1.
בשש וחצי בבוקר אני יוצאת לעבודה, לפני שיָבַש הטל על העלים של הלימון, לפני שהשמש תציף את שמשת הרכב ותעוור את המראה הקדמית, לפני הפקקים, לפני ישיבת הצוות, לפני המטופלים, והבוקר, שיבוש קל. פלורה מקומה שתיים וכלבלב בגודל נעל ארבו לי במדרגות.
סליחה דוקטור שאני מפריעה, אבל הוא משתעל נורא, את יכולה לרשום לו מוקסיפן?
לא, אני לא וטרינרית, אמרתי, רגליי כבר במדרגה הבאה והמפתחות משקשקים בידיי בנמרצות מופגנת.
הכלבלב התעוות, כחכח והוציא מקרבו רצף חריקות צורמות. יעקב מקומה שלוש פתח דלת,
מה זה הבלגן הזה על הבוקר, תעיפי את החולירע הקטן הזה החוצה.
חולירע אמא שלך, היא זרקה אל הגרם השלישי וחזרה אליי.
אבל דוקטור גליה, אַת יש לך רישיון לתת רצפטים... הוא לא אלרגי למוקסיפן, כבר קיבל פעם, תראי אותו, לא שוקל כלום, קילו וחצי אין לו, רבע כדור יספיק לו...
אסור לי.
היצור המיניאטורי הצהבהב שרבב לשון רוטטת, נשא אליי עיניים לחות, פער פה לנבוח והפיק צווחת אווז, ששרטה את חלל חדר המדרגות ואת עצביו המרוטים של יעקב.
את מעיפה אותו או שאני יורד?
סְתוֹם! בוא ממוצ'קה, אתה רואה, לא שמעת לי לא להתעסק עם הטיפשה של גוטליב, הסטרפטוקוק זה מתנה ממנה. טוב, גוטליב יכולים להרשות לעצמם, קולר של גוצ'י קנו לאפס הזאת, אבל אני? כאילו השבע־מאות שקל של הווטרינר גודל לי על עצים...
לא הייתה לי סיבה לחשוש, שהחריקה הקלה של הבוקר מנבאה את המשכו של היום. החניון של הפרסונל היה עדיין ריק ברובו. המכונית של עָנֵר כבר חנתה שם. הזדרזתי להדביק את הדקות שבוזבזו על הפודל הקטן ונכנסתי לבית החולים.
אודרי לא באה הבוקר. היא לא נראתה ליד דלתות הכניסה, לא בתור לבדיקה של המאבטח, לא סמוך למעליות. העפתי עין, באגביות חטופה, על אכסדרת הכניסה, אודרי לא נראתה בקהל הנכנסים, גם לא בטור היורדים מהאוטובוס, שנשקף מדלתות הזכוכית הגדולות. המעלית הגיעה מיד והייתה ריקה, אודרי לא באה היום, בישרתי לבבואתי במראה, סיכוי שסוף־סוף עייפה, מיצתה את הטירוף ותחדל לבוא, המראה החזירה לי קריצה של חכי חכי.
המעלית נעצרה בקומה השמינית ופִתחהּ נפער אל אולם ההמתנה. חולים שדמם קם עליהם הרימו עיניהם מהעיתון, מהנייד או ממה שבהו או היו שקועים בו והביטו בי. חלפתי על פניהם עם החיוך המינימלי שסיגלתי לי, ישובים בכיסאות הפלסטיק הירוקים, ממתינים שיוכרז המספר המודפס על הצמיד שהודבק על שורש כף ידם ורואים אותי חולפת על פניהם, מצידו האחר של המתרס. שטויות, אין צד אחר. היחיד ששוכח שהוא עפר שנָפְחוּ בו רוח הוא פרופ' מרכוס, מתהלך בעולם כאילו אין מצב שתא מתאי גופו יתקומם לפתע וימרוד בו.
צעדתי מהר, לא התעכבתי אצל חולָה, שעתידה נספר בימים ולא אצל זה שאחז את ראשו לפני שבוע בהתרסק עליו השמיים עם הבשורה שקיבל. נמנעתי מקשר עין, נוקטת היעדר מחוות אישיוֹת שוויוני. אף שלא הייתה סיבה למהר, מיהרתי, כאילו דחוף לי לדעת אם אודרי ממתינה לי בקצה המסדרון או נשענת על דלת חדרי. העקבים שלי נקשו, השיער והצעיף התבדרו, השתדלתי להתמתן, להאט, צעדים חפוזים במסדרונות הללו מבשרים רע ומזניקים את דופק השוהים מאחורי הפרגודים. אודרי לא ארבה לי ליד דלתי.
