דיר יאסין

הקדמה

בשעות המוקדמות של יום שישי 9 באפריל 1948 השקיף איסמאעיל מוחמד עטייה מעמדת השמירה שעל גג ביתו בפאתי דיר יאסין, כפר ערבי ששכן ממערב לירושלים. שעות ספורות לפני כן הוא חזר מהקרב על הקסטל, ועתה היה בעמדה עם אחיו הצעיר מחמוד. בשעה 4:25 בבוקר ירה מחמוד כדור ברובהו. איסמאעיל פנה אליו מופתע. "יריתי ביהודי," צעק מחמוד, "יהודים תוקפים אותנו."

בבוקרו של ה־9 באפריל 1948 תקפו ארגוני המחתרת היהודיים אצ"ל ולח"י את הכפר הערבי דיר יאסין. אופייה של ההתקפה הזאת, שהסתיימה בכיבוש הכפר ובמותם של כמאה מתושביו, היה לאחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות הסכסוך הישראלי־ערבי. רוב הספרים שנכתבו עד כה על הפרשה — בין שייצגו את נקודת המבט של התוקפים ובין שייצגו את נקודת המבט של הארגון הצבאי היהודי המרכזי, ה"הגנה", או את נקודת המבט של הערבים — היו מוטים לחלוטין. הם הציגו נרטיבים שונים לגמרי, ולא היתה ביניהם תמימות דעים כמעט בשום עניין הקשור בהתקפה. עיקר הוויכוח נסב על השאלה אם התוקפים ביצעו טבח בכפר (כפי שטענו הערבים, ה"הגנה" וכמה סופרים מערביים), או שמא היה זה קרב לגיטימי שהסתיים לרוע המזל אך באופן בלתי נמנע במותם של אזרחים רבים (כפי שטענו אנשי אצ"ל ולח"י).

ואולם הנרטיב הערבי על דיר יאסין נחלק למעשה לשניים: זה של ניצולי הכפר בני דיר יאסין, וזה של הממסד הפלסטיני. הפלסטינים עמדו בפני דילמה מהותית כאשר ניסחו את הנרטיב שלהם על מלחמת 1948. מצד אחד, כאשר עם מתאר את עברו הוא חפץ להבליט גבורה ונחישות. מצד שני, תוצאות מלחמת 1948 אילצו את הפלסטינים להסתמך על תמיכה מבחוץ, והדגשת סבלותיהם היתה חיונית כדי לזכות בתמיכה הזאת. כך, המקרה של דיר יאסין יצר ניגוד אינטרסים. בני הכפר רצו להבליט את עמידתם העיקשת ואת נחישותם מול התוקפים. הם לחמו "עד הכדור האחרון" ולא הלכו כצאן לטבח. ואולם התיאור הזה היה מנוגד לאינטרס הכללי של הפלסטינים להציג את הכפר כקורבן חסר ישע של חוסר אנושיות. כל השיקולים הפוליטיים האלה אינם כמובן מעניינו של ההיסטוריון, שמטרתו לכתוב את ההיסטוריה "כפי שהיא בעצם קרתה", אם להשתמש במילותיו של ליאופולד פון רנקה, ובלי להתאים את העובדות לרצונו של אף אחד מהצדדים המעורבים.

פרשת דיר יאסין דורשת מחקר בקנה מידה מלא לא רק משום שהפרשה והשלכותיה מצדיקות זאת מבחינת חשיבותן, אלא גם משום שהסיפור מורכב מכדי שיהיה ניתן לדון בו כראוי במסגרת עמודים ספורים במאמר או בספר על מלחמת השחרור. מטרת ספר זה היא אפוא לגלות מה באמת קרה בדיר יאסין. ואולם לא ניתן לתאר במדויק את האירועים אם פוסלים את העדויות של אחד הצדדים המעורבים — יהודים או ערבים — או מתעלמים מהן. באופן מפתיע, ובניגוד למה שניתן היה לצפות, עדויות התוקפים היהודים והניצולים הערבים דומות מאוד, ולעתים אפילו כמעט זהות (בעצם, הדבר לא אמור היה להפתיע, משום ששני הצדדים היו שָם כאשר קרו הדברים). לכן, שיטת המחקר העיקרית של הספר היא לשלב את עדויות לוחמי אצ"ל ולח"י מצד אחד, והניצולים הערבים מצד שני, לנרטיב משותף של האירועים, על מנת להגיע לסיפור המלא והנכון.

על מנת להגיע לתיאור מלא ומהימן של הפרשה, היה צורך לנבור בכל "הפרטים הקטנים" שלה ולענות על תריסרי שאלות שטרם נשאלו קודם, בהן שאלות שנראו טריוויאליות למרות שלאמיתו של דבר לא היו כאלה. במקרה של דיר יאסין לא היו קיצורי דרך, והיה צורך לגלות את העצים לפני שהיה אפשר לראות את היער. עד מהרה התברר, שעל מנת לפענח את מה שקרה בדיר יאסין ולהימנע ממילים ריקות בעניין היתכנותו או חוסר היתכנותו של טבח, אין מנוס מבירור נסיבות המוות המדויקות של כל אחד מהאנשים שנהרגו. "אני לא חושב שהחוקר יוכל להשיג את מטרות מחקרו," פסק מחווה דעה קטן אמונה מטעם הקרן הלאומית למדע על הצעת המחקר של ספר זה. השפע הקיים של עדויות ניצולים איפשר את השגת היעד הזה.

