דו”ח אפס

1.

יורם עמד על גג מגדל שהתנשא לגובה קילומטר, ופיקח בדאגה על שינוע העל־פלדה שהייתה תחובה בלועו של העל־מנוף. מאחוריו עמלו פועלים על בניית פיגומים חלופיים, משקמים את השלד שנפגע מהזעזועים הקשים. משבים עזים של רוח קדים נישאו באוויר, וליורם היה נדמה שהוא שומע חריקה צורמת מכיוון העל־מנוף. גרגירי חול ראשונים חדרו לעיניו, וכבר ניתן היה להריח את האבק שעמד לשטוף את העיר — סופת חול עמדה בפתח.

הוא הורה לפועלים השקועים בעבודה מאחוריו לצאת להפסקה. העובד שעמד לצידו שמע את ההוראה והעביר אותה הלאה עד שכולם שבתו ממלאכה. אחד מהם הדליק סיגריה, ואחרים דיברו ביניהם בקול נמוך. ליורם נותר רק להתריע על הסופה באוזני המנופאי, ולהורות גם לו לצאת להפסקה, אולם מכשיר הקשר שבק חיים. הוא החווה כלפי המנוף בתנועות פנטומימה, מנסה למשוך את תשומת ליבו של המנופאי, והסתנוור מבוהק השמש שהחזירו חלונות המגדל ממול. המנוף נדמה כבעל רצון משל עצמו ולא נשמע להוראות. השמש השתקפה גם מחלון התא של המנופאי, ושטף האור המסנוור והחם הכריע את יורם. רגליו כשלו תחת החום המעיק, והאוויר החם שנשם בכבדות נמשך בקושי רב אל ריאותיו. הערב ירד אבל השמש מיאנה לשקוע, והמשיכה לקפוח על ראשו. יורם ניסה לסמן למנופאי למשוך את הידית, והפציר בו לעצור את המכונה. הוא קירב את ידיו לפיו בצורת מגפון מאולתר וצעק בכל כוחו: "היי!" אך לשווא. קולו נבלע ברעשי הבנייה שעלו מהמגדלים הסמוכים.

רגלו נתקלה במברגה צהובה ורוטטת. הוא הרגיש כאילו ראשו הולך ונמס מבפנים, ומוחו זולג על הקסדה. הוא נפנה לאחור ודרש מכשיר קשר חלופי, אבל העומדים מאחוריו רק משכו בכתפיהם. הוא רתם את עצמו לעמוד שנראה יציב, קרב אל קצהו, השעין את חזהו על המעקה, וצעק בכל כוחו: "היי!" הגנרטור זמזם משמאלו.

המעקה זז ממקומו, רעש נפץ עלה מרחוק, הרתמה השתחררה, מערבל בטון בחש מלט תחתיו, קורנס דפק, מוטות נפלו והקימו קרקוש מתכתי, מנועי דיזל נהמו והוא צנח מטה.

לחלקיק שנייה ראה יורם את המגדל כמו מעין ציפור הנוסקת ודואה ברוח החמה. המגדל נטה הצידה, מט לנפול. מרחוק ראו עיניו העצומות למחצה חולות מתערבלים בעודו צולל ומתרסק מטה. 

רשת הביטחון בלמה אותו, אבל המעקה שהקדים את נפילתו כבר היה סבוך בה. יורם נחבט אל גבו.

הוא נאנק מכאב, התגלגל באיטיות מהמעקה השבור ונשכב על הבטן. היה נדמה לו שמישהו קורא בשמו, או מנסה להזהיר אותו, אבל הוא התקשה להרים את הראש. הוא ירק דם. מהרמקול שמימינו בקע קול של אישה שאמר: "אנחנו מתנצלים על התאונה שעברתם ומקווים שרשת הביטחון סייעה לכם. אנא הישארו רגועים, והמתינו במקומכם לצוות החילוץ". עצם כבד נחבט אל ראשו והחושך סגר עליו.

ידיו הרועדות משכו אותו בקושי רב. פיו היה יבש, ועיניו מצמצו, אבל בכל פעם שפקח אותן ראה סביב רק אפלה מוחלטת. הוא לא ידע לאן הוא זוחל, ונזכר שהקול הנשי בכריזה הורה לו להישאר במקום. אבל באיזה מקום? עכשיו שמע קול אחר, גברי, צורם וחסר ישע. זה היה קולו שלו שזעק, אך הוא הלך ונחלש, הלך ונמסך אל רחש גלי ים. אצבעותיו ניקבו חול לח וספוגי, והעקבות שהותירו בו נמחו במהירות. הוא המשיך להתקדם עד שסנטרו נשק למים העכורים והצוננים וניסה לשתות מהם, אך הם היו מלוחים, והוא ירק אותם. מסביב ראה רק חושך וים, כמו פעם, כשהיה בן אחת־עשרה או שתים־עשרה, ועמד בגפו, ברגליים יחפות, משקיף אל חשכת האופק. גלים השתברו אל החוף, ניתכים ונכנעים, והוא קרב אל המים. הקצף ניתז על בהונות רגליו שטבלו במי הים הצוננים והרכים של שעת הערב. הוא כרע על ארבע ושיקע את ראשו הכבד בזרם, לצנן אותו. מרחוק, מהטיילת, עלה בליל של קולות חסרי פשר, והוא ניסה להתרומם, לחזור אל הטיילת, אל הרחוב, לשוב ולהיבלע בהמולת הערב. הוא צלע לעבר פנסי הרחוב. ככל שקרב אליהם גברה עוצמת תאורתם עד שלבסוף נאלץ להסיט מהם את מבטו. האור גבר על החושך והציף את החוף. קולות הגיעו לאוזניו, צפצופים חשמליים של מכונה רושמת אותות, ומבטים חמורי סבר הוחלפו, פעם מעליו ופעם מתחתיו. גופו היה מוטל פרקדן, גבו התחתון נדקר, נחדר ובותר. הוא ניסה לזעוק, ולו רק כדי לשמוע את קולו, אבל הרגיש שהוא אזוק, מעורטל, חשוף. ואז הנוף התחלף. כעת שוב לא היה מוטל על גחונו כמקודם, אלא שכב על גבו. מישהו בא כנראה, מישהי כנראה יצאה, משפטים יבשים הוחלפו בקולות עמומים. ברק פגע במגדל שעלה באש — הוא ראה עצמו קופץ מחלון הקומה העליונה וצולל אל הים שהלך והתמוסס כאילו כל מימיו נשאבו אל חור ניקוז, ומצא עצמו שוכב תחת השמש הקופחת. הוא ניסה להימלט אך הוטל פעם אחר פעם אל האור האלים, הקשה.

