דייט עם מלצרית

1

הוא לא יכול היה להתחמק יותר. הוא היה מוכרח לספר לה את האמת.

לאונידס ניאקרוס שכב במיטה והשקיף החוצה מהחלון. מעבר לנהר, בצידו האחר של הגשר, נצנצו גורדי השחקים של מנהטן בזריחה הוורודה והסגולה.

הוא נשם עמוק והשפיל מבט אל האישה שישנה בזרועותיו. בארבעת השבועות האחרונים הוא נהנה מהרומן המלהיב ביותר בחייו. אחרי שנים של מערכות יחסים קצרות וחסרות משמעות עם נשים שלבבותיהן קרים כשלו, דייזי קסידי הייתה כמו אש. מחממת אותו. שורפת אותו.

הוא הבטיח לעצמו כבר שבועות – מהלילה הראשון המקרי והמפתיע שלהם – שהוא ישים קץ לרומן שלהם. הוא יספר לה מי הוא באמת.

אך הוא דחה את הרגע כי תמיד רצה עוד יום אחד. אפילו כעת, אחרי לילה של התעלסות, לאונידס רצה אותה. כשהביט בה והרגיש את גופה העירום הרך נלחץ באמון רב אל גופו, כוח הרצון שלו נחלש. אולי הוא יכול לדחות את הווידוי שלו ביום אחד נוסף. עד מחר.

לא, חשב בזעם. לא!

הוא מוכרח לשים לזה סוף. דייזי התחילה להתאהב בו. הדבר ניכר בפניה המקסימות, בעיניה הירוקות שזרחו באופן מכמיר לב. היא האמינה שלאונידס הוא ליאו ינאקוס, גבר הגון וטוב לב. מושלם, היא קראה לו. היא חשבה שהוא מוכר בחנות, בלי גרוש על הנשמה.

שקרים, הכול שקרים.

אולי אם ייקח אותה תחילה לביתו במנהטן, הוא ירכך את המכה, טען בינו לבינו. אולי דייזי תגלה נכונות רבה יותר לסלוח לו באחוזתו השווה חמישים מיליון דולר, כשיציע לה חיים של מותרות וזוהר...

תשכח מזה. הוא באמת האמין שבגלל אהבה או כסף היא תסלח לו על מעשיו? אחרי שיחשוף את שמו האמיתי, הרגשות היחידים שלה כלפיו יהיו חלחלה ושנאה.

הזמן שלהם יחד היה גנוב.

דייזי נאנחה בזרועותיו. הוא התבונן בה וראה את ריסיה השחורים מרפרפים בשחר האפור.

הוא מוכרח להגיד לה. עכשיו. לגמור עם זה. בשבילה. בשבילו.

"דייזי," אמר בשקט. "את ערה?"

 

דייזי התמתחה בהתפנקות בין סדיני הכותנה הרכים ומצמצה בישנוניות באורו החיוור של השחר. גופה העירום חש בכאב המתוק של ליל התעלסות נוסף. היא הרגישה נפלא. היא הרגישה מוערכת. היא הרגישה מאוהבת.

היא גם בצרות?

עיניה נפקחו. את לא יודעת שקרה משהו, אמרה לעצמה בתקיפות. אולי זה כלום. זה מוכרח להיות כלום.

אך הפחד המגוחך שלה כבר הרס את הדייט שלהם בלילה הקודם כשליאו הוציא סכום ענקי על מסעדה צרפתית מפוארת מדי בוויליאמסבורג. היא הייתה אומללה – לא רק בגלל פחד להשתמש במזלג הלא נכון, לא רק בגלל מבוכתה בסביבה הרשמית, אלא בגלל חשד חדש ונורא.

יכול להיות שהיא בהיריון?

"דייזי?" קולו של ליאו היה נהמה צרודה, וגופו החזק הקרין חום וכוח כשהוא כרך סביבה זרוע שרירית במיטה הגדולה.

"בוקר טוב." היא הדחיקה את פחדיה וחייכה אל פניו הנאות והקשוחות שהצטיירו על רקע השחר העולה.

הוא היסס. "איך ישנת?"

דייזי הפנתה אליו חיוך שובב ביישני. "ישנתי?"

ליאו חייך בתגובה ומבטו נדד לאט אל שפתיה, צווארה, שדיה שבקושי הוסתרו על-ידי הסדין שנתלה על פטמותיה. ידו התחככה בבטנה מעל הסדין, והיא תהתה שוב אם היא אולי בהיריון. לא. אין מצב. הם השתמשו באמצעי מניעה, אפילו באותו לילה פרוע ראשון לפני ארבעה שבועות כשהוא ביתק את בתוליה.

אך בעודו מלטף ברכות את גופה, שדיה היו רגישים ונפוחים תחת ידיו החושניות...

אנחה נקרעה מעומק גרונו כשהוא הסיר את ידו באי-רצון. "דייזי, אנחנו צריכים לדבר."

לא צירוף מילים שרוצים לשמוע. היא בלעה את הרוק. האם הוא הרגיש בשינוי בגופה? בפחד שלה? "לדבר על מה?"

"יש משהו שאני צריך לספר לך," אמר בקול נמוך. "משהו שלא ימצא חן בעינייך."

עיניו השחורות הקודרות פגשו בעיניה, מעל פיו האכזרי והחושני ולסתו הקשה הכהה מזיפים.

פחד חדש איום התפוצץ במוחה.

מה היא באמת יודעת עליו?

אחרי שעברה שנה מסויטת, לפני חודש נכנס לחייה ליאו ינאקוס כמו נס, כמו חלום, כולו עיניים כהות, עור שזוף, עצמות לחיים חדות וחיוך של מיליון דולר. מהרגע שדייזי ראתה לראשונה את יופיו הגברי עוצר הנשימה, את כתפיו החזקות באותה חליפה מחויטת למשעי, היא ידעה שהוא גדול עליה באלף מספרים.

אבל איכשהו הם התגלגלו למיטה יחד. מאז אותו יום קסום הם בילו יחד כמעט כל לילה כשהיא לא הייתה בעבודה.

עם זאת, היה מוזר להיווכח כמה מעט היא בעצם יודעת עליו. היא לא ידעה איפה הוא עובד או איפה הוא גר. הוא תמיד התחמק משאלות אישיות.

היא אמרה לעצמה שיש כל מיני סיבות שיכולות להצדיק את התחמקותו. אולי ליאו חלק דירת סטודיו זעירה שורצת עכברושים עם שלושה שותפים והיה נבוך מזה. אחרי הכול, לא כולם זוכים לחבר אומן עשיר כמו דייזי שמבקש מהם לשמור לו על הבית. אלמלא נדיבותו של פרנק, גם דייזי הייתה ללא ספק חולקת דירת סטודיו עם שלושה אנשים.

היא לא לחצה על ליאו למסור לה פרטים על חייו. הם היו מאושרים; זה הספיק.

כעת, לראשונה, עלתה בראשה אפשרות מחרידה. ייתכן שיש סיבה אחרת, מאיימת יותר, לכך שהוא לא סיפר לה איפה הוא עובד ולא הזמין אותה לדירתו? מה אם... יכול להיות שהוא...

"אתה נשוי?" פלטה בחרדה.

ליאו מצמץ ואז צחק צחוק נמוך. "נשוי? אם הייתי נשוי, הייתי נמצא במיטה איתך?"

"נו, מה התשובה?" שאלה בעקשנות.

הוא המהם ועיניו השחורות הבזיקו. "לא. אני לא נשוי. ולידיעתך, אני לא מתכוון להתחתן. לעולם." קולו הונמך ללחישה צרודה. "זו לא הבעיה."

דייזי לטשה בו עיניים. הוקל לה שהוא לא נשוי אבל...

ליאו לא רצה להתחתן. לעולם?

היא נשמה עמוק. "אני פשוט יודעת עליך כל-כך מעט," אמרה בקול חלוש. "אני לא יודעת איפה אתה עובד או איפה אתה גר. אף פעם לא פגשתי את המשפחה או החברים שלך."

ליאו התנתק ממנה, הדף מעליו את הסדינים וקם בפתאומיות. היא נהנתה להתבונן בגופו העירום החזק באור הבוקר הוורדרד. היא הזינה את עיניה בישבנו השרירי, בשרירים החזקים של גבו.

הוא שלח יד אל הרצפה מבלי להביט בה והחל להתלבש. לבסוף, שעה שלבש את חולצתו, הסתובב בחזרה אליה. דעתה הייתה מוסחת מההצצה החטופה על חזהו השרירי, המכוסה בשיער כהה, לפני שהוא כפתר את החולצה. הוא השפיל אליה מבט. "את באמת רוצה לראות איפה אני גר? זה כל-כך משנה?"

"ברור שזה משנה!" היא התיישבה במיטה, הצמידה את הסדין אל שדיה ביד אחת והחוותה על חדר השינה המרווח שהשקיף על קו האופק של מנהטן. "אתה חושב שהייתי גרה במקום כזה אם החבר הכי ותיק של אבא שלי לא היה מרחם עליי? אז בבקשה אל תהיה נבוך ממצב הדירה שלך. או מהעבודה שלך. בשבילי בכל מקרה תמיד תהיה מושלם!"

