דוקטור סליפ

כספת 1

ביום השני של דצמבר, בשנה שבה מגדל בוטנים מג'ורג'יה עבר לגור בבית הלבן, נשרף עד עפר האוֹבֶרלוּק, אחד ממלונות הנופש הגדולים של קולורדו. המלון נהרס עד היסוד. נערכה חקירה, ומפקד מכבי־האש של נפת הִיקָארִיָה קבע שהסיבה לדלקה היתה תקלה בדוד החימום. המלון היה סגור למשך חודשי החורף כשאירעה התאונה, ורק ארבעה אנשים היו נוכחים במקום. שלושה מהם ניצלו. ג'ון טורנס, השרת שהופקד על תחזוקת המלון מחוץ לעונה, נהרג במהלך ניסיון נפל (הרואי) להוריד את לחץ הקיטור בדוד, שהגיע לרמות מסוכנות במיוחד בעקבות כשל בשסתום הלחץ.

שניים מהניצולים היו אשתו של השרת ובנו הקטן. הניצול השלישי היה השף של האוֹבֶרלוּק, ריצ'רד הלוֹרֶן, שעזב את העבודה העונתית שלו בפלורידה וחזר לקולורדו לדרוש בשלומם של בני משפחת טורנס, בשל מה שכינה "תחושת בטן חזקה" שהשלושה נקלעו לצרה. שני המבוגרים שניצלו נפצעו קשה בפיצוץ. רק הילד לא נפגע.

לפחות לא גופנית.

2

ונדי טורנס ובנה קיבלו פיצויים מהתאגיד שבבעלותו נמצא האוֹבֶרלוּק. זה לא היה סכום עצום, אבל מספיק כדי להתקיים בשלוש השנים הבאות, כשלא היתה מסוגלת לעבוד בשל הפציעות בגבה. עורך־הדין ששכרה הסביר לה שתוכל לקבל הרבה יותר אם תחזיק מעמד ולא תוותר, שכן התאגיד להוט להימנע מהופעה בבית־המשפט. אבל גם היא, כמו התאגיד, רק רצתה להשאיר מאחוריה את החורף הרה האסון בקולורדו. היא רצתה להחלים, כך אמרה, ואכן עשתה זאת, אף שפציעות הגב הציקו לה עד סוף ימיה. חוליות מרוסקות וצלעות שבורות אפשר לרפא, אבל הן לא מפסיקות לצרוח.

ויניפְרֶד ודניאל טורנס התגוררו זמן־מה בדרום התיכון, ואחר כך נדדו לטמפה. דיק הלוֹרֶן (ההוא עם תחושות הבטן החזקות) עלה מדי פעם צפונה מקי־וסט לביקור. ליתר דיוק, הוא בא לפגוש את דני הצעיר, כי בין השניים נרקם קשר מיוחד.

בבוקר אחד של חודש מרס, שנת 1981, התקשרה ונדי אל דיק ושאלה אם הוא יכול לבוא. לדבריה, דני העיר אותה באישון לילה והזהיר אותה שלא תיכנס לחדר הרחצה.

מאז, הוא פשוט סירב לדבר.

3

הוא התעורר כי היה לו פיפי. בחוץ, נשבה רוח חזקה. האוויר היה חמים - ככה זה תמיד בפלורידה - אבל הוא לא אהב את יללת הרוח, וניחש שלעולם גם לא יאהב. היא הזכירה לו את האוֹבֶרלוּק, את המלון שבו דוד החימום הפגום היה הזניחה שבסכנות.

הוא ואמו גרו בדירת שיכון צפופה, בקומה השנייה. דני יצא מהחדר הקטן שליד חדר השינה של אמו וחצה את המסדרון. הרוח נשבה בעוז, ועץ הדקל הגוסס שליד הבניין הרעיד את עליו. הצליל נשמע כמו קרקוש של עצמות. כשאיש לא השתמש במקלחת או בשירותים, הם השאירו תמיד את הדלת פתוחה, מכיוון שהמנעול היה שבור. הלילה הדלת היתה סגורה, אבל לא משום שאמא שלו היתה בפנים. מאז שנפגעה באוֹבֶרלוּק גם בפניה, אמו נחרה בשנתה - נחרות שקטות וחטופות - והוא שמע את הצלילים שעלו מחדר השינה שלה.

לא נורא, היא סגרה את הדלת בטעות, זה הכול.

בתוך־תוכו הוא ידע שזה לא נכון (גם הוא עצמו ניחן באינטואיציה בריאה ובתחושות בטן חזקות), אך לפעמים צריך לבדוק. לפעמים צריך פשוטלראות. את זה הוא למד באוֹבֶרלוּק, בחדר ההוא שבקומה השנייה.

הוא הושיט זרוע שנראתה לו ארוכה מדי, נמתחת מדי, נטולת עצמות, סובב את הידית ופתח את הדלת.

האישה מחדר 217 חיכתה לו שם, ובתוך־תוכו הרי ידע שזה יקרה. היא ישבה עירומה על האסלה, כשרגליה מפושקות וירכיה החיוורות בולטות לצדדים. שדיה הירקרקים נתלו על חזהּ כמו בלונים מרוקנים. פיסת השיער שמתחת לשיפולי בטנה היתה אפורה. גם עיניה היו אפורות, כמו צמד מראות מפלדה. היא ראתה אותו, ושפתיה נמתחו בחיוך.

עצום את העיניים, אמר לו פעם דיק הלוֹרֶן. אם תראה משהו נורא, עצום את העיניים ותגיד לעצמך שזה לא באמת שם, שזה לא קיים; כשתפקח אותן שוב, זה ייעלם.