"בחרנו לערוך ניתוח דיסקטומיה כדי לחלץ את הדיסק הפרוץ שלחץ על העצבים בעמוד השדרה של המטופל — יורם ציג.  הוצאנו חלק מהדיסק הפרוץ מתוך התעלה השדרתית ושחררנו קצת מהלחץ בשק השדרה וגם מאזור שורשי העצבים, אבל לא היה די בכך כדי להביא לשחרור הלחץ. רופאי בית החולים ביחד עם צוות מיוחד אבחנו שהמטופל סובל מתסמונת רדיקולרית, שאותה מסבירה ההדמיה שלפניך. בעצם גילינו שבעמוד השדרה המותני יש פריצת דיסק נוספת, שמפעילה לחץ משמעותי על שורשי העצבים, ולכן ביצענו ניתוח נוסף לשחרור הכאב הרדיקולרי המקרין לאורך הרגל. בחרנו לבצע את הניתוח בשל הסיכוי הגבוה שלו להקל על הכאב, לשפר את השליטה בגפיים הפגועות, ולצמצם את תחושת הנימול. הניתוח בוצע באמצעות חתך באורך חמישה סנטימטרים שביצענו במרכז הגב. לאחר שחשפנו את החלק האחורי של החוליה המותנית פתחנו את התעלה השדרתית מעל הדיסק הפרוץ. חשפנו את שק השדרה והסטנו אותו בעדינות רבה, ואז ראינו שאכן הייתה שם פריצת דיסק שלא השתחררה במידה מספקת, ונאלצנו לכרות את החלק הנותר. לאחר מכן וידא המנתח ששק השדרה ושורשי העצבים באזור משוחררים מכל לחץ, והוציא את הפרגמנט בשלמותו, אך גם לאחר הניתוח השני גילינו שהלחץ לא השתחרר. ההשערה שלנו הייתה שהפרגמנט לא חולץ במלואו. הדמיה נוספת גילתה שיש נזק נוסף לרקמות הרכות הסמוכות לעמוד השדרה. דרך חתך עורי ברוחב שלושה מילימטרים החדרנו אנדוסקופ לתוך התעלה השדרתית ללא למינוטומיה או כריתה של הליגמנט הצהוב, אולם פעולה זו נכשלה, ונאלצנו להשתמש ברטרקטורים שקוטרם עשרה מילימטרים. לאור השיקוף בחר המנתח לחדור שוב אל אזור הדיסק, ולצורך דיוק עשה זאת בעזרת מיקרוסקופ ניתוחי, אולם לצערנו בתהליך נגרם למטופל כאב בתר־ניתוחי לא מתוכנן, ועדיין נצפו אצלו לחץ, נימול וחולשה באזורים המנותחים. המטופל הועבר להשגחת מתמתחים בשעה שהצוות הבכיר קיים התייעצות חירום על המשך טיפול. בסופו של דבר, עקב דחיסה של הדיסק שנפרץ בעת החבלה שנגרמה כתוצאה מנפילה מגובה רב, וחוסר האפשרות לחלצו במלואו בשל שבירה חלקית של צלעות שלא נצפתה בשיקוף או בהדמיה, הבעיה לא נפתרה. החבּורות המשמעותיות שנגרמו למטופל בעקבות שתי חדירות ממוקדות הוסיפו לדחיסות וללחץ. המטופל הוחזק בהרדמה כללית או מקומית, לסירוגין, לכל אורך הטיפול, ועתה הוא ממשיך לקבל מורפין לצורך הקלה לקראת ניתוח חירום נוסף. אנו מבקשים ממךְ ומילדיו של המטופל להתאזר בסבלנות עד להחלמה מלאה של השברים בגוף המטופל יורם ציג."

יורם כמעט היה יכול לשמוע את חנה מהנהנת בהבנה כנועה תוך קריאה ממולמלת של הדוח הרפואי, ושולחת אליו מבטים אגביים ומלאים בספק. על פניה נרשמה דאגה כבושה, שגדלה בעקבות קריאה של מילה או הערה כלשהי בדוח. בכל פעם שעיניו נפקחו הוא ראה את מבטה המזוגג, ולעיתים ניצבו לצידה רופא או רופאה, בגבם אליו, ושוחחו בקולות מתכתיים, חותכים ומנסרים. הם הפריעו לשינה החד־גונית שהוא הוטל אליה. הוא אימץ את עיניו.

