם לא בליץ? מה חשבתי לעצמי, שאצליח לשרוד את מתקפת הריצה שכפיתי על עצמי בלי כל הכנה מוקדמת?! עם כל נשימה צפצפו ריאותיה כמו היתה חולת אסתמה. הפה היה יבש, הרגליים מחוסלות לגמרי, וגם ההתלהבות הספיקה להתפוגג. לא במקרה התחמקה כל חייה מפעילות ספורטיבית. היו שנים שהצליחה לשכנע את עצמה שספורט מזיק לבריאות, העיקר לא לזוז שלא לצורך.

בכוחות עילאיים הצליחה לקום ולהישען על העמוד שלצד מעבר החציה. מתנחמת בכך שהדרך חזרה לא תהיה ארוכה כל כך כמו שנדמה לה. העיניים מביטות על הרמזור בשביל האופניים — מתי אלה צצו? היא עדיין שאפה ונשפה בקצב מהיר. זה בטח המקום היחיד בישראל שיש בו רמזורים כאלה. חבל שלא מציבים רמזור כזה על המדרכות של אבן גבירול, המפילות הולך רגל אחד ביום לפחות. ולמה אין לה אופניים עכשיו? ירוקים וזוהרים כמו ברמזור.

לאחר דקות ארוכות שבהן נשענה על העמוד, אוחזת בו כבגלגל הצלה בלב ים, החלו נשימותיה להאט, אף שהצפצופים לא פסקו. זהו! חשבה, תוך כדי צעדה אטית בחזרה הביתה, הפור נפל. ברגעים אלה ממש מסיימים המחוצ'קנים התורנים את ישיבת הפלייליסט השבועית, אחרי שהחליטו מי לחיים ומי למוות. הרשימה הורכבה והושלמה, ובעוד כמה שעות תתנוסס באתר העלוב של התחנה. מי עוד מסתכל ברשימה הזאת חוץ מאמנים מובטלים? עוד לפני שידעה את הרכב הרשימה החלו עולות תחושות הזעם המוכרות. אני שונאת אותם, חשבה, אותם ואת התחושות הקשות שהם מעוררים בי. ועדיין עמוק בתוכה הרשתה לעצמה מחשבה קטנה וחמקמקה שהפעם אולי יהיה אחרת, יתמזל מזלה, ההזדמנות תינתן ויגיע תורה לזרוח.

***

סססאמו על ההליכה הזאת, קיללה ליה בקול רם. רק בדרך חזרה, עם כל צעד שצעדה, שמה לב שבכל זאת רצה לא מעט. ברגליה הבינה עד כמה אווילי היה הרעיון מלכתחילה. היא הלכה וכעסה על עצמה ועל כל העולם, ונזכרה שוב בכאב הבטן, אף שלמרבה הפלא זו כבר לא רחשה ובחשה כמו לפני שעה קלה, ורק כאב עמום בצד ימין צץ לו לפתע כעדות לריצה המאומצת.

זר לא יוכל להבין מה עובר עליה בתקופה האחרונה. רק קהילת היוצרים מכירה מקרוב את הכאב שלא ניתן לשאתו. את מצב העניינים המעוות שלפיו תחנת רדיו אחת אחראית על ההצלחה או על הכישלון של אמן זה או אחר, ועוד במימון ציבורי. כל תא בגופה שנא את גלגל"צ.

היא ידעה כי לא מדובר בזעם של מפסידים, היא הכירה ביכולותיה, בכישרונה, אבל לעתים קרובות אין די בכך בתנאי הג'ונגל של סצנת המוזיקה בישראל. הקול שלה היה מספיק טוב כדי לסיים בהצטיינות את הלימודים בבית הספר למוזיקה רימון, להגיע לחצי הגמר בדה וויס, ולשיר מעל כל כך הרבה בימות לאורך השנים. לעזאזל, שידרו את השירים שלי ברשת ג', ברדיו תל אביב, ב־103 FM, ב־88 FM, ב־99 FM ובכל תחנה אחרת שהיא לא התחנה הצבאית הנחשקת כל כך משום מה. אחרי הכול, מדובר בתחנת שידור של הצבא שמרבית מאזיניה הם אזרחים — אולי זה העיוות הכי גדול בכל הסיפור הזה. כיצד הפכה תחנת שידור של הצבא לתחנה המובילה דעת קהל ואף מכתיבה אותה? האם אנחנו חיים בצפון קוריאה? כך או כך, עבורם היא אינה טובה מספיק. אבל איך זה יכול להיות?! כלומר, היא שואלת וגם עונה, הכול בגלל אותה רשימת השמעה ארורה השוטפת את מוחם של המאזינים באותם השירים מצאת החמה ועד צאת הנשמה, בשעה שכל העושר המוזיקלי האחר נזרק לאבדון.

בעוד דקות ספורות תשלים את ההליכה ברחוב ריינס, תשתלב בשדרות בן גוריון, ותיכנס אל דירתה. הייתכן שדווקא השיר הרביעי באלבום שלה יחולל את הקסם בקרב שמונת המופלאים. אותם שמונה עורכים ומגישים של התחנה, שמחציתם טרם סיימו את שירותם הסדיר. אותה חבורה סודית וילדותית, שלא לומר אינפנטילית, המרכיבה את רשימת השידור, ומצייתת לנרטיב ההומוגני והמוכתב מראש שמגדלים מנהלי גלגל"צ. אותו שטנץ אנושי, אותו שטנץ מוזיקלי. אותה חבורה שכל כך שנאה.

היא הכירה מקרוב את השיטה. מדי יום רביעי מתכנסים שמונת הגנרלים באחד מחדרי התחנה העלובים למראה, ובהאזנה משותפת הם עוברים על עשרות הסינגלים החדשים היוצאים בישראל. חלק קטן בלבד זוכה להשמעה מסודרת במהלך הישיבה, ולבסוף נערכת הצבעה שבה יצליחו להשתחל פנימה שניים או שלושה שירים ישראליים חדשים, ומספר זהה של שירים לועזיים. בשבוע שבו אמנים בסדר גודל של שלמה ארצי או שלום חנוך מוציאים שירים, אין טעם להתאמץ אפילו. ההפסד ידוע מראש, כמו בקרב אִגרוף שבו משולמים סכומי עתק לטוען לכתר על מנת שיצלול בסיבוב השישי.

ביד רועדת הוציאה את המפתח לדירה מהגרב השמאלי. מאז ילדותה לא תחבה את המפתח לגרב. ייתכן שבמצב אחר היו מתעוררים רגשות נוסטלגיים ואפילו שאלות כמו — האם אני ברגרסיה? אך באותו רגע, כל מה שהרגישה היה דפיקות לב מואצות.

הדלת נפתחה בחריקה האופיינית, ומכת ריח של טחב ואבק עירוני קידמה את פניה. כמה מהר הסתגלה לריחות המעופשים האלה. על המיטה היה מונח הטלפון באותו מצב שבו הניחה אותו כשיצאה מהבית. קדימה, בוא נגמור עם הסיוט הזה, פלסטר אחד מהיר, והסיוט הזה יהיה מאחורי.

לחיצה על מקש הבית האירה את המסך וחשפה את הקדימון של ההודעה שהתקבלה מניצן היחצנית שלה.

"לא נורא, ליוש, השגתי לך..." זה הספיק לה כדי להבין שמדובר בבשורת איוב.

לאאאאא!!! איזה עולם מסריח! זעקה ממש תוך כדי שהטיחה את הטלפון בקיר. הפעם הטיחה על מנת לשבור. אבל מתברר שהטלפון עמיד יותר ממנה, ובזמן שהיא קרסה על המיטה באפיסת כוחות ובייאוש גמור, נחת לצדה הטלפון עם נזקים מינימליים.

