פרק 1
קמיל ריברה
אני תקועה מתחת לשברולט סילברדו הזאת כבר שלוש שעות. מפרקת את תיבת ההילוכים וזו אחת המטלות שאני הכי פחות אוהבת לעשות. זו עבודה מסובכת, כבדה, מלוכלכת ומעצבנת בכל המובנים. וזה עוד בתנאים רגילים. אני עובדת ביום הכי חם שהיה עד כה בקיץ הזה.
במוסך שלנו אין מזגן. אני ספוגה בזיעה ולכן הידיים שלי חלקלקות. בנוסף, משמיעים את השיר ON שלוש פעמים ברציפות ואני לא יכולה לעשות דבר בקשר לזה.
סוף־סוף פירקתי את הברגים ואת גשר הגיר ואני יכולה להסיר את תיבת ההילוכים. אני חייבת להיזהר ולהוציא אותה בצורה חלקה, כדי לא לפגוע במצמד או בממיר המומנט.
תיבת ההילוכים שוקלת שבעים קילוגרמים, אחרי שניקזתי את כל הנוזלים. אני נעזרת בג'ק על מנת להרים אותה ומצטערת שאבא שלי לא נמצא כאן, כדי לעזור לי. הוא קרס מייד אחרי ארוחת הערב. לאחרונה הוא מותש ומצליח בקושי להישאר ער ולאכול קערת ספגטי.
אמרתי לו שישאיר לי את הטיפול בעניינים וייכנס למיטה.
אני מניחה את תיבת ההילוכים על הג'ק ומגלגלת אותה החוצה מתחת לטנדר. אחר כך אני אוספת את כל הברגים והאומים ומאפסנת אותם בשקיות עם תוויות, כדי שלא אאבד שום דבר חשוב.
הדבר הראשון שאבא שלי לימד אותי, הוא להיות מאורגנת וקפדנית כשאני מתקנת מכונית. "אלו מכונות מורכבות. את חייבת להיות מכונה בעצמך. אין מקום לטעויות."
אחרי שאני מוציאה את תיבת ההילוכים, אני מחליטה לחגוג עם פחית שתייה. אולי אין לנו מזגן, אבל לפחות המקרר תמיד קר.
אבא שלי הוא הבעלים של מוסך ברחוב ולס. אנחנו גרים מעליו, בדירת שלושה חדרים קטנה. רק אבא שלי, אחי הקטן ויק, ואני.
אני מתרוממת ומנגבת את ידיי בסמרטוט. הסרבל שלי מופשל עד למותניים והחולצה שלי ספוגה בזיעה. בנוסף ללכלוך הרגיל, היא גם מוכתמת בכל סוג של נוזל שיוצא מהמכוניות, ולא מעט אבק מהמוסך.
הידיים שלי כל כך מטונפות שיידרשו שעתיים של שפשוף במברשת פלדה כדי לנקות אותן. שמן מחלחל לכל סדק וקו על עורי, ואצבעותיי תמיד מכוסות בכתמים שחורים. כשאני מנגבת את הידיים חלק מהלכלוך יורד, אבל כשאני פותחת את דלת המקרר תמיד נשארות עליה טביעות אצבעות.
אני לוקחת פחית קולה ופותחת את הלשונית, מצמידה לרגע את הפחית הקרה לפניי, ואז לוקחת לגימה ארוכה.
ויק מגיח מהחדר שלו. נראה שהוא מתכוון לצאת לבילוי. הוא לבוש כמו בווידאו קליפ – מכנסיים צמודים, חולצה בהירה וסניקרס, שאותן הוא מקפיד לנקות במברשת שיניים בכל פעם שיש עליהן טיפת לכלוך. אלה הדברים שעליהם הוא מבזבז את כל כספו, אם בכלל יש לו כסף.
