דם כחול

פרק ראשון: כל ההתחלות קשות

כמה ימים קודם

קול הטרטור היה מחריש אוזניים. חן ניסתה לאטום את אוזניה.

"את תראי, אני קורע אותך הפעם!" קרא עומרי והטה את כל גופו לכיוון שאליו הטה את השלט. כרגיל, הוא לא הצליח להישאר לשבת על הכורסה, ובאחד העיקולים מסמרי השיער זינק על רגליו ונעמד מול הטלוויזיה, השלט בידו.

"היית מת", סיננה שרון מבין שיניה ואף–על–פי שעוד ישבה — רכונה לפנים — על הספה, חן ראתה שפרקי אצבעותיה האוחזות בשלט מלבינים. שערות בכיור, גרביים בסלון, מלפפונים מרקיבים במקרר, מושב אסלה מורם — על כל אלה אפשר לעבור לסדר היום. אבל זו הייתה מלחמה.

"הגשתי היום את מעטפת ההרשמה של תל אביב", אמרה חן. היא ישבה על הכורסה השנייה וחיבקה אל לבה כרית רקומה. ברבע השעה האחרונה חילקה את תשומת לבה שווה בשווה בין הניסיון לא לשמוע את הטרטור המתמיד של מנועי המכוניות וזמזום קן הצרעות הרוגז שהשמיעו בכל עיקול והניסיון להבין מה היא עושה עם החיים שלה.

"מצוין", אמר עומרי. הוא מן הסתם היה נשמע נלהב יותר אילו היה מרשה לעצמו לאבד ריכוז ולו לשנייה, אבל הדבר לא בא בחשבון. "למה נרשמת בסוף?"

"פיזיקה", אמרה חן, שהרימה את קולה מעל לקול הטרטור ומרטה את פינת הכרית.

"מצוין". הוא הפעיל את השלט שלו בחמת זעם והצליח לחמוק שוב מפגיעה בקיר. "הא!" קרא בהתלהבות ושרון סיננה מבין שיניה, "חכה".

"אבל חשבתי אולי בכל זאת להירשם לקמרה אובסקורה".

"ח–ן", אמר עומרי, והיא הייתה בטוחה שאילולא היו שתי ידיו עסוקות עם השלט גם היה מרים אותן בייאוש.

"ושמתי עדיפות שנייה ספרות עברית. ושלישית כלכלה".

"כלכלה לא כדאי לך, תאמיני לי", אמרה שרון בהיסח הדעת מעבר לכתפה. חן לא התרשמה — היא הייתה בטוחה ששרון אומרת את המשפט הזה גם מתוך שינה. בינה לבין עצמה לא יכלה חן שלא לתהות למה שרון נרשמה לכלכלה מלכתחילה. או איך בדיוק התקבלה.

"אפשר בכלל כלכלה בעדיפות שלישית?" שאל עומרי, עיניו נעוצות במסך.

חן משכה בכתפיה.

"אני שמח שאת ממוקדת והחלטית", אמר עומרי וכל גופו התפתל עם השלט כדי לעבור עיקול נוסף בלי להתהפך.

חן הסתכלה בעיניים לא ממוקדות במסך הטלוויזיה, שעליו הקדימה מכוניתו של עומרי במרחק קטן את מכוניתה של שרון, שקיללה ברצף. "ממוקדת והחלטית, זאת אני", אמרה. היא לא הייתה בטוחה שעומרי שמע את המשפט האחרון, אבל לא טרחה לחזור עליו.

"כלכלה לא כדאי לך. כלכלה לא כדאי לך", שרון חזרה על המשפט שוב ושוב בעודה מנווטת את מכוניתה בחמת רצח, וחן חשבה שמן הסתם אין לה מושג כלל מה היא אומרת, היא רק חוזרת אוטומטית על המשפט האחרון שאמרה, כמין מנטרה, או — כן, הרבה יותר סביר, כקללה עתיקה ומרושעת שנועדה להמיט על מישהו שאול ואבדון.

ושאול ואבדון אכן הומטו. בחריקה מעלת גיצים התחככה מכוניתה של שרון בקיר, וזה היה הסוף. בהיפוך מרהיב שבלי ספק היה הורג

את הנהג וכמה צופים היא נכנסה למסלול של עומרי, גרמה גם לו להתהפך, ושתי המכוניות נמרחו בחריקה מקהת שיניים על פני מרחק בלימה מרשים למדי.

עומרי עוד החזיק לרגע את השלט, עדיין מתוח, ואחר כך העיף אותו בשאט נפש על הכורסה. שרון המשיכה לשבת, השלט בידיה ומבטה נעוץ במסך, עד שהוא קרב אליה ולקח את השלט גם ממנה. אז התנערה פתאום. "מה השעה?" היא הסתכלה בשעונה וזינקה מהספה. "חרא, אני מאחרת!"

"מה היום?" שאל עומרי ושמץ חיוך בזווית פיו. הוא ניגש אל דלת המרפסת ופתח אותה. הוּצ'י הסתערה פנימה, מכשכשת בזנבה בהתלהבות. עומרי התכופף אליה וגירד את ראשה בשתי ידיים, והוצ'י נבחה והעמידה פנים שהיא מנסה לנשוך אותו. הוא קם מכריעתו והלך אל המטבח, והוצ'י באה בעקבותיו.

"אה... כלום, כלום, שום דבר, למה אתה שואל?" אמרה שרון ומיהרה להיבלע בחדרה. לאחר דקה הופיעה, מותחת על גופה חולצה ירוקה בהירה בעלת מחשוף מרשים. עור חזה השחום והחלק קרץ לעין מתוך המחשוף. היא כמעט דרכה על הוצ'י בדרכה החוצה, והכלבה נבחה עליה נביחת אזהרה. "לא יכולת לשחרר אותה רק אחרי שאני אלך?"

"אה, כן, כן, אני רואה, כלום", עומרי התעלם כליל מנזיפתה. "סטודנט או מרצה?"

"מה? אה... לא, לא זה ולא זה".

"סגל מנהלי?"

היא רקעה ברגלה.

"זוטר או בכיר?"

"עומרייייי!" היא אמרה ברוגז בשעה שאספה את תיקה ומפתחותיה ופנתה אל הדלת. "אתה בלתי נסבל!"

"בטח הזכיין של ארומה בכלל". סיכם עומרי לעצמו בקול, כדי ששרון תשמע.

היא נהמה וטרקה את הדלת אחריה.

עומרי עמד לרגע בהבעה מהורהרת, ואז התנער וניגש אל חן, שעוד ישבה על הכורסה ומרטה את שולי הכרית, ועל פניה שיירי חיוך חסר משמעות. "רוצה רוגעלך שוקולד?" שאל.

"רוגעלך?" חן הסתכלה בו לרגע כלא מבינה. לבסוף קמה, התמתחה ובאה אחריו למטבח. "כן, למה לא". היא הרימה מהשולחן עט כדורי עם לוגו של איזו חברה ונדנדה אותו בין אצבעותיה.

עומרי הסתכל לרגע אל הדלת, כמבקש לוודא שהיא סגורה, ופתאום הבעת פניו נהייתה מוזרה. הוא פתח את המקפיא והוציא ממנו שקית נייר, עמד שם לרגע והביט בה. הוא פתח את פיו כמבקש לומר משהו, סגר אותו ואז פתח אותו שוב.

"מה?" נבחה עליו חן. "אתה רוצה לומר משהו, תאמר את זה כבר. תפסיק להיראות כמו דג ביבשה". היא הניחה את העט והחלה לשחק באצבעותיה.

הוא הסתכל עליה לרגע, ואחר כך שלף ארבעה רוגעלך והניח אותם על רשת הטוסטר אובן. "כן", אמר. "אני רק מחפש איך בדיוק". הוא סובב את חוגת הטיימר.

"איך בדיוק מה?" שאלה חן בחוסר סבלנות.

"רק רגע", הוא ניגש לסלון בשלושה צעדים ארוכים והשתיק את הטלוויזיה, שכל הזמן הזה הוסיפה לצרצר את מוזיקת הרקע של המשחק. עכשיו שמעה חן את נשימותיה הכבדות של הוצ'י, והבינה בהפתעה שהשבה–מן–הגלות כבר הספיקה להירדם. עומרי חזר למטבח. חן התיישבה על אחד הכיסאות שליד הדלפק ועומרי ניגש אל השיש ונשען עליו.

"אני רוצה לספר לך משהו".

"סוד כמוס לפרה ולסוס?"

"די, כן. זה צריך להישאר בינינו. אני לא אמור לספר את זה לאנשים", הוא אמר.

"יאו. נשמע רציני".

"זה לא בדיוק רציני, רק... אני לא יודע איך לספר לך. יהיה לך קשה להאמין".

"עכשיו אני כבר ממש סקרנית", היא אמרה בנימה שממנה עולה ההפך המוחלט.

"אז תעזבי, אולי עדיף שלא", הוא אמר והסתובב ברוגז אל הכיור והחל להזיז את הכלים בתוכו.

"לא, נו, עומרי, לא התכוונתי", היא קמה והניחה יד על כתפו. "נו, בחייך. אתה מכיר אותי. יש לי בלגן בראש, אני מתנהגת חרא. מה, זה חדש לך?"

הוא הסתכל בה בלי הומור. "לא, ממש לא חדש". אחר כך התרכך. "כן, טוב, בסדר, צודקת. פשוט קשה לי לספר את זה, זה עושה אותי עצבני". הוא נשען שוב על השיש. היא חזרה אל הכיסא.

"אז זה..." הוא פתח. "תשמעי, אני יודע שלא תאמיני לי, אבל בבקשה תנסי, לא יודע... להתייחס לזה ברצינות. או בראש פתוח. משהו".

"כמה שאני אוכל. אתה מכיר אותי".

הוא הנהן. "תשמעי, לפני כמה שבועות סיפר לי — " הוא חשב לרגע. "לא משנה מי. בכל אופן, הוא סיפר לי משהו... יש סוכנות אחת..."

"זה לא עוד ניסיון לסדר לי עבודה, נכון?" שאלה אותו חן, מוכנה להתרגז עם הישמע התשובה. לפני חודש וחצי התפטרה מכהן–שליו, סוכנות התיווך של ליאור, מי ייתן שנמלי–אש דרום אמריקאיות יאכלו לו את הביצים, ומאז אינה ממהרת למצוא עבודה אלא חיה על החסכונות שנועדו במקור לנסיעה לחו"ל עם ליאור, מי ייתן שארבעה סוסי פרא זועמים יקרעו את גופו לגזרים, וכבר חודש שעומרי ושרון, כל אחד בנפרד ושניהם ביחד, רומזים לה בכל דרגה של עדינות שנעה בין כחכוחים נבוכים לבין קביעת ראיונות עבודה שלא בידיעתה, שאולי הגיע הזמן שתחזור לעבוד.

"לא, לא, שום דבר כזה", הוא צחק בעצבנות. "שום דבר כזה. לא. יש סוכנות, בעצם אני לא יודע אם סוכנות זה השם הנכון, הם עובדים דרך האינטרנט..."

"נשמע רציני".

"תעשי טובה, תשתקי לרגע ותני לי לדבר. גם ככה קשה לי".

"סליחה, סליחה", היא העבירה יד על פיה כאילו היא חותמת אותו, וסימנה לו בסנטרה להמשיך.

"טוב, אז נקרא לזה סוכנות. יש להם אתר, אתר סגור, אפשר להיכנס אליו רק בהזמנה. הם קוראים לו ‘דם כחול' — "

חן כבר פתחה את פיה לומר משהו, משהו עוקצני ומשועשע, אבל ברגע האחרון עצרה את עצמה. עומרי הסתכל בה שנייה והמשיך. "זה... האתר הזה מקשר בין אנשים. כלומר, לא בדיוק אנשים..."

"אוי, לא, עוד אחד מפורומי ההיכרויות ה'מיוחדים' שלך?" לא הצליחה חן להתאפק.

עומרי רק שתק לרגע. היא נסוגה וסימנה בתנועות ידיים שכמו רכסו את שפתיה ונעלו אותן שהיא מצטערת, שהיא שותקת, שימשיך. לאחר רגע, הוא אכן המשיך.

"טוב, אז זה העניין". הוא הסתכל בה, או לא בדיוק בה, דרכה. משום מה, מבטו המרוחק העביר בה צמרמורת. לבסוף נראה שהגיע להחלטה. "את מאמינה בערפדים?"

שתיקה השתררה לרגע. השתיקה נמשכה. חן הסתכלה בו וניסתה להבין מה הוא שואל. סומק התפשט על לחייו של עומרי, והוא השפיל את עיניו.

"ערפדים?"

הוא הנהן.

"אתה צוחק עלי".

הוא הניד בראשו לשלילה.

"אז מה הקטע?"

"ערפדים, את יודעת. ראיון עם הערפד. באפי. דרקולה. טרו בלאד... נו, ערפדים". הוא הסתכל בה והיא תהתה מה הוא מבקש ממנה במבטו.

"נו, כן. אני אוהבת ערפדים. זה לא חדש". כשחן פגשה את עומרי לראשונה, כשעוד היה השותף החדש של שרון ולא הכוכב העולה במצבת החברים של חן עצמה, הוא היה מאושר לגלות שהיא שותפה לחיבתו לסרטי ערפדים, בניגוד לשרון, שלא חסכה בעיקומי אף לנוכח האוסף שלו.

"השאלה היא אם את מאמינה בהם". הוא חיכך בלי משים את צווארו, ממש מתחת ללסת.

"מאמינה? אני נראית לך מטורללת?" היא תהתה.

"לא... נו, חן, את יודעת שלא. אני שואל ברצינות". הוא היסס, הסתכל בפניה ולבסוף ויתר. "טוב, תראי. יש אתר כזה, שמקשר בין בני אדם לבין ערפדים", אמר במהירות, כממהר לפלוט את המילים לפני שיתחרט. "יש אנשים, שיש להם פנטזיה לפגוש ערפדים, והאתר הזה — "

"אתה צוחק עלי". היא חזרה על המילים ביתר הדגשה, והפעם גם התגנב כעס לקולה.

הוא הביט בה בחוסר אונים. "חן, אני לא צוחק עלייך. אני נשבע לך שגם אני לא יודע מה לעשות עם זה".

"אוי, נו, באמת". כעסה גבר.

"חן, אני רציני", הוא אמר כמעט בלחש. "יש שם ערפדים".

"רציני?" היא ירתה את המילים כמכונת ירייה. "רוצה רציני? הנה רציני: אין בעולם ערפדים. זה פנטזיה. אגדה. מיתוס. סדרות טלוויזיה לילדים וארוטיקה אפלה למבוגרים עם פֶטיש גותי. סיפורי אימה לספר בלילה בטיול שנתי..."

"יש בעולם ערפדים, חן. פגשתי אותם".

היא הסתכלה בו וראשה היה ריק לחלוטין. לא היה לה מושג איך להגיב. זה עומרי. עומרי השפוי תמיד. עומרי שתמיד עסוק בלאזן את כולם. עומרי, שעכשיו מוחה מנסה למצוא דרך לשכנע אותו בעדינות ללכת להתייעץ עם מישהו. למשל פסיכיאטר.

"כלומר אחד. פגשתי אחד. אבל חן, אין לי שום ספק בזה, הוא היה ערפד. עם הניבים והדם והכול..."

"תותבות מעוצבות. ראיתי פרסומות לכאלה. כמעט הזמנתי לי בעצמי. זאת רק מתיחה".

"העור שלו נראה כאילו מרחו אותו באפר".

"בדיוק ככה, מרחו. איפור".

"הוא היה קר".

"הוא ישב קודם מול המזגן".

עומרי התפרץ. "חן, הוא שתה לי את הדם!"

היא הסתכלה עליו ושוב, ראשה היה ריק. לבסוף אמרה, "מה?"

"תסתכלי", הוא חשף את צדו השמאלי של צווארו. באור מנורת הפלואורסנט של המטבח היא הבחינה בשתי צלקות זעירות, כמעט בלתי נראות, שהיו פעם שני נקבים מעל עורק הצוואר.

"כל אחד יכול לעשות לך פצע". היא לא יכלה לראות אותו כזה פתי מאמין.

"חן, אני אומר לך שהוא שתה לי את הדם. המון דם. בקושי הלכתי אחר כך. אלה היו פצעים ענקיים, מדממים, אבל בתוך כלום זמן הם נעלמו כמעט לגמרי. זה היה שלשום. זוכרת שאתמול רצית לבוא ואמרתי לך שאני לא מרגיש טוב?"

היא הסתכלה בו בלי לומר דבר, וכפות ידיה פתוחות לצדדים כשואלת שאלה שאינה מצליחה לבטא.

"אני לא יודע איך — "

"למה שתקבע באיזה אתר פגישה עם ערפד שישתה לך את הדם?" היא שאלה בקול צרוד וחסר סבלנות. "למה? זה לא הגיוני".

קולו בקושי נשמע. "את באמת לא מבינה?"

היא שתקה. גם אילו הייתה לה תשובה, היא לא הייתה מוכנה לבטא אותה בקול.

"אמרתי לך, יש אנשים שיש להם פנטזיה לפגוש ערפדים — "

"פנטזיה?" היא התפרצה. "פנטזיה? אתה משוגע? עשית את זה כדי להגשים פנטזיה? איזה מטורף היה יכול להרוג אותך כדי להגשים את הפנטזיה המחורבנת שלך!"

"זה... סיפרו לי על זה מראש, חן. ידעתי מה הולך לקרות. לא את כל הפרטים, אבל ידעתי. זה חלק מההסכם, את מבינה..."

"לא, אני לא מבינה, תסביר לי".

"הם צריכים דם. אבל הם לא רוצים להרוג בני אדם. הם לא רוצים

לגנוב את הדם שהם צריכים. הם לא רוצים שירדפו אותם. ואנחנו רוצים..."

"שיגשימו לכם פנטזיה", היא אמרה בלחישה. היא חשה רעד בתוך בטנה. דמעות עלו בעיניה, והיא לא ידעה למה. היא עצרה אותן.

הוא הנהן. "שיגשימו לנו פנטזיה".

"נו, והוא הגשים לך פנטזיה?" שאלה בגסות. "זה היה שווה את זה?"

עיניו כמו הרחיקו למקום אחר. "זה היה... חן, אין לך מושג".

"רגע... אתה — הוא — ?"

"מה?"

"שכבת איתו? זאת הפנטזיה שאתה מדבר עליה? הזדיינת עם מישהו שעשה את עצמו ערפד ועשה ממך מזנון אכול כפי יכולתך?" היא נשמעה מזועזעת. "בחייך, עומרי, זה אפילו יותר גרוע מהדפוק–וזרוק הרגיל שלך! שכבת עם מישהו ששתה לך את הדם?"

"שכבתי איתו?" צל חיוך קלוש הופיע על פניו של עומרי בפעם הראשונה מאז שהחלו בשיחה. "שכבתי איתו? לא, לא, חן, לא ‘שכבתי איתו', זה מונח שלגמרי לא מתאר את מה שהיה שם. ‘סקס' אפילו לא מתחיל לתאר את מה שהיה שם. זוכרת כמה פעמים טחנת את הסצנות של לואי ולסטט, אלה שטענת שהן הומואירוטיות — "

"לא ‘טענתי'! רואים ברור!" לרגע חן שכחה את קו השיחה ונסחפה לוויכוח הישן.

"כן, בטח לפי כמה שהזלת עליהן ריר..." הוא חייך חיוך מעוקם. חן התעקשה לשמור על פנים זעופים, לא לוותר ולו על שעל אחד. עומרי התנער. "לא חשוב". הוא נראה מהורהר, ואולי גם מעט — עצוב? "זה כמו, כמו הקסם שהיה שם... חן, בחיים לא היה לי משהו כזה, ובחיים לא יהיה". ועכשיו היה משהו בקולו. חיוך, כן, אבל עוד משהו. געגועים, אולי. כמיהה.

"מה — " חן הצטרדה, כחכחה בגרונה ופתחה שוב. "מה זאת אומרת? מה היה?"

הוא הסתכל בה בחיוך שואל. "את רוצה לשמוע? כלומר, את בטוחה?"

היא הנהנה.

"בסדר", הוא אמר. "עם כמה שאני בן אדם מילולי, אני לא בטוח שיש לי מילים". הוא שאף אוויר. "הגעתי לשם לפנות ערב, כשכבר היה כמעט חשוך. זה היה חדר במלון. בכלל לא הייתי בטוח שאני מאמין. בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה. בכלל..."

הוא השתתק לרגע ובהה בקיר.

"לא ידעתי. הלכתי על אוטומט. אני חושב שאם הייתי עוצר לחשוב, לא הייתי הולך לשם בכלל. זה דבילי מדי. לא הגיוני. סיכון טיפשי. המון סיבות לא לעשות את זה. אז לא עצרתי לחשוב".

חן הנהנה.

"בכל אופן, אני שם, נכנס בדלת, ובאותו רגע אני שומע רעש טפיחה של בד — את מכירה את זה, שומעים את זה בכל סרט ערפדים סוג ז', הרעש של גלימה מתנפנפת — ומישהו מתנפל עלי מהצד.

"הוא היה נורא חזק, חן. אני אומר לך, נורא חזק. והוא היה קר. ומהיר. אבל ברגע הראשון ההוא, כמו קפיץ שמשתחרר. אני חושב שהייתי כל–כך מתוח מבפנים, בלי שבכלל נתתי לעצמי להרגיש את זה, וכל המתח הזה השתחרר בבת אחת..."

"מה — "

"נכנסתי בו. בבת אחת. הדבקתי אותו לקיר. הייתי בהלם מעצמי. אני חושב שגם הוא היה בהלם, או לפחות הופתע. בקטע הזה ראיתי את הפנים שלו. הוא היה... את יודעת איך אנשים נראים כשמפתיעים אותם באלימות? אז הוא בכלל לא נראה ככה. לא הייתה לו שום הבעה. כלום. היו לו עיניים בהירות, ובאור שעוד נשאר מהשמש הן נראו כמו גולות של מים. כל–כך נוצצות, ומסתכלות אני לא יודע לאן, רחוק. שיער בהיר ועור חלק חלק, שפתיים של פסל... מלאך, חן. הוא נראה ממש כמו מלאך".

הם שתקו לרגע. שפתיו של עומרי נעו. הוא שאף וכמעט דיבר, עצר לרגע ואחר כך דיבר באמת.

"ואז, אני זוכר את זה יותר מכל דבר אחר, הזווית של הפה שלו — " הוא הרים באצבע אחת את זווית פיו, כמדגים. "התרוממה. רק טיפה. אבל אני נשבע לך שהוא חייך. קצת. רק קצת. כל זה לקח רק איזה שתי שניות, כן? הוא היה דבוק לקיר, והכתף השמאלית שלי הייתה תקועה בחזה שלו", עומרי הצביע על כתפו והטה אותה קדימה, כנועץ אותה בחזהו של יריב דמיוני, "ואני מסתכל לו בפנים — הוא היה טיפה יותר גבוה ממני — והוא מחייך, חצי חיוך שבקושי רואים. ואז, רק אז, הוא הפסיק להסתכל לאינסוף, והסתכל לי בעיניים".

אצבעותיו של עומרי ליקטו פירורים בלתי נראים מהשיש שלידו ועיניו עקבו אחריהן, בקושי רואות.

"שם זה נגמר. הוא הסתכל לי בעיניים ואני הייתי בתוך העיניים שלו. וזהו. בספרים תמיד מספרים לך שלערפדים יש יכולת להפנט בני אדם. עכשיו, כשאני זוכר את זה, אני חושב שגם לבני אדם יכולה להיות יכולת כזאת, שאין בזה שום דבר על–טבעי — שכשאתה חי מספיק שנים, אתה פשוט לומד איך. אני לא חושב שזה היה קסם או משהו על–טבעי, אני חושב שהוא פשוט הסתכל לי בעיניים בכזה ביטחון, בכזה... בכזאת מוחלטות, שלא יכולתי להסתכל לשום מקום אחר.

"אבל באותו רגע זה היה כמו קסם. לא היה שום דבר אחר בעולם חוץ מהעיניים שלו. ממנו. ואני הסתכלתי בהן — עוד הייתי דבוק עם הכתף לחזה שלו, את מבינה, ורק הסתכלתי לו בעיניים כשהוא הרים את הידיים, ממש לאט. הוא העביר את גב היד שלו ככה, בעדינות, על הלחי שלי, והרגשתי — העיניים שלו בעיניים שלי — הרגשתי כאילו, כמו שאיזה יווני עתיק היה מרגיש אם פתאום היה יורד אחד מהאלים מהאולימפוס ובא אליו לומר לו שהאלים רואים אותו והוא בסדר, והכול בסדר, את מבינה? העיניים שלו, בעיניים שלי... זה היה כמו, כמו חסד, זאת ההרגשה, כמו חסד אלוהי. הייתי כל–כך רגוע. כל–כך שלם". הוא שתק לרגע. "ואז הוא תפס לי את הראש בשני הצדדים, ונישק אותי". שוב שתק. "חן, הוא נישק אותי כמו שבחיים לא נישקו אותי".

הוא המשיך להתוות באצבעותיו ציור לא נראה בפירורים הלא נראים שעל השיש, וחן עקבה אחר אצבעו, ועקבה אחריה, ועקבה אחריה. לבסוף הוא נאנח ושאף עמוק והמשיך.

"זה היה... הוא נישק אותי חזק, חן, כל–כך חזק שהשפתיים שלי נפצעו מזה. הוא היה קר, אבל זה ממש לא שינה לי. התגלגלנו שם לאורך הקיר, בעמידה, פעם הוא מדביק אותי לקיר והכתפיים שלי נדפקות בקיר עד שנשארו לי סימנים כחולים, פעם אני מדביק אותו, וכל הזמן הזה מתנשקים בטירוף. הרגשתי את ה... הניבים שלו, הרגשתי אותם, עם הלשון, על השפתיים — וזה לא שינה לי כלום. הרגשתי את הטעם של הפה שלו, לא טעם של בן אדם. לא טעם של דם, גם כן, אולי קצת, ברקע, אבל לא טעם של בן אדם בכלל, וקר, וזה לא שינה לי כלום. כלום לא שינה לי כלום. הנשיקה הזאת הייתה הכול. זה, והגוף שלו שנצמד לגוף שלי".

חן בהתה בו בפה פעור. "אף פעם לא שמעתי אותך מדבר ככה. על כלום".

הוא הרים אליה מבט וחייך חיוך עצוב במקצת. "לא". הוא הסתכל שוב אל השיש. "זהו, משם הכול כבר טריוויאלי, לא? קראת את הספרים, ראית את הסרטים, הרצת את אותן סצנות חמש מאות פעם, את מכירה את הקטע. הוא תפס לי את השיער — כמה שיש לי — " הוא צחק קצת והעביר יד מהוססת בשערו השחור החלק והדק, המידלדל בקרקפת ובצדעיים, "ואז הוא הרחיק את הפנים שלי והסתכל לי בעיניים. ולאט, לאט, זה היה כמו נצח, הוא משך לי את הראש אחורה..."

הוא השתתק ואז, כשחן כבר כמעט אמרה משהו, הוא המשיך בשקט, "ואז הוא נעץ את הניבים שלו בצוואר שלי. כאן". ידו רפרפה בצד צווארו, במקום שבו הראה לה את הנקבים קודם, והשתהתה שם, ממששת כמנסה להיזכר. "הוא נשך אותי, חן, וזה כאב, זה כאב נורא, אל תחשבי שלא, אבל זה לא שינה כלום, כי הגוף שלו היה צמוד אלי, הרגשתי את ה — " הוא היסס, ואז שמט את ידו אל פלג גופו התחתון ונגע בה לצד מפשעתו, כמעט בביישנות. חן חייכה. "וזה כל מה שהרגשתי, את מבינה. אולי בזה כן היה משהו על–טבעי, אני לא יודע. או שזה היה, לא יודע, פרומונים או אדרנלין או אנדורפינים או אחד מהדברים האלה שאומרים שמתערבים בסקס. לא משנה. הייתי מהופנט לגמרי. לא ידעתי כלום חוץ מכמה אני רוצה אותו, כמה אני..."

הוא השתתק, והמשיך לשתוק. חן הריחה עשן. פתאום הבינה שהיא מרגישה ריח שרוף כבר כמה רגעים, אבל קודם לא התייחסה לכך. היא רחרחה בהדגשה ועומרי קלט אותה והתנער. הוא הסתובב אל הטוסטר, משך בכתפיו וסובב את הטיימר בחריקה עד כיבוי. אחר כך פתח את הדלת, ובקצות אצבעותיו משך החוצה את ארבעת הרוגעלך השרופים ושמט אותם על השיש. הוא המשיך לדבר, עדיין בגבו אליה, מפנה את דבריו אל הטוסטר ולא אליה, כאילו הפניית הגב הקלה עליו לומר את זה. "זאת הייתה החוויה הכי מגרה בחיים שלי. והיו לי כמה", חן צחקה צחוק קצר, חסר קול. "אבל שום דבר לא משתווה לזה. זה היה קסם. זה היה משהו מליגה אחרת". הוא גישש באצבעו ברוגעלך השרופים, בודק כמה הם חמים, ואחר כך עזב אותם. הוא הסתובב שוב אליה והביט בעיניה.

"את מבינה?" היא חשבה שהוא כמעט מתחנן. כאילו מקווה שאם תבין, תיתן לגיטימציה לחוויה, גם הוא יהיה מסוגל להבין אותה. היא משכה בכתפיה.

עיניו הוסטו אל הקיר שמאחוריה. "כל הזמן הזה, הדברים שעשינו שם... הוא שתה ממני. הרגשתי את זה. הרגשתי את הדם... נמשך החוצה, נשאב, דרך העורק, כאילו מושך מתוכי את החיים שלי, מהלב, מהגוף. הרגשתי את זה. הרגשתי שאני נחלש. הרגשתי. הכול נהיה כאילו מטושטש. היו לי... מין ריצודים שחורים כאלה מול העיניים. כתמים מתפשטים. את יודעת?" היא שוב משכה בכתפיה. "וזה היה, כל זה היה חלק מהעניין, את מבינה? זה היה משהו מעולם אחר. הכול היה כאילו... סוריאליסטי. זהו. סוריאליסטי. כאילו שעברתי פתאום לעולם אחר. לעולם של חלום. הטשטוש הזה, והחולשה, והכול... וזהו. לא ידעתי אם הוא יפסיק בזמן או לא, ובאותו רגע בכלל לא היה לי אכפת". הוא צחק צחוק מוזר. "אני חושב שעכשיו אני מבין איך היצורים האלה בכלל הצליחו להחזיק מעמד בטבע, את מבינה? הם מסוגלים לשתות ממך ואת תרצי שהם ימשיכו. רק תרצי להמשיך להרגיש את ההרגשה החלומית הזאת, כמה שאפשר. רק שהוא הפסיק בסוף".

