דם מלכותי

קול סירנות העיר אותי. שפשפתי את עיניי ובהיתי בזכוכית החלון הרעוע בזמן שניסיתי להתמקד בסדר היום שלי, כשגשם חזק הצליף בחוזקה והתנגן עם האנדרלמוסיה בחוץ. השמיים לא אמורים להיות קודרים בעונה זו של תחילת קיץ בשְׁפוֹרֵן, מלמלתי לעצמי, קרוב לוודאי שגם הם שרויים בדיכאון שהמקום הזה מפיץ. מים זורמים בצינורות קירות הבית הטחובים האיצו בי לקום ולהדליק את הדוד, אך הרעש הצורמני של דלתות נטרקות גרם לי להתחפר עמוק יותר מתחת לשמיכה, לנסות למשוך עד כמה שאפשר את הדקות עד להתעוררות מוחלטת.

זואי אחותי ואני מתגוררות בשכונת שיכונים ציבוריים הקיימים לפחות שישים שנה וצמודים לכביש הראשי. במשך היום, אי־אפשר שלא לשמוע את צופרי המכוניות המחוצפים, נביחות הכלבים, יללות חתולי הרחוב, צעקות, ויכוחים קולניים ובעיקר קללות נמרצות שלא מביישות מלחים שכבר שנים אינם חיים בתוך הקהילה.

"סרפי, אל תשכחי להדליק את הדוד לפני שאת יוצאת לעבודה," קולה העייף של אחותי בת השמונה־עשרה התחיל את הבוקר בחלוקת הוראות. "כבר קמת נכון?" היא מצייצת כמו ציפור שיר צרודה. "אם לא קשה לך, תכיני לי גם סנדוויץ, יש לחם וגבינה במקרר, תמרחי לי את שאריות הגבינה שנשארה..."

"אם כבר קמת, את יכולה לנקות את ה..." אם לא אשתיק את זואי, היא תמשיך עם הבקשות שלה עד מחר, או עד שהיא תירדם שוב.

"מספיק להטריד את הסביבה!" נבחתי עליה, בזמן שהתארגנתי למשמרת ב"קפה של פיליפ".

"זואי, תקימי את עצמך מהמיטה ותארגני את הסלון, את החדר ולא יזיק גם את החיים שלך. את זוכרת שאני מתחילה ללמוד בשבוע הבא? כי לא יהיה לי זמן לשרת אותך יותר, אז כדאי שתסיימי עם עבודות הקיץ שנשארו לך, לפני שאת חוזרת ללימודים," שילבתי ידיים ברוגז. נותרה לי שנייה וחצי לסדר את המטבח ואז להתעופף לבית הקפה. היא עדיין לא קמה. "אם אאחר שוב, פיליפ לא יהסס לפטר אותי," צעקתי אליה. "שמעתי סרפי, רות עבור." היא הזדקפה במיטתה בנהמה עמומה של ברדלס פצוע. "ועוד משהו," המשיך הברדלס, "פיליפ בחיים לא יפטר אותך, סביר יותר שאת תפטרי אותו מבית הקפה המזורגג." היא דיברה בעייפות וסוף סוף פקחה את עיניה. "לפעמים את יכולה להיות כל כך בוטה. אני תוהה מה סבתא מרים הייתה אומרת על הפה המלוכלך שלך." סבתא מרים האהובה תמיד קיטרה שיש גיל שלאחריו כבר לא מתים. היא פחדה להגיע לגיל הזה. בעלה הפך את חייה לגיהינום ולקח הרבה זמן עד שהיא נפטרה ממנו.

היא הייתה מתלוננת שיש עליה דבק בלתי־נראה שמדביק אליה את כל הכלומניקים. "המחנכת שלך זו מיס פלורה, נכון? כדאי שאני, בתור האחות הבכורה והשפויה בבית, אתאם איתה שיחה לגבייך. בטח יש משהו שנוכל לעשות כדי להחזיר את הראש שלך למקומו הטבעי, שהוא כידוע, מעