פרק 1
אריָה
אנשים אומרים שפחד הוא הלך רוח.
הם אומרים שאתה יכול להתגבר עליו אם תנסה.
הפחדים שלי שוכנים בדרך כלל בתוך סדקים חבויים במוחי, והם מתעוררים לחיים בחלומות הבלהות שלי. ברגע שאני מתעוררת, אני נמלטת.
אבל מה שקורה בביתי, כשאני נושמת, הוא אמיתי, וזה לא משהו שאני יכולה לשלוט עליו.
גברים שהגיעו לתקוף ולהרוג מתהלכים כאן בשטחו של המקום, שרק לפני שבועות אחדים קראתי לו כלא.
ניסיתי כמיטב יכולתי לדחוף בחזרה את הפחדים שלי למעמקי מוחי, כדי שאוכל להרגיע את עצמי, אבל מעולם לא פחדתי כל כך.
השומרים שלנו מתים, ואין מי שיגן עלינו.
מרילין ואני מתחבאות מאחורי כוננית הספרים בספרייה כבר לפחות עשרים דקות. זה היה המקום היחיד שאליו הספקנו להגיע.
המטרה הייתה להגיע אל החניה המקורה, אבל לא הספקנו.
עכשיו אנחנו נדחקות בתוך הפינה, מקוות, מעבר לתקווה, שלוקה יגיע.
הוא התקווה האחרונה שלי.
בעלי.
כל כך הרבה דברים נוראיים קרו בבית הזה היום, והכול תוך שעות אחדות בלבד.
היום התחיל כל כך יפה.
לוקה ואני התחתנו אתמול.
רק אתמול, פסעתי לאורך המעבר, וזה הרגיש כאילו שאני פוסעת בתוך גיא צלמוות. האויבים שלי צפו בי הולכת לעבר הגבר, שחשבתי שהוא האבדון שלי.
כשהוא הניח את הטבעת שלו על אצבעי, ואמרנו את נדרינו, בטחתי בו. גם הרשיתי לעצמי לאהוב אותו.
איך יכולתי שלא?
הוא היה הילד מהחלומות, פיטר פן שלי. כשהתעוררתי הבוקר, חשבתי שאולי אוכל להיות בסדר. חשבתי שאולי אצליח לעבור את זה.
ואז, הוא הלך למקום כלשהו, וכשהוא חזר עם מידע על האמיתות הנוראות של העבר, שאבא שלי הרג את משפחתו, הכול השתנה.
לוקה כמעט הרג אותי, אבל אז הוא שחרר אותי — בקושי.
כשברחתי ממנו, זכרתי את היקף הרוע של אבא שלי, כשהזיכרון על האמת מעוררת ההלם שלי עצמי, הכה בי כמו ברק.
זכרתי שאבא אמר למישהו לירות באימא שלי. למרות שלא יכולתי לראות את היורה, ראיתי את אימא שלי מתה. הם ירו בה בראש, ואז אבא שלי שרף את גופתה.
זו הייתה אותה תאונה שגזלה ממני את הזיכרונות על כל מה שהיה בעברי. אני לא יודעת מהי האמת עכשיו, אבל אני יודעת אילו חלקים הם שקר. נאמר לי שאימא שלי מתה בשרפה, ושאני נפצעתי בזמן שניסיתי להציל אותה.
שקרים.
כל אלו היו פאקינג שקרים. שקרים שסופרו לי על ידי הגבר שבטחתי בו בחיי — אבא שלי.
בקושי היה לי זמן לעבד את כל זה לפני שהגברים הללו הסתערו על הבית.
"אל תזוזי, יקירה," מרילין לוחשת לתוך אוזני. המילים שלה מגיעות כתגובה על שיניי הנוקשות.
אני מהנהנת ומנסה לאסוף את עצמי. היא הרגע דיברה עם לוקה. הוא ענה לטלפון, ושמעתי אותו אומר שהוא בדרך.
עד שהוא יגיע לכאן, אני לא יכולה לתת לעצמי להתמוטט ולאפשר לאנשים האלה להרוג אותנו.
אותנו?
יש לי הרגשה שמדובר כאן באבא שלי. אני חושבת שהוא שלח את האנשים האלה לכאן כדי לקחת אותי. זה הדבר היחיד שנראה הגיוני. אז אני לא חושבת שהם יהרגו אותנו. הם יהרגו את מרילין, ואותי הם ייקחו בחזרה אליו.
מאחר שאני לא יכולה לאפשר לשום דבר מהדברים הללו לקרות, אסור לי להתפרק. אני צריכה להתמקד בלהישאר רגועה עד שלוקה יגיע לכאן.
ניסיתי לחשוב איך השטנים האלה נכנסו לכאן.
שטח הנחלה שמור היטב בשמירה כבדה, ובכניסה ישנו שער ביטחון, שדרושה סיסמה כדי לעבור אותו, או בדיקה של השומרים.
כדי להיכנס לשטח, צריך לקפוץ מעל החומות, אבל אפילו אז, יהיה קשה לחדור מעבר לשומרים המיומנים, המגינים על הבית.
שאגת האופנוע קוטעת את מחשבותיי. אני יודעת שזה יכול להיות רק אדם אחד — לוקה.
שמעתי אותו רוכב על האופנוע שלו, אבל מעולם לא ראיתי אותו עליו. זה נשמע כמוהו, עם ההד הפרוע, הפזיז, שקורע את הדממה.
"זה לוקה," מרילין לוחשת, עוזרת לי לעמוד.
היא מציצה דרך הסדק שבין הספרים, ונראית פחות מתוחה מאשר לפני כמה דקות.
"שנצא החוצה?"
"חכי."
אני שומעת את דלתות הכניסה נפתחות ומזהה את הצעדים של נעליו הכבדות של לוקה, הפוסעות דרך המבואה.
הדופק שלי מאיץ, אבל אני עדיין מנסה להרגיע את נשימתי, ולהזכיר לעצמי שאני לא חלשה. אני לא, ואני לא איכנע לפחד.
יש דברים שאני צריכה להילחם למענם — אמת וחופש.
אני לא יודעת אם עדיין יש בי אהבה. גם אם הייתה בי למשך השעות המעטות שחשתי בה, אני לא חושבת שהיא תוכל לשרוד את האמת של מה שאבא שלי עשה ללוקה.
"בואי, ניקח סיכון," מרילין ממלמלת, עדיין שומרת על קול נמוך. "אם נגיע אליו, כולנו נוכל לצאת יחד, והוא לא יצטרך להסתכן, כשיחפש אותנו."
"אוקיי."
"מוכנה?"
"כן, אני מוכנה."
אנחנו זזות, ואני מגייסת כל קמצוץ של אומץ, כדי להציב רגל אחר רגל.
כשאנחנו יוצאות אל המעבר המחבר את הספרייה עם הסלון, הד של יריית כדור גורם לי לקפוץ.
הרעש הגיע מתוך הסלון — החדר שנמצא במרחק נשימה מאיתנו.
מרילין אוחזת בזרועי ומחזיקה אותי קרוב, צמוד אל הקיר.
"למה? מתי אתה... החלפת צד?" אני שומעת את לוקה נוהם, ויודעת שהוא זה שנורה. הצליל המאומץ של הכאב שנוטף מקולו, הוא זה שמסעיר אותי.
אני ממהרת אל דלת הסלון, מרילין אחריי, מנסה לעצור בעדי.
אני לא מסוגלת להפסיק לנוע. לוקה נורה. הלב שלי מתמוטט בחזי, עם פאניקה ודיכאון על כל צעד מהיר שאני עושה.