"ביצענו חדירה שלישית, והעברנו זרמי חשמל בעמוד השדרה של המטופל, כיוון שהתייעצות רציפה של הצוות הבכיר וצוות המתמחים הובילה למסקנה שבמצב החירום הנוכחי אין לשלול אפשרות של טיפול ניסיוני. לפיכך החלטנו להזרים חשמל לאזורי הלחץ שמהם הוצא חלק הדיסק השבור. כבלים שהוצמדו למטופל העבירו לאזור זרמים קלים ועדינים שחוזקו לפי הצורך, בהתאם לביקורת מקצועית מתמדת. יתרת הפרגמנט שנותר שקוע במקום מהשבוע הקודם חולץ בהצלחה, אך בתהליך נגרמו כמה שברים בלתי צפויים. ועדה מייעצת חיצונית של בית החולים, שנועדה עם מומחים שהוטסו מחוץ לארץ, החליטה לנסות לתקן את הנזק במטרה למנוע עיוותים נוספים, להכפיל את מנת המורפין, ולהותיר את המטופל בהרדמה כללית עד שהרעדים שהחשמל עורר ייפסקו, הואיל והשרירים בגופו של המטופל, שהורגלו בזרמי חשמל, המשיכו להתכווץ ולרטוט באופן מוכני גם לאחר שהזרמים הופסקו. על כן הוחלט לשלש את מנת המורפין, להפסיק באחת את הטיפול הניסיוני, ולחזור לטפל בדיסק השבור ובאיחוי השברים הבלתי מתוכננים שנגרמו בעת החדירה השלישית אל הרקמות הפגועות. לאחר התייעצות לילית עם מומחי חוץ הוחלט לשוב אל האנדוסקופ, שהשיג בעבר הצלחה ניכרת למעט חלקי הפרגמנט שהושארו בשוגג בגופו של המטופל וניטעו בו. בשלב זה הובא מומחה מן החוץ שביצע חדירה רביעית מוצלחת. כשגופו של המטופל חדל מפרפוריו ומהתכווצויותיו, כלומר גירוי העצבים הועם, ביצע המומחה ניסיון לפלוש אל תוך הדיסק שהוצא בטכניקה עדינה דרך פתח שקוטרו חמישה מילימטרים בלבד. במקומו של הדיסק שהוצא הונח חצי דיסק מלאכותי, והפלישה הוכתרה בהצלחה יתרה, משמע ללא פגיעות נוספות. בשלב זה הוחלט להפחית במתן משככים, ובדוח אחרון כתב הרופא התורן שהצוות ממשיך להיאבק בניסיון למצוא למטופל מזור. לאחרונה בוצעה חדירה נוספת על ידי מומחה מן החוץ ומתמחה מצטיין מצוות בית החולים שהשתילו בגופו של המטופל את המחצית השנייה של הדיסק המלאכותי. הניתוח הוכתר בהצלחה, והצוות מחא כפיים. בתום שבועיים של מאבק אפשר לומר שהדיסק השבור הוחלף כולו בדיסק מלאכותי. בישיבת הנעילה פתחו הרופאים בקבוק שמפניה בשעה שתיים וארבע דקות לפנות בוקר, כפי שמציינת החתימה האחרונה של הרופא שיצא מחדר הישיבות, כיבה את האור ונעל את הדלת. חברי הצוות החיצוני הוטסו למחוז הקבע במדינתם, והעבודה הרציפה בבית החולים חזרה למתכונתה הרגילה. הרי לפנייך ההדמיה האחרונה, ומצורף גם השיקוף הלא מדומה. אלה מלמדים בבירור על הצלחת הצוותים הרפואיים, על המזור שנמצא למטופל, ועל שיכוך הכאבים העזים שהפכו לסבירים בהקשר הנתון. לסיכום, המטופל עבר תאונת עבודה באתר בנייה של גורד שחקים בעקבות קריסה בלתי צפויה של מעקה בטיחות שהותקן שלא על פי התקן ונהלי הבטיחות המעודכנים, כפי שקבע הדוח המשטרתי המצורף כאן בחתימתם של מפקחי העבודה ומנהלי חברת הבנייה 'קדוש השקעות'. המטופל אמור לעבור שיקום פיזיותרפי בששת השבועות הבאים. אנחנו נעמוד לרשותך בכל שאלה נוספת, ונהיה מוכנים לשקף כל אירוע אחר שידרוש הסבר נוסף, וכמו כן לערוך הדמיות משחזרות, או לעדכן כל גורם בדבר הליך שיקומו של המטופל, שמנת המורפין שלו הוקטנה היום למינון הרגיל הניתן לסובלים מטראומה גופנית."

