דם ואפר 3: כתר העצמות הזהובות – כרך ב

25

במשך יום שלם קסטיל ואני חיינו את הרגע ובילינו, ואת יום המחרת הקדשנו כדי לוודא שגם העתיד שלנו יכלול ימים מאושרים כאלה.

עמדנו לפגוש את הוריו.

אבל קודם לכן היה עלינו לקום מהמיטה, פעולה שאיש מאיתנו לא מיהר לעשות. קסטיל שיחק בשערי בזמן ששוחחנו על חוויותיי מהיום הקודם. לא הפסקתי לפאר באופן פיוטי ביותר את טעמו של המעדן הקפוא.

השתררה שתיקה ובעקבותיה שכנעתי את עצמי שהגיע הזמן לקום. אולם קסטיל הפר אותה ושאל, "כשריפאת את הילדה אתמול, שמת לב שמשהו השתנה ביכולות שלך?"

"לא ממש," שרטטתי שמיניות על חזהו. "בעצם, אני לא בטוחה. כשריפאתי את בקט לא הייתי צריכה לחשוב, זה פשוט קרה. אבל עם הילדה, עשיתי את מה שנהגתי לעשות בעבר."

"השתמשת בזיכרונות שמחים?" הוא פיתל קווצת שיער סביב אצבעו.

"כן. חשבתי על היום שהתחתנו," הרמתי את ראשי והשענתי את הסנטר על חזהו. הוא חייך אליי ברכות. "וכמה לא הוגנות הפציעות שלה, ואני..."

"מה?"

לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "נשמע מטופש אפילו לשקול את זה, אבל כשהידיים שלי היו עליה, חשבתי שעדיין לא מאוחר מדי – שהיא תחיה."

הוא נעץ בי מבט חודר. "ידעת שהיא כבר מתה?"

"אני..." התחלתי להכחיש זאת אבל השתתקתי, כי דבריו של קסטיל מהבוקר הקודם עלו בזיכרוני. אין לי את המותרות להכחיש את מי שאני. אומנם הוא דיבר על הכתר, אבל אותו היגיון היה נכון גם במקרה זה. "אני לא יכולה לומר בוודאות שהיא מתה, אבל היא הייתה קרובה מאוד."

הוא שחרר את שערי באיטיות. "אז, או ששכנעת את הנפש שלה להישאר או שהחזרת אותה לחיים, פופי."

ליבי החסיר פעימה. "קשה לי לתפוס את זה, אבל אני חושבת שזה מה שעשיתי." שערי צנח על כתפיי כשהתרוממתי על ברכיי. "בהתחשב בכוחותיו של ניקטוס, הגיוני שאני יכולה לעשות את זה. אבל זה די–"

"מדהים." הוא שחרר את ידו בזהירות משערי.

"עמדתי לומר מטריד," עניתי.

גבותיו התכווצו. "הענקת לילדה הזאת הזדמנות שנייה לחיות. למה את לא מבינה שזה היה נס?"

בהיתי בכפות ידיי. לא הייתי בטוחה איך אוכל להסביר את עצמי. "פשוט היכולת הזאת... היא עוצמתית באופן מבעית."

"תסבירי."

נאנחתי וטלטלתי את ראשי. "אנשים שראו את מה שעשיתי אתמול ודאי חושבים שאני אלוהית–"

"הם מאמינים שאת אלה," הוא ענה. "ויש הבדל בין השתיים."

"אוקיי. הם חושבים שאני אלה. אבל שנינו יודעים שזה לא המצב," קבעתי. הוא זקר גבה, ואני גלגלתי את עיניי. "בכל מקרה, התחושה הייתה כאילו אני... משחקת תפקיד של אֵל. אפשר לנצל את היכולת הזו לרעה אפילו בלי להבין את זה – אם אהיה מסוגלת בכלל להשתמש בה שוב."

הוא היה שקט לרגע. "את חושבת שהגיע זמנה לחצות את הווייל ואת התערבת?"

גופי נדרך. "אני מסרבת להאמין שזמנו של מישהו צעיר כל־כך יכול להגיע. אני ממש לא חושבת ככה."

"גם אני לא," הוא טפח באצבעותיו על זרועי. "אבל את דואגת מהאפשרות שתתערבי כשזמנו של מישהו כן יגיע, נכון? כי אם מישהו יגסוס מפציעה, לא תהיי מסוגלת לעמוד בצד ולאפשר לזה לקרות."

הוא הכיר אותי טוב מדי. "איך יודעים אם הגיע זמנו של מישהו?" צחקתי מהאבסורדיות של השאלה. "איך מישהו מאיתנו אמור לדעת?"

"אנחנו לא אמורים לדעת," עיניו פגשו את מבטי. "כל מה שתוכלי לעשות הוא מה שתרגישי לנכון. הרגשת שזה היה תפקידך להציל את הילדה הזו. אבל אולי בפעם אחרת לא תרגישי ככה."

לא יכולתי לדמיין מצב שבו אחליט שלא לעזור למישהו. אבל השאלה הייתה מן הסוג שלא ניתן לדעת את התשובה אלא כשחווים אותה על בשרך. הייתי צריכה להתכונן ליום הזה.