עצב כבד וסמיך עטף אותה, חנק אותה. נמאס לי מהחיים האלה, נמאס, אמרה בקול פעם אחר פעם. אני לא יכולה להתמודד עם החרא הזה יותר. מה אני צריכה לעשות כדי שהנבלות האלה יאהבו אותי? ולמה לעזאזל אני רוצה שהנבלות האלה יאהבו אותי? הילדים זבי החוטם האלה? מי הם בכלל? למה אני קמה ונופלת בגללם?

בלי משים התכנסה בתוך עצמה כעובר ברחם. הדמעות מספיגות את הברכיים, הבל הפה מחמם את הפנים. היא משכה מעליה את שמיכת הפיקה, ששימשה אותה בקיץ, ומעליה הניחה את הכרית, יהיה מה שיהיה, העיקר להיעלם ולו לרגע. הלוואי שאני אמות ככה. הלוואי שאיחנק כאן ועכשיו. מה עוד נשאר לי בחיים האלה? את הכול שמתי על האלבום הזה, את כולי, את כל מה שהיה לי, את נשמתי. אין לי יותר מה לתת.

הדמעות שטפו ללא הפוגה. דמעות של אבל, דמעות על משהו שנגמר, שלא יהיה עוד. גופה רעד, והיא היתה לבד. לבד בכל העולם. והיא ידעה שאין לה לא הכוחות ולא המשאבים להרים עוד אלבום. זה היה אמור לקרות עכשיו, וזה לא קרה, והיא לא יכולה לעשות שום דבר, רק לבכות על האובדן הנורא, על הסוף שעכשיו הוא סופי באמת. אחרי חצי שעה נרדמה באפיסת כוחות כמו תינוקת אחרי בכי.

***

קרני שמש אחרונות נפרדו מקו החוף התל אביבי ברכות, לוחשות לתושבי העיר הבטחה להקלה עתידית בעומס החום, אלא שכהרגלן דילגו מעל דירתה של ליה. בחדרה כבר ירד הערב. ריסיה הארוכים רפרפו על הכרית בשעה שפקחה את עיניה. בדממה ששררה בחדר היה נדמה לה שהיא שומעת את חיכוך הריסים בכרית. חלפה שנייה, וכבר תקף אותה הזיכרון.

כמה קשה עבדתי על האלבום הזה, ועכשיו זהו — זה נגמר. החזרות, ההקלטות, הכסף, היחצנים, המסיבות, ההתחנפויות, הכתבות העלובות במקומונים, ההופעות הפתטיות בערוצי הרדיו המקומיים, הפוסטים המסריחים בפייסבוק. הסרטונים ביוטיוב — הכול היה לשווא. השירים החמודים שלי מתו. נקברו קבורת חמור.

בשלב זה של היום לא היתה יכולה לחשוב מה יהיה בהמשך. מאין תשאב את הכוחות להילחם במלחמה האינסופית הזאת. עמוק בלבה כבר ידעה שאין שום סיכוי, ידיעה צלולה חדה וברורה. אם הקוסמוס לא רוצה אותה על גלי האתר, היא לא תילחם בזה יותר. והקוסמוס באותו רגע היה תחנת גלגל"צ העלובה. את הצלחותיה האחרות לא היתה מסוגלת לראות באותן שעות, ודאי שלא לשאוב מהן עידוד.

אלוהים, כמה שזה כואב, התנגן בלבה המשפט הזה שוב ושוב. אלוהים, כמה שזה כואב. טרם נדם הבכי, ודמעות טריות כבר החליקו לאורך לחייה, נעות במסלול המליחות שהותירו קודמותיהן. מה השעה בכלל? תהתה, ונזכרה שהטיחה את הטלפון בקיר. שלחה יד מחוץ לשמיכה לגשש אחר המתג הישן והמכוער, ואור רפה נדלק בחדר. חלקיקי אור חלשלושים רקדו מולה, כמו רוחות מן העבר. המסך נסדק לאורכו ולרוחבו ורק בזכות הצלופן הדביק לא התפזר על המיטה. לפחות הוא עדיין פועל, ניחמה את עצמה בזמן שהדליקה אותו.