אבל זה לא עבד בחדר 217 כשהיה בן חמש, וזה לא יעבוד גם עכשיו. הוא ידע את זה. הוא הריח אותה. היא הלכה ונרקבה.

האישה - הוא ידע ששמה גברת מאסי - התרוממה בכבדות על כפות רגליה הסגולות והושיטה לו את ידיה. הבשר נתלה על זרועותיה, כמעט נזל מהן. היא חייכה כמי שראתה חבר ותיק; או שמא מאכל טעים.

דני סגר את הדלת חרישית ופסע צעד אחד לאחור כשעל פניו הבעה שהיה ניתן לפרש בטעות כשלוות נפש. הוא התבונן בידית, שהסתובבה ימינה... שמאלה... ושוב ימינה. עד שנעצרה.

הוא היה כעת בן שמונה, ועל אף האימה היה בכוחו לחשוב בצורה רציונלית - גם משום שאי־שם במחשכי מוחו, הוא ציפה לזה. עם זאת, הוא חשב תמיד שהוֹראס דֶרוֶונט הוא שיופיע פתאום. או אולי הבָּרמֶן, זה שאביו קרא לו לויד. הוא חשב לעצמו שהיה עליו לנחש כי גברת מאסי היא זו שתופיע, עוד לפני שזה קרה. כי מכל היצורים הלא־מתים שפגש באוֹבֶרלוּק, היא היתה הגרועה ביותר.

הצד הרציונלי במוחו אמר לו שהיא בסך הכול רסיס של סיוט שהוא אינו זוכר, סיוט שעוקב אחריו גם כשהוא מקיץ משנתו וחוצה את המסדרון כדי ללכת לשירותים. אותו צד במוחו גם עמד על כך שאם יפתח שוב את הדלת, לא יהיה שם כלום. בוודאי שלא, עכשיו, כשהוא ער לגמרי. אבל היה במוחו גם צד אחר, הצד הנוצץ, והוא אמר לו משהו אחר לחלוטין. שהאוֹבֶרלוּק עדיין לא סגר איתו חשבון. לפחות אחת מהרוחות הרעות והנקמניות עקבה אחריו כל הדרך עד לפלורידה. הוא כבר נתקל בעבר באישה הזאת, כשהיתה שרועה בתוך האמבט. היא יצאה מתוך האמבט וניסתה לחנוק אותו באצבעות חלקלקות (אך חזקות להחריד). אם יפתח כעת את הדלת, היא תסיים את המלאכה.

כפשרה, החליט להצמיד את אוזנו אל הדלת. בהתחלה הוא לא שמע דבר. ופתאום נשמע רחש קלוש.

של ציפורניים מתות ששורטות את העץ.

דני פנה אל המטבח ברגליים רועדות, נעמד על כיסא והשתין לתוך הכיור. אחר כך הוא העיר את אמו והזהיר אותה שלא תיכנס לחדר הרחצה, כי יש שם משהו רע. משהשלים את המשימה, חזר למיטה והתכרבל עמוק מתחת לשמיכה. הוא רצה להישאר שם לנצח, ולקום רק כדי להשתין בכיור. כעת, משהזהיר את אמו, לא היה לו צורך לדבר איתה.

אמו הכירה את עניין ההימנעות מדיבור. זה קרה אחרי שדני העז להיכנס לחדר 217 באוֹבֶרלוּק.

"אתה מוכן לדבר עם דיק?"

הוא שכב במיטתו, נשא את מבטו אליה והינהן. אמו מיהרה להתקשר, אף שהשעה היתה ארבע לפנות בוקר.

דיק הגיע למחרת בערב. הוא הביא לו משהו. מתנה.

4

אחרי שוונדי התקשרה לדיק - היא דאגה לכך שדני ישמע את השיחה - שקע בנה בשינה עמוקה. הוא היה כבר בן שמונה, ותלמיד כיתה ג', אבל עדיין מצץ את אגודלו. כאב לה לראות אותו עושה את זה. היא ניגשה אל דלת חדר הרחצה והביטה בה ארוכות. היא פחדה - דני הבהיל אותה - אבל השלפוחית לחצה, ולא היתה לה שום כוונה להשתמש כמוהו בכיור. היא עיקמה את אפה בשאט־נפש, כשראתה את עצמה בעיני רוחה מתנודדת על קצה הדלפק עם הטוסיק תלוי מעל כיור החרסינה (גם אם איש לא יראה זאת).

בידה החזיקה פטיש, מתוך ארגז הכלים הקטן שלה. היא סובבה את הידית, פתחה אט־אט את הדלת והניפה את הפטיש מעל לראשה. חדר הרחצה היה ריק, כמובן, אבל מושב האסלה לא היה מוּרם. היא אף פעם לא השאירה אותו כך כשהלכה לישון, כי ידעה שאם דני יקום לפיפי במצב של עשרה אחוזי ערות, הוא ישכח להרים את המושב וישתין ישר עליו. חוץ מזה, היה גם ריח. נורא. כמו של חוּלדה שמתה בתוך הקיר.

היא פסעה צעד אחד קדימה, ועוד אחד. היא הבחינה בתנועה, והסתובבה במקומה בפטיש מורם, מוכנה ומזומנה להלום במי

(במה)

שמסתתר מאחורי הדלת. אבל זה היה רק הצל שלה. היא פוחדת מהצל של עצמה, נהגו אנשים לומר בלעג, אך למי היתה הזכות לפחד כל כך יותר מאשר לוונדי טורנס? אחרי כל מה שעבר עליה וכל מה שראתה, היא ידעה שצללים עלולים להיות מסוכנים. שיש להם שיניים.