ליאו הפסיק לפרוף את חולצתו. הוא שמט את ידיו אל צידי גופו והביט בה מעברו השני של החדר המשורטט על רקע הנוף של האיסט ריוור ומנהטן.

היא קלטה שהוא עומד להיפרד ממנה. היא ראתה זאת בהבעתו הקודרת, במתח בשפתיו החושניות.

היא ידעה שהיום הזה יגיע. ליאו היה מבוגר ממנה בעשר שנים, סקסי, גבוה, רחב כתפיים ונאה. דייזי לא הבינה מה הוא מצא בה בכלל. היא הייתה כל-כך... רגילה. איך מלצרית סתמית וחסרת טעם בלבוש מברוקלין יכולה לצוד את העניין של גבר כמו ליאו ינאקוס?

ואם היא בהיריון...

לא. היא לא יכולה להיות. לא יכולה.

ליאו נשם עמוק. "תרצי לבוא לבית שלי? ממש עכשיו? ואז... נוכל לדבר."

קולו היה כה מאומץ עד שלקח לדייזי זמן לקלוט שהוא מזמין אותה לדירה שלו, לא נפרד ממנה.

"בטח." היא נוכחה לגלות שהיא מחייכת.

לא, מהר, אל תיתני לו לראות; אסור שהוא יֵדע שאני מתאהבת בו.

עבר בסך הכול חודש. אפילו דייזי, עם חוסר הניסיון הרומנטי המוחלט שלה, ידעה שמוקדם מדי להודות ברגשותיה. היא הסבה את פניה ממנו וקמה מהמיטה. "אגש להתקלח..."

היא הרגישה את מבטו של ליאו מלווה אותה כשחצתה בעירום את חדר השינה המהודר. אחרי שנכנסה אל חדר הרחצה הצמוד המפואר, היא העיפה לעברו מבט יחיד.

לפני שהספיקה אפילו לפתוח את המים במקלחת העצומה בגודלה, ליאו כבר הדביק אותה והסיר במהירות את בגדיו. הוא נשק לה בתשוקה והיא התרחקה ממנו בצחוק קליל ומשכה אותו אל המים החמים והמהבילים. הם רחצו זה את זה, והוא ליטף כל סנטימטר בגופה. היא הטילה את ראשה אחורה כשהוא חפף את שערה החום הארוך. אחרי ששטפה את השיער, היא התיישרה וראתה את החום האפל במבטו.

הוא הדף אותה אל קיר האריחים הרטוב והחם ונשק לה, והיא כמעט השתנקה כשפטמותיה הרגישות והנפוחות התחככו בחזהו השרירי המכוסה בשיער כהה מחוספס. היא הרגישה את קשיותו נלחצת אל בטנה הרכה והשתוקקה אליו. לבסוף הוא התנתק ממנה בנהמת צער. "אין קונדום," נאנח.

הוא סגר את המים וניגב אותה בעדינות במגבות הכותנה העבות שעה שדייזי תהתה בחשש אם כבר מאוחר מדי לזה, אם היא כבר בהיריון למרות אמצעי הזהירות שנקטו.

הוא לקח את ידה בידו, משך אותה בחזרה אל המיטה ועשה איתה אהבה בעדינות, ברכות, אחרי לילה שבמהלכו כבר עשו אהבה פעמיים. היא אמרה לעצמה שבגלל התעלסותם שדיה כבדים כל-כך, פטמותיה רגישות כל-כך עד שהיא התנשפה כשהוא ינק ממנה. זו בוודאי הסיבה. יכולות להיות סיבות רבות לאיחור של שבועיים בווסת שלה, שלרוב הייתה צפויה כל-כך... לא ייתכן שהיא בהיריון. לא ייתכן.

היא הדפה מעליה את המחשבה כשליאו נישק בקלילות את לחייה, את מצחה. הוא החליק לאחור את שערה החום הסורר, חפן את לסתה בידיו החזקות וקירב את שפתיו אל שפתיה. נשיקתו הייתה לוהטת ומתוקה לעומת שפתיה, כל-כך כל-כך מתוקה, והיא שקעה בלפיתתה קצרת הנשימה של התשוקה. כשנדחק לתוכה, היא זעקה מעונג והמריאה אל גבהים חדשים, לפני שגם הוא התפוצץ.

לאחר מכן הוא הצמיד אותה אל גופו החזק, סדיני הכותנה הלבנים מפותלים לרגליהם. דייזי מצמצה במהירות והשקיפה מהחלון אל קו האופק הבלתי סלחני של מנהטן ושמעה את ההד הקודר של דבריו.

אני לא נשוי. ולידיעתך, אני לא מתכוון להתחתן. לעולם.