הוא שוב השתתק לרגע. "הוא זיין אותי, והמשיך לשתות ממני בו זמנית. והוא... את מבינה, הוא עשה..." שוב השתתק לרגע. כשחזר לדבר, היה קולו יבש לחלוטין. "הוא הפסיק לשתות ממני רק כשגמרתי". קולו היה ענייני לגמרי. "את מבינה? אני לא חושב שהיה רגע אחר שהוא היה יכול להפסיק לשתות ואני לא הייתי צורח שימשיך. אבל באותו רגע... הכול ביחד. אני גמרתי, והוא שלף את הניבים שלו ממני, ונזל לי דם על הכתף, וזה היה כמו... כאילו זה הולך ביחד, לגמרי ביחד. הייתי מטושטש לגמרי, כן? לגמרי לא כאן. אבל בחיי שבאותו רגע של בלבול חשבתי שהוא זיין לי את הגרון, את העורק. הכול כל–כך התערבב לי ביחד, וכשהוא הוציא את הניבים הרגשתי... הרגשתי שהוא יוצא מתוכי, את מבינה? שמה שנוזל לי על הצוואר זה הזרע שלו, אחרי שהוא גמר". הוא הסתכל בה שוב וענה על השאלה שלא נשאלה, "הוא לא גמר. אין לי מושג איך זה זרע של ערפדים, אם יש כזה דבר בכלל. לא יצא לי לבדוק". הוא השפיל את עיניו. "אבל את מסוגלת להבין את ההרגשה, למה אני מתכוון? הכול התערבב ביחד. זה היה הזיון הכי... עמוק שהיה לי. הוא נכנס לתוך הגוף שלי, לתוך הדם שלי, הרגשתי שהוא היה הכי בתוכי שאפשר. את מבינה?"

חן הסתכלה בו ולא הורידה את מבטה למרות הסומק שהתלהט בלחייה. הוא נאנח.

"זה כל הסיפור, בערך. אחר כך הוא העביר לשון על הצוואר שלי — אני נשבע לך שהיא הייתה יותר חמה מקודם, חן. אני חושב שהוא התחמם מהדם שלי — וליקק את הדם שנזל לי על הצוואר. ואני חושב שאחרי שהוא עשה את זה, הפצעים נסגרו. כלומר, רק אחר כך חשבתי על זה — תזכרי שבאותו רגע הייתי לגמרי מטושטש — שאולי ברוק שלו יש משהו שעושה את זה. והוא נתן לי לשתות וכיסה אותי, ואני לא בטוח מתי הוא נעלם. בטח כשנרדמתי. כשהתעוררתי הוא כבר לא היה שם. הפצעים בגרון... עוד היו סימנים, חן, וכתמים של דם קרוש, אבל הפצעים כמעט נעלמו. גררתי את עצמי לראי להסתכל. הסתכלתי בראי, ובכיתי. בקושי, חלש, כי לא היה לי כוח, אבל בכיתי, ואפילו לא ידעתי למה אני בוכה. אבל בתוך הבכי ידעתי שאני כל–כך שמח שאני מעורפל וחלש, כי לא רציתי ש... לא רציתי שהמציאות תחזור, לא בבת אחת.

"הייתי נורא מטושטש, הכול עוד נראה קצת כמו חלום, אבל הצלחתי לגרור את עצמי משם. אני מתאר לעצמי שהוא ידע כמה לשתות כדי לא לסכן אותי. לא יודע. לא באמת משנה. תפסתי מונית הביתה. הרבה יותר מאוחר, כשהרגשתי יותר טוב, חזרתי ולקחתי את האופנוע. זהו".

שניהם שתקו לרגע. הוא אסף מהשיש את הרוגעלך שהתקררו והצניח את גוויותיהם החרוכות אל הפח שמתחת לכיור. חן הביטה במעשיו.

"אין לך מה לומר? בחייך, תגידי משהו". לא רק תחינה הייתה בקולו. גם פחד. היא חשבה לרגע.

"נזהרתם?"

"מה?" הוא הסתכל בה מבולבל.

"נזהרתם? השתמשתם באמצעי מניעה?" הוא המשיך להסתכל בה כאילו נפלה מעולם אחר. "קונדומים?"

עומרי הסתכל בה. הבעת פניו השתנתה לאטה, מתחילה מאי הבנה מוחלטת ובהדרגה, מאוד בהדרגה, עלה על פניו חיוך שהלך והתפשט. הוא ניסה לבלום אותו אבל החיוך נמתח על פניו בכוח עד שלא היה מסוגל להתאפק עוד ופרץ בצחוק. הוא צחק צחוק רועם, מתגלגל, קצר נשימה, ולאחר רגע שיניה החשוקות בכוח של חן השתחררו והיא החלה לצחוק גם היא, ושניהם צחקו עד דמעות, מביטים כל פעם זה בזה ונתקפים בפרץ צחוק מחודש.

"נז– נז– נזהרתם!" התנשף עומרי כשצחוקו שכך מעט. לא מספיק. "נזהרתם, היא אומרת לי. קונדומים. נגד פאקינג ערפד! קונדומים בטעם שום, אולי?" והוא התקפל שוב בפרץ של צחוק רועם. שניהם צחקו, חשים במתח ובבלבול נפרקים מהם, נשפכים החוצה עם הצחוק.

צחוקם הלך ושכך עד שנרגע כמעט כליל. חן עוד נתקפה בשיהוקי צחוק קלים, ועומרי עוד גיחך.

"לא, לא נזהרנו", הוא הרצין מולה. "רק מאוחר יותר חזר לי השכל מספיק כדי לברר איתם, והם אמרו לי שבני אדם וערפדים לא מעבירים מחלות מצד אחד לשני, שהמחלות שלנו לא מזיזות להם ומעט המחלות שיש להם... פשוט לא רלוונטיות לנו". הוא נרעד. "אני מניח שהם יודעים. אני לא יודע. איכשהו, באותו רגע זה נראה לגמרי לא רלוונטי, את מבינה? זה לא היה משהו מהעולם הזה. אמצעי מניעה, מחלות... כל אלה דברים שרלוונטיים רק למציאות, לא לחלומות, את מבינה? יש לך לפעמים חלומות אירוטיים?" שאל.

היא הסמיקה קצת. "פה ושם".

"את מסתבכת בהם עם אמצעי מניעה?"

"אתה יודע, אם אתה שואל, אז פעם אחת — "

"בדרך כלל לא?"

היא חשבה. "לא".

"את מבינה?" תלה בה מבט מתחנן. "זה פשוט לא היה רלוונטי. זה לא רלוונטי בחלומות". היא משכה בכתפיה, ואז הנהנה הנהון קל, לא ממש מתחייבת. "זה היה לגמרי לא מציאותי. אני מתכוון, הוא שתה את הדם שלי. הוא היה יכול להרוג אותי, מבחינתי. זה מה שערפדים עושים, לא?" הוא הביט בה. "הדבר האחרון שעניין אותי היה קונדומים".

הם ישבו ושתקו לרגע. חן כחכחה. "אתה חוזר לשם?"

הוא הסתכל בה לרגע. "שלא תחשבי שלא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אלף פעם מאז. אני..." הוא השתתק לרגע. "אני לא יודע. אני לא יודע. מצד אחד, אני מה–זה רוצה את זה שוב". הוא חייך. חיוך מלא געגועים, חשבה חן. "מצד שני... אני פוחד מזה,

עכשיו. עכשיו שאני כן יודע מה זה. לא מֵהַ– לא מהערפדים. לא מזה. זה..." הוא נאבק למצוא מילים. "חן, זה היה גדול מדי. זה היה כמו לראות יקום חדש וענקי שלא ידעת שקיים. אחרי זה... איזה יום שלם אחרי שהחלום הזה נגמר פשוט לא הצלחתי לצאת מההרגשה שלשום דבר אחר בחיים שלי אין שום משמעות. כל השאר נראה כל–כך קטן. כל–כך אפסי". הוא צחק צחוק קטן ומר. "אני פוחד, את מבינה? אני פוחד שאם אני אחזור לשם, אני ארצה שוב. ושוב. ושוב. וכל פעם כזאת, לחיים האמיתיים תהיה פחות משמעות. כי מה בחיים מספיק גדול בכלל כדי להשתוות לזה?"

השאלה נשארה תלויה באוויר. חן הסתכלה בציפורניה, ניקתה את ציפורני ידה האחת בציפורן ידה האחרת. היא לא ידעה מה לענות.

"אני פוחד", הוא אמר שוב.

חן שתקה לרגע, מנסה לחשוב מה לומר. לבסוף נאנחה. "אז החלטת למכור לי אותם".

הוא הסתכל בה ושתק.

"זה העניין, נכון? חבר מביא חבר?" היא דיברה בשקט. מאוד בשקט. "לא היית מספר לי את כל זה סתם, נכון?" עומרי לא השיב. "'ממוקדת והחלטית', נכון?"

עומרי הסתכל בעיניה במבט מהיר ואז השפיל את עיניו.

"אתה פוחד לחזור לשם. פוחד שזה ייקח את המשמעות מהחיים שלך. יש לך עתיד. אתה יודע מה אתה רוצה, נכון?"

הוא משך בכתפיו. "מה שאני רוצה ומה שאני מקבל זה שני דברים שונים. אני רוצה אהבה וקריירה בקולנוע. מה שיש לי זה סטוצים ועבודה בשליחויות ואפילו לא מקבלים אותי לקולנוע באוניברסיטה".

"כן, אבל אתה יודע מה אתה רוצה. מה אתה חולם". קולה דרבן אותו.

הוא שתק.

"תגיד את זה כבר", היא אמרה. "זה לא שלא אמרת את זה מספיק פעמים בעבר".

הוא ציית בעייפות, כמעט מדקלם. "את לא יכולה לחיות את החיים שלך בלי כיוון".

"אתה חושב שערפד יכול לתת לחיים שלי כיוון? זה מה שאתה חושב, עומרי?"

הוא הסתכל בה במבט פצוע. "לעזאזל, חן, אני לא יודע! החיים שלך כל–כך ריקים. אם היה לי מוח כמו שלך הייתי לומד מה שהייתי רוצה, עושה מה שבא לי — "

"אם הייתי כזאת חכמה — " היא קטעה את דבריו אבל לא השלימה את המשפט. היא לא הייתה מסוגלת. הוא הביט בה לרגע, כמתכוון לשאול, ואז ויתר.

"חן, את כן כזאת חכמה", הוא הרים יד לבלום את מחאותיה. "ועם כל מה שאת שווה, את חיה כמו אפס. כאילו שנשארת בלי בטריות". הוא הסתכל בעיניה. "את נראית כבויה, חן. אני לא יכול לסבול את זה".

"אז אתה מקווה שערפד ידליק לי את האור".

"אני — לא — יודע. אני רק כל הזמן מקווה שמשהו, משהו, ינער אותך מהזומביוּת הזאת".

"נו, ואיזה שידוך יותר מוצלח יש לזומבי מאשר ערפד. מת–חי, חי–מת, מה ההבדל".

"חן..."

"לא? זה לא ככה? בוא ניקח את חן, שלא יכולה לחיות את החיים שלה לפי החלום הקרייריסטי המערבי, וניתן לה איזו הרפתקה לא מציאותית שכמעט תהרוג אותה כדי לנער אותה?"

"אני — "

"מה אתה רוצה ממני, תגיד לי? מה אתה, אמא שלי? אתה רוצה שאני אחיה לפי המודל שנראה לך נכון?"

הוא הסתכל בה ואמר בשקט. "אני רוצה שתהיי מאושרת. ואת לא".

היא שתקה.