אנרגיה עצבנית, שלא הייתה קשורה לשיחתנו, רטטה בגופי כשהחלפתי את בגדיי למכנסיים שחורים וטוניקת מעטפת נטולת שרוולים, בגוון שהזכיר לי את הפרווה של ג'ספר. שרשרת כסף עדינה ובודדה החזיקה את מעטפת הטוניקה סגורה, וקיוויתי שהיא תישאר כך כל היום. הדבר האחרון שרציתי היה לחשוף את הכותונת הדקיקה שלבשתי מתחת.

עם זאת, בהתחשב במראֶה שלי בפעם האחרונה שאביו של קסטיל ראה אותי, זה כנראה לא יהיה הלם עבורו.

השתוקקתי שהכול יתנהל כמו שצריך בין הוריו לביני. ידעתי שאם המפגש לא יעבור בשלום, היחסים בין קסטיל להוריו יינזקו.

ברגע שהצטרפתי אליו לסלון, מצאו אצבעותיו את דרכן אל הגלים בשערי המתולתל. "אני אוהב את השיער שלך ככה," הוא מלמל. "אני מתחיל לחשוב שאת משאירה אותו פזור כי את יודעת שזה מסיח את דעתי."

חייכתי כשיצאנו מהחדר וחלק מהלחץ התפוגג. "אולי," אמרתי, אף על פי שעשיתי זאת בוודאות כי ידעתי שהוא אוהב את השיער שלי פזור.

וגם בשל העובדה שביליתי שנים כששערי הארוך והסבוך כלוא בפקעת מרובת סיכות.

"את עדיין רוצה לראות את קירהא לפני שנעזוב?" הוא שאל.

הנהנתי. ציינתי הבוקר שאני רוצה להודות לה על הלבוש ועל האירוח, לפני שנצא לפגישה עם המלך והמלכה. קסטיל כבר שלח הודעה על הגעתנו הקרובה. הוא הוביל אותי החוצה דרך המעבר המקורה כשידינו שלובות. מאווררי תקרה חגו מעל לראשי ופיזרו את ריח הקינמון והציפורן שחדרו מחלונות החדרים הפתוחים.

לולא הכתמים השמנוניים והעיקשים על השביל ובחצר היה קשה להאמין שנלחמנו בחסרי הפנים שני לילות קודם. קסטיל ואני היינו ערוכים למקרה שהם יופיעו שוב. פגיון הזאבן היה חבוי מתחת לטוניקה שלי, וקסטיל נשא שתי חרבות קצרות, שהיו צמודות למותניו בבטחה. מלבד זאת לא היינו לבד.

זאבן עם פרווה שחורה כמו מפרץ סטיג'יאן שוטט לאורך החומה ועקב אחר ההתקדמות שלנו. עוד כשיצאנו מהמעבר המקורה אל שביל העפר שלאורכו צמחו דקלים גבוהים ידעתי שהוא או היא, אינם הזאבנים היחידים בקרבת מקום. התקדמנו בשביל המתפתל, ועלי המניפה סיפקו לנו צל מהשמש של שעות הבוקר המאוחרות. פרחי בר זעירים בצבעי ורוד וסגול הציצו מבין הגפנים הסבוכות, שטיפסו על הקירות וכיסו את מרבית הגן. הגן לא היה ראוותני ומגוון כמו במצדוניה, אבל אהבתי את האווירה הארצית והטבעית שלו. הייתה לי תחושה שגם אם אלך אין־ספור פעמים בשבילים, תמיד אמצא משהו חדש בין השיחים.

השביל התעקל, וחצר פנימית נגלתה לעינינו. מספר ספסלי אבן ושרפרפי עץ הקיפו בור אש גדול. חצר האבן האפורה הובילה היישר אל דלתות פתוחות של חדר אוורירי ושטוף שמש.

כורסאות וספות רחבות עם כריות עבות ניצבו ליד הדומים צבעוניים, ועציצים מלאי צמחים ניצבו על אריחי הרצפה או על שולחנות קטנים. כריות ישיבה גדולות, בכל גוון כחול שניתן להעלות על הדעת, היו פזורות על הרצפה בחדר, אבל קירהא קונטו ישבה על שטיח פרווה בצבע טורקיז במרכזו. רגליה היו שלובות וראשה רכון בריכוז מעל לסל מלא בחוטי צמר. שערה הקלוע בשורות של צמות דקיקות היה אסוף על עורפה. איתה היה בנה.

קירן בלט בחדר הצבעוני, כיוון שהיה לבוש בבגדים שחורים. גבו נשען על אחת הספות. רגליו הארוכות היו פרושות לפניו. בידו האחת כדור צמר כתום וכדור צמר לבן בידו השנייה. מספר כדורי צמר נוספים נחו בחיקו. המראה שלו יושב ומתבונן באימו בחיוך קטן, שריכך את תווי פניו הנאים, יהיה טבוע במוחי לנצח.

שניהם הרימו את מבטיהם כשקסטיל ואני התקרבנו לדלתות. חושיי היו פתוחים ורגשותיהם הגיעו אליי מייד. נתז הפתעה קריר הגיע מכיוונו של קירן, והכדור הכתום נפל מידו והתגלגל על השטיח. נתפסתי לא מוכנה במידת מה. בלילה הקודם, כשרכבנו חזרה לבית משפחתו מתחת לשמיים זרועי הכוכבים, קירן לא הראה כל סימן לכך שהוא יודע שקסטיל ואני היינו עדים ל... לפעילות שלו בצללים.

גם אם היינו עדים לה, לא חשבתי שזה מקור ההפתעה. לא היה לי מושג מה הפתיע אותו. התמקדתי באישה שישבה לצידו.

אימו הייתה יפהפייה להפליא. היא נראתה כמו תאומה של וונטה – עורה החום כהה, עצמות לחייה הגבוהות ועד לשפתיים המלאות והחייכניות. התחושה שקיבלתי ממנה הזכירה לי את הבת שלה. טעם הווניל שהיא הקרינה היה מנחם, כמו שמיכה חמה בלילה קר.

לפתע הבנתי שאותה ראיתי כשהגעתי לבית של קירן. היא חייכה אלינו מקהל הזאבנים כשקסטיל ואני התווכחנו.

"קירן," קסטיל אמר באיטיות. הוא הידק את אחיזתו בכף ידי כשחלפנו בפתח ולאחר מכן שחרר לגמרי. "אתה סורג לי חולצה?"

ההבעה של הזאבן התרוקנה מכל סוג של רגש. "זה בדיוק מה שאני עושה," הוא השיב בטון יבשושי.

"יש לו כישרון עם מסרגות," קירהא אמרה והניחה את הסל בצד.

טעם מתוק מדי של מבוכה הגיע מכיוונו של קירן, ולחייו האדימו. הוא צמצם את עיניו לעבר אימו. גבותיי הזדקרו כשהתמונה הקודמת שנטבעה במוחי התחלפה בתמונה של קירן סורג חולצה.

זו התמונה שתהיה טבועה לנצח במוחי.

קירהא החלה להתרומם וקסטיל מיהר לומר לה, "את לא צריכה לקום."

"הו, בטח שאני צריכה. ישבתי כל־כך הרבה זמן ושתי הרגליים שלי נרדמו," היא ענתה. כדורי הצמר נשמטו מחיקו של קירן והתגלגלו על השטיח. הוא אחז בזרועה של אימו וסייע לה לעמוד.

קירהא הודתה לו במלמול והזדקפה. בטנה בלטה תחת השמלה הסגלגלה העדינה שהיא לבשה. היא הניחה את ידה על מותנה ומתחה את גבה. "אלים אדירים, אני מקווה שזה התינוק האחרון."

"כן, טוב, כדאי לוודא שהמידע הזה יחדור לגולגולת העבה של בעלך..." מלמל קירן.

"זה יקרה מעצמו, כשאבא שלך יחזור להחליף חיתולים שוב. אני יולדת אותם והוא מנקה אותם," היא העירה וחייכה כשקירן קימט את אפו. "זו העסקה."

"אצטרך לזכור את זה," מלמל קסטיל.

הבטן שלי צנחה במהירות וכמעט התהפכה בקרבי. עיניי הפעורות זינקו אל קסטיל. מסיבה כלשהי, לא חשבתי אפילו על... תינוקות מאז שהיינו במערה במעיינות החמים, והבנתי מדבריו שהוא אינו מעוניין ללדת איתי ילדים. בזמנו נפגעתי. זה היה טיפשי בצורה לא הגיונית, בהתחשב בעובדה שעדיין לא הודינו ברגשותינו זה כלפי זה. הוא עדיין נטל את הצמח למניעת היריון, ובתור הבתולה, העברתי את חיי במחשבה שאתעלה. לידת ילדים לא הייתה נושא ששקלתי ברצינות אי פעם, אבל באותו רגע עם קירן וקירהא, זה היה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. תינוק. תינוקות. התינוק שלי ושל קסטיל. קסטיל מחזיק תינוק קטן, מכורבל בשמיכה. שפתיי נפשקו בשאיפה חדה. זה לא היה הזמן המתאים למחשבות האלה, לחלוטין.

"פופי החווירה." קירן גיחך.

קסטיל סובב את מבטו לעברי. מצחו התקמט ודאגה הגיעה מכיוונו. "את בסדר?"

מצמצתי והדחקתי את התמונה המיותרת שעלתה בעיני רוחי. צעדתי קדימה. "כן, אני בסדר." הדבקתי חיוך גדול על שפתיי, לפני שמי מהם יבין לאן נדדו מחשבותיי. "לא התכוונו להפריע. רק רציתי להודות לך על האירוח הנדיב ועל הבגדים."

חיוך חם עלה על פניה של קירהא, והיא אחזה בזרועותיי. "אין צורך להודות לנו. הבית שלנו פתוח תמיד עבור קאס, ולכן הוא יהיה פתוח תמיד גם עבורך," הכנות של מילותיה הייתה ברורה. "אני שמחה שאהבת את הבגדים. אני חייבת לומר שאת יפה מדי בשביל הבחור הזה." היא החוותה בסנטרה לכיוון קאס.

"אאוץ'," קסטיל מלמל והניח את ידו על ליבו. "הרגשות שלי נפגעו."