איש לא היה בחדר הרחצה, אך על מושב האסלה היא מצאה כתם דהוי, ועוד אחד על וילון האמבט. צואה, היתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחה, אבל לחרא אין צבע צהוב־סגול. היא הביטה מקרוב וראתה פיסות עור ובשר מרקיב. היה כתם נוסף על שטיחון האמבטיה, הפעם בצורה של עקבות. הן נראו לה קטנות - מעודנות - מכדי שיהיו עקבות של גבר.

"אוי, אלוהים," לחשה.

בסופו של דבר, היא השתינה בכיור.

5

ונדי הצליחה לגרור את בנה מהמיטה בסביבות הצהריים. היא הצליחה להאכיל אותו מעט מרק וחצי כריך של חמאת בוטנים, והוא חזר מייד למיטתו. הוא המשיך בסירובו לדבר. הלורן הגיע זמן קצר אחרי חמש, בקדילק האדומה שלו, שהיתה עתיקה כעת (אך שמורה היטב וממורקת להפליא). ונדי עמדה בחלון וחיכתה בציפייה דרוכה, בדיוק כפי שנהגה לחכות לבעלה, בתקווה שג'ק יחזור הביתה במצב־רוח טוב. ופיכח.

היא רצה במורד המדרגות ופתחה את הדלת בדיוק כשדיק עמד לצלצל בפעמון עם הכיתוב טורנס 2A. הוא פרש את זרועותיו והיא הניחה לו לחבק אותה, ייחלה להישאר כך עטופה ומוגנת לפחות שעה. אולי שעתיים.

לבסוף הרפה, אחז בכתפיה והרחיק אותה מעליו. "את נראית יופי, ונדי. מה שלום הילדון? הוא כבר מדבר?"

"לא, אבל הוא ידבר איתך. גם אם בהתחלה הוא לא ידבר בקול, אתה יכול—" במקום לסיים את המשפט, היא צרה אקדח באצבעותיה וכיוונה אותו אל רקתו.

"לא בהכרח," השיב לה דיק. חיוכו חשף מערכת חדשה וצחורה של שיניים תותבות. את רובה של המערכת הקודמת לקח האוֹבֶרלוּק, בלילה שבו התפוצץ הדוד. ג'ק טורנס הניף את הקורנס שהעיף את שיניו התותבות של דיק ושם קץ ליכולתה של ונדי להתהלך ללא צליעה קלה, אבל שניהם ידעו היטב שזה היה בעצם האוֹבֶרלוּק. "הוא חזק מאוד, ונדי. אם הוא ירצה לחסום אותי, הוא יצליח. אני מדבר מניסיון אישי. וחוץ מזה, עדיף שנדבר עם הפה. עדיף בשבילו. נו, ספרי לי כל מה שקרה."

לאחר שסיימה את דבריה, הובילה אותו ונדי אל חדר הרחצה. היא השאירה את הכתמים במיוחד עבורו, כמו שוטר מקוף שמשמר את זירת הפשע עבור צוות הזיהוי הפלילי. ובאמת בוצע כאן פשע. נגד הבן שלה.

דיק התבונן בכתמים דקות ארוכות, בלי לגעת, ולבסוף הינהן. "בואי נראה אם דני כבר ער."

הוא לא היה ער, אך ונדי חשה הקלה כשראתה את השמחה בפניו של בנה, כשגילה מי יושב לצידו על המיטה ומטלטל את כתפו.

(היי דני הבאתי לך מתנה)

(זה לא יום ההולדת שלי)

ונדי התבוננה בהם; היא ידעה שהם משוחחים ביניהם, אך לא ידעה על מה.

דיק אמר, "קום, חמוד. אנחנו הולכים לטייל על החוף."

(דיק היא חזרה גברת מאסי מחדר 217 חזרה)

דיק שב וניער את כתפו של הילד. "דבר בקול רם, דן. אתה מפחיד את אמא שלך."

דני שאל, "מה המתנה שלי?"

דיק חייך. "כל הכבוד. אני אוהב לשמוע את הקול שלך, וגם ונדי אוהבת."

"כן." זה הדבר היחיד שהעזה לומר, אחרת הם היו שומעים את הרעד בקולה ודואגים לשלומה. היא לא רצתה שידאגו.

"עד שנחזור, אולי כדאי שתנקי את החדר רחצה," הציע דיק. "יש לך כפפות גומי?"

היא הינהנה.

"יופי. תלבשי אותן."

6

החוף השתרע במרחק כשלושה קילומטרים. סביב מגרש החניה היה מגוון של נקודות מסחר זולות - דוכנים של סופגניות, עגלות למכירת נקניקיות, חנויות למזכרות - אך העונה קרבה לסיומה, ואף אחד מהמקומות לא היה עמוס במיוחד. החוף היה כמעט שומם, ועמד כמעט כל כולו לרשותם. בזמן הנסיעה לשם החזיק דני בחיקו את המתנה שלו - חבילה מלבנית, כבדה למדי, עטופה בנייר כסף.

"תוכל לפתוח אותה אחרי שנדבר קצת," אמר לו דיק.

הם צעדו קרוב לקו המים, שם היה החול קשה ובוהק. דני הלך לאט, כי דיק היה איש זקן. יום אחד הוא ימות. אולי אפילו בקרוב.

"יש לי עוד כמה שנים," אמר לו דיק. "אל תדאג לי. קדימה, ספר לי על אתמול בלילה. ואל תשכח שום פרט."

זה היה קצר. החלק הקשה היה למצוא את המילים כדי לתאר את האימה שכירסמה בליבו, ושהיתה מהולה בתחושה חונקת של ודאות: כעת, משמצאה אותו, היא לעולם לא תעזוב. אבל בחברתו של דיק, הוא לא נזקק למילים, אף שהצליח להגות כמה מהן.

"היא תחזור. אני יודעת שהיא תחזור. היא תחזור ותחזור עד שהיא תתפוס אותי."