חנה סיימה לקרוא את הדוח והחזירה אותו לתיק של בעלה. כשנכנסו הרופאים היא לחצה את ידיהם בזה אחר זה, ומלמלה דברי תודה. יורם לא הצליח להבין את מילותיה, אך שמע את הרופאים והרופאות אומרים "תודה", או "תודה לך יקירה", וגם "יש לך בעל אמיץ מאוד", "רק בריאות", ובנוסף גם, "שתדעי לך שאני הייתי זה שהתריע על ההחמרה", או '"שתדעי לך שכבר רצו לוותר על הדיסק המלאכותי אבל אני הכיתי על השולחן באגרוף, ואמרתי שזה לא ייתכן! אנחנו לא מפקירים חולים! האיש הזה יבריא, או שזה יהיה על מצפונכם! תחשבו שזה היה האבא שלכם, או הבן זוג שלכם, או אחיכם, או הבן שלכם, גם אז הייתם מוותרים עליו?"

לאחר שכל אחד מהרופאים הציג את עצמו באופן פרטני צבאו כולם על החדר, וכמה אחיות התיישבו על המיטה של יורם, וביקשו להזיזו כדי לפנות להן מקום על המיטה, כי לא נשאר מקום לעמוד בחדר. יורם רק נד בראשו, אבל אחת האחיות נאנחה והסיטה את גופו שהתלכסן כדי לפנות לה מקום. כפות רגליו של יורם היו תלויות באוויר ברפיון, וכולם מחאו כפיים. מנהל בית החולים פתח בקבוק שמפניה. הפקק שנפלט מצוואר הבקבוק טס אל התקרה, ומשם הוטח היישר לעינו של מתמחה צעיר. זעקותיו נבלעו במחיאות הכפיים שגאו שוב בשעה שהמתמחה נלקח כשבוי אל מחלקת העיניים.

החגיגה הסתיימה. חנה אחזה בידו של יורם ושאלה אותו איך הוא מרגיש. הוא ניסה להשיב, אך לא הצליח להפיק מפיו אפילו יבבה. היא שבה לדוחות הרפואיים והקריאה לו אותם, והוא שמע שוב את החלקים שכבר הכיר, וחלקים נוספים שפספס כשהכרתו דמדמה בין סיוט לסיוט. לפחות העיקר כבר היה מאחוריו, כך לפחות הסיק מדבריה של חנה, שלחצה את כף ידו, מגבירה את תחושת הנמלול שאחזה בה. גופו נדמה לו כמו בובה רפואית מרופדת מהסוג המשמש לאימון מתמחים. לרגע חשד שאולי גם עליו הם ביצעו הדמיות, והפכו אותו לאדם דמוי בובה, מורק מדם וממולא באוויר מחוטא של בית חולים.

אחר כך החל השיקום בעזרת פיזיותרפיה. היה לו מטפל חסון שבתחילה היה מתחנן בפניו לנסות לבצע ולו צעד יחיד, ולבסוף היה נושא אותו כמו שק תפוחי אדמה בחזרה אל כיסא הגלגלים, ומסיע אותו לחדרו החדש במחלקת השיקום, שם היה מוסר לו את כל הברכות והאיחולים שמסרו לו מדי יום חבריו לעבודה, שכניו וקרובי משפחתו. חנה הייתה מדווחת לו על הילדים, ושואלת מתי הוא ירצה לראות אותם שוב, אבל יורם לא היה עונה לה. ליבו היה מלא בכמיהה לחזור לחלום הראשון ההוא על שפת הים, להיזכר שוב בילדותו. הוא ערג אל החושך והשיב את פניה ריקם, מתעלם מהבעת הציפייה המאולצת שאימצה. הוא היה נחוש בדעתו להישאר אבוד במסתרי השינה, להתכסות בשמיכה של המורפין, להדחיק את החרדה מפני היום שבו ייאלץ לשוב לחייו. עתה התחוור לו שהתאונה נגרמה לו מתוך כוונה, שמישהו זמם נגדו. מישהו סבר כי אין זה ראוי להמשיך להעמיס על מגדלי העיר שכבה ועוד שכבה של על־פלדה, לערום אינספור קומות על בניינים רעועים, מטים לנפול. מישהו ביקש להכשיל את הפועלים העמלים, להוציא משיווי משקל את כל מי שהבנייה הזאת אמורה לשרת. כשהבין זאת הוא נמלא חמה וסלידה, וזו יצאה ממנו רעילה וחומצתית, והופנתה כנגד חנה וכל השאר.

שישה שבועות חלפו בלי שינוי. השיקום היה איטי, קשה ומר, והוא נאבק במטפל לא פחות משהמטפל נאבק להשיבו למוטב. רופאי בית החולים, אשתו חנה וכל השאר — כולם עשו יד אחת להשיבו אל המגדלים, לראות אותו קורס, לשמוע אותו זועק, משווע להיחלץ, אבל הוא התנגד, הוא סירב, הוא טמן את ראשו בחול, ואצבעותיו תרו אחר אותו עקצוץ נעים, אותו דגדוג מרטיט של מי הים שנמלטו מפניו כשירק, מנסה להרחיק מעליו את אותה מליחות מדומיינת. הוא נדרך לחוש עקצוץ אחר, נחשף לכאב שתקף אותו כשהפסיקו לתת לו מורפין, כשכולם עשו יד אחת נגדו, וביקשו לסלקו מבית החולים. הכאב אחז בו כשניסה ללכת, לשאת את גופו תוך היתמכות במעקי הברזל הבוהקים כשבראשו פועמת רק שאלה אחת: האם יישבר המעקה התומך בצעדיו הגמלוניים? מי יוכל להבטיח לו שגופו ישוב אי פעם להיות כשהיה? המטפל עמד מאחוריו ועודד אותו, וחנה עמדה מן הצד באור היום הפולשני, סופקת כפיים ומביטה במבט מלא תקווה בהתקדמות הבלתי רצונית שלו, משחקת מבלי משים בטבעת הנישואים שעל אצבעה. אחר כך הגיע היום שבו הוא עשה בעצמו את הדרך אל השירותים וחזר כלעומת שבא לקול תרועת אשתו שנשארה כל העת לצד המיטה, כי הוא סירב להניח לה ללכת בעקבותיו ולסייע לו, הרי הגיע הזמן שיחזור להיות עצמאי.