שיחה שלא נענתה מירדן, חברה שלה, שתי שיחות ממספרים לא מזוהים, שיחה מאמא שלה, השיחה האחרונה שהיתה רוצה לנהל עכשיו, ואותה הודעה מניצן היחצנית שלה. הקריירה שלי גמורה והעולם שותק. למה שזה יעניין מישהו? למה שהדם והזיעה והעצבים והכאב שלי יעניינו את רמי? אני גמורה. אני מחוסלת.

בשתי לחיצות מהירות נשמע קולו של מי שקיוותה כי יחפש אותה בזמן שישנה. כל קהילת המוזיקה יודעת שהיום מתפרסמת הרשימה. למה אני לא מופתעת?

"לא נכנסתי," הפריחה בקול חלש, מיד כששמעה את ה"היי" העסוק מהעבר השני. גל נוסף של דמעות פרץ. איך קורה שתמיד הוא באמצע משהו או שאולי הוא רק מעמיד פנים שתמיד הוא באמצע משהו. עוד אחד שסובל מאחת הצורות הנפוצות של הפרעת קשב גברית. הוא פשוט לא מקשיב.

"לא נכנסת לאן?" התהדהד קולו העמוק. ברקע נשמעה המולה. "אני בדיוק יושב פה עם רועי במסעדה החדשה של קופמן. רועש פה — אני יכול לחזור אלייך יותר מאוחר?"

"לא, רמי."

"מה לא?"

"לא נכנסתי, אני אומרת לך. מה אחר כך?"

"ליה, על מה את מדברת? אני אחרי שלוש כוסות של ערק, ואין לי מושג על מה את מדברת, סליחה, אוקיי, את יכולה להיות יותר ספציפית?"

"אולי אם פעם אחת בחיים שלך היה לך מושג, אז גם היית דואג שזה יקרה, כמו שהבטחת!"

"רגע. אני יוצא לרחוב, אני בקושי שומע."

"אני מדברת איתך!" צלילי המוזיקה התחלפו בשאון המכוניות.

"מה הסיפור, ליה?" קולו נשמע מרוכך יותר.

"הסיפור הוא שאמרת לי שעמית נתן לך את המילה שלו, שהוא יעשה כל מה שהוא יוכל בוועדת הפלייליסט, כדי שאני אכנס סוף סוף. עכשיו אתה מבין על מה אני מדברת? האמת, אני לא יודעת מי משניכם יותר אימפוטנט!"

"ליה!"

"דונט ליה מי. מה אני אמורה לעשות עכשיו? להקליט עוד אלבום כדי שהם יוכלו להמשיך להתעלם ממני? להמשיך לנדנד לחברים שלי להגיע להופעות המסריחות בלבונטין 7, רק כדי שאני אוכל לשיר מול שלושים איש ולחשוב שאני בפארק הירקון? אני כבר לא מסוגלת להסתכל למתופף שלי בעיניים מרוב שאין לי כסף לשלם לו. מה אתה מצפה שיקרה עכשיו, שאני אמשיך להזדיין עם מי שמכיר את כל התעשייה ולא מסוגל אפילו להכניס שיר אחד שלי לגלגל"צ?!"

"הלו, תירגעי רגע," ניסה לקטוע את שצף המילים הזועמות.

"מה תירגעי? אפילו לא עניין אותך להתקשר לשאול אותי מה קורה עם הפלייליסט. מילא שלא עזרת בכלום — אבל איפה אתה?! זה החיים שלי, רמי, ואתה נעלם. שקוע כל היום בעצמך. אתה שומע? נמאס לי! נשבר לי מהכול!"

"זה רק גלגל"צ, שיישרפו! אף אחד לא שם עליהם."

"אה, פתאום זה רק גלגל"צ? ממש. תגיד, אתה בכלל דיברת איתו? אני כבר לא בטוחה שבכלל פנית אליו."