"אתה זוכר את היום שנפגשנו?"

דני הופתע מהתפנית בשיחה, ובכל זאת הינהן. הלורן הוא שהעניק לו ולהוריו את הסיור המודרך, ביומם הראשון בַּאוֹבֶרלוּק. לפני עידן ועידנים, כך נדמה.

"ואתה זוכר את הפעם הראשונה שדיברתי בתוך הראש שלך?"

"בטח שאני זוכר."

"מה אמרתי לך?"

"שאלת אותי אם אני רוצה לנסוע איתך לפלורידה."

"נכון מאוד. ואיך הרגשת, מתי שגילית שאתה כבר לא לבד? שאתה לא היחיד?"

"הרגשתי מצוין," אמר לו דני. "זה היה מדהים."

"כן," השיב לו הלורן. "כן, בטח שזה היה מדהים."

הם המשיכו לצעוד בדממה. ציפורים קטנות - אמא של דני קראה להן צייצניות - התרוצצו בין הגלים.

"וזה לא נראה לך מוזר, איך שאני הגעתי פתאום בדיוק כשהיית צריך אותי?" הוא הביט בדני בחיוך. "לא, בטח שלא. למה שזה ייראה לך מוזר? אתה היית קטן, אבל עכשיו אתה קצת יותר מבוגר. בהרבה מובנים, אתה הרבה יותר מבוגר. תקשיב לי, דני. לעולם יש דרכים משלו לשמור על איזון. אני מאמין בזה. יש פתגם שאומר: כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע. אני הייתי המורה שלך."

"אתה היית הרבה יותר מזה," אמר לו דני. הוא נטל את ידו של דיק. "אתה היית חבר שלי. אתה הצלת אותנו."

דיק התעלם מדבריו... או כך נדמה. "גם לסבתא שלי היה הניצוץ - זוכר שסיפרתי לך?"

"כן. סיפרת לי שהיו לכם שיחות ארוכות, בלי לפתוח בכלל את הפה."

"נכון מאוד. היא לימדה אותי. והסבתא של סבתא שלה לימדה אותה, עוד בימים של העבדים. יום אחד, דני, יגיע גם התור שלך להיות המורה. התלמיד שלך יגיע."

"אם גברת מאסי לא תתפוס אותי קודם," השיב לו דני בעצב.

הם הגיעו אל ספסל, ודיק התיישב. "אין לי אומץ להמשיך, כי אולי לא אוכל לחזור בחזרה. שב פה לידי. אני רוצה לספר לך סיפור."

"אני לא רוצה לשמוע סיפורים," אמר לו דני. "היא תחזור, אתה לא מבין? היא תחזור שוב ושוב ושוב."

"תסתום את הפה ותפתח את האוזניים. תקשיב להוראות." דיק חייך, וחשף את התותבות החדשות הצחורות שלו. "אני חושב שתבין למה אני מתכוון. אתה רחוק מלהיות טיפש, חמוד."

7

אמא של אמא של דיק - זו שהיה לה הניצוץ - חיה בקְלִירְווֹטֶר. קראו לה הסבתא הלבנה. לא בגלל צבע עורה, כמובן, אלא משום שהיתה טובה. אבא של אבא שלו התגורר בדֶנבְּרִי שבמיסיסיפי, כפר קטן לא הרחק מאוקספורד. אשתו מתה שנים לפני שדיק נולד. יחסית לגבר שחור - ובהתחשב בזמן ובמקום - הוא היה עשיר. היה לו בית־לוויות. דיק והוריו נסעו לבקר אותו ארבע פעמים בשנה, ודיק הלורן הצעיר שנא את הביקורים האלה. הוא פחד מאנדי הלורן פחד מוות, ונהג לקרוא לו הסבא השחור - אבל רק בתוך־תוכו, כי הוא ידע שאם יאמר את המילים הוא עלול לקבל סטירה מצלצלת.

"אתה יודע מה זה פֶּדוֹפִיל?" שאל דיק את דני. "אחד שרוצה ילדים בשביל סקס?"

"בערך," השיב לו דני בזהירות. הוא ידע שאסור לו לדבר עם זרים, ולא להיכנס איתם למכונית, כי אז הם עלולים לעשות לו כל מיני דברים.

"אז אנדי הזקן היה הרבה יותר מפדופיל. הוא היה גם סדיסט מגעיל."

"מה זה?"

"אחד שנהנה להכאיב לאחרים."

דני הינהן מייד בהבנה. "כמו פרנקי לִיסְטְרוֹנִי מהבית־ספר שלי. הוא נהנה לתפוס ילדים בנעילת ראש, או לעקם להם את הידיים. אם אתה לא בוכה, בסוף הוא מפסיק. אבל אם אתה בוכה, הוא אף פעם לא מפסיק."

"זה נשמע נורא, אבל זה היה עוד יותר גרוע."

דיק שקע במה שנראה מן הצד כמו שתיקה ארוכה, אך המשיך לספר את הסיפור בסדרה של תמונות וביטויים מקשרים. דני ראה את הסבא השחור, איש גבוה בחליפה שהיתה שחורה כמוהו, ולראשו מעין

(מגבעת פֶדוֹרָה)

הוא ראה את חוטי הרוק הקטנים שנקוו תמיד בזוויות פיו של האיש, ואת עיניו שהיו תמיד אדומות, כאילו היה עייף או שזה עתה גמר לבכות. הוא ראה אותו מושיב על ברכיו את דיק - שהיה צעיר יותר מדני כיום, אולי בגיל שדני היה בחורף ההוא בַּאוֹבֶרלוּק. כשלא היו לבדם, הוא רק דיגדג אותו. אך כשנותרו לבדם, הוא היה תוחב את ידו בין רגליו של דיק ומוחץ את הביצים שלו עד שדיק חשש שהוא עומד להתעלף מרוב כאב.