ידיו התהדקו סביבה. "אני לא רוצה לאבד אותך," אמר בקול נמוך.

"לאבד אותי?" היא הציצה בו במיטה. "למה שתאבד אותי?"

הוא צחק בקול נמוך. הצחוק היה נטול כל הומור. "בואי ניסע לבית שלי. ונדבר."

"נדבר על מה?"

"עליי..." ארשת פניו הרצינית כשהתלבש הכניסה אותה לפאניקה. היא לבשה בחשש חולצת טי נקייה ומכנסי ג'ינס.

"אני לא אמורה לעבוד היום. ואתה?"

"אני יכול לאחר," אמר בפסקנות.

"מוכרים לא חייבים להתייצב בחנות כשהיא נפתחת בעשר?" כשהוא בושש להגיב, היא ניסתה שוב. "לא תפוטר אם תאחר?"

"אפוטר?" קול של ליאו הביע שעשוע קודר. "לא." הוא שלח אליה חיוך שלא הגיע אל עיניו. "נזוז?"

בצאתם מהדירה הוא החזיק את הדלת פתוחה עבורה כרגיל. הוא תמיד היה אבירי, והיא הרגישה שהוא דואג לה ומטפל בה.

בצעירותה, ואפילו עכשיו בגיל עשרים וארבע, בנים בגילה תמיד רצו סטוצים מהירים וחסרי משמעות, בלי להשקיע בגינונים נחמדים מיושנים כמו פתיחת דלתות, הבאת פרחים, השמעת מחמאות או אפילו הגעה בזמן. לא פלא שדייזי הייתה בתולה כשפגשה את ליאו. הוא היה עוצמתי ונאה כמו אל יווני, ולא פלא שהיא נכנסה איתו למיטה בלילה הראשון!

כעת, בצאתם מבית הדירות אל בוקר אוקטובר הצח, דייזי העיפה בו מבט מזווית עינה. היא הייתה צריכה לשמוח שהוא לוקח אותה לדירתו, אך היא חשה רק תחושה משונה מבשרת רעות. על מה ליאו רוצה לדבר? ואילו מהסודות שלה היא עלולה לפלוט – האהבה שלה אליו, החשש שהיא בהיריון או אפילו העובדה שהיא בתו של עבריין מורשע?

אור השמש נצנץ מעל האיסט ריוור על רקע הגשר הענקי וקו האופק של מנהטן. היא שמה פעמיה אל הכניסה הקרובה לרכבת התחתית, שהייתה במרחק שני גושי בניינים, אך הוא עצר אותה.

"בואי ניסע ברכב."

הוא הקרין מתח משונה. היא נענעה בראשה בחיוך. "אתה לא רוצה להשתמש בשירות נסיעה שיתופית אחרי כל ההוצאות של ארוחת הערב המפוארת אתמול? הרכבת התחתית זה בסדר. אתה לא צריך להתרושש כדי לנסות להרשים אותי." היא מצאה את עצמה חושבת כמה היא אוהבת אותו על הניסיונות שלו. "אתה כבר מושלם."

"לא התכוונתי לנסיעה שיתופית."

היא שמעה רעש מאחוריו. היא הקדירה פנים והטתה את ראשה. "שמעת את זה?"

"שמעתי מה?"

היא הביטה סביב. "נשמע כמו תינוק בוכה."

"אני בטוח שיש כאן ילדים בכל מקום. אימו תדאג לטפל בו."

זה היה תינוק? מצחה של דייזי נחרש קמטים. פתאום היא שמעה שוב את היללה הרכה. חלושה. דומה יותר ליבבה או למשיכת אף. היא פנתה אל הסמטה שמאחורי בית הדירות הנוצץ שעל קו המים.

"לאן את הולכת?" שאל.

"אני רק רוצה לוודא..."

"דייזי, זו לא הבעיה שלך."

אך היא כבר נחפזה אל הסמטה בעקבות הקול. לפני חודש התפרסם בעיתון סיפור על תינוק שננטש בסמטה בניו ג'רזי. למרבה המזל, הילד ההוא נמצא בריא ושלם, אך דייזי לא הצליחה לשכוח את הסיפור. אם היא לא תבדוק לעומק ומשהו רע יקרה...

היא הלכה בעקבות הקול לאורך הסמטה וקלטה רק במעומעם שליאו מאחוריה. היא ראתה שק יוטה נח מעל פח זבל. הקול כנראה בקע מתוכו. השק התפתל. היא שמעה יללה חלושה. ואחריה יבבה.

"דייזי, לא," אמר ליאו בחדות מאחוריה. "את לא יודעת מה זה."