הוא הרים את ידיו ואחר כך שמט אותן. "אה, אני לא יודע על מה

אני מדבר. זה רעיון מחורבן. אני מצטער, חן, את צודקת, זה באמת רעיון מחורבן. אני כמו כל אלה שגילו את ‘הסוד' או משהו וישר מנסים למכור אותו לכל החברים שלהם".

"משהו כזה".

הם שתקו.

עומרי היה הראשון ששבר את השתיקה. "אני מצטער, חן. באמת". היא התחילה לומר משהו, והוא קטע אותה. "אני לא יודע, אני כנראה מחפש פתרונות לא הגיוניים כי כל–כך קשה לי שאני לא יכול לעשות שום דבר. מאז שליאור..."

"בוא לא נדבר עליו". קולה היה נחרץ.

"בוא לא", הוא הסכים. הוא שתק עוד מעט. "אני פשוט רוצה שמשהו ישתנה".

הם שתקו שוב. חן הצמידה את אצבעות יד שמאל שלה, בזו אחר זו, לאצבעות התואמות ביד ימין. אחר כך הפרידה בין הידיים וחזרה על התרגיל להפך. יד ימין ליד שמאל. ושוב. יד שמאל ליד ימין.

עומרי נשען על השיש והסתכל בכפות ידיו.

הוא רצה להתחיל לומר משהו, היא שמעה אותו שואף, ופתאום לא הייתה מסוגלת לשמוע עוד התנצלות ממנו. "אתה יודע מתי נדבק לי הקטע הזה של הערפדים? תמיד אהבתי ערפדים, שלא תחשוב, אבל אתה יודע מתי זה באמת נהיה הקטע שלי?"

הוא הניד בראשו ללא אומר.

"כשראיתי בפעם הראשונה את ‘ראיון עם הערפד'". מבטה היה נעוץ אי–שם בחלל האוויר, בלי לראות אותו. "אתה יודע את מי מבין הערפדים שם הכי הערצתי?"

"לסטט", הוא זרק במהירות. אחר כך שינה את דעתו, "לא, רגע, בטח הערצת את ארמאן".

היא הסתכלה בו בחיוך עצוב מעט. "אה, ערפדי האלפא. לסטט, עם השחצנות והשטחיות והתפיסה המוגבלת שלו. ארמאן, שלא הצליח למצוא סיבה לחיות... לא, לא", היא הנידה בראשה, "לא אף אחד מהם. קלודיה. קלודיה הייתה מבחינתי הערפד המושלם".

הוא הביט בה בתהייה.

"קלודיה לא הספיקה ללמוד מה זה להיות אנושית. היא לא הספיקה ללמוד מה זה להיות חלש, מתפורר, מתקרב כל יום אל המוות. היא לא הספיקה ללמוד את המוסר האנושי, לתת לו לשלוט בה". על פניה נח חצי–חיוך מעוקם. "תחשוב על לואי, על הבכיינות שלו. הכול תוצר של המוסר האנושי העלוב. קלודיה הייתה האדם–העליון האמיתי. היא הייתה נקייה". היא השפילה את מבטה. "קינאתי בה".

"להיות מפלצת — "

"'מפלצת'? לא יותר מפלצת מכל ילד אחר, לפני שהוא מתבגר ומתקלקל. או כל בעל חיים שטורף והורג בלי היסוס. בלי רגשות וערכי מוסר אנושיים שיסבכו כל דבר שהיא עושה, שיפריעו לה לעשות את הדברים הנכונים, החכמים". היא שפשפה את עורפה. "קינאתי בה. והצטערתי שאין באמת אנשים כאלה. אנשים שנקיים מהחרא של בני אדם".

"את לא מתכוונת לזה. בני אדם הם לא רק חרא".

"לא?" היא הנידה בראשה, ידה עוד על עורפה. "לא יודעת. מהמקום שאני נמצאת בו כרגע הריח לא משהו".

"שוב ליאור? את מתכוונת לתת לו — " היא ירתה בו מבט צורב והוא השתתק.

"לא הייתי יכולה להיות כמוה", היא אמרה בקול מהורהר. "כל המוסר הזה, כל הרגשות האלה". היא ביטאה את המילה "רגשות" בתיעוב.

שניהם שתקו לרגע.

לבסוף חן פתחה את פיה כדי לומר משהו. עומרי הרים אליה את מבטו והיא סגרה את פיה והשפילה את מבטה, הסבה אותו הצדה. אחר כך ניערה את ראשה ופנתה אליו שוב. "איך אני מגיעה אליהם?"

הוא הרים אליה את מבטו. "מה?"

"שמעת".

"את רוצה..." הוא היסס. "ברצינות?"

היא משכה בכתפיה. הוא הסתכל בה עוד רגע והדף את עצמו מהשיש.

"בואי, הפרטים במחשב שלי".

היא הסתכלה בו בתהייה.

"מה?" הוא שאל.

"אתה יודע, חשבתי על זה..."

"את מתחרטת? לא חייבים — " הוא פנה לחזור למקומו.

"לא, לא זה. אבל, לפי מה שאמרת — ולא שמענו על האנשים האלה בחיים, נכון? — הם די שומרים על הסודות שלהם. לא תהיה להם בעיה עם זה שסיפרת לי עליהם? אמרת שאסור לך לספר על זה לאנשים".

עומרי נראה נבוך.

"מה?"

עומרי השפיל את מבטו ומלמל משהו.

"מה? לא קלטתי".

"לאנשים, כן... אבל זה לא אנשים. את... שאלתי אותם. עלייך", הוא מלמל בקול רם קצת יותר. "אתמול. הם... הם בדקו את הפרטים שלך לפני שהם אישרו". הוא הרים את מבטו בחטף אל פניה. "את רק לא אמורה לדבר על זה עם אחרים. עכשיו זה גם הסוד שלך".

"שלי..." חן פסעה לעברו צעד קטן, "חתיכת — " היא עצרה. "ידעת? ידעת שאני ארצה?"

"בואי נגיד שקיוויתי", הוא אמר. "פשוט קיוויתי". הוא שתק לרגע, שתיקה כבדה. "אולי לא הייתי צריך לקוות".

היא פנתה אל חדרו, והוא בעקבותיה. "צריך או לא צריך, לפחות צדקת", אמרה.