פרטים רבים הנוגעים לפרשת דיר יאסין שנויים במחלוקת. פעמים מספר בספר זה, בייחוד בנוגע לסוגיות כמותיות, הבאתי תחילה את כל הדעות שבנמצא, ואולם תמיד סיימתי עם פסיקה ברורה מהי הדעה הנכונה, בליווי הסבר מדוע זו הדעה הנכונה. כל פסקאות הטקסט מתבססות על מספר רב של מקורות, אשר מקובצים בהערה שבסופה של כל פסקה. למעשה, כל משפט נשען בדרך כלל על מקורות רבים. סדר המקורות בתוך ההערות תואם בדרך כלל את סדר המשפטים שבפסקה שאליהם הם מתייחסים. לעתים המקורות היהודיים הובאו תחילה ולאחריהם הערביים, ולפעמים להפך, בהתאם לעניין. מקורות ספר זה כוללים בעיקרם מסמכים ארכיוניים, תמלילי עדויות וראיונות, ספרי זיכרונות רבים, עיתונות בת הזמן, ספרות משנית ומקורות אינטרנט, בתוכם סרטי וידיאו (בסוג זה של מקורות ציינתי את השנייה המדויקת שבה החל הקטע הרלוונטי).

בשנים האחרונות התווספו למקורות שבנמצא לא מעט ספרים שכתבו אנשים שהיו מעורבים ישירות במאורעות. מרדכי גיחון, פרופסור לארכיאולוגיה בגמלאות מאוניברסיטת תל אביב ומי שהיה ב־1948 קצין מודיעין של ה"הגנה" בירושלים, פירסם את זיכרונותיו בשנת 2010 במהדורה פרטית. דאוד אחמד אסעד רדוואן, ניצול מדיר יאסין שחי בארצות הברית, פירסם את זיכרונותיו באנגלית בשנת 2010 ובערבית שנתיים לאחר מכן. שמעון מוניטה, מרגל של ה"הגנה" בשורות לח"י, פירסם את זיכרונותיו בשנת 2011. יהושע מצא, בעבר חבר כנסת ושר וב־1948 לוחם לח"י בדיר יאסין, פירסם את זיכרונותיו בשנת 2014. משפחתו של אל"מ (מיל') מאיר פעיל, שתפקידו השנוי במחלוקת יידון להלן בפרוטרוט, פירסמה את זיכרונותיו בשנת 2014, בהתבסס על מסמכיו. לבסוף, שישים וחמש שנה לאחר שכתב אותם, משפחתו של חוסיין פח'רי אלח'אלדי, מזכיר הוועד הערבי העליון, פירסמה את זיכרונותיו בשנת 2014 בעמאן. בכל ספרי זיכרונות אלה נעשה שימוש במחקר הנוכחי.

רבים מאנשי אצ"ל וה"הגנה" שינו את שם משפחתם מאוחר יותר. אנשי אצ"ל אימצו בדרך כלל את כינוים במחתרת כשם משפחתם החדש. לדוגמה, מרדכי קאופמן שינה את שם משפחתו לרענן, כינויו באצ"ל. אנשי ה"הגנה" בדרך כלל החליפו את שם משפחתם הלועזי בשם משפחה עברי שדמה לו פונטית. לדוגמה, מאיר פילבסקי שינה את שם משפחתו לפעיל ומרדכי גיכרמן שינה את שם משפחתו לגיחון. בספר השתמשתי בשמות המשפחה שבהם האנשים נקראו בזמן האירועים, ב־1948. ואולם, אם שם משפחתם של אנשים אלה כבר היה שונה כאשר התראיינו שנים רבות לאחר מכן, נעשה שימוש בהערות בשמות החדשים, כאשר נזכרו העדויות והראיונות המאוחרים. תעתיק השמות והמונחים בערבית הוא התעתיק המקצועי המקובל, אבל ללא סימנים דיאקריטיים ובתוספת אמות קריאה להקלת הקריאה בלא ניקוד. כותרות הספרים והמאמרים בערבית, בהערות ובביבליוגרפיה, הובאו בתעתיק מדויק, ללא תוספת אמות קריאה שאינן במקור הערבי.

פרופ' יהודה לפידות, ב־1948 סגן מפקד כוח אצ"ל בדיר יאסין, היה מוכן תמיד לסייע ולענות על שאלותַי הרבות. פרופ' בני מוריס ורבים אחרים עזרו בהזדמנויות שונות, בין במענה על שאלותי ובין בסיוע במקורות. האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה (ASMEA) העניקה לי שלושה מענקי מחקר. בכנס השנתי השביעי שלה בוושינגטון בשנת 2014 הצגתי לראשונה את ממצאיו של מחקר זה. תודתי הכנה לכולם. לתודה מיוחדת ראויה אשתי, רחלי, שהאמנות שלה היא תמיד מקור השראה בשבילי.

אליעזר טאובר