אך היא כבר שלחה יד אל השק. הוא היה כמעט חסר משקל. היא הניחה את שק היוטה בעדינות על האספלט, פרמה את הקשר ופתחה את השק.

היא ראתה גורה זעירה, כלבלבה בת-כלאיים פלומתית זהובת-פרווה, אולי בת חודשיים, מתפתלת ומייללת. היא ליטפה אותה בעדינות. "זה כלב!" זעם פתאומי הציף את דייזי. "מי משאיר כלבלב בזבל?"

"אנשים יכולים להיות מפלצות," אמר ליאו בפסקנות. היא נעצה בו מבט משתומם. הגורה ייללה וליקקה חלושות את ידה כדי למשוך את תשומת ליבה.

"היא נראית בסדר," אמרה דייזי בחשש כשליטפה את החיה. "אבל כדאי שאקח אותה לווטרינר כדי לוודא." היא הביטה אל ליאו. "אתה רוצה לבוא?"

הוא נראה קודר. "לווטרינר? לא."

"אני ממש מצטערת. נוכל אולי להיפגש מאוחר יותר? תוכל להראות לי את הדירה שלך הלילה?"

"הלילה?" לסתו נחשקה. "אני עורך מסיבה."

היא זרחה. "איזה כיף! אשמח להכיר את החברים שלך."

"בסדר," אמר בקצרה. "אשלח מכונית לאסוף אותך בשבע."

"אמרתי לך, אין צורך במכונית–"

"תלבשי שמלת קוקטיל," קטע אותה.

"בסדר." דייזי ניסתה להיזכר אם בכלל יש ברשותה שמלת קוקטיל. היא החזיקה את הגורה בזהירות, התרוממה על בהונותיה ונשקה לליאו על לחיו הדוקרנית. "תודה על ההבנה. נתראה במסיבה שלך."

"דייזי–"

"מה?"

היא חיכתה אך הוא לא יסף. לבסוף הוא אמר בקול חנוק, "נתראה הלילה."

והוא פנה ללכת. היא ליוותה אותו במבטה כשצעד ברחוב וידיו בכיסיו. למה הוא התנהג מוזר כל-כך? הוא באמת התבייש כל-כך בדירה שלו? בחברים שלו?

היא השפילה מבט אל הגורה המייללת שבזרועותיה. היא סבה על עקביה וצעדה בחיפזון אל המרפאה הווטרינרית שהייתה בבעלות אחד מחבריו הוותיקים של אביה.

"ד"ר לופז, בבקשה," התנשפה, "זה מקרה חירום..."

הווטרינר האדיב העיף מבט אחד בחיה הזעירה שבזרועותיה ונופף לה להיכנס למשרדו. אחרי הבדיקה רווח לדייזי לשמוע שהגורה המעורבת מיובשת מעט, אבל חוץ מזה היא בסדר.

"מישהו פשוט רצה להיפטר ממנה. היא כנראה נזרקה בלילה," אמר ד"ר לופז. "מזל שלא היה קר יותר, אחרת..."

דייזי נרעדה. ליבה נשבר מהמחשבה שבזמן שהיא התכרבלה במיטה החמימה בזרועותיו של ליאו, איזה אדם נורא זרק גורה חפה מפשע בסמטה והשאיר אותה למות בשק יוטה.

אנשים יכולים להיות מפלצות. ליאו צדק. דייזי נזכרה בעורכי הדין המחרידים שהכניסו בנקמנות את אביה החף מפשע לכלא בהאשמות זיוף מפוברקות. אביה הרחום, שהתמחה ביצירות אומנות, התמוטט בכלא, מוקף בזרים. הוא חטף שבץ ומת–

"איך תקראי לה?" שאל הווטרינר, ולמרבה המזל קטע את מחשבותיה. דייזי מצמצה.

"אני?"

"בטח, היא הכלבה שלך עכשיו, לא?"

דייזי הביטה בכלבה שעל שולחן הבדיקות. היא לא יכולה לגדל חיית מחמד. אפילו לא הייתה לה דירה משלה. פרנק ביין היה אמור לחזור מאירופה בקרוב, והיא תצטרך למצוא לה מקום מגורים. עם ההכנסה העלובה שלה קשה להאמין שתוכל להרשות לעצמה לשכור דירה שמאפשרת החזקת בעלי חיים. די היה במחשבה על עלויות המזון לכלבים–

לא. דייזי לא תוכל לגדל אותה.

אך מישהו השאיר את הגורה הזאת לגווע ברעב. בת-כלאיים רכה ומתוקה שהייתה זקוקה רק לבית אוהב. היא באמת יכולה לנטוש אותה?

