דיוקנו של מינוטאורוס

הסוודר הלבן של לילך

מסדרון אחד מוביל לאחר, מוביל למעבר חשוך, לפרוזדור בעל תקרה נמוכה ושוב מסדרון, שוב מעבר. וכאשר אתה יוצא, אתה תמיד מגיע לחדר, סביבך יש כמה דלתות, כניסה למסדרון נוסף או מעבר חשוך. ״חדרי צומת״, כך אני קורא לחדרים הללו בזמן האחרון. פעם, כשהייתי מגיע אליהם, חשבתי שדלתות תמיד עדיפות על סתם מסדרון או פרוזדור, ושדלת נעולה עדיפה על דלת בלי מנעול, אבל עם הזמן למדתי ששניהם באותה קלות יכולים להוביל לחדר בלי המשך. חדר בלי המשך זה מבוי סתום וזה הכי מרגיז, כי צריך להסתובב וללכת את כל הדרך חזרה בשביל לבחור מסלול אחר. המרץ דועך מהר, והדרך חזרה שונה הרבה פעמים מהדרך הלוך, ובכלל לא ברור לאן חזרת, אם בכלל חזרת.

לפעמים בתחילת היום, כאשר אני ערני ומלא כוח, אני דווקא מתעקש על דלתות נעולות. אבל בערבים אני פשוט לוקח את המעבר הקרוב עד לחדר־צומת הבא. הכי מתסכל זה כשהמסדרון מתפצל לשניים ואחר כך לעוד שניים או אפילו שלושה, ובסוף אתה מגיע לסתם קיר ולא יודע כמה מסדרונות אחורה צריך לחזור, שלא לדבר על המעברים ועל הדלתות הצדדיות שבדרך. מאחורי הדלתות האלה מסתתר הרבה פעמים שיקוי שנותן לך מרץ להמשיך, אם כי לפעמים זה סתם עוד פרוזדור שלוקח אותך הצידה. השיקוי תמיד נמצא בקנקן כחול על שולחן עגול ולידו כוס פלסטיק. מי מסדר אותם שם? רק אלוהים יודע. לפני כמה חודשים נכנסתי לדלת כזו והיה קנקן ורוד במקום הכחול. ניסיתי אותו וסיימתי את היום בחדר מיון עם ניקוי קיבה. מאז אני נזהר, אבל ממש נזהר.

אני זוכר שפעם, לפני כמה שנים, היו עדיין חצים על הקירות. ולפני זה, היו הוראות בחדרי הצומת, וגם החדרים היו בצבעים שונים. אז עוד למדתי להבחין בין ההוראות האמיתיות להוראות הדמה, ועל אילו צבעים אפשר לסמוך ואילו יורידו אותך מהמסלול לגמרי. איזו תקופה תמימה זו הייתה! אם הייתי יודע אז חצי ממה שאני יודע היום... אבל היום אין לא מאלה ולא מאלה, וגם החדרים כולם באותו צבע, מעין אפרפר־חום־כהה כזה. ולמען האמת, בזמן האחרון אני גם לא ממש צריך אותם, למדתי להסתדר גם בלי ההוראות. מה זה כבר משנה? הרי בסופו של כל מסלול אני תמיד מוצא את עצמי בחדר בלי המשך וצריך לחזור על עקבותיי, אחרת כבר מזמן הייתי בחוץ. יחד עם זאת, אם אני ממש עייף או מצוברח, תמיד אפשר לקחת כמה צעדים אחורה ולצלול לספה הרכה בסלון שלי, לנוח או לנמנם איזה שעה־שעתיים.

בסופי שבוע ולפעמים גם בערבים, באים אליי חברים, מכרים או סתם שכנים. אתמול למשל הייתה אלכס, עקרת הבית המלאה שגרה קומה מעליי. היא הפתיעה אותי באמצע היום עם דפיקות עצבניות. כשפתחתי וראיתי שכולה מיוזעת חשבתי שקרה משהו, אבל בסוף הסתבר שסתם התקלקל לה המזגן ושהיא באה כי נגמר לה המלח באמצע הבישולים למשפחה. הבאתי לה חצי חבילה וסגרתי אחריה. לקחתי שוב את המסדרון השמאלי, אבל הוא נגמר במבוי סתום אחרי כמה צעדים בלבד, ובשתי הדלתות שבצד היו רק קנקנים ורודים, לכן הייתי צריך לחזור על עקבותיי. לא יודע למה, אבל משום מה דווקא השכנים תמיד מביאים לי מזל רע.