"אתה אוהב את זה?" היה סבא אנדי מתנשף באוזנו. הוא הדיף ריח של סיגריות וּויסקי 'וַייט הוֹרְס'. "בטח אוהב, כמו כל ילד. וגם אם לא, אתה לא מספר לאף אחד. אחרת אני יכאיב לך. אני ישרוף אותך."

"אין דברים כאלה," אמר דני. "איזה מגעיל."

"והיו עוד כל מיני דברים," אמר לו דיק, "אבל אני אספר לך רק עוד דבר אחד. אחרי שאשתו מתה, סבא שכר מישהי שתעזור לו בעבודות הבית. היא בישלה וניקתה. בערב, היא היתה שמה על השולחן את כל האוכל בבת אחת, מהסלט ועד הקינוח, כי ככה הסבא השחור שלי אהב את זה. הקינוח היה תמיד עוגה או פודינג. היא היתה שמה את הקינוח על צלחת קטנה או בתוך קערית קטנה ליד צלחת האוכל, כך שיכולת להסתכל עליו ולהזיל ריר בזמן שהיית אוכל. אבל לסבא היה כלל ברזל: אתה יכול להסתכל על הקינוח אבל לא לאכול אותו, עד שתגמור את כל האוכל - הבשר המטוגן והירקות המבושלים והפירה - עד הביס האחרון. היית חייב לנגב גם את כל הרוטב, שהיה תמיד מלא גושים וחסר טעם. אם לא הייתי גומר את הכול, הסבא השחור היה מעביר לי פרוסה עבה של לחם ואומר, 'תנגב עם זה, דיקי־רבע־עוף, תנגב עד שכבר לא יהיה צריך לשטוף את הצלחת.' ככה הוא היה קורא לי, דיקי־רבע־עוף.

"לפעמים פשוט לא הצלחתי לגמור הכול, למרות שניסיתי, ואז לא הייתי מקבל את העוגה או את הפודינג. הוא היה לוקח את הקינוח ואוכל אותו בעצמו. אבל לפעמים הייתי דווקא מצליח לגמור את כל הארוחת ערב שלי, ואז הייתי מגלה שהוא דחף בדל של סיגריה לתוך הפרוסת עוגה או הפודינג וניל שלי. הוא היה יכול לעשות את זה, כי הוא תמיד ישב קרוב אלַי. הוא היה מעמיד פנים שהכול בדיחה אחת גדולה. 'אופס, סליחה, פיספסתי את המאפרה,' הוא היה אומר. אבא ואמא שלי אף פעם לא אמרו לו כלום, למרות שהם בטח ידעו שגם אם זאת היתה בדיחה, זה לא הוגן לעשות דבר כזה לילד. אבל גם הם התייחסו לזה כמו לבדיחה."

"זה נורא," אמר לו דני. "ההורים שלך היו צריכים להגן עליך. כמו שאמא שלי עושה. וגם אבא שלי היה עושה."

"הם פחדו ממנו. ובצדק. כי אנדי הלורן היה איש רע מאוד. הוא היה אומר לי, 'בחייך, דיקי, תאכל מסביב, לא תמות מזה.' אם הייתי לוקח ביס, הוא היה קורא לנוֹנִי - ככה קראו לסוכנת בית שלו - שתביא לי קינוח חדש. אבל אם הייתי מסרב לטעום, הקינוח היה נשאר. וככה יצא שאף פעם לא הצלחתי לגמור את הארוחה שלי, כי תמיד היתה מתהפכת לי הבטן."

"היית צריך להזיז את העוגה או את הפודינג שלך לצד השני של הצלחת," אמר דני.

"ניסיתי גם את זה, כמובן, אני לא נולדתי טיפש. הוא פשוט היה מחזיר אותו לצד שלו, ואומר שהקינוח נמצא תמיד בצד ימין." דיק השתתק לרגע והפנה את מבטו אל המים, אל ספינה ארוכה לבנה ששטה לאיטה על הקו שהפריד בין השמיים לבין מפרץ מקסיקו. "לפעמים, כשהוא היה נשאר איתי לבד, הוא היה נושך אותי. פעם אחת אמרתי לו שאם הוא לא יעזוב אותי בשקט, אני אגיד לאבא שלי, ואז הוא כיבה סיגריה על הכף רגל שלי. הוא אמר לי, 'תגיד לו גם את זה, נראה אם זה יעזור לך. אבא שלך כבר יודע מי אני, והוא בחיים לא יגיד מילה, למה שהוא שפן והוא רוצה את הכסף שיש לי בבנק מתי שאני אמות, וזה לא יקרה בקרוב.'"

דני האזין לו, מרותק ופעור־עיניים. הוא חשב תמיד שסיפורו של כחול הזקן היה המפחיד ביותר בכל הזמנים, המפחיד ביותר שיכול להיות, אבל זה היה גרוע יותר. כי זה באמת קרה.

"לפעמים הוא היה אומר שהוא מכיר איש רע אחד, צ'רלי מנקס, ושאם אני לא יעשה כל מה שהוא רוצה, הוא יתקשר לצ'רלי מנקס בשיחת חוץ ואז הוא יגיע במכונית המפוארת שלו וייקח אותי למקום מיוחד לילדים רעים. ואז הסבא השחור היה שם את היד שלו בין הרגליים שלי ומתחיל ללחוץ. 'אז כדאי שלא תגיד שום־כלום, דיקי־רבע־עוף. כי אם תגיד, צ'רלי יבוא לקחת אותך למקום עם כל הילדים שהוא חטף, עד שבסוף אתה תמות. ואז אתה תלך לגיהינום והגוף שלך יישרף לנצח. רק בגלל שהלשנת. וזה לא משנה אם יאמינו לך או לא, להלשין זה להלשין.'