"זה לא מה שאתה חושב," מישהו שנשמע כמו ג'ון, החבר הכי טוב של לוקה, עונה. "אני כל כך מצטער, לוקה. היית כמו אח בשבילי, אבל חפרת עמוק מדי."
מרילין נעצרת כשאנחנו רואות את לוקה שוכב על הרצפה, ודם זולג מבטנו. זה מספיק גרוע, אבל המראה של ג'ון עומד מעליו כשאקדחו מכוון אליו ביד אחת, ומוט מתכת בידו השנייה, גורם לדמי לרתוח. זה עונה על השאלה איך האנשים נכנסו אל האחוזה.
"לוקה!" אני צורחת, ועיניי ננעלות על עיניו הכסופות.
בשבריר השנייה הזה, כשאני מביטה בו, זיכרון מכה בי, צלול כמו התמונה שלו שוכב מולי.
אני זוכרת את היום שבו פגשתי אותו לראשונה. זה היה בשיעור מוזיקה. שמעתי אותו מנגן בפסנתר. הייתי בת שבע, והוא היה בן עשר. הוא ניגן את השיר שפתח את ליבי.
אור הירח.
הוא הציע לעזור לי בשיעורי הפסנתר שלי, כדי שאימא שלי תרשה לי לנגן בכינור.
זה היה הרגע שבו התחלנו. זו הייתה ההתחלה של המסע הלא צפוי שלנו ושל החברות הלא צפויה שלנו, שנמשכה כל חיי, למרות שייתכן שהוא לא תמיד היה איתי. התאונה שלי אולי שללה ממני את הזיכרונות מהקסם שחלקנו, אבל אני מרגישה אותו.
זה הזיכרון הראשון שלי מילדותי, שלא היה נעול בתוך חלום.
כשאני נתקפת אימה מהמחשבה על כך שאני צופה בו גווע, אני מנסה להגיע אליו. מרילין מנסה להחזיק אותי מאחור, אבל אני מנסה להשתחרר, כדי שאוכל להציל אותו.
"לא, אריָה, אנחנו מוכרחות לצאת," מרילין דוחקת בי.
"לוקה!" אני מייללת.
"לכי!" לוקה צועק לי, ועיניו מתגלגלות לאחור.
"בואי!" מרילין צועקת, וזה הרגע שבו אני מבינה שאם לא נזוז, אנחנו הבאות בתור.
היא תהיה הבאה בתור. אני לא יכולה לתת לה למות.
בדיוק כשמרילין מביאה אותי אל הדלת שממול, זאת שמובילה אל המסדרון, ג'ון רץ אחרינו.
אנחנו מתחילות לברוח, אבל אנחנו לא מספיק מהירות. ג'ון תופס אותנו תוך שנייה. לא היה לנו סיכוי, גם אם היינו רצות בו ברגע שראינו את לוקה.
אני לא בטוחה שהיה לנו סיכוי, גם אם היינו נשארות בספרייה.
הוא תופס אותי ראשונה וכורך יד חזקה סביב אמצע גופי.
המכה מנתקת את אחיזתה של מרילין מידי, והיא נופלת על הרצפה.
היא פונה לעברו, ובלי להסס אפילו לרגע, הוא יורה בה בבטן.
מרילין ואני מתחילות לצרוח, אבל הצרחה שלה היא כזאת שאני חושבת שלעולם לא אשכח.
היא גוברת על הצעקה שלי ומנקבת את נשמתי. ואז, היא מתמוטטת על הרצפה, ועיניה נעצמות.
אני ממשיכה לצעוק, ודמעות זולגות מעיניי.
"תעזוב אותי! ממזר מזדיין. איך יכולת לעשות את זה?"
אחיזתו במותניי חזקה כל כך, עד שאני בקושי מצליחה לנשום.
הוא נושא אותי אל עבר הדלת, ורק כשהוא מושיט יד לפתוח אותה, אני מנצלת את ההזדמנות שאני רואה.
זאת הזרוע שלו שמושטת אל הדלת כדי לפתוח אותה. כשהיא עולה למעלה, אני מסתערת קדימה ונושכת אותו חזק.
הוא צועק, ואחיזתו מתרופפת מספיק כדי שאצליח לחמוק מתוך זרועו.
אני מצליחה להתקדם שני צעדים, לפני שהוא תופס אותי שוב, אבל האינסטינקט שלי להילחם משתלט. אני אוחזת באגרטל שעל שולחן הצד ומכה אותו בפניו חזק כל כך, עד שהזכוכית מתנפצת וחותכת את עורו.
"את תשלמי על זה!" הוא נוהם, ומהדק את אחיזתו על מפרק כף ידי.
אני בועטת בו, אבל זה לא עושה דבר. כל מה שאני עושה הוא חסר משמעות, כי אני לא מספיק חזקה, כדי להימלט מהאיש הזה.
אני לא יכולה לברוח ממנו. כמובן שאני לא יכולה. הוא כמו לוקה. יד ימינו של לוקה והאחראי על הביטחון, לא יהיה גבר שאפשר לברוח ממנו בקלות.
הוא יגבר עליי בכל מובן שיש.
אז כשהוא מוציא מזרק מכיסו ודוקר אותי חזק בצווארי, אני יודעת שלא להיות מופתעת.
מה שהוא הזריק לי עובד מייד. הגרון שלי נסגר, ואני לא מסוגלת יותר לצעוק או לדבר. המוח שלי נקרע לגזרים, ואז גופי כושל. כל מה שאני מצליחה זה להביט בג'ון כשאני נופלת.
"יופי, סוף־סוף את בשקט," הוא אומר.
"למה עשית לנו את זה?" אני מצליחה להגיד בקול, שהוא בקושי לחישה. אני בספק שהוא יכול לשמוע את המילים עצמן, אבל הוא יכול לראות את שפתיי נעות.
"זה לא עניינך."
איך הוא יכול היה לבגוד ככה בלוקה? זה לא הגיוני.
רק לפני כמה ימים, ראיתי אותו מטפל בלוקה, כשהוא נפצע. זה היה רק לפני כמה ימים, נכון?
כן. זה היה לפני חמישה ימים. הוא הביא את לוקה הביתה ונשא אותו למעלה. הוא לא זז מלוקה עד שהרופא הבטיח לו שמצבו של לוקה יציב.
אז למה הוא עושה את זה?
האם הוא עובד בשביל אבא שלי?
האם מדובר בכלל באבא שלי?
אם לא, אני חושבת שהיו יורים גם בי, כמו מרילין ולוקה.
ג'ון היה כאן פעמים רבות. באף אחת מהפעמים האלה לא היה רמז לכך שהוא בוגד.
כשמוחי שובק חיים, והמודעות שלי מתפוגגת, אני רואה שומרים הולכים לעבר הדלת. חלק מהאנשים האלה הם אנשים של לוקה. ראיתי אותם בעבר מפטרלים כאן בשטח.
"בוא נלך," ג'ון פוקד. "תגיד לבוס שאנחנו בדרך, והבחורה אצלי."
אלוהים אדירים... כל אלה עבדו בשבילו.
כשג'ון נושא אותי משם, אני מעיפה מבט בחזרה אל עבר מרילין, השוכבת על הרצפה, ואז אל הסלון, שבו נמצא לוקה.
אני לא רואה אותו, וכשהראייה שלי הולכת ומתעמעמת, אני לא רואה דבר, מלבד חשכה.
כמה מוזר. כשהחשכה לוקחת אותי, אני נזכרת לפתע במה שקראתי ביומן שלי, משהו שכתבתי כשהייתי בת שש־עשרה. זו הייתה האזהרה של הצוענייה, שהיא רואה חשכה ומוות בעתיד שלי.
היא צדקה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.