מה שכן, אני ממש אוהב כשדניס מגיע. הוא בא מאוחר בערב לכוס קפה, לשבת, לדבר. הוא תמיד מביא איתו שישיית בירות, פיצוחים, או משהו נחמד לעשן. ככה דניס, מנומס כזה. אני והוא חברים עוד מהצבא. ואיך שאני שומע את הצעדים שלו בחדר המדרגות, אני עוזב הכול ורץ לפתוח לו, לא משנה כמה קרוב ליציאה אני חושב שהגעתי. אחר כך הוא מחכה בסלון ואני נכנס למטבח, מרתיח מים, וכשהקפה מוכן שנינו מתיישבים בכורסאות הנוחות שבמרפסת, בוהים בעיר הלילית ואט־אט שוקעים בשיחה ארוכה אל תוך הלילה. דניס מספר לי על ההרפתקאות שלו עם נשים שהוא פוגש במועדונים ובברים, ואני מספר לו על המסדרונות שלי.

היום בבוקר נכנסה לילך במפתיע וסיפרה לי שהיא שוב נוסעת. הפעם לאיזה חור נידח באפריקה הדרומית, שכחתי את השם. את לילך אני מכיר מהתיכון, למדנו יחד באותה שכבה. בחורה חולמנית כזו עם שיער בהיר גלי, שזופה, קלילה, חייכנית. תמיד היינו ידידים קרובים. מאז שסיימנו את בית הספר והיא קיבלה פטור מגיוס, היא מטיילת, אוהבת ארצות רחוקות. כשאנחנו מתראים היא תמיד נראית כאילו הרגע חזרה מחופשה או שהיא בדרך לשדה התעופה, ותמיד יש לה סיפורים על ההרפתקאות שעברה, או שהיא חולקת איתי ציפיות לקראת הטיול הבא. בין הנסיעות היא קצת עובדת. לא משהו רציני או קבוע, היא מעדיפה עבודות פשוטות כמו מוכרת או קופאית, רק כדי לממן לעצמה עוד כרטיס טיסה. היא גם כל פעם קוראת לי לבוא איתה. והייתי שמח, באמת, אפילו ממש שמח. הבטחתי לה כבר כמה פעמים שברגע שאסיים עם המסדרונות שלי פה, אפתיע אותה עם שני כרטיסים על חשבוני להולנד ולצ׳כיה עם עצירה קטנה בלוקסמבורג ואולי גם גיחה לאוסטריה. אבל מה אני אעשה שאני עדיין באמצע? טרם סיימתי, ובמצב הזה עדיין אי אפשר.

בכל אופן, היום בבוקר היא באה, שתתה איתי כוס תה. בלי הרבה מילים. רק חיבקה אותי חזק ויצאה. לפני כמה חודשים היא גם באה ככה, אותו דבר רק בחורף, ושכחה אצלי סוודר לבן צמוד מבד עדין, יפה כזה. היא ישבה איתי אז רבע שעה, השאירה אותו על הספה בלי שאשים לב והתעופפה לה החוצה בקלילות של נוצה. קראתי לה הרבה, ניסיתי להשיג אותה בשביל להחזיר לה אותו, אבל בין כל המעברים, חדרי הצומת והמסדרונות לא מצאתי את הדלת לחדר המדרגות, שלא לדבר על למצוא את הדרך בין המדרגות עד לרחוב למטה, או להשיג אותה בחוץ. ובטח גם שם הייתי מתבלבל במדרכות שבין הבתים, הכבישים ועוברי האורח, והיא בינתיים הייתה כבר מניעה את הסוויפט האפורה הקטנה שלה ונעלמת מהשכונה. בקיצור, נאלצתי לוותר.

מאז אני חושב הרבה על איך היא שכחה אז את הסוודר הלבן שלה אצלי, ולשם מה אני שומר עליו ולא מחזיר לה. לעתים בלילה, כשאני במיטה, נח אחרי כל כך הרבה דלתות, חדרים, שיקויים ומסדרונות כהים, עולה לי המחשבה שהיא כלל לא שכחה אותו אלא השאירה לי אותו בכוונה בלי להגיד כלום. אולי חשבה שהיה קר אצלי בדירה באותו בוקר, או יכול להיות שהיא דווקא רצתה שאני אמצא אותה כדי להחזיר לה אותו, או שסתם רצתה להישאר אצלי במחשבות עם הסוודר הזה.

לא יודע.

מה שכן, לאחרונה מופיע אצלי חלום חוזר שבו אני מתרוצץ כהרגלי בין המעברים, מחפש, פותח וסוגר דלתות, מדדה מכוּפף תחת תקרות נמוכות, עד שבמקרה פותח דלת צדדית באחד המסדרונות שלי ופתאום רואה אותה שם בחדר.

היא לבושה בסוודר הלבן העדין הזה,

יושבת ליד שולחן

יפה.

כשהיא רואה אותי היא קמה

בחיוך כזה

בלי להגיד כלום

כמו שרק היא יודעת,

מוזגת לי מהקנקן הכחול

ומושיטה לי את ידה

עם הכוס

והשיקוי.