ראשונה נכנסה סימה. שבורת גֵו התיישבה מולי, השעינה את מקלה ומרפקיה על שולחני.
דוקטור, החיים שלי על הפנים, זה לא רק המחלה, זה עוד כל מיני.
השרוול הרופף שהפשילה חשף זרוע כחושה, מנומרת שטפי דם סגולים. כרכתי שרוול של מד לחץ דם סביב זרועה והערכים כמצב הרוח, נמוכים.
כמה? היא שאלה.
נמוך.
לא שאלה כמה נמוך.
בדקתי אותה, הקלדתי, הערכתי, רשמתי המלצות להמשך, אבל על ה'עוד כל מיני' שרובצים על חייה לא שאלתי. העברתי את הכדור למגרשה של דניאלה, העובדת הסוציאלית, והצטערתי. מקצועיותה וליבה הרחב של דניאלה לא פוטרים אותי, היה עליי להתעניין ולו במעט במועקות האחרות שצרות עליה, אולי לא באה היום אלא לשם כך. אני חייבת לעבוד על כישורי שיחה עם חולים, בעיקר עם אלה שלרפואה אין יותר מה להציע להם.
עם ילדים הלך לי יותר טוב. את גבריאל של אודרי פגשתי כשהיה כבר גמור. הוא היה בן שבע. הנחתי סטתוסקופ על חזהו ואמרתי תן כִּיף והוא הרים יד רפה וחבט חבטת כלום בכפי. שאבתי דם מהצינורית שהושתלה בחזהו וסיפרתי לו על הזוהר הצפוני, פקקתי מבחנה והראיתי לו על מסך הטבלט שובלי אור זוהרים בקצה הקוטב, כחוש ויגע הקשיב לסיפוריי על חלקיקים ואנרגיה, מטה אוזן קטנה לאגדה על הזוהר הצפוני, שהיה השביל שהוליך את המתים אל השמיים.
אודרי עמדה למראשותיו, אוזקת את סורגי המיטה באגרופיה, עיניה קדחו בילד ובי לסירוגין. מה את מבלבלת לו את המוח על הקוטב, מה זה, שיעור גיאוגרפיה? את רופאה, תעשי משהו, תחסמי את הבלתי נמנע, מה שייך הזוהר הצפוני עכשיו, תעמידי חומת מזרקים, שקיות אינפוזיה, מכונות רנטגן, את כל הידע שצברת ותעמדי בדרכה של הנשמה, אל תיתני לה לצאת. תרצי או לא, את הוסמכת להיות שוערת במגרשם של החיים, בשביל זה משלמים לך כאן.
אודרי עוד נקראה אז אודליה, אחרי שהילד מת, לפני שנטרפה עליה דעתה, סיפרה לי שבדרכה להרוג את אלוהים, החליפה את שמה. הוריי קראו לי אודליה, אופטימיות של פתאים, על מה בדיוק אני אודה לו? זהו, מעכשיו אני אודרי, הכריזה ובעטה את שמה מחייה.
אודרי; צֶבֶר הברות נטול זיקה ליהודים, לאלוהים או למה שזה לא יהיה. ובאופן בו חתכה את יחסיה עם שמה, חתכה את נישואיה. היא סיפרה לי, שבעלה התכנס ב'ברוך דיין אמת' ומיאן לזקור אצבע משולשת לשמיים, ולא, לא את הכול אנחנו מבינים, אמר, והיא חשבה שהיא מתפוצצת.
יש לךָ את זה ביותר משומש? זה דיין אמת זה?
צעקה לו ועם הצעקה הרמה הזאת יצאה מהבית וחבטה דלת.
עכשיו כשהיא בלי בעל ובלי ילד, יש לה את כל הזמן שבעולם לרדוף אלוהים ואדם. מדי שבת היא מתייצבת בבית הכנסת, אורבת לברכת כוהנים. הקהל מרכין ראש, נמנע מלהביט בכוהנים מפַּחַד השכינה, והיא מזדקפת ולוטשת בה עיניים קשות, והשכינה הכלואה בין טליתות הכוהנים לתקרת בית הכנסת, אין לה איך ולאן למלט עצמה מהמבט המרשיע שפקוח מולה.
הרבה יותר קל לרדוף אדם. זה אמנם לא יקים את גבריאל מקברו, אבל יזרים אדרנלין, יתסיס וידרבן לצאת מהמיטה בבוקר, להתלבש, לבוא למסדרון הזה ולהטיח, דוקטור גליה יכולת לעשות יותר. תמיד יש עוד טיפה של משהו שאפשר לערות לווריד, לתת עוד מֶשֶך כלשהו לחיים, עוד רגע ואז עוד חצי רגע ועוד שנייה ובינתיים אלוהים אולי יתעשת וירפה מהילד. אין ערוך לדקת חיים של ילד בן שבע.
באחד הימים, כשעמדה מול חדרי ולטשה בי עיניים מזרות אשמה, קראתי לה פנימה לחדר ושאלתי, מה בדיוק את רוצה ממני?
קול דמי גבריאל צועקים אליי מן האדמה, אמרה בשקט, בלי פאתוס, רק צווארונה רטט.
אני לא קין, לא רצחתי אותו. הלוקמיה הרגה אותו.
יכולת לעשות יותר. לא השתדלת.
עשינו את המקסימום.
אל תעני לי ברבים, אני מדברת אלייך. הוא היה בטיפולך.
היא זקפה גֵו לתנופת תקיפה, גחנה אליי מעברו של השולחן ובפה שהדיף את משחת השיניים של הבוקר, הטיחה שאַהֲבָתי לילד הייתה חשודה בעיניה מהרגע הראשון. התייחסת אליו כאילו הוא הבן שלך, למה?? המחלקה ההמטולוגית הייתה מפוצצת, היו לך עשרות ילדים על הראש, למה דווקא הוא? בואי, אני אגיד לך למה. את קינאת בי שהמופלא הזה, מלאך החלומות הזה הוא שלי. הילד הזה היה כל מה שאישה יכולה לחלום עליו ואת תפסת עליו בעלות כאילו הוא שלך, אבל בתוך־תוכך ידעת שזה לא יקרה, שזה אבוד לך, אז הרמת ידיים, כאילו גם לי גם לך לא יהיה.
היה אבוד לילד. הרפואה הרימה ידיים, לא אני.
רכונה מעל השולחן היא התנפלה על מהדק סיכות כבד והלמה בעצבים בשולחן, אז תגידי לי למה את לא... תגידי לי... שמטה את צעקתה ואת עצמה, הצניחה גֵו על משענת הכיסא וצעקתה פִּרכסה בינינו כמו זנב שממית שנקצץ.
אהובה, מתנדבת כבדת גוף ושנים, נקשה בדלת, פתחה, הכניסה ראש עם בלונד צבוע מותפח ומוקשח, קפה, דוקטור גליה?
שניים בבקשה.
אהובה חזרה, נושאת מגש פלסטיק ושני ספלי זכוכית מהבילים עליו. אודרי לא שאלה, שלחה יד אל אחד הספלים וגמעה בשקיקה של שוברת תענית, כּוֹוָה את גרונה ברותחין. אני לא נגעתי בשלי, לולא הייתה בחדר יכול להיות שהייתי בוכה. מרוב שהרגלתי את עצמי להינזר מבכי, שכחתי כמה עָרֵב ומלוח הוא עשוי להיות. אבל מה עכשיו בכי, ראיתי ילדים מתים יותר ממה שמותר לאלוהים ואדם לראות, הורים מפוחדים נשענו עליי, תלו בי את שארית יהבם, בוטחים בי שלא אמוט ואני שמרתי פאסון. נוזלי בכי שאצרתי הסתיידו עם הזמן, נהיו אבן בתחתית קומקום, ובאה אימו של המלאך גבריאל, יושבת מולי, מכה באמוק עם מהדק סיכות בשולחני והאבן הקרושה אוטוטו נסדקת.
היא שָמנה מאז שהילד מת, מחזיקה אותו בתוכה כאילו עודו עוּבָּר, מתכסה בשכבת בשר שייחם לו, אוכלת גם בשבילו, ממתקים שאהב, חטיפים, פיצות. כשגסס, עמדה למראשותיו כל כך כחושה, עצם הבריח התבלטה מעורה, הטבעות שענדה החליקו מאצבעותיה, מַגב של עובד ניקיון גרף אחת מהן, שהתגלגלה אל מתחת למיטתו של הילד. עכשיו, טבעת יחידה על זרתה, תעלת כסף צרה שקועה במעבה האצבע. שׂערהּ שהיה אז בוהק, שחור כפחם וגולש עד כתפיה, עדיין שחור ויורד, אבל שמנוני ומוזנח. הפנים עירומים, לא מאופרים, רק השפתיים בוערות באודם עז, היא מחוקה מכל נופך של נשיות — רק הפה, שוער הצעקה, מסומן באדום זורח.
ענֵר, שיתמנה בקרוב לפרופסור, הקיש זנב נקישה בדלת ופתח, ראה את אודרי מגבהּ ואותי מפניי, קלט מה שקלט וכף ידו הבריגה תנועה של מה קורה, הכול בסדר?
היום רק החל והוא כבר נראה יגע אבל לא פחות מושך, להפך. לא אחת הזדמן לי לראותו במצבי רוח קלילים, רוקד ויודע לשתות, אבל אני נמשכת אליו דווקא כשעוּלָם הכבד של החיים רובץ עליו. סימנתי לו בהרמת עפעף שהסיטואציה רגישה והוא סגר בזהירות והלך.
עדיין דוקטור, בקרוב יהיה פרופסור. עוד כסף, עוד כיבודים, עוד קולגות מתייעצים, עוד חנֵפים, עוד מאמרים בניו ז'ורנל אוף מדיסין, עוד ישיבות, עוד קונגרסים בחו"ל. האֶגו יתפח ביום ויתכווץ בערב כשיפשוט את החלוק הלבן וכל העוֹדִים הללו יישארו בחדר המרווח שיוקצה לו. הוא יֵרד אל החניון, יתניע וימריץ את האאודי אל הילָדות שמחכות לו בבית. הקטנה תצמיד מצח לשמשת הסלון להיות הקול המבשר: אבא בא, הגדולה תעטה הבעה זעופה ותמתין ליד הדלת. תיק הגב של הבייביסיטר כבר יהיה חגור לה על שכמה, הוא ייכנס הביתה ושמחות וטרוניות, חיבוקים ותרעומות ינגסו בו מכל צד.
הכרתי אותו כשהיה רק ענר ואני רק גליה, למדנו יחד בבית ספר לרפואה, מבוגר ממני בשמונה שנים, הוא לא עניין אותי יותר מאחרים ואני לא אותו. בשנה ד' התחתן והקים משפחה, אני לא. היה לו מה לאבד, לי הרבה פחות.
ביום שעברתי ממחלקת הילדים אל מחלקת המבוגרים, יצאתי ממעלית שהוא עמד להיכנס אליה, הוא עצר ברגלו את דלת המעלית ואמר,
היי גליה, אני מוניתי להדריך אותך, את תתלווי אליי בשבוע הראשון ואל תצפי שעם מבוגרים יהיה לך יותר קל.
הוא משך את רגלו מהדלת, נבלע במעלית ובזה תם טקס החניכה שערך לי.
אבל נחזור ליום בו קראתי לאודרי לחדרי. היא גמרה את הקפה וחזרה לתופף על השולחן עם מהדק הסיכות ונקישות המתכת בעץ עלו לי על העצבים. הצצתי בשעון וראיתי שגם היום אאחר לישיבת הבוקר, פרופ' מרכוס ינמיך את משקפיו אל גשר אפו, ייתן בי מבט מצמית, ינשוֹף לאט במופגן ויגיד, מה יהיה הסוף גליה? ועדיין לא בדקתי את יעקב כהן שבלוטות הלימפה שלו, כמו שתי ביצים קשות, מנפחות לו את הצוואר, וכבר שעה המגפיים של אשתו מודדים את המסדרון מחוץ לדלת חדרי.
הנחתי יד על כפה של אודרי, ואמרתי לה שהדפיקות האלה עושות לי חור בראש, והוספתי, תקשיבי לי טוב, אודרי, גבריאל הגיע אלינו עם אבחנה רפואית סופנית, לא יכולנו לחלץ אותו מהדֶד־אֶנד, השתדלתי להקל את דרכו לשם, לא יכולתי לעשות יותר.
אני לא קונה את זה. אין לך ילד משלך דוקטור, הילד שלי היה הפנטזיה שלך, כשהתפכחת הורדת הילוך והפסקת להילחם עליו.
היא הלכה אל הדלת ברוורס, לא מיישרת את החולצה שהתפיחה גלים על בטנה, שלחה יד לאחוריה, פתחה את הדלת, נפנתה ויצאה. בימים שבאו אחר כך חזרה לחכות לי בפתחו של בית החולים או במסדרון, שעוּנָה על הקיר מול דלת חדרי, פניה אפורים וקשים ופיה שותת אודם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.