"כמה זמן אני כבר פה?" הוא שאל.

"שלושה חודשים."

סופת חול השתוללה בחוץ והצליפה בחלונות והוא משך את ידו מידה.

"אתה לא זוכר? הילדים היו אצלך אתמול."

"מתי ישחררו אותי?"

"אני לא יודעת."

היא סיפרה שבאו אליו נציגי החברה, ושהם מחכים לו מחוץ לדלת. הוא מחה, אבל חנה אמרה לו שאין ברירה, שהוא חייב לפגוש אותם כאן ועכשיו, ואז הלכה לקרוא להם.

שני נציגים של חברת "קדוש השקעות" נכנסו ובירכו אותו לשלום. האחד היה עורך דין והאחר סוכן ביטוח, או אולי שניהם עורכי דין וסוכני ביטוח. הם שאלו אותו איך הוא מרגיש, ומסרו את כל הדברים שהיו מצווים לומר, כלומר שטחו בפניו את תורתם בדבר תאונות מצערות, שבעצם לא הייתה תורתם אלא תורת החברה ששלחה אותם. אחר כך שלפו כמה מסמכים, הושיטו לו עט וביקשו ממנו לחתום בעת שעורך הדין או סוכן הביטוח קרא בקול:

"אני החתום מטה, מר יורם ציג, מצהיר בזאת שכל הפרטים שנמסרו לנציגי החברה (בהיעדרי) על ידי בן/בת זוג/משפחה מקִרבה ראשונה/מיופה כוח מטעמי כמוצהר בחוזה ההעסקה — להלן: בין צד א' (המועסק) לצד ב' (המעסיק) כמפורט — הינן נכונות, אמיתיות וקבילות בתביעה משפטית. במקרה שפרט ו/או פרטים רפואיים אשר אינם מוגדרים חסויים (לפירוט בדבר מידע רפואי חסוי ראו הערה 1.1) אינם נכונים, ו/או לא נמסרו במלואם על ידִי או על ידֵי (בהיעדרי) בן/בת זוג/משפחה מקרבה ראשונה/מיופה כוח מטעמי ישמשו פרטים אלו בהליך משפטי. כמו כן ידוע לי שבחתימה זו אני מצהיר כי עברתי טיפול רפואי מלא ויסודי על פי הקבוע בתקנון הרפואי של בית החולים שנקבע על ידי משרד הבריאות, ועל פי הביטוח שהוענק לי מטעם המעסיק, חברת "קדוש השקעות" בע"מ. ידוע לי כי הביטוח העניק לי את מיטב הטיפול על פי הפוליסה שעליה אני חתום כמוסכם על פי תצהיר רפואי מהימן שמסרתי בעת חתימה על חוזה העסקה מול צד ב'. כמו כן ידוע לי שבמידת הצורך וההיתכנות, סוכן ביטוח ו/או עורך דין ו/או נציג צד ג', מיופה כוחו של המעסיק, יהיה רשאי לדרוש מהצוות הרפואי ו/או מהרישומים הקיימים את כל אותם פרטים רלוונטיים הקשורים במחלתו ו/או בטיפולו של המבוטח, במידת הצורך ועל פי תכתיבים ידועים ו/או בהתאם לחוקים הקבועים בחוק בנוגע למסירה של מידע רפואי רגיש בהינתן החרגה (ראו פירוט בהערה 1.2) ו/או הליך משפטי כנגד המבוטח, הוא המועסק, צד א'. כמו כן, ידוע לי שלצורך "בירורים" (ראו פירוט בהערה נלווית, 1.3), אדם מוסמך/נציג צד ג' יהיה רשאי לעיין בפרטי עלויות מוספות, במידה וישנן, למען יישור תקין ושקוף של כיסוי מלא, הוגן ומהימן של הפוליסה כפי שמוסכם בין צד ב' לצד ג' (מעניק הפוליסה). במידה ויתגלו "חריגות" (ראו סעיף רלוונטי — "החרגה") מהותיות ו/או קונקרטיות המעלות ספק בדבר נחיצותן המיידית כפי שהיא עולה מתוך הפרשנות המוסכמת של פרטי הפוליסה לה מחויב הספּק, בתיאום ובהסכמה עם מוסמך מתאים שאיתו גובשו הסכמי הפוליסה המסופקים לחברה (המעסיק) ועובדיה, בהינתן וזוהו חריגות מהותיות ו/או קונקרטיות, בהינתן כל אלה, ידוע לי שלא אכוסה על "חריגות" אלה, ואדרש ואחויב כמוסכם בין הספק לחברה ו/או נציגיה המוסמכים, להיות מחויב בעצמי, ו/או על ידי מיופה הכוח שלי, על תשלום מלוא הסכום שאיננו תחת הכיסוי, כאמור בסעיף ב' 21 הקבוע בחוק: '...הליך טיפולו ושיקומו של מטופל ו/או של חולה אשר ברשותו פוליסה משלימה מטעם מעסיק יהיה כפוף לחוות דעתו ושיקולו של רופא מטפל, ועל כן במידה ולא חלה התאמה בין חוות הדעת לבין מחויבותו של המטופל להליך הרפואי הדרוש — או אז יהיה רשאי המעסיק לנכות משכרו של המטופל את יתרת החוב הנותרת שבה התקיימה חריגה...'. בהינתן כל אלו, ומתוך ידיעת הסעיף האמור בחוק, ידוע לי שלא אהיה פטור מתשלום אם וכאשר אדרש לכך, בסיום הליך הבירור מצד ספּק הפוליסה ו/או החברה המעסיקה ו/או נציגיה המוסמכים אשר הנם מיופי כוחה."