"הרבה מאוד זמן האמנתי לבן־אלף הזקן. אפילו לא סיפרתי לסבתא הלבנה שלי, זאת עם הניצוץ, כי פחדתי שהיא תחשוב שזה הכול באשמתי. אם הייתי גדול יותר, אולי הייתי מבין, אבל אני הייתי ילד." הוא שב והשתתק. "ויש עוד משהו ששכחתי להגיד. אתה יודע מה זה, דני?"

דני התבונן ארוכות בפניו של חברו, ניסה לנבור במחשבות ובתמונות שהבליחו בראשו. לבסוף אמר, "רצית שאבא שלך יקבל את הכסף. אבל זה לא קרה."

"לא, הסבא השחור הוריש את כל הכסף שלו לבית יתומים כושים באלבמה, ואני יודע גם למה. אבל זה לא שייך לסיפור שלנו."

"והסבתא הטובה שלך אף פעם לא גילתה? היא לא ניחשה?"

"היא הבינה שמשהו קורה, אבל אני חסמתי את המחשבות שלי, והיא עזבה אותי בשקט. היא רק אמרה שהיא מוכנה להקשיב, מתי שאני ארגיש שאני מוכן לדבר. דני, כשאנדי הלורן מת - מאירוע מוחי - הייתי הילד הכי מאושר בעולם. אמא שלי אמרה שאני לא צריך ללכת להלוויה, שאם אני רוצה אני יכול להישאר עם סבתא רוז - הסבתא הלבנה שלי - אבל אני רציתי ללכת. בטח שרציתי. רציתי להיות בטוח שהסבא השחור באמת מת.

"ירד הגשם באותו יום. כולם עמדו מסביב לקבר, תחת מטריות שחורות. ראיתי את הארון שלו - שהיה הכי גדול והכי יפה בבית־הלוויות שלו, אין לי ספק - כשהורידו אותו לתוך הקבר, וחשבתי על כל הפעמים שהוא מחץ לי את הביצים ועל כל הבדלי סיגריות שהוא דחף לתוך העוגה שלי ועל הסיגריה שהוא כיבה לי על הרגל, ואיך שהוא שלט בארוחת ערב כמו המלך הזקן והמטורף במחזה ההוא של שייקספיר. אבל יותר מהכול חשבתי על צ'רלי מנקס - אני מתאר לעצמי שהוא סתם המציא אותו - ושהסבא השחור כבר לא יוכל לטלפן לצ'רלי ולהגיד לו שיבוא בלילה וייקח אותי במכונית המפוארת שלו כדי לגור עם שאר הבנים והבנות שהוא חטף.

"הצצתי לתוך הקבר - 'תני לילד לראות,' אמר אבא שלי כשאמא ניסתה למשוך אותי אחורה - ואני הסתכלתי על הארון שבבור הרטוב וחשבתי לעצמי, 'שם למטה אתה קרוב לגיהינום יותר ממני, סבא שחור, ומהר מאוד תגיע למטה עד הסוף, ואני מאוד מקווה שהשטן יכניס לך אלף פעם עם יד שעולה באש.'"

דיק הושיט את ידו לכיס מכנסיו, ושלף חפיסת מרלבורו עם קופסת גפרורים דקה שהיתה תחובה מתחת לצלופן. הוא תחב את הסיגריה לפיו, ונאלץ לרדוף אחריה עם הגפרור שבידו משום שהיא רעדה, וגם שפתיו רטטו. דני נדהם לראות את הדמעות שנקוו בעיניו של דיק.

דני הבין כעת לאן חותר חברו, ועל כן שאל: "מתי הוא חזר?"

דיק שאף עמוקות מהסיגריה שלו, ונשף את העשן מבעד לחיוך שעלה על שפתיו. "לא היית צריך להציץ לתוך הראש שלי כדי להבין את זה, נכון?"

"לא."

"אחרי שישה חודשים. יום אחד חזרתי הביתה מבית־ספר, והוא שכב עירום על המיטה שלי כשהזין שלו זקור ורקוב למחצה. הוא אמר לי, 'בוא שב על זה, דיקי־רבע־עוף. אתה תכניס לי אלף פעם ואני יכניס לך אלפיים פעם.' צרחתי, אבל לא היה בבית אף אחד שיכול לשמוע אותי. אבא ואמא שלי, שניהם עבדו, אמא שלי במסעדה ואבא שלי בבית־דפוס. ברחתי מהחדר וטרקתי את הדלת. ואז שמעתי את הסבא השחור שלי קם... טראח... וחוצה את החדר... טראח־טראח־טראח... והצליל ששמעתי מייד אחרי זה...."

"של ציפורניים," אמר לו דני בקול כמעט בלתי־נשמע. "ששורטות את הדלת."

"נכון מאוד. לא נכנסתי לחדר עד הלילה, כשאבא ואמא חזרו הביתה. הוא נעלם, אבל היו... שאריות."

"כן, כמו בחדר הרחצה שלנו. כי הוא נרקב."

"נכון מאוד. החלפתי את המצעים של המיטה בעצמי, כי אמא שלי הראתה לי איך עושים את זה שנתיים קודם. היא אמרה לי שאני גדול מדי בשביל עוזרת בית, וחוץ מזה, עוזרות בית זה לילדים לבנים כמו אלה שהיא היתה מטפלת בהם לפני שהלכה להיות מארחת בסטקייה של בֶּרקין. אחרי שבוע בערך, ראיתי את הסבא השחור שלי בפארק, יושב על נדנדה. הוא היה לבוש בחליפה, אבל כולה היתה מכוסה בחומר אפור - כנראה העובש שגודל עליה שם למטה בארון."