קירהא צחקה ומשכה אותי לחיבוק קרוב – ובכן, קרוב ככל האפשר כי הבטן שלה הפרידה בינינו. החיבוק היה חמים ובלתי צפוי ו... נחמד כל־כך. זה היה חיבוק מהסוג שלא קיבלתי מזה שנים, ושקיוויתי בסתר ליבי לקבל מהמלכה אילואנה כשאגיע. קירהא חיבקה אותי כפי שאֵם מחבקת את ילדתה, ולמגעה האוהב התלווה פרץ של רגשות מתוקים ועצובים. החיוך שלי היה אמיתי לחלוטין כשהיא התרחקה ותפסה את זרועותיי שוב. "אני שמחה כל־כך להכיר אותך," מבטה סקר את פניי מבלי להשתהות על הצלקות. "אני מקווה שאת בסדר."

הנהנתי. "כן."

"יופי," היא הידקה את אחיזתה בזרועותיי לרגע, ולאחר מכן שחררה אותי והניחה את ידיה על בטנה. "קירן אמר לי שפגשת את וונטה."

"כן, פגשתי אותה," אמרתי. קסטיל הופיע לצידי והניח את ידו על גבי. "וונטה הייתה אדיבה מאוד כלפיי. היא השאילה לי את אחת השמלות שלה ועזרה לי להתכונן לטקס החתונה. אני מקווה שאראה אותה שוב בקרוב."

"ומה איתי?" קירן אמר. אימו ואני הסתכלנו עליו. "גם אני הייתי אדיב כלפייך."

"עושה רושם שמישהו סובל כבר עכשיו מתסמונת הילד האמצעי," מלמל קסטיל בלחש.

"המישהו הזה גם עומד ממש כאן," קירן הוסיף. "מולכם."

שפתיי התעקלו בחיוך כשהבטתי בו. "אתה... גם היית בסדר."

"בסדר?" הוא חזר על דבריי בנימה נעלבת ושילב את זרועותיו.

"אל תשימו לב אליו," קירהא אמרה. "הוא עצבני כי המרפאים מאמינים שבקרוב תהיה לו אחות קטנה."

קסטיל גיחך. "אתה וג'ספר תהיו מעטים מול רבות."

"ספר לי על זה," מלמל קירן.

"מתי את אמורה ללדת?" שאלתי.

"עוד חודש, בעזרת האלים," היא שפשפה את בטנה. "ואני כבר לא יכולה לחכות. התחושה בתוכי היא שהתינוק כבר בגודל של קירן."

"נשמע מטריד," קירן קימט את אפו. הייתי חייבת להסכים איתו. "אתם הולכים להורים שלך?"

קסטיל הנהן. "אנחנו בדרך לשם עכשיו."

"אבוא איתכם," אמר קירן ופנה לאימו. "את צריכה משהו לפני שאני הולך?"

"לא."

"את בטוחה?"

"כן," היא צחקה. "אבא שלך אמור להגיע בכל רגע, והוא ישמח לעזור לי עם זה." היא הצביעה על הצמר.

המבט בעיניו של קירן שידר ספקנות. קסטיל ואני עזרנו לקבץ את כדורי הצמר והנחנו אותם ליד הסל.

"פנלפה?" קירהא עצרה אותנו כשפנינו לעזוב. "אני יודעת שלא פגשת את הוריו של קסטיל בנסיבות הכי נוחות."

הצצתי אל קסטיל מזווית העין והבחנתי בהבעתו המאופקת. "את צודקת."

"ובגלל זה, מה שעשו לך מעציב אותי יותר," היא אמרה. "ואלין ואילואנה הם אנשים טובים. הם מעולם לא היו מאפשרים לזה לקרות אילו ידעו. אני בטוחה בכך. ברגע שהם יתגברו על ההלם הראשוני בעקבות כל מה שקרה, אני יודעת שאילואנה תקבל אותך בחום ובפתיחות, בדיוק כמוני."

* * *

כשהגענו אל האורוות העפתי מבט אל קירן. מחשבותיי עדיין עסקו בדבריה האחרונים של קירהא. "גם לאימא שלך יש את היכולת לדעת דברים, כמו אבא שלך?" לא אמרתי כמוך, אבל גם לו הייתה יכולת מסתורית לדעת דברים.

הוא קימט את אפו. "לפעמים, כן. למה?"

כמו שחשבתי, זה לא היה צירוף מקרים. "סתם," נענעתי את ראשי, מודעת לכך שקסטיל מאזין בתשומת לב. "אני סקרנית."

"ללא ספק היו משתנים עוצמתיים איפשהו בשושלת שלהם," קסטיל ציין כשלקח את המושכות של סטי מנער אורוות לא מוכר, והעיף מבט מאחוריו.

שלושה זאבנים בצורתם הטבעית עמדו שם. אחד מהם היה הזאבן שראיתי קודם לכן ליד החומה, אבל התמקדתי בזו שעטתה צורה אנושית, והייתה לבושה במכנסיים וטוניקה שחורים. זיהיתי אותה מייד, אף על פי ששערה השחור והחלק היה אסוף בפקעת על עורפה.

זו הייתה ליירה.

הצצתי בקירן כשהיא התקרבה, אבל לא קלטתי שום רגש חזק או מובחן מאף אחד מהם.