"אני צריך לשלם?"

"בזמן שהותך כאן נעשה בירור והופקה חשבונית עם הסכום המדויק. תוכל לבחור אם הסכום ינוכה מהמשכורות של החודשים האחרונים או מחסכונותיך האישיים. לחילופין, יש תוכנית תשלומים..."

"הוא בוחר באפשרות הראשונה," מיהרה חנה לומר, מרתקת אותו קלות בידה כדי שלא יחשוב אפילו להתרומם לישיבה.

"כלומר לנכות משכרו?"

"כן."

"אם כך אני מיידע אתכם שיהיה על יורם לוותר על משכורתו בשלושת החודשים האחרונים וגם שלוש המשכורות העתידיות שלו ינוכו במלואן."

"מה?!" הזדעק יורם, והחל מפרפר מצד לצד במאמץ להתרומם, אך הוטל לאחור, ונשמט בלי יכולת למחות. לפתע צף ועלה בו שוב הספק אם אי פעם יעלה בכוחו לשוב ולהלך בקלילות, או שאולי הוא ימשיך לשכב כך, פגוע וחסר אונים עד סוף ימיו, וימשיך לרושש את משפחתו מחסכונותיה הזעומים. כבר ראה עצמו בעיני רוחו מטיל את אשתו וילדיו לחיים של עוני, וילדיו נמלטים כקבצנים מסופות החול כשהם משוועים ללחם. באותו חיזיון גם משכורתה של חנה שימשה רק אותו בלבד, בעודו ממשיך להיות מוטל ככלי אין חפץ בו, ולחרב כל סיכוי לחיים ראויים. מוטב היה שלא התעורר כלל, כי מאז שחזר להכרתו הוא הסב רק סבל לעצמו ולאחרים. הוא בחן את פניה של חנה ותר בהם אחר קמטי דאגה, אחר אותות של איבה סמויה שהצטברה בליבה כלפיו בכל אותם חודשים. לא היה ספק שהיא רוחשת לו שנאה.

"לא נורא, נסתדר," היא לחשה, אך קולה בגד בה. בניסיון לפצות על כך היא נשקה לראשו.

יורם נטל את העט אך ידו קפאה באוויר, רועדת. עורך הדין וסוכן הביטוח החליפו ביניהם מבטים. הם שאלו אם הוא בסדר, והציעו לקרוא לאחות. חנה יצאה לקרוא לאחות, ובאותו רגע נכנסו ילדיו לחדר בחשש. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותם מאז שאושפז, או כך לפחות היה נדמה לו.