דייזי ליטפה ברוך ביד מהוססת את ראש הכלבה. עיניה הכהות הגדולות של החיה נישאו אליה, והיא ליקקה את ידה של דייזי בלשון מחוספסת זעירה.

לא. היא לא יכולה.

"אתה צודק. אני אגדל אותה." היא הדפה את הדאגה על חשבונות טיפול יקרים ומזון כלבים. "אחשוב על שם."

ד"ר לופז ניסה לפטור בהינף יד את הצעת התשלום שלה, אך היא התעקשה לשלם. היא לא תוכל לחיות לנצח על טוב ליבם של חבריו של אביה. די היה בכך שהיא התגוררה בדירתו של פרנק תקופה ארוכה כל-כך, גם אם הוא התעקש שהיא זו שעושה לו טובה בשמירה על ביתו.

היא תהתה אם האומן אפור השיער עדיין יחשוב כך כשיגלה שהיא הכניסה גורה לביתו.

דייזי יצאה ממרפאת הווטרינר, ניגשה לחנות הנוחות הקרובה וקנתה מזון לגורים וציוד נוסף. היא סיירה במעבר נוסף בחנות והיססה לפני שהגניבה אל הסל שלה גם ערכה לבדיקת היריון. רק כדי שתוכל להפריך את הדאגות המגוחכות שלה.

אחרי שהביאה את הגורה הביתה והאכילה אותה, היא ליטפה את פרוותה. "איך מישהו היה יכול לזרוק אותך?" לחשה. "את מושלמת." לבסוף אזרה אומץ, השאירה את הכלבה הזעירה לנמנם על השטיח הפלומתי מול קמין הגז וניגשה אל חדר הרחצה המודרני האלגנטי כדי להשתמש בבדיקת ההיריון. תגמרי עם זה וזהו, אמרה לעצמה. אחרי הבדיקה היא תוכל להירגע.

תחת זאת, היא גילתה לתדהמתה שפחדיה היו מוצדקים.

היא בהיריון.

בהיריון מגבר שאהבה אבל שבקושי הכירה.

בהיריון מגבר שלעולם לא יתחתן איתה.

לדייזי לא היה שום כסף. לא היה לה בית קבוע. לא הייתה לה משפחה. בקרוב היא תגדל גורה ותינוק, לגמרי לבד.

היא לא תוכל לעשות את זה לבד. היא לא תוכל.

נכון?

היא מוכרחה לספר לליאו במסיבה הלילה. המחשבה הבעיתה אותה. מה הוא יעשה כשיגלה שהיא בהיריון? מה הוא יגיד? פחד לפת אותה כשהתבוננה בעצמה במראה בשירותים.

מה היא עשתה כשהלכה בעקבות ליבה?

 

מצב רוחו של לאונידס ניארקוס היה מזופת כשהגיע לגורד השחקים שלו במידטאון מנהטן, המשרדים הראשיים של קונצרן מותגי היוקרה הבינלאומי שלו, ליונטארי בע"מ.

"בוקר טוב, מר ניארקוס."

"בוקר טוב, אדוני."

עובדים אחדים בירכו אותו לשלום כשחצה בנוקשות את המבואה הענקית. ברגע שהם נעצו מבט אחד בפניו שטופות הזעם, הם מיהרו לברוח. אפילו הנהג הוותיק שלו, ג'נקינס, שאסף אותו מברוקלין – ברחוב הנושק לביתה של דייזי, כדי שהיא לא תראה את הרולס רויס המפליל – ידע שעדיף לו לא להוציא הגה כשהסיע את הבוס שלו בחזרה על פני גשר מנהטן. לאונידס רתח מזעם וחיפש פורקן לעצביו. אך הוא יכול היה להאשים רק את עצמו.

הוא לא הצליח לומר לדייזי את שמו האמיתי.

היא הביטה בו בעיניה הירוקות המהפנטות, גופה החושני בקושי מוסתר מתחת לסדין, ורמזה שביקור בביתו יכול לעזור – יכול להעניק להם עתיד.

מכל מקום, זה מה שהוא רצה לשמוע. לכן הוא נכנע לפיתוי ודחה את הווידוי. הוא שכנע את עצמו שאם יסביר את עצמו בפרטיות אחוזתו המפוארת אחרי שיעשה איתה אהבה בפעם האחרונה, התוצאה אולי תהיה שונה.

כעת הוא שילם על ההחלטה הזאת. לאונידס ניארקוס, מנכ"ל מיליארדר פלייבוי, נדחק הצידה בגלל כלב. והוא ייאלץ להתוודות על זהותו האמיתית בעיצומו של אירוע פוליטי לגיוס כספים, מוקף באנשים האכזריים ורבי-ההשפעה שהוא כינה חברים. חוץ מזה, האם הוא באמת חשב שהמקום או הזמן שבהם יחשוף את האמת יגרמו לדייזי לסלוח לו על מעשיו?