אני נלחמת בדחף לפרוע את שערו הארוך והסבוך, בצבע הקרמל. הוא בן שבע־עשרה, צעיר ממני בשמונה שנים. אני מרגישה יותר כמו אימא שלו מאשר כמו אחותו. אימא שלנו השאירה אותו על מפתן הדלת שלי ושל אבא, כשהוא היה בן שנתיים וחצי. הוא היה כל כך קטן וצנום, עם עיניים שחורות וגדולות, שכיסו חצי מהפנים שלו והיו לו הריסים הכי מדהימים (למה לבנים תמיד יש את הריסים הכי יפים?) בלי בגדים, או חפצים, פרט לבובת ספיידרמן בלי רגל. הוא לקח אותה איתו לכל מקום שהלך, גם לאמבטיה, ובלילה חיבק אותה חזק מתוך שינה. אני לא יודעת איפה הם גרו לפני זה, או מי האבא שלו. אבא שלי אימץ אותו ומאז כולנו גרים ביחד.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת.
"לחברים."
"אילו חברים?"
"טיטו ואנדרו."
"מה אתם עושים?"
"לא יודע." הוא מוציא פחית קולה ופותח אותה. "בטח נראה סרט."
"קצת מאוחר לסרט," אני אומרת.
השעה תשע וארבעים. אין הרבה סרטים שמתחילים אחרי השעה עשר.
ויק רק מושך בכתפיו.
"אל תחזור מאוחר."
הוא מגלגל את עיניו וחולף על פניי בדרכו החוצה מהמטבח.
אני שמה לב שהוא נועל סניקרס חדשות. הן נראות מגוחכות בעיניי – לבנות ומסורבלות, עם קווים מוזרים ואפורים בצדדים. אלו נעלי כדורסל, אבל לא נראה לי שנועלים אותן כדי לשחק כדורסל, אלא אם אתה משחק על הירח, בשנת שלושת אלפים.
הן נראות יקרות.
"איפה השגת אותן?" אני חוקרת.
ויק לא מסתכל לי בעיניים.
"החלפתי אותן עם אנדרו תמורת נעלי הג'ורדן שלי."
אני יודעת מתי אחי משקר. הוא שקרן גרוע.
"לא גנבת אותן, נכון?"
"לא!" הוא כועס.
"ויק, חסר לך. אתה כמעט בן שמונה־עשרה, יפתחו לך תיק –"
"לא גנבתי אותן!" הוא צועק. "אני צריך ללכת, אני מאחר."
הוא תולה את תיק הגב על הכתף ויוצא, משאיר אותי לבד במטבח.
אני מסיימת את הפחית בפנים זועפות. אני אוהבת את ויק בכל ליבי, אבל אני דואגת לו. הוא מסתובב עם ילדים שיש להם יותר כסף מאיתנו. ילדים שגרים באחוזות בווילנד ואוורגרין ושלהורים שלהם יש עורכי דין בחיוג המקוצר, שיכולים לחלץ את הילדים הדפוקים שלהם מצרות, בכל פעם שהם עושים משהו מטופש.
לנו אין את המותרות האלה. אני חוזרת ומזכירה לוויק שוב ושוב שהוא חייב ללמוד ברצינות ולסיים את הלימודים, כדי שיוכל להתקבל לקולג' טוב. אין לו עניין לעבוד איתי ועם אבא.
לצערי, הוא גם לא מתעניין בלימודים. הוא רוצה להיות די.ג'יי. עדיין לא פוצצתי לו את הבועה הזאת.
אני זורקת את פחית הקולה לסל המחזור, מוכנה לחזור למוסך.
אני מבזבזת עוד שעה על תיבת ההילוכים. הבעלים של הסילברדו לא רוצה שנחליף את תיבת ההילוכים, אלא שנשפץ אותה. היות ואנחנו לא יודעים מה הבעיה עם הדבר הארור הזה, אין ברירה אלא לפרק אותה לגמרי, לנקות את החלקים ולבדוק מה שחוק או שבור.