"תראה, מר ציג, אנחנו מודעים לקושי. אנחנו האחרונים להיות אדישים לכאב ולעוגמת הנפש שנגרמו לך, אבל אנחנו מקווים שאתה מבין שמחדלים בטיחותיים או רפואיים אינם באחריות המעסיק בלבד, כי גם לך יש בזה חלק. כולנו רוצים בטובתך, ומקווים שתבריא ותחזור לחיים תקינים ולעבודה החשובה שלך. אולי תראה בכך תמריץ להבריא, ולו למען ילדיך? חשוב לנו שהכול יתבצע בשקיפות, תוך התחשבות בהוראות בטיחות, משום שתפקידן למנוע אירועים מהסוג הזה שלצערנו היית שותף לו. אנחנו צריכים לוודא שההתנהלות תהיה תקנית, אתה מבין? גם אם לוקחים בחשבון את ההחרגות המצוינות בחוות הדעת הרפואית, אתה היית אמור להבריא כבר, אולם מצאנו שאינך משתף פעולה עם הטיפול, ואי לכך לא נותרה בידינו ברירה אלא לחייב אותך לשאת באופן חלקי בעול הפיננסי שלו. תסכים איתי שלו כל פועל בניין היה נוהג כמוך, חברת 'קדוש השקעות' הייתה יורדת כבר מזמן מנכסיה. ואם החברה הייתה מתרוששת ודאי שהמצב היה גרוע בהרבה. במקרה כזה היינו נאלצים לפטר אותך ואת עמיתיך, והיית נותר מובטל, ואולי אף חסר כול. לכן אנחנו מציעים שתנסה לשמוח על כך שאתה ממשיך להיות מועסק בחברה, ופרנסתך מובטחת. זה לא דבר מובן מאליו, וכדאי גם שתדע כי נשקלו צעדים נוספים בעקבות ההתנהגות שלך. קיימנו כמה ישיבות בנושא אחרי שקיבלנו דיווחים על הסכנה שנשקפה לחייך בעקבות הניתוחים הלא מוצלחים שעברת, או אלה שהצלחתם הייתה חלקית בלבד. כמו כן נודע לנו שהייתה סבירות גבוהה שתישאר נכה לכל ימי חייך. שיחק לך המזל וזכית לשמור על כושר תנועה כלשהו. אתה ודאי יודע שהוטסו לכאן מומחים בכירים מבתי חולים מובחרים במדינות אחרות כדי לטפל בך. אני בעצמי הייתי נוכח בכמה מהפגישות הסוערות ביותר שבחנו את המצב שלך. יש לך מעמד טוב בחברה, ורבים דיברו בשבחך. אודה ואתוודה שלא הייתי בין אלה שתמכו בך, אבל לא בהכרח בגלל הביקורת שלי עליך כמנהל עבודה, כי את זה אין לי את הכלים לשפוט. הסיבה להתנגדותי הייתה שלא מצאתי הצדקה לאשר הוצאות חריגות כאלה על עובד אחד, חשוב ככל שיהיה. האינטרס שעמד לנגד עיניי היה זה של עתיד החברה. לחברה שלנו יש תפקיד מרכזי במהפכת הבנייה, בקִדמה שמניבה את הפירות שמזינים אותנו. אתה למשל זכית לשמור על כושר התנועה שלך רק בזכות הקִדמה. למען העתיד צריך כל אחד מאיתנו להקריב מעצמו, ככה לפחות אני סבור. יחד עם זה אין לי שום דבר נגדך. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברת. רק חשבתי שיש לפעמים אילוצים קשים שצריך לקבל. לו היית במקומי אולי היית מסכים איתי. ואם אני הייתי במקומך, ללא ספק הייתי מוותר על מעמדי בחברה. בכל מקרה, גם אם תגיע פעם למצבי, הסיטואציה מן הסתם לא תהיה זהה. השיקולים יהיו שונים, והנפגעים לא יהיו אותם נפגעים. לדעתי נקלעת למשבר, ואני בשום אופן לא מאשים אותך בזה. כל אחד יכול להיקלע פעם למשבר, במיוחד אם הוא איננו מפעיל שיקול דעת מספיק. אבל אני חושב שאדם שעובר משבר לא בהכרח חייב לגרור אחריו אנשים אחרים. בתאונה שלך כאילו משכת איתך את כל פועלי הבניין שעמדו על הגג וגררת אותם לתהום יחד איתך. כן, נאלצנו לפטר את רובם. הסיפור זכה לסיקור תקשורתי נרחב ובוצעה חקירה. מישהו היה חייב ליפול. עוד מישהו חוץ ממך. פיטרנו את כל מי שיכולנו במאמץ למזער נזקים. נזפנו באחראים להתקנת מעקה הבטיחות, ופיטרנו את האחראי על רתמת הבטיחות. ועדות משמעת התכנסו, וכל מי שהיה צריך לתת את הדין אכן נתן, חוץ ממך. איתך אי אפשר היה לעשות שום דבר כיוון שעוררת תשומת לב ציבורית. ואף על פי כן הצטבר חוב, ועכשיו הגיע הזמן לפרוע אותו. אני מקווה שאתה מבין שאין לי שום דבר אישי נגדך. אומנם, כפי שעולה מהתחקיר שערכנו, לא עשית שום דבר כדי למנוע את התאונה, אך מן הסתם היו לך סיבות טובות למחדל הזה, לבגידה הזאת, לחוסר האכפתיות שהפגנת בעת מילוי תפקידך. מנהל עבודה שנופל מבניין אינו ראוי לנהל — זו הייתה הדעה שהצגתי בישיבה, ובסופו של דבר רוב הנוכחים צידדו בעמדתי. כמנהל עבודה, ובעצם כמנהל בכלל, מצופה ממך להיות מודע לסיכונים, ולהימנע מנטילת סיכון מיותר. לא ניתן להעלות על הדעת הסתכנות מיותרת יותר מזו שלקחת על עצמך. את המשימה של יידוע המנופאי היית צריך להטיל על עובד אחר, או לחפש מכשיר קשר חלופי, או לדאוג לבטריות חלופיות, או לוודא שמכשיר הקשר פועל כמו שצריך עוד לפני שעלית לגובה. היית צריך לברר מה יהיו תנאי מזג האוויר באותו יום, ולקבל מידע על סופת חול אפשרית. היית צריך לדאוג לתקשורת תקינה עם הקרובים והרחוקים, ולהצטייד במגפון במידת הצורך. היית צריך להתקשר לממונים עליך ולהתריע בפניהם, ולגלות אחריות וערנות. מדובר בשאלות של חיים ומוות. בגלל כל המחדלים הללו, ובגלל הנזק התדמיתי הבלתי מבוטל שגרמת לחברה, אין זה בלתי סביר לדרוש ממך לשלם את החוב שהושת עליך כתוצאה ישירה של מעשיך, של התנהגותך הבלתי אחראית, ושל התנהלות לקויה במרחב שבו נשקפת סכנה קיומית לחייך שלך ולחיי הפועלים שתחתיך, כולם נציגי החברה. מנהל עבודה שלא עומד בנהלי העבודה אינו ראוי להמשיך למלא את תפקידו, זו דעתי."

יורם ניסה לחתום על המסך, אבל לא זכר כיצד נראית חתימתו. הוא החל להעביר ביד רועדת קו עקום. אחר כך ניסה לקרוא את המילים הרשומות על הדף, אך לא הבין את פשר המילים.