לאונידס עמד לבד במעלית הפרטית שלו וחרק שיניים כשלחץ על הכפתור של הקומה העליונה.

דייזי הייתה שונה מכל אישה שפגש מימיו. היא אהבה את כולם ולא הסתירה דבר. רגשותיה קרנו מפניה, מגופה. אושר ורכות. תשוקה וצורך. החמימות וטוב הלב שלה, האכפתיות והחושניות התמימה שלה, גרמו לו להרגיש חי מתמיד. היא אפילו הייתה בתולה כשעשה איתה אהבה בפעם הראשונה. איך הדבר ייתכן?

אסור היה ללאונידס לחפש אותה לפני חודש. מצד שני, הוא לא העלה בדעתו שהם ינהלו רומן. במיוחד מכיוון שהוא שלח את אביה לכלא.

לפני שנה שמע לאונידס שסוחר אומנות קטן בברוקלין השיג איכשהו את אהבה עם ציפורים, הפיקאסו שהוא חיפש נואשות במשך שני עשורים. עורך הדין שלו, אדגר רוס, סידר שלאונידס יראה את הציור במשרדו.

אך לאונידס ידע ממבט ראשון שהציור מזויף. הוא היה מדוכדך מעוד מרדף שווא בניסיון להחזיר לעצמו את הציור האבוד ההרוס מילדותו. הוא אמר לעורך הדין שלו להגיש תביעה, ואז השתמש בהשפעתו אצל התובע המחוזי בניו-יורק כדי למצות את מלוא חומרת הדין עם סוחר האומנות האומלל.

בהמשך נודע לו שאותו סוחר אומנות מברוקלין מכר זיופים קטנים במשך שנים. הטעות של האיש הייתה שהוא ניסה לעלות לליגה של הגדולים עם ציור של פיקאסו – וניסה למכור אותו ללאונידס ניארקוס.

המשפט של סוחר האומנות הפך לסנסציה בניו-יורק. לאונידס לא נכח במשפט, אך כולם ידעו שהוא עומד מאחורי התביעה.

רק בהמשך נתקף לאונידס חרטות, במיוחד כשעורך הדין שלו סיפר לו על בתו של האיש, שישבה בנאמנות ובעיניים פעורות מאחורי אביה הקשיש בבית המשפט יום אחרי יום. הוא ראה את פניה הלומות הצער של הבת באיור נוגע ללב מבית המשפט שבו היא מטילה את זרועותיה בבכי סביב אביה שנידון לשש שנות מאסר. ניכר היה שהיא האמינה בחפותו של פטריק קסידי עד הסוף.

כעבור מספר חודשים, כששמע על מותו הפתאומי של האיש בכלא, לאונידס לא הצליח להתנער מתחושת אשמה משונה ובלתי מרפה. עם כל הכעס שלו על התרמית של האיש, אפילו הוא סבר שמוות הוא לא העונש המוצדק על פשע של זיוף אומנות.

לכן בחודש שעבר הוא הגיע לדיינר בברוקלין שבו עבדה דייזי קסידי כמלצרית כדי לוודא במו-עיניו שהנערה בסדר ולהשאיר לה טיפ אנונימי בסכום של עשרת אלפים דולר.

אך כשהברונטית הצעירה היפה הגישה לו קפה, ביצים ובייקון, הם התחילו לדבר על אומנות וסרטים וספרות, והוא נדהם לגלות כמה היא מרתקת, משעשעת, חמימה וטובת לב. וכל-כך יפה. לאונידס השתהה במקום ולבסוף שאל אותה אם תרצה להיפגש איתו בתום המשמרת שלה.

הוא שיקר לה.

לא. הוא לא שיקר, לא בדיוק. השם שמסר לה היה שם החיבה שהמטפלת שלו הדביקה לו בילדותו, ליאו, יחד עם הפטרונים שלו, ינאקוס.

ליאו, דייזי קראה לו בקול כה מוזיקלי וקליל. וכששמע את השם על שפתיה המתוקות, הוא תמיד הרגיש אדם שונה. אדם טוב יותר.

אף אישה מלבדה לא השפיעה עליו ככה. למה עכשיו? למה היא?

הוא לא התכוון לפתות אותה. אך החמימות והחושניות התמימה של דייזי היו כמו אש למישהו שקפא בקרח. לראשונה בחייו לא הצליח לאונידס לגבור על תשוקתו.