"אני לא מוכן לדבר איתך כשאת במצב כזה."

"זה המצב. מתי נדבר אם לא עכשיו?" ליה הרגישה שהיא על סף פיצוץ. שהיא מתקשה להפריד בין האכזבה מכישלון השיר החדש שלה לעצבים מהחבר הישן שלה. "זה לא כמו בימים שלך. אף אחד לא עומד בתור להחתים אותי על לייבל. אין לי את רשת ג' בתור אופציה. אתה יודע שזה לא אותו הדבר היום. מה אתה מבלבל לי את המוח? ומה זה משנה בכלל? איפה אתה, תגיד לי. איפה אתה כשאני צריכה אותך? למה אתה לא אומר לי שאתה כבר מגיע? נשבר לי הזין, רמי. נשבר לי הזין מסצנת המוזיקה המזדיינת הזאת, מהעיר הזאת, וגם ממך. כן, נשבר לי הזין גם ממך. נמאס לי לגור לבד, נמאס לי לעשות הכול לבד."

"מה זה קשור עכשיו?"

"קשור. קשור. כמה זמן עוד נמשיך עם השיט הזה? זה לא מגיע לי. שנתיים אנחנו ככה, לאן זה הולך? המשפחה שלי והחברים כבר מטפסים עלי, ורק אני מסנגרת עליך. הוא צריך את הזמן שלו, הוא אמן, רוק סטאר, זה אחרת איתו. בטח זה אחרת, זה פי אלף יותר גרוע."

"ליוש?... את לא באמת מתכוונת לזה. זה סתם עכשיו בגלל הסינגל. את כועסת. אני מבין. את אמוציונלית כרגע, בגלל זה כל הדיבורים האלה."

"מה?" ליה פלטה בקול מזועזע.

"מה?" קולו נשמע מופתע.

"מה מה?! מה אתה מתנשא עלי. אל תגיד לי אפילו את החרא הזה. אם רק היית מוציא לרגע את הראש מהתחת שלך, אולי היית רואה שיש עוד אנשים בעולם. אלוהים, אני לא מסוגלת לשמוע אותך יותר. ביי!"

הדמעות התחלפו בזעם. אולי מוטב כך, חשבה. אני כבר לא יודעת מה משחרר יותר, בכי או כעס. זעם בלתי נשלט הלך והתעצם אלא שעכשיו, לאחר שניתקה את השיחה, לא היה בפני מי לשפוך אותו. הזעם תסס ועלה מתוכה כמו גזים בכוס קולה ועמד להתפרץ בגל שני. כמעט שהטיחה שוב את הטלפון, אך בדיוק באותו רגע רמי צלצל, והיא שמטה אותו על המיטה וחזרה לשכב באותה תנוחה עוברית, השמיכה מעל ראשה ומעליה הכרית.

למה זה מגיע לי?! למה? חזרה ומלמלה לעצמה. תאורת המסך האירה את השמיכה מבפנים, כמו הפנס הקטן באוהל שהיא ואחיה היו מקימים בילדותם בסלון.

יעידו כל חבריה עד כמה תיעבה אנשים שמרחמים על עצמם. "לך תשיג את זה", היה המוטו שלה בחיים. אבל באותם רגעים, משלא היה מי שינחם אותה, נכנעה בלא קושי. איזה טיפשה אני. איזה תמימה הייתי. מה חשבתי בדיוק? שאם אעבוד קשה אצליח? החיים האלה לא הוגנים. המשחק מכור, זאת האמת, ואם עד היום היתה איזושהי תקווה — היא נמוגה.

אני מוכרחה לעשות שינוי בחיים המזוינים. רק שינוי יציל אותי. אני צריכה לאתחל מחדש את המערכת. לקחת רגע לפני שאני זורקת את הקוביות בשנית. אני צריכה לנשום אוויר חדש. אני צריכה שמש שתאיר אותי, שתחמם אותי.