"אין צורך לקרוא, רק לחתום. כל מה שצריך היה להיאמר ביחס לעתידך כבר נאמר בישיבות, בדיונים סגורים."

הוא מתח קו, חורר את הדף, והעביר לצידו קו נוסף, שיצא ישר יותר. הוא ניסה את כוחו בעוד קווקוו, עד שהתיבה התמלאה באותיות חתוכות, מפותלות, כרוכות ונפרדות, שחוררו פה ושם בחודו של העט השחור.

"תודה, זה יספיק." הדף ניטל ממנו, ובלי להביט תחב הנציג את הטופס אל תיק מסמכים מעור שננעל באבזם כסוף. הוא פנה ללכת, אבל יורם לפת את ידו ופלט צעקה מצלצלת: "היי!"

האחות וחנה פרצו לחדר, והילדים נמלטו אל המסדרון. נציג החברה השתחרר מהלפיתה ומסר שיורם התחיל פתאום לצעוק בלי שום סיבה. האחות ניסתה להרגיע אותו, אבל יורם המשיך לצעוק. הפעם הוא היה עירום לגמרי על אותו חוף ים, וכשנשא את ראשו ראה את האופק המלוהט. השחר עלה וגופו נצרב, ניצת ועלה באש. הוא רץ אל הים הנסוג לשפל בלתי נפסק. המים חלחלו אל תוך החול ועל פניו נותר המלח לבדו, חול לח מרוח בשכבות לבנות גדושות. יורם התגלגל על החול אך גופו המשיך לבעור, והשמש הוסיפה לעלות. הוא צעק עד שאזלו כוחותיו.

הוא קיבל תרופת הרגעה וכשהתעורר חנה לא הייתה לידו. הוא ניסה לקרוא לה, אבל קולו היה חלש. 

גם בשבוע הבא חנה לא הגיעה, ויורם התאמץ לחזור לעצמו. עכשיו הוא היה מאושפז על חשבונו. היה לו צ'ק פתוח וחובות למכביר. הוא ראה בטלוויזיה את הכתבה שהציגה את המקרה שלו. למחרת ראיינו אותו במיטתו, והוא התבקש להסביר מדוע מעקה הבטיחות היה אחראי לשברים, לקרעים ולחבלות. הוא שחזר בלשון כבדה ובקול ניחר את מה שקרה, מיוגע ומנומנם בגלל הכדורים שקיבל לאחר ביקורם של נציגי החברה. בחלומו תר אחר מי ים שנקוו ונעלמו בין ידיו.

אחרי הכתבה הראשונה והריאיון הקצר התראיין יורם שוב לערוץ אחר. סיפורו עורר הדים כנראה. ואז החלו להגיע כרטיסי ברכה עם איחולים לבביים. בתהליך שיקומו חלה התקדמות, ויום אחד הגיע לחדרו הרופא המטפל, מחויך שלא כהרגלו, ומסר לו את הבשורה. תוך כשעה הופיעה חנה עם הילדים, והם לקחו אותו הביתה והשכיבו אותו סוף־סוף במיטה שלו.

כשהוא וחנה נותרו לבדם היא התנצלה בפניו.

"אמרו לי שעדיף שלא אגיע לבקר אותך, שזה מפריע לתהליך. הרופא התייעץ עם הפסיכיאטר המחלקתי, והוא אמר שלדעתו אתה 'מכור' לטראומה שלך, ושעדיף לך להיות קצת לבד, כי רק כך תוכל להרגיש שוב שאתה אדם עצמאי שמסוגל להשתקם בכוחות עצמו..."

דמעות עלו בעיניו של יורם.

"מה קרה? למה אתה בוכה? כואב לך?"

"אני לא יודע."

"אתה רוצה שאני אסיט את הווילון?"

"תשאירי ככה."

היא יצאה מהחדר וסגרה בעדינות את הדלת אחריה. יורם שכב בחדר השינה הקודר והתייפח.

בימים הבאים הגיעו אנשים לבקר אותו, אבל יורם לא רצה לראות אף אחד. רק מדי פעם שמעו אותו צועק בחדר, וחנה הייתה מסבירה במבוכה שיש לו סיוטים, אבל זה לא שום דבר מיוחד. התמונות רצו לו בראש: רגע אחד מגדל בער וגופו קרס תחתיו כמו בית קלפים שנרעד והתמוטט, וברגעים אחרים היה חולם על אסונות שנארגו זה בזה, על שיטפונות ושריפות, רעידות אדמה וסופות הוריקן, ולפעמים כל אלה בעת ובעונה אחת. אלה היו אסונות אילמים, והוא ניסה לצעוק בתוכם אבל קולו לא נשמע. הם חלפו סביבו בזרם אחיד ומזעזע, והוא עמד במרכז, סופג כל הדף וכל פגע, מתערבל ונסחף אל האין כאילו הוא ים גדול, נבלע בקיר ומתעורר בבהלה, זועק מיוסר, ממהר לבלוע עוד כדור. הנפילה ההיא לא הייתה מקרית, חשב. מישהו רצה להפיל אותו.

זרם המבקרים הלך ודעך. אחרי שלושה ימים הוסט הווילון, החושך גורש מהחדר, והוא הקיץ משנתו.

"די, יורם, אני לא יכולה יותר! אם אתה לא קם כאן ועכשיו אני עוזבת. אני לוקחת את הילדים וגמרנו, הבנת אותי?"