דויד מאין יבוא עזרי

גן עדן, כן. אך ורק גן העדן, אפשרות אחרת היא בגדר הבלתי אפשרי, שכן במקום מעין זה השמיים בוהקים, מסמאים, לבנים עד מאוד, אין־סופיים; מעין מרבד מרחף של צמר גפן אוורירי, של פוך רך בלבן הצף לאיטו בחלל.

אני שבוי כליל במראות, מבולבל, מאמץ שעה ארוכה את עיניי, תוהה אם בי מדובר. השמיים עדיין לבנים עד כאב. ראייתי המטושטשת מתמקדת קמעה, ודומני שבאותם שמיים נעוצה, איני משוכנע, מנורת פלואורסצנט בהירה ומוארכת, המפיצה אור לבן ומסמא משתי נורות צרות, העטויות בכיסוי פלסטי שקוף למחצה. הבלבול נמשך, המראה אינו מסתדר לי בהיגיון, בהיגיון של מי בעצם?

במאמץ משותף ובעבודת צוות של מוחי ושל ראייתי המתחדדות להן אט אט, אני מגיע למסקנה זהירה שמבטי מופנה כלפי מעלה, לתקרת חדר לבנה. איני מבין דבר זולת העובדה הברורה שאני שוכב על גבי, פניי לעבר התקרה. תקרה של מה? היכן?

בעודי ממצמץ בניסיון להניע את ראשי לצדדים, לשחרר את עיניי מחומר דביק העוטה אותן, נפלטת מפי אנחה רפה, מעין גניחה שבנסיבות אחרות הייתה נחשבת מבדחת. אני מצליח להקים מכיסאה בבעתה דמות נשית שיושבת לצידי. איני מצליח לראותה או לזהותה בבירור, קולה הנזעק מפיק משפט נרעד וחסר ביטחון: "מר טילרסון, אם אתה יכול לשמוע אותי, בבקשה אל תזוז. מייד אחזור אליך".

המבועתת אצה רצה ממני, נוקשת בעקביה בחוזקה, נמוגה. אני שומע אותה מרימה את קולה ממרחק, מבשרת לאלמוני ואולי לפלונית בקולה הנרעד: "הוא התעורר. הוא ער, הטילרסון הזה מ־342".

קול צעדיה מתפוגג, שקט משתרר. ראשי כבד עליי ונדמה שאני שוקע, שוב.