היא עצרה מספר מטרים לפנינו, כרעה על ברך אחת וקדה. "מיה ליסה," היא אמרה. מאחוריה רכנו הזאבנים קדימה במעין קידה.

לא ידעתי איך להגיב לברכת השלום הרשמית לאחר שרקדתי איתה סביב המדורה לילה קודם. הבטתי בקירן ובקסטיל. קסטיל הנהן לעברי באופן מרגיע. לפני שהספקתי לומר משהו מביך, ליירה התרוממה. מבטה התמקד בקסטיל. "אנחנו נהיה השומרים שלכם במסע הזה."

"תודה לך, ליירה," קסטיל אמר. "אנחנו מעריכים את זה מאוד."

הנהנתי בהסכמה וקיוויתי שלא נראיתי מגוחכת כפי שחשתי. ליירה שלחה אליי חצי חיוך כשמבטינו הצטלבו לרגע. קסטיל נשך את שפתו התחתונה, כאילו רצה לצחוק, וחשדתי שלא היה לזה קשר לתגובה שלי לברכתה, אלא למעשים שלהם היינו עדים לילה קודם. עיניי הצטמצמו לעברו כשתפסתי את האוכף, ונראה שהמאבק שלו בצחוק רק התגבר. הנפתי את עצמי באוויר והתיישבתי על סטי.

קסטיל הצטרף אליי וכרך את ידו סביב מותניי. ליטפתי את צווארו של סטי. צפיתי בקירן עולה על הסוס שלו ושאלתי, "האם מחוות הקידה תקרה לעיתים קרובות?"

"כן," הוא לקח את מושכות הסוס.

"למה אימא שלך לא עשתה את זה?" תהיתי בקול רם. "הוקל לי שהיא המשיכה לעמוד, אבל אני סקרנית. בגלל ההיריון?" ספק אם במצבה היא יכלה בכלל להתכופף לתנוחה של קידה.

"אמרתי לה וגם לאבא שלי, שתרגישי חוסר נוחות אם הם יעשו את זה," קירן אמר.

ליבי התחמם לנוכח דבריו. "אתה יודע מה?"

הוא הרים גבה. "מה?"

הושטתי את ידי וטפחתי על חזהו. "אתה יותר מ'בסדר'."

"תודה לאלים, עכשיו אוכל לישון טוב בלילה." הטון שלו היה יבש כמו מישורי השממה, אבל דבריו העלו על שפתיי חיוך רחב בכל מקרה.

"דרך אגב, בפעם הבאה את יכולה לומר, 'את רשאית לקום׳," קסטיל סימן לסטי להתחיל ללכת. "ואם את רוצה להיות רשמית פחות, תוכלי פשוט לומר, 'כן' או לברך אותם לשלום בשמם, אם את יודעת מי קד בפנייך. לפני שאת מבקשת מהם להיפטר מהרשמיות, תדעי שביקשתי את זה מאנשים רבים, וראית איך זה עבד."

לא טוב כל־כך.

נאנחתי ונשענתי על חזהו של קסטיל כשרכבנו אל מחוץ לחצר. ארבעה זאבנים עקבו אחרינו ממרחק שאפשר פרטיות.

"לא נרכב דרך האזורים העמוסים בעיר כדי להגיע לאחוזה," קסטיל אמר כשסטינו אל דרך סלולה שחצתה חורשת ברושים. הזאבנים נעלמו במהירות בין העצים. "אנחנו יכולים להיצמד לצוקים עד שנגיע לשם. יהיו בדרך אנשים, אבל לא כמו כשנכנסנו לעיר או אתמול."

אומנם נהניתי מאוד מביקורי הקצר מדי במפרץ סייאון, אך המוח שלי היה טרוד בפגישה המתקרבת עם הוריו של קסטיל. "תודה."

הוא רכן ונישק את לחיי, וקירן שלח לעברו מבט משועשע. "אל תיתני לו לשכנע אותך שהכוונות שלו אלטרואיסטיות לחלוטין. הוא גם לא אוהב להיות מושא לצעקות ולמבטים מלאי יראת כבוד."

והיו הרבה מהם ביום הקודם.

"הם גורמים לי להיות מודע מדי לעצמי," קסטיל אמר.

"באמת?" שאלתי. קסטיל הנהן ואני הבטתי בקירן, כדי לקבל ממנו אישור. "הוא משקר לי?"

"רק קצת."

"אין לו מושג על מה הוא מדבר," קסטיל הצהיר. ידו שנחה על ירכי עברה אל בטני. אגודלו צייר עיגולים סביב טבורי.

"אני מאמינה לקירן," החלטתי.

"איך את מעיזה?" הוא התגרה בי, וקצה הניב שלו שפשף את צווארי. גופי היטלטל כשפרץ חום הציף את דמי. "אני ביישן מאוד."

"וחי באשליות," הבטתי בעצים הגבוהים. הטוניקה הייתה כה דקה, עד שחשתי כאילו דבר לא מפריד בין היד שלו לעורי.