אבל אחרי הלילה, כשיספר לה את האמת במסיבת הקוקטיל שלו – לעזאזל, מהרגע שהיא תראה את הבית שלו, כשהיא ככל הנראה האמינה שהוא גר בדירת סטודיו קודרת – לא תהיה לו ברירה אלא להסתדר בלעדיה.

מהמחשבה על הפרידה, כל אחר הצהריים הוא התאפק לא להוריד לסגני הנשיא ולעובדים אחרים שלו את הראש אם העזו לשאול אותו שאלה. אך לא היה טעם להאשים מישהו אחר. האשמה הייתה כולה שלו.

לאונידס ישב במשרדו הפרטי, שבזכות חלונותיו הגדולים הייתה מנהטן פרושה לרגליו, והסתכל בעיוורון על העיר.

יש סיכוי כלשהו שיוכל להחזיק בה?

דייזי קסידי הייתה מאוהבת בו. הוא ראה את אהבתה בפניה היפות, זורחת מעיניה הירוקות החיוורות, למרות הניסיונות העקרים שלה להסתיר אותה. והיא האמינה שהוא מוכר בבוטיק במנהטן. היא אהבה אותו. לא בגלל המיליארדים שלו. לא בגלל הכוח שלו. בגלל מי שהוא.

אם היא מסוגלת לאהוב מוכר חסר כול, היא לא יכולה לאהוב גם את לאונידס, על כל פגמיו?

אולי אם יספר לה למה כעס כל-כך לגבי הפיקאסו ואת הסוד האיום של ילדותו...

הוא נרעד. לא. הוא לעולם לא יספר לאף אחד על זה. או על אביו האמיתי.

אז איך עוד הוא יכול לשכנע אותה להישאר?

לאונידס כמעט לא גילה מעורבות בישיבת ההנהלה הארוכה המסוכסכת או בפרזנטציות של מנהלי המותגים שלו שדנו במגמות במכירות של שעוני יוקרה ותכשיטים באסיה ושל שמפניה ואלכוהול באמריקה הצפונית. תחת זאת, הוא הוסיף לפנטז איך לא יאבד את דייזי עם הווידוי שלו הלילה, ויצליח לזכות בה.

היא תגיע למסיבת הקוקטיל שלו, והוא קיווה שתסתנוור מהאורחים המפורסמים שלו, וגם מאחוזתו השווה חמישים מיליון דולר. הוא יחכה לשעת כושר, ואז ייקח אותה למקום פרטי ויסביר. יהיה מביך כשיתברר לה שהוא זה שיזם את התביעה נגד אביה. אך לאונידס יסביר לה. הוא יפתה אותה בדבריו. במגעו. ובסגנון החיים שהוא יכול להציע.

דייזי גרה בדירה שאולה של איזה אומן בגיל העמידה, חבר ותיק של אביה. אך אם תעבור לגור עם לאונידס, על תקן חברתו המפונקת של מיליארדר, היא לעולם לא תצטרך לדאוג שוב לכסף. הוא יעניק לה חיי מותרות. היא תוכל להתפטר מעבודתה בדיינר ולבלות את ימיה בשופינג או ביציאה עם חברות לארוחת צהריים, ואת לילותיה נהנית מסגידתו אליה במיטה. הם יוכלו לטייל יחד בעולם, בלונדון ובפריז, בסידני, בריו ובטוקיו, בבית החוף שלו באיים המלדיביים, בבקתת הסקי שלו בשוויץ. הוא ייקח אותה לרקוד, למסיבות, לתערוכות אומנות ולמועדונים ולתחרויות פולו של חוג הסילון הבינלאומי. הוא ירעיף עליה מתנות ותכשיטים יקרים שהיא לא תעלה על דעתה.

כל אלה בוודאי יעזרו לה לסלוח ולשכוח את חלקו בכליאתו של אביה. חיים כאלה בוודאי יצדיקו קצת אמנזיה מועילה לגבי אביה, שגם ככה היה אשם!

דייזי מוכרחה לסלוח לו, חשב פתאום. למה שהיא לא תסלח? לאונידס תמיד השיג כל מה שרצה. דייזי קסידי לא תהיה שונה. הוא יעשה הכול כדי לזכות בה. ואף שהוא לעולם לא יציע לה אהבה או נישואים, הוא ידע שיוכל להסב לה אושר. הוא יתייחס אליה כאל האוצר היקר שהיא וימלא את ימיה באושר ואת לילותיה באש.

לאונידס תמיד הצליח לפתות כל אישה שרצה. הלילה הזה לא יהיה שונה. הוא יגרום לה לסלוח לו. ולשכוח מהנאמנות המטופשת שלה לאביה המת.

הלילה, חשב לאונידס בנחישות וחיוך חושני עיקל את שפתיו. הלילה הוא ישכנע אותה.