תוך כדי עבודה אני חושבת על ויק. אני לא קונה את הסיפור שלו על הנעליים ואני לא אוהבת שהוא מסתובב עם אנדרו. אנדרו הוא הגרוע מבין כל החברים שלו – יהיר, מפונק ומרושע. לוויק יש לב טוב. אבל הוא רוצה להיות מקובל, לכן הוא עושה הרבה דברים מטופשים, כדי להרשים את החברים שלו.
שוב אני מנגבת את הידיים ולוקחת את הטלפון שלי. אני רוצה לבדוק בתוכנת מיקום הטלפון, אם ויק באמת הלך לקולנוע.
אני מזהה את הנקודה הקטנה הכחולה וכמו שציפיתי, הוא לא נמצא בשום קולנוע. הטלפון מצביע על כתובת בשדרות הדסון – נראה שהוא באיזה בית. לא בבית של אנדרו, או של מישהו אחר שאני מכירה.
אני עצבנית, ואני עוברת לאינסטגרם ולוחצת על הסטורי של ויק. הוא לא העלה כלום, אז אני בודקת את החשבון של אנדרו.
הנה הם – שלושת הבנים, במסיבה באיזה בית. ויק שותה מכוס חד פעמית אדומה וטיטו נראה שתוי לגמרי. לתמונה מוצמד הכיתוב: "שוברים שיאים הלילה."
"אה, ממש לא," אני מסננת.
אני תוקעת את הטלפון בכיס הסרבל ולוקחת את המפתחות לפונטיאק שלי. אם ויק חושב שהוא ישתכר עם הטמבלים האלה, הוא טועה. הוא לא אמור לשתות והוא צריך לעבוד מחר בבוקר בסופר. אם שוב לא יתעורר, הם יפטרו אותו.
אני טסה אל המקום המסומן בנקודה קטנה כחולה – או לפחות, נוסעת במהירות שלא תחמם יתר על המידה את המנוע של המכונית העתיקה שלי. המכונית הזאת מבוגרת ממני בהרבה, והעובדה שהיא עוד נוסעת בימים אלה, תלויה בעיקר בכוח הרצון.
הנסיעה אל הבית אורכת שבע דקות בסך הכול. יכולתי למצוא אותו גם בלי האפליקציה – המוזיקה הרועמת נשמעת גם ממרחק שלושה רחובות. עשרות מכוניות חונות משני צידי הרחוב. החוגגים ממש נשפכים מהבית, יוצאים ונכנסים מהחלונות ומתעלפים על המדשאה.
אני חונה הכי קרוב שאפשר וממהרת אל הבית.
אני דוחפת את האנשים, מחפשת את אחי הקטן.
נראה שרובם בשנות העשרים לחייהם. זו מסיבה פרועה והמונית במלוא העוצמה, משחק פינג־פונג בירה, בחורות חשופות חזה משחקות סטריפ פוקר, דוכני בירה מהחבית, זוגות מתמזמזים על הספות ועשן כבד של גראס, עד שבקושי אפשר לראות מה קורה מול הפנים.
אני מנסה לאתר את אחי, אבל לא בדיוק רואה לאן אני הולכת. אני צועדת ימינה, אל תוך קבוצת בנות ונתקלת באחת, שצועקת בזעם, כי המשקה שלה נשפך על שמלתה.
"תיזהרי, כלבה!" היא נוהמת ומסתובבת.
אוי, לעזאזל.
נתקלתי במישהי ששונאת אותי עוד מקודם, בלה פייג'.
פעם, מזמן, למדנו יחד באותו בית הספר.
המצב הולך ומשתפר, כי בלה עומדת עם ביאטריס ועם ברנדי. הן נהגו לקרוא לעצמן 'מלכות הדבורים'. ולא בצחוק.
"אוי, אלוהים," אומרת בלה ומושכת את המילים, דוקרת אותי בקולה הילדותי. "נראה לי שאני יותר שיכורה ממה שחשבתי. כי אני נשבעת שאני רואה את קוֹפַת הגריז."
ככה הן נהגו לקרוא לי.
עברו לפחות שש שנים מאז הפעם האחרונה ששמעתי את הכינוי הזה.
ובכל זאת, מייד אני מתמלאת בתיעוב עצמי, בדיוק כמו פעם.
"מה את לובשת?" שואלת ביאטריס בגועל. היא נועצת מבט בסרבל שלי, בהבעה מבועתת, ששמורה בדרך כלל לתאונות דרכים, או לרצח עם.
"באמת הרגשתי ריח של זבל," אומרת ברנדי ומקמטת את אפה הקטן והמושלם.
אלוהים, קיוויתי שהבנות האלה עברו מפה אחרי התיכון. או שאולי מתו מדיזנטריה. אני לא בררנית.
בלה סיפרה את שערה הבלונדיני החלק לקארה ארוך, ביאטריס סידרה לעצמה הגדלת חזה, ולברנדי יש יהלום מנצנץ על האצבע. אבל שלושתן עדיין יפות, לבושות בטוב טעם ומסתכלות עליי כמו על חרא שדבוק להן לנעליים.
"וואו," אני אומרת בנימוס. "ממש התגעגעתי לזה."
"מה את עושה פה?" שואלת ביאטריס ומשלבת את זרועותיה הרזות מתחת לציצים החדשים.
"את לא אמורה להיות במוסך המחורבן שלך ולשטוף את הפנים עם שמן?" מגחכת ברנדי.
"חשבתי שהיא מסתובבת במרכז המסחרי," אומרת בלה ונועצת בי את עיניה הכחולות. "מוצצת זרגים בעשרה דולרים, בדיוק כמו אימא שלה."
נדמה שהחום והעשן וקולות המסיבה מתפוגגים. אני רואה רק את פניה היפות של בלה מתעוותות בבוז. גם כשאני כועסת עליה, אני חייבת להודות שהיא מהממת, רזה, ריסים שחורים מסביב לעיניים כחולות וגדולות, שפתיה משוחות בשפתון ורוד.
זה לא מה שעוצר אותי מלרצות לחבוט בשיניה המושלמות באגרופי. אבל אבא שלה הוא איזה בנקאי חשוב, ששומר על הכסף של כל המזדיינים המגונדרים של שיקגו. אין לי ספק שהוא יתבע אותי בלי למצמץ אם אפגע בנסיכה הקטנה שלו.
"לפחות היא מקבלת עשרה דולרים," אני שומעת קול שקט. "את בדרך כלל עושה את זה בחינם, בלה."
נירו גאלו נשען על ארונות המטבח, עם ידיים בכיסים. שערו השחור ארוך יותר מכפי שהיה בתיכון, נופל על פניו, אבל לא מסתיר את החבורה מתחת לעינו הימנית, או את החתך על השפה.
אף אחת מהפציעות הללו לא יכולה לפגום בפניו היפות, המדהימות. למעשה, הן רק מעצימות את יופיו.
נירו הוא ההוכחה למוזרות של היקום. מעולם לא הוסווה חפץ מסוכן שכזה, בעטיפה מושכת כל כך. הוא כמו פרי טרי ועסיסי, שממלא את פיך ברוק רק מלהסתכל עליו. אבל נגיסה אחת ממנו יכולה להרעיל אותך.
הוא נוטף סקס כמו ג'יימס דין. כל דבר, החל בעיניים בצבע אפור ערפל שלו, דרך שפתיו החושניות ועד להילוכו השחצני, מחושב, כדי לגרום ללב שלך לקפוא בחזה ואז להתעורר שוב לחיים, רק מהמבט שלו.
מצב הרוח של הבנות משתנה לגמרי כשהן רואות אותו.
בלה לא מוטרדת בכלל מהעקיצה שלו ומצחקקת ונושכת את שפתה, כאילו פלרטט איתה.
"לא ידעתי שאתה בא," היא אומרת.
"ולמה שתדעי?" אומר נירו בגסות.
אין לי שום עניין לדבר עם נירו ובטח שלא להמשיך את השיחה עם מלכות הדבורים. אני צריכה למצוא את אחי. לפני שאני מספיקה להסתלק, אומר נירו, "זו מכונית הפונטיאק שלך שם בחוץ?"
"כן," אני אומרת.
"היא LE ‘77?"
"כן."
"כמו של ברט ריינולדס."
"בדיוק," אני אומרת ומחייכת נגד רצוני. אני לא רוצה לחייך אל נירו. אני רוצה להתרחק ממנו כמה שיותר. אבל הוא מדבר על הדבר היחיד שיש לי שאני באמת אוהבת.
ברט ריינולדס נהג באותה המכונית בסרט הפרחח ובת השריף – רק ששלו הייתה שחורה עם נשר מוזהב על מכסה המנוע, ושלי אדומה עם פסי מרוץ. דהויה וחבוטה כהוגן, אבל עדיין די מגניבה, לדעתי.
לבלה אין מושג על מה אנחנו מדברים. היא רק שונאת שנירו ואני בכלל מדברים. היא חייבת לנסות למשוך את תשומת הלב בחזרה אליה.
"לי יש מרצדס G-Wagon," היא אומרת.
"לאבא שלך בטח הייתה שנה טובה," אומר נירו ומעוות את שפתו העליונה הנפוחה מתמיד מהפציעה.
"בהחלט הייתה," בלה עונה.
"תודה לאל שיש גיבורים כמוהו, שעוזרים למיליארדרים מסכנים להחביא את הכסף שלהם," אני אומרת.
בלה מסובבת את ראשה במהירות, כמו נחש, ברור שהייתה רוצה שאעזוב, או שאמות כבר, כדי שתוכל להישאר לבד עם נירו.
"בבקשה תספרי לנו איך את מצילה את העולם," היא מסננת. "את מחליפה שמן ליתומים? או שנשארת אותה לוזרית כמו בתיכון? אני באמת מקווה שזה לא המקרה, כי אם את אותה מטומטמת קטנה ומלוכלכת, אין לי מושג איך את מתכוונת לשלם על השמלה שהרגע הרסת."
אני מסתכלת על השמלה הלבנה הצמודה שלה, עם שלושה כתמי פונץ' קטנים בחזית.
"אולי תנסי לכבס אותה?" אני אומרת.
"אי אפשר לזרוק שמלה שעלתה שמונה מאות דולר למכונת הכביסה," אומרת בלה. "אבל את לא יודעת, כי את לא מכבסת את הבגדים שלך. או שום דבר אחר, כנראה."
היא מרחרחת את החולצה המזוהמת שלי ואת השיער שלי, שאסוף לאחור בבנדנה שמנונית.
אני בוערת מבושה כשהיא מסתכלת עליי בצורה כזאת. אני לא יודעת למה. אני לא מעריכה את דעתה של בלה. אבל אני גם לא יכולה להתווכח עם העובדות. אני ענייה ואני נראית זוועה.
"את מבזבזת את הזמן שלך," אומר נירו בשעמום. "אין לה שמונה מאות דולר."
"אלוהים," מצחקקת ביאטריס. "לוי חייב להשיג אבטחה למסיבות האלה. להרחיק את הזבל."
"את בטוחה שהיית עוברת את הסינון?" שואל נירו בעדינות.
הוא מרים בקבוק וודקה מהדלפק, לוגם ממנו ומתרחק מהבנות. הוא לא מסתכל עליי בכלל, כאילו שכח מקיומי.
גם מלכות הדבורים שכחו ממני. הן נועצות מבטים עגמומיים בנירו.
"הוא כזה אידיוט," אומרת ביאטריס.
"אבל הוא כזה משגע," לוחשת בלה, בקול שקט, אך נחוש ונועצת מבטים בנירו כאילו היה תיק בירקין ונעלי עקב לובוטין גם יחד.
בעוד בלה מתמלאת תאווה, אני מנצלת את ההזדמנות ומתרחקת לכיוון הנגדי, לחפש את ויק. אני לא רואה אותו בקומת הכניסה ונאלצת לטפס במדרגות ולהציץ לתוך החדרים שבהם אנשים מתמזמזים או מסניפים או משחקים GTA במחשב.
הבית ענק, אבל מוזנח. ברור שזו לא המסיבה הראשונה שנערכת בו – רהיטי העץ שרוטים, הקירות מחוררים. ממראה חדרי השינה אני מנחשת שגרים פה כמה אנשים – כנראה כולם בחורים. האורחים הם תערובת משונה של אנשי החברה הגבוהה שיורדים לעם וגם אנשים יותר מחוספסים. אני לא אוהבת שאחי מתערבב בקהל הזה.
לבסוף אני מוצאת אותו בחצר האחורית, משחק פינג־פונג. הוא כל כך שיכור עד שאינו מצליח לאחוז במחבט ובטוח שלא לפגוע בכדור.
אני אוחזת אותו בחולצה מאחור וגוררת אותו משם.
"היי, מה את עושה, לעזאזל?" הוא צועק.
"אנחנו הולכים," אני גוערת בו.
"לא נראה לי שהוא רוצה ללכת," אומר אנדרו.
אני מתעבת את אנדרו. הוא שחצן קטן ומחורבן, שאוהב להתלבש ולדבר כמו גנגסטר. שני ההורים שלו רופאים מנתחים ואני יודעת שהוא קיבל זימון מוקדם לנורת'ווסטרן.
העתיד שלו מובטח. הוא משחק אותה הילד הרע וכשיתעייף מהפוזה הזאת, ימריא אל הקולג' וישאיר את אחי מאחור, בביוב.
"תעוף לי מהפנים, או שאתקשר להורים שלך," אני מתפרצת עליו.
הוא מגחך. "בהצלחה לך עם זה. הם נמצאים בארובה."
"טוב," אני אומרת. "אתקשר למשטרה ואדווח על קטינים ששותים אלכוהול."
"בסדר, בסדר, אני בא," אומר ויק בערפול. "תני לי לפחות לקחת את התיק שלי."
הוא מרים את התיק שלו מתחת לשולחן הסנוקר וכמעט מועד בגלל הנעליים המגוחכות שלו.
"קדימה," אני אומרת בחוסר סבלנות ומושכת אותו משם.
אני גוררת אותו דרך השער הצדדי, כדי לא להסתכן שוב בפגישה עם בלה. ברגע שאנחנו מגיעים למדרכה, אני נרגעת קצת. אבל עדיין כועסת עליו שהשתכר.
"אתה הולך מחר לעבודה. אני מעירה אותך בשבע ולא אכפת לי אם יהיה לך הנגאובר."
"בחיי, אני שונא את המקום הזה," מתלונן ויק ומשתרך אחריי.
"אוי, אתה לא אוהב לארוז מצרכים?" אני מתפרצת. "אז אולי כדאי שתיקח את עצמך בידיים ותתחיל להשקיע בלימודים, כדי שלא תצטרך לעשות את זה כל החיים."
אני דוחפת אותו לצד הנוסע של הפונטיאק, טורקת את הדלת ומקיפה את המכונית אל מושב הנהג.
"את לא הלכת לקולג'," כועס ויק.
"כן ותראה אותי," אני מצביעה על בגדיי המטונפים. "אני אעבוד במוסך לנצח."
אני מתרחקת מהמדרכה. ויק משעין את ראשו על החלון.
"חשבתי שאת אוהבת את זה..." הוא אומר.
"אני אוהבת מכוניות. אני לא אוהבת להחליף שמנים ולתקן לאנשים דברים מחורבנים ואז לשמוע אותם מתלוננים ומתבכיינים על המחיר."
אני פונה ברחוב גתה וממשיכה בנסיעה איטית, כי כבר מאוחר והרחוב לא מואר היטב.
ויק מתחיל להיראות טיפה ירוק.
"תעצרי בצד," הוא אומר. "אני צריך להקיא."
"חכה רגע. אני לא יכולה לעצור –"
"תעצרי!" הוא צועק ומטלטל בחוזקה את ההגה.
"מה נראה לך!" אני צועקת ומיישרת בחזרה את ההגה, לפני שנפגע במכוניות שחונות לצד המדרכה. לפני שאני מספיקה למצוא מקום טוב לעצור בו, אורות כחולים אדומים מהבהבים במראה האחורית. אני שומעת צפירה קצרה של סירנה.
"לעזאזל!" אני נוהמת ועוצרת בצד הדרך.
ויק פותח את הדלת ורוכן החוצה.
"תשתלט על עצמך," אני ממלמלת.
לפני שאני מספיקה לעשות משהו, השוטר יוצא מהמכונית שלו ונוקש על החלון שלי, מהבהב בפנס מול הפרצוף שלי.
אני מורידה את השמשה, ממצמצת ומנסה להרטיב את הפה, כדי שאוכל לדבר.
"שתית הלילה?" שואל השוטר.
"לא. לא שתיתי," אני עונה. "סליחה, אחי חולה..."
השוטר מאיר בפנס על ויק, על עיניו האדומות ועל החולצה המכוסה בקיא.
"צא מהמכונית," מורה השוטר לוויק.
"זה באמת –"
"צא מהמכונית!" הוא שוב נובח.
ויק פותח את הדלת ומדדה החוצה, מנסה להתחמק מהקיא. הרגל שלו נתקלת בתיק הגב שלו, שנופל גם הוא אל הרחוב.
השוטר מכריח אותו לעמוד עם הידיים על גג המכונית שלי.
"יש עליך נשק?" הוא שואל ועורך על ויק חיפוש.
"לא," מניד ויק את ראשו.
אני יוצאת מהמכונית, אבל נשארת בצד שלי.
"אדוני השוטר, אקח אותו הביתה," אני אומרת.
השוטר עוצר, ידיו מונחות על החלק החיצוני של רגליו של ויק.
"מה יש לך בכיס, ילד?" הוא שואל.
"שום דבר," עונה ויק בטיפשות.
השוטר שולח יד לג'ינס של ויק ושולף שקית קטנה. הבטן שלי צונחת לתחתונים. בשקית יש שני כדורים.
"מה זה?" שואל השוטר.
"לא יודע," אומר ויק. "זה לא שלי."
"הישאר במקומך," פוקד השוטר. הוא מרים את תיק הגב של ויק ומתחיל לנבור בו. כעבור דקה הוא שולף שקית אוכל מלאה בלפחות מאה כדורים זהים.
"תן לי לנחש," הוא אומר. "גם אלה לא שלך."
לפני שוויק מספיק לענות, אני פולטת, "הם שלי!"
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. מה אני עושה?
השוטר מסתכל עליי ומרים גבה. הוא גבוה ושרירי, עם לסת מרובעת ועיניים כחולות בהירות.
"את בטוחה?" הוא אומר בשקט. "יש כאן הרבה כדורים. הרבה מעבר לשימוש עצמי. מדובר על החזקה ומכירה."
אני מזיעה והלב שלי פועם בחוזקה. זו בעיה רצינית. אבל היא תהפוך להיות הבעיה שלי, לא של ויק. אני לא אסכים שיהרוס את חייו.
"זה שלי," אני אומרת בתקיפות. "הכול שלי."
ויק מעביר את מבטו מהשוטר אליי ובחזרה, כל כך שיכור ומפוחד, שאין לו מושג מה לעשות. אני מסתכלת לו ישר בעיניים ומנידה קלות את ראשי – מסמנת לו לסתום.
"ילד, תחזור למכונית," אומר השוטר לוויק.
ויק מתיישב במושב הנוסעים. השוטר סוגר את הדלת מאחוריו ועובר להתמקד בי.
"איך קוראים לך, גברת?"
"קמיל ריברה," אני מתקשה להוציא את המילים מפי.
"השוטר שולץ," הוא מצביע על התג שלו. "קמיל, בואי הנה."
אני מקיפה את המכונית ושנינו נעמדים באור הפנסים.
כשאני מתקרבת אל השוטר, אני רואה שהוא צעיר משחשבתי. אולי רק בן שלושים, או שלושים וחמש לכל היותר. שערו הבלונדיני קצוץ בקפידה, מגולח בצידי ראשו ופניו שזופות. המדים שלו מעומלנים.
הוא מחייך אליי, אבל מעולם לא פחדתי ממישהו בצורה כזאת. הוא ממש מחזיק את הגורל שלנו בידיו, בצורת שקית פלסטיק מלאה בכדורים.
"קמיל, את יודעת מה זה?" הוא שואל.
אני מסתכלת על הכדורים. הם נראים כמו ויטמינים של משפחת פלינטסטון – צהובים בהירים, עם צורות של אוטובוס תלמידים מוטבעות עליהם. אני מניחה שזה אקסטזי.
"כן, אני יודעת מה זה." אני אומרת בקול מקרקר.
"באילינוי יש חוקים נוקשים נגד אם. די. אם. איי," אומר השוטר שולץ, בקול שקט ונעים. "החזקת טבליה אחת יכולה להביא להרשעה בפלילים. החזקת חמש־עשרה טבליות או יותר עלולה להביא למאסר של ארבע שנים לפחות. הייתי אומר שיש כאן לפחות מאה וחמישים טבליות. בנוסף לאלה שבכיס של אחיך."
"גם הם שלי," אני אומרת. "הוא לא ידע מה זה. ביקשתי ממנו לשמור עליהם בשבילי."
השוטר מביט בי לרגע ארוך ושותק. אני לא יכולה לקרוא את ההבעה על פניו. הוא עדיין מחייך, אבל אין לי מושג מה המשמעות המסתתרת מאחורי החיוך הזה.
"איפה את גרה?"
"ברחוב ולס. מעל המוסך של אקסל. זה המוסך שלי – של אבא שלי. אני גם עובדת שם."
"את מכונאית?" הוא מסתכל על הבגדים שלי.
"כן."
"לא רואים הרבה בנות מכונאיות."
"אני בספק אם אתה מכיר מכונאים בכלל."
אין זה הרגע המתאים לציניות. אבל נמאס לי כבר מההערות האלה. במיוחד מגברים. במיוחד מאלה שלא סומכים שאוכל לעבוד על המכונית שלהם, בזמן שהם עצמם לא יודעים להבדיל בין בוכנה למצת.
למזלי, שולץ מגחך.
"רק אחד," הוא אומר. "אבל אני חושב שהוא שוחט אותי במחיר."
השתיקה מתארכת. אני מחכה שהוא יאזוק אותי וישליך אותי למושב האחורי של ניידת המשטרה.
במקום זה, הוא אומר, "מוסך אקסל ברחוב ולס?"
"כן."
"אבוא לבקר אותך מחר."
אני מסתכלת עליו המומה ולא מבינה למה התכוון.
"קחי את אחיך הביתה," אומר השוטר.
הוא מכניס את הכדורים לתיק הגב, רוכס את הרוכסן וזורק את התיק לתא המטען של מכוניתו.
אני ממשיכה לעמוד שם, קפואה ומבולבלת.
"אני יכולה ללכת?" אני שואלת בטיפשות.
"לעת עתה," הוא עונה. "נדבר מחר."
אני חוזרת למכונית שלי, ליבי הולם בכאב בצלעות שלי. יש לי טעם של מתכת בפה והראש שלי צורח שכל זה מוזר מאוד.
אבל אני לא מתכוונת להתווכח. אני טובעת בצרות – אני מוכנה לתפוס כל גלגל הצלה שנזרק לעברי.
אני רק מקווה שלא מדובר בעוגן בתחפושת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.