היה קשה שלא להגיב למגעו כשרכבנו לאורך השביל. מבנים מאבן בצבע חול הציצו מבין צמרות העצים. ככל שהמשכנו לרכוב, הזרת שלו טיילה מטה. הבחנתי באנשים מעבר לעצים, מעמיסים סחורה על עגלות ובאלומות של חיטה וסלים עם טובין שונים. זזתי מעט כשאצבעו ירדה נמוך יותר והבטתי אליו מעבר לכתפי.

מבט תמים הופיע בעיניו כשמבטינו נפגשו. "כן?"

צמצמתי את עיניי.

אחת מזוויות שפתיו זינקה מעלה והגומה הופיעה בלחיו הימנית. מרכבה חלפה על פנינו לאיטה. הכובע רחב השוליים של הנהג הסתיר את פניו, אבל חשתי את פרץ ההפתעה הקריר שלו ושל הנער הצעיר שהלך לצידו של הסוס האפור והגדול.

הנהג נופף, והצעיר כרע במהירות על ברכו ולאחר מכן התרומם ונופף גם הוא.

רציתי להתכנס פנימה, אבל הכרחתי את עצמי להירגע ולהתנהג באופן נורמלי יחסית, נופפתי בחזרה עם קירן וקסטיל.

הייתי גאה בעצמי. חייכתי אל הזאבנים כשהם חלפו על פני השניים בשביל. תהיתי מי מהם היא ליירה. אישה הגיחה מבין העצים מספר מטרים לפנינו. הטוניקה שהיא לבשה, בצבע כתום בהיר, החמיאה לעורה הכהה. היא השגיחה על ילדה קטנה שרדפה אחרי ציפור מוזהבת. הציפור דילגה בין הענפים התחתונים ש­­­ל אחד העצים. כשהאישה ראתה אותנו, חיוך רחב עלה על פניה. היא הניחה את ידיה על כתפי הילדה ולחשה לה דבר מה. הילדה פלטה צווחה נרגשת ומייד החלה לקפוץ על רגל אחת ואחר כך על השנייה.

קסטיל גיחך כשהאישה הנידה בראשה והשתחוותה, משדלת בסבלנות את הילדה לעשות כמוה. הם נופפו לנו, והפעם המחווה לא גרמה לי לקפוא במקומי. נופפתי חזרה כפי שעשו קסטיל וקירן, וזה היה... מביך פחות. זרועי כבר לא הייתה נוקשה וקפואה. אבל שכחתי מייד ממראה הזרוע שלי, כשהילדה הקטנה זינקה מזרועות אימה וכמעט הפילה זאבן עם פרווה לבנה וכתמים שחורים. קירן השמיע צחוק חנוק למראה הילדה הכורכת זרועות זעירות סביב הזאבן.

"הו, בשם האלים, טליה," האישה נאנחה. ״אמרנו לא לחבק אנשים באופן ספונטני, זוכרת?"

חייכתי חיוך רחב כשהאישה הרחיקה את הילדה מהזאבן בעדינות. הוא, מצידו, ליקק את זרועותיה בחיבה. פרץ של צחקוקים נשמע מהילדה, ורגע לאחר מכן היא חזרה לרדוף אחר הציפור. הזאבן שהיא חיבקה המשיך ללכת מאחורינו, ויכולתי להישבע שהוא חייך.

ברגע שחלפנו על פניהם, הבטתי בקסטיל. לפני שהספקתי לשאול את מה ששאלתי בכל פעם שחלפנו על פני אנשים שלא היה לי מושג אם הם אטלנטים או בני אחת השושלות האחרות, קסטיל כבר ענה. "כולם אטלנטים," אגודלו המשיך לנוע בעיגולים מסיחי דעת. "הגברים עם המרכבה אטלנטים למחצה, והבחורה והילדה קמאיות."

"הו," לחשתי והבטתי קדימה. אטלנטים תמיד היו קרירים כלפיי, למעט אמיל, נייל ואלייז'ה. ליבי נצבט בכאב כשחשבתי על אלייז'ה ומגדה – על כל האטלנטים, האפלים והזאבנים שנרצחו ללא רחמים בידי הנעלים. למרות הזמן שחלף עדיין יכולתי לשמוע את צחוקו העמוק של אלייז'ה מתגלגל באוזניי.

אבל אתמול, רוב האנשים שנתקלנו בהם הסבירו פנים, כמו אלה. יכול להיות שהבלתי נראים ואלו שמזדהים איתם היו בסך הכול קמצוץ קטן מהאוכלוסייה? שביב תקווה ניצת בליבי. ידו של קסטיל התהדקה סביבי.

מדי פעם תהיתי אם הוא יודע לאן המחשבות שלי נדדו, מה שגרם לי לחשוב על משהו אחר. "יש משתנים באילן היוחסין שלך, קאס?"

"לא בטוח, אבל משהו במכנסיים שלי בוודאות משתנה כרגע," הוא מלמל.

"אלים אדירים," צחקתי, וחלק מהזאבנים סביבנו השמיעו נהמות גסות. "זה היה כל־כך..."

"שנון?" הוא הציע. קירן נחר בבוז.

"מטופש," נשכתי את שפתי התחתונה וצחקוק נמלט מפי. "אני לא מאמינה שאמרת את זה."

"גם אני לא," קירן נענע את ראשו. "אבל אילן היוחסין של משפחת דא'ניר טהור יותר מהמחשבות שלו."