"כן," אמר לו דני. הוא דיבר במעין לחישה חנוקה. זה היה הדבר היחיד שהצליח להפיק מגרונו.

"אבל הריצ'רץ' שלו היה פתוח, והאיבר שלו היה בחוץ. צר לי שאני צריך לספר לך את כל זה, דני, אתה צעיר מדי בשביל לשמוע סיפורים כאלה, אבל אתה צריך לדעת."

"אז הלכת לַסבתא הלבנה שלך?"

"הייתי מוכרח. כי ידעתי את מה שאתה יודע: שהוא יחזור שוב ושוב ושוב. לא כמו... דני, ראית פעם אנשים מתים? כלומר, מתים רגילים." הוא צחק, כי זה נשמע מוזר. אפילו לדני. "רוחות רפאים."

"כמה פעמים, כן. פעם ראיתי שלושה שעמדו ליד צומת של מסילת רכבת. שני בנים ובת. בגיל ההתבגרות. אני חושב... נדמה לי שהם נהרגו שם."

דיק הינהן. "בדרך כלל הם נשארים קרובים לאיפה שהם עברו לעולם הבא, עד שבסוף הם מתרגלים לזה שהם מתים ואז הם ממשיכים. כמה מהאנשים שפגשת באוֹבֶרלוּק היו כאלה."

"אני יודע." זו היתה הקלה בל־תתואר, לדבר על דברים כאלה - ועוד עם מישהו שמבין. "ופעם היתה אישה אחת במסעדה. כזאת שיש בה שולחנות בחוץ, אתה יודע."

דיק שב והינהן.

"לא יכולתי לראות דרכה, אבל אף אחד אחר לא ראה אותה, וכשהמלצרית דחפה את הכיסא שישבה בו, הרוח נעלמה. גם אתה רואה אותם?"

"כבר שנים שלא ראיתי אותם, אבל אצלך הניצוץ חזק יותר משלי. זה ייחלש קצת עם הזמן—"

"יופי," השיב לו דני בלהט.

"—אבל עדיין יישאר לך לא מעט גם כשתהיה גדול, אני חושב, כי התחלת עם כזאת יכולת חזקה. הרוחות הרגילות הן לא כמו האישה שראית בחדר 217 ובחדר רחצה שלך. אני צודק, נכון?"

"כן," הודה דני. "גברת מאסי אמיתית. היא משאירה חתיכות מעצמה. אתה ראית אותן בעצמך. גם אמא ראתה... ואין לה ניצוץ."

"בוא נחזור לאוטו," אמר לו דיק. "הגיע הזמן שתראה מה הבאתי לך."

8

החזרה אל מגרש החניה היתה איטית עוד יותר, משום שדיק סבל מקוצר נשימה. "זה בגלל הסיגריות," אמר. "בחיים אל תעשן, דני."

"אמא מעשנת. היא חושבת שאין לי מושג, אבל אני יודע. דיק, מה עשתה הסבתא הלבנה שלך? היא בטח עשתה משהו, כי הסבא השחור שלך לא הצליח לתפוס אותך."

"היא נתנה לי מתנה, בדיוק כמו מה שאני נותן לך. זה מה שעושה המורה כשהתלמיד שלו מוכן. תדע לך שהלימוד עצמו הוא מתנה. המתנה הכי טובה שאפשר לקבל או לתת.

"היא לא היתה מוכנה לקרוא לסבא אנדי בשם שלו" - דיק גיחך - "היא קראה לו הסוטה. הסברתי לה את מה שגם אתה אמרת, שהוא לא היה רוח רפאים, שהוא היה אמיתי. והיא אמרה לי, כן, זה נכון, זה בגלל שאני הופך אותו לאמיתי. עם הניצוץ שלי. היא הסבירה לי שיש רוחות - רובן כועסות - שמסרבות לעבור מהעולם הזה, כי הן יודעות שמצפה להן משהו גרוע יותר בעולם הבא. רובן גוועות ברעב ובסוף נעלמות, אבל יש גם כאלה שמוצאות אוכל. 'זה התפקיד של הניצוץ בשבילן, דיק,' ככה היא אמרה לי. 'זה אוכל. ואתה מאכיל את הסוטה הזה. אתה לא עושה את זה בכוונה, אבל זה מה שקורה. הוא כמו יתוש שימשיך להטריד אותך ולמצוץ את הדם שלך. אתה לא יכול לעשות שום־כלום. אבל אתה יכול להשתמש בזה נגדו.'"

הם הגיעו אל הקדילק. דיק פתח את הדלתות והשתחל אל מאחורי ההגה באנחת רווחה. "פעם יכולתי לצעוד עשרים קילומטר ואחר כך לרוץ עוד עשרה. היום, קצת הליכה על החוף והגב שלי כואב כאילו שבעט בי סוס. קדימה, דני. תפתח את המתנה שלך."

דני קרע את נייר הכסף וגילה תיבת מתכת ירוקה. בחזית, מתחת למכסה, נראה לוח מקשים קטן.

"וואו, גדול!"

"כן? מוצא חן בעיניך? יופי. קניתי אותו בווסטרן אוטו. פלדה אמריקנית טהורה. בכספת שנתנה לי סבתא רוז הלבנה היה מנעול, עם מפתח קטן שתליתי על הצוואר, אבל זה היה מזמן. היום זה כבר שנות השמונים, העידן המודרני. רואה את הלוח מקשים? תקיש חמישה מספרים שאתה בטוח שלא תשכח, ואחר כך תלחץ על הכפתור הקטן איפה שכתוב אשר. בכל פעם שתרצה לפתוח את הכספת, תכניס את הקוד שלך."

דני היה מאושר. "תודה, דיק! אני אשמור בפנים את כל הדברים הכי מיוחדים שלי!" הוא התכוון לקלפי הבייסבול הכי טובים שלו, לאות ההצטיינות שקיבל בצופים, לאבן המזל הירוקה שלו, ולתמונה שלו עם אבא שלו, שצולמה על הדשא בחזית בניין הדירות שלהם בבּוֹלדֶר, לפני שעברו לאוֹבֶרלוּק. לפני שהמצב הידרדר.

"יופי, דני, אתה יכול לעשות גם את זה, אבל יותר חשוב שתעשה בשבילי רק עוד דבר אחד."

"מה?"

"אני רוצה שתכיר את הכספת הזאת מכל הכיוונים. לא רק שתסתכל עליה; שתיגע בה. שתמשש אותה. שתדחוף את האף שלך פנימה ותריח אותה. היא צריכה להיות החברה הכי טובה שלך, לפחות לבינתיים."

"למה?"

"כי אתה הולך לבנות אחת כזאת גם בראש שלך. כספת עוד יותר מיוחדת מזאת. ובפעם הבאה שהמאסי הכלבה הזאת תגיע לביקור, אתה תהיה מוכן. אני יספר לך איך עושים את זה, ממש כמו שהסבתא הלבנה שלי סיפרה לי."

דני לא דיבר הרבה בנסיעה חזרה לדירה. היה לו חומר רב למחשבה. והוא החזיק בחיקו את המתנה שלו - כספת ממתכת חזקה.

9

גברת מאסי חזרה כעבור שבוע. היא הופיעה שוב בחדר הרחצה, אבל הפעם בתוך האמבט. דני לא הופתע. היא מתה באמבט, ככלות הכול. אבל הפעם הוא לא ברח. הפעם הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. היא חייכה, והחוותה לו בידה להתקרב. גם דני חייך, כשקרב אליה. בחדר הסמוך, שמע את הטלוויזיה. אמו צפתה ב'שלושה בדירה אחת'.

"שלום, גברת מאסי," אמר לה דני. "הבאתי לך משהו."

ברגע האחרון, הבינה מה קורה והחלה לצרוח.

10

כעבור שניות, הלמה אמו בדלת חדר הרחצה. "דני? אתה בסדר?"

"אני בסדר גמור, אמא." האמבט היה ריק. היה שם קצת חומר צמיגי, אבל דני חשב לעצמו שיוכל לנקות את זה. קצת מים, והכול יישטף מייד אל צינור הניקוז. "את צריכה להיכנס? אני מייד יוצא."

"לא, אני רק... חשבתי ששמעתי אותך צועק."

דני אחז במברשת השיניים שלו ופתח את הדלת. "אני מאה אחוז. את רואה?" הוא חייך אליה חיוך רחב. זה לא היה קשה, עכשיו שגברת מאסי לא היתה עוד.

המבט המודאג נמוג כלא היה. "יופי. תקפיד לצחצח גם את השיניים האחוריות, לשם האוכל הולך כדי להתחבא."

"בסדר, אמא."

בתוך ראשו, עמוק בפנים, שם נחה על מדף מיוחד תאומתה של הכספת המיוחדת שלו, שמע דני זעקות עמומות. זה לא הפריע לו. הוא ניחש שבקרוב זה ייפסק, והוא צדק.

11

כעבור שנתיים, יום לפני חופשת חג ההודיה, באמצע הדרך במעלה המדרגות השוממות של בית־הספר היסודי אלאפיה, נגלה הוראס דֶרוֶונט לעיניו של דני טורנס. כותפות חליפתו היו מכוסות בקונפטי. מסכה קטנה שחורה השתלשלה מידו המרקיבה. צחנה של קבר עלתה ממנו. "יופי של מסיבה, נכון?" שאל האיש.

דני פנה משם והלך בזריזות רבה.

בסוף יום הלימודים, הוא התקשר אל המסעדה שבה עבד דיק בקי־וסט. "עוד אחד מהאוֹבֶרלוּק מצא אותי. כמה כספות אני יכול להחזיק, דיק? כלומר, אצלי בראש."

דיק ציחקק. "כמה שאתה רוצה, חמוד. זה היופי של הניצוץ. אתה חושב שהסבא השחור שלי הוא היחיד שאני נעלתי בכספת?"

"ומה קורה להם שם בפנים? הם מתים?"

הפעם הוא כבר לא ציחקק. הפעם נשמעה קרירות בקולו של דיק, קרירות שהילד מעולם לא שמע. "מה אכפת לך?"

האמת, לא היה אכפת לו.

זמן קצר אחרי תחילת השנה חדשה, כשהבעלים לשעבר של מלון אוֹבֶרלוּק שב והופיע - הפעם בארון שבחדר השינה של דני - הוא כבר היה מוכן. הוא נכנס לארון וסגר את הדלת. כעבור שניות ספורות, הונחה כספת נפשית שנייה על מדף נפשי גבוה, לצד הכספת הראשונה ובתוכה גברת מאסי. בראשו הידהדו מהלומות, וגם כמה קללות יצירתיות במיוחד שדני שמר לשימושו האישי בבוא העת. אבל מהר מאוד זה נפסק. דממה השתררה גם בכספת של דֶרוֶונט וגם בכספת של מאסי. השאלה אם הם עדיין חיים או לא (בדרכם הזומבית) כבר לא עניינה אותו.

עניין אותו דבר אחד: שהם לעולם לא יוכלו להשתחרר. שהוא מוגן.

כך לפחות האמין באותם ימים. אלא שהוא גם האמין כי לעולם לא יחזיק בידו כוסית משקה, לא אחרי שראה מה עוללה השתייה לאביו.

לפעמים אנחנו פשוט טועים.