חייכתי. חלפנו על פני קבוצות קטנות של אנשים שיצאו מהשבילים הצרים.

"זאת לא אשמתי שהמחשבות שלי לא תמימות," קסטיל נופף בידו למישהו שקד לעברנו. "את הכרת לי את עולמה המופלא של מיס ווילה."

"הו, בשם האלים," גערתי בו, אך הייתי מרוכזת בניסיון לקרוא את רגשותיהם של העוברים והשבים.

"למען האמת," הוא המשיך, "הייתי המום מהעובדה שצדקתי והיא אכן אטלנטית, יותר מכל דבר אחר שאמר אביו של קירן."

"למה זה לא מפתיע אותי?" מלמלתי.

קסטיל צחק. המשכנו לרכוב, ושוב צצו העצבנות והחשש שחשתי קודם לכן. הוא העביר לי את המושכות של סטי ואפשר לי להוביל את הסוס. בסופו של דבר העצים נעלמו ופינו את מקומם לדשא ירוק ושופע, שהשתרע עד לצוקים המשקיפים על הים. לפנינו הופיעה גדר. היא הקיפה מקדש עגול וגדול שניצב על במה גבוהה. עמודיו הלבנים התנשאו אל הכחול העמוק של השמיים. מאחורי המבנה השתרעה שדרה של עצי סיגלון עם פרחים דמויי חצוצרה בצבע לבנדר. הם פרטו על מיתר בליבי. אהבתי את העצים שלבלבו בחצר של טירת טירמן. הם גרמו לי לחשוב על ריילן, שומר הראש שלי שנרצח בידי ג'ריקו – זאבן שעבד עם קסטיל. בית החזה שלי שקע בכבדות. המוות הזה לא הגיע לריילן.

גם לקסטיל לא הגיע דבר ממה שנעשה לו.

שתי עוולות מעולם לא תיקנו שום דבר וגם לא ביטלו זו את זו. הן פשוט נשארו מה שהן – עוולות.

כל המחשבות על מה שעברתי נמוגו כשעברנו ליד המקדש, תחת צילם של עצי הסיגלון עם ניחוח הדבש העדין. הזאבנים הופיעו לצידנו. יכולתי להבחין בחצר כלשהי מבעד לגדר, ככל הנראה חצרו של המקדש. בצד המרוחק התארכה הגדר לעבר מבנה אלגנטי מאבן גיר ושיש. עיטורים ספירליים מוזהבים התפתלו סביב החלונות הפתוחים. וילונות לבנים ודקים התנופפו בבריזת הים המלוחה. במרכז ניצב מבנה רחב בן מספר קומות ובו אין־ספור חלונות ודלתות. תקרתו הייתה עשויה מזכוכית ומעליה התנשאו הצריחים שראיתי בהגיעי. משני צדדיו של המבנה הראשי השתרעו אגפים רחבים דו־קומתיים, שחוברו באמצעות מעברים מקורים ומכוסי גפנים. מרפסות בלטו מהקומות העליונות, והווילונות שנשקפו מהן הוסטו לצדדים ונקשרו לעמודים. גינות פרטיות הופרדו בעזרת קיסוס מטפס ופרחים כחולים קטנטנים. הארמון של עיר המפרץ לא התקרב למחצית מגודלה של טירת טירמן, והיה זעיר בהשוואה לטירת ווייפייר, בה התגוררו המלכה והמלך של סוליס. אבל הוא היה יפהפה.

גופו של קסטיל נדרך מאחוריי. "השומרים חדשים," הוא אמר לקירן.

האם הוא התכוון לומר שבדרך כלל לא הוצבו שומרים בכניסה למקום שבו המלך והמלכה התגוררו?

"נכון," קירן קירב את סוסו אל סטי והביט בשומרים. "אבל אני לא מופתע."

"גם אני לא," הסכים קסטיל.

השומרים השתחוו עמוקות, אך צפו בזאבנים במבטים זהירים. הם הקרינו חשד מהול בסקרנות כשרכבנו במעבר המקורה. לא הבחנתי בעוינות גלויה כשהובלתי את סטי וחלפנו על פניהם, אך הם בהחלט היו דרוכים כשנכנסנו לחצר הפנימית. מזרקה מפוארת פכפכה במרכזה, ושושנים אדומות טיפסו על דפנותיה והאוויר היה אפוף בניחוחן. מספר סייסים הופיעו ולקחו מאיתנו את המושכות לאחר שירדנו מהסוסים.

קסטיל הניח יד על גבי התחתון והוביל אותי לעבר המדרגות המעוגלות. אדם לבוש בטוניקה זהובה עמד בדלת, השתחווה בפנינו ופתח אותה לרווחה. העצבנות שלי צפה מחדש כשנכנסנו למסדרון קצר שהוביל לאולם עגול. קרני השמש האחרונות האירו את שורות הספסלים הריקות, ומנורות קיר שנתלו בגומחות משני צידי החדר האירו את החלל העצום. המקום יכול היה להכיל מאות אנשים בקלות, ולא יכולתי שלא להבחין עד כמה הוא שונה מהאולם הגדול במצדוניה. כמעט ולא הייתה הפרדה בין מקומות הישיבה של האנשים לבמה מולם.

קסטיל הוביל אותנו שמאלה, ועיניי התמקדו בדגלים הלבנים שנתלו על הקיר האחורי. במרכזו של כל דגל הוטבע סמל מזהב בצורת שמש. במרכז השמש חתכו חרב וחץ זה את זה באלכסון. לפתע הבחנתי שהחרב והחץ מוצלבים, אך גודלם אינו שווה. הם נפגשו בחלקם העליון בִּמקום להיפגש במרכזם. לא ידעתי להסביר איך לא שמתי לב לכך קודם או למה זה בלט לי פתאום, אבל במיקום הזה, החרב נראתה ארוכה ובולטת יותר מהחץ.

"זה היה הסמל המלכותי מאז ומעולם?" שאלתי.

קירן נעץ בי מבט מבולבל כשנעצרנו לפני הדגלים. "את שואלת את השאלות הכי אקראיות."

אכן שאלתי שאלות אקראיות, ולכן לא ניסיתי אפילו להכחיש.

"כל מלך רשאי לשנות את הסמל, אם הוא רוצה," קסטיל העיף מבט בדגלים. "אבל ההרכב שלו מכיל תמיד את שלושת האלמנטים – השמש, החרב והחץ."

"ההורים שלך בחרו את הסמל הזה?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "לדעתי זה הסמל שהמלך מאלק בחר," הוא אמר. הופתעתי מעט שהסמל לא השתנה מאז.

"השמש מסמלת את אטלנטיה, נכון?" כיווצתי את עיניי כשהבטתי בסמל. "ותן לי לנחש – החרב מייצגת את מאלק והחץ את אימא שלך?"

"את צודקת," קסטיל ענה. "את לא מתה על זה, נכון?"

הנדתי בראשי לשלילה.

"מה מפריע לך?"

"החרב והחץ לא שווים בגודלם," אמרתי לו. "והם צריכים להיות שווים."

אחד מצידי שפתיו התעקל כלפי מעלה. "נכון, הם צריכים."

"פעם הם היו שווים," קירן הביט גם הוא בדגלים. "לפני מאלק, כששני אלוהיים מלכו. אני מניח שהחרב גדולה יותר כי טכנית, מאלק היה חזק יותר מהמלכה אילואנה," הוא שלח אל קסטיל מבט מתנצל. "בלי להעליב."

"טכנית או לא, זה גורם לי לחוסר נוחות," הודעתי, לפני שקסטיל הספיק להגיב.

מבטו התכול של קירן פגש את עיניי. "אם תיקחי את הכתר, יהיו אנשים שיצפו שהחץ יהפוך למרכזי בסמל, כי את עוצמתית יותר מקסטיל."

"אם אקח את הכתר, החץ והחרב יהיו שווים," עניתי. "למלך ולמלכה צריך להיות מעמד שווה, בלי קשר לדם שזורם בעורקיהם."

הזאבן חייך. "בדיוק כך חשבתי שתגיבי, כמו מלכה אמיתית."

פתחתי את פי, אבל הוא חלף על פניי והותיר אותי בוהה בגבו המתרחק. "הוא מעצבן," מלמלתי לקסטיל.

"אבל הוא צודק," עיניו של קסטיל הקרינו גוון דבש מותך. "גם אני לא ציפיתי ממך לתגובה אחרת."

הסתכלתי על הדגלים במחשבה שצריך לשנותם, בין שאקח לידיי את הכתר ובין שלא.

הסטתי את מבטי מהדגלים. קסטיל ואני סגרנו את הפער שקירן פתח ויצאנו מהאולם דרך מעבר מקורה נוסף שהוביל לאולם אירועים. אפשר היה להושיב צבא שלם סביב השולחן, אבל באותו רגע לא היה סביבו איש, רק זֵר אדמוניות בודד ניצב במרכזו. עברנו דרך חדר קטן יותר ובו שולחן עגול שנראה כי ניקו אותו לאחרונה וכיסאות עם כריות מושב אפורות. עיניי הפעורות השתקפו במראה התלויה על הקיר, ומייד הסבתי את מבטי ממנה. לפנינו ניצבה דלת, שלא הייתה סגורה עד הסוף, ומשני צדדיה עמדו שומרים ממשמר הכתר. שני הגברים השתחוו, ולאחר מכן זז אחד מהם הצידה, בעוד האחר הושיט את ידו לידית.

קולות שיחה עמומים בקעו מהחדר, וליבי החסיר מספר פעימות. צעדיי האטו. מה אם קירהא טעתה? מה אם הוריו של קסטיל רק יתרגזו יותר לאחר שההלם הראשוני שכך? אביו לא היה גס רוח במהלך פגישתנו הלילית, אך שהיתי לצידו דקות בודדות בלבד.

וחשדתי שהוא הניף את חרבו לעברי, ואביו ידע זאת.

בהיתי בדלת וליבי הלם בחוזקה. איש לא יוכל להאשים אותם אם הם לא יקבלו אותי לעולם. הייתי זרה, הבתולה של הנעלים שלקחה את בנם ועלולה לקחת מהם דבר נוסף, יקר ערך.

את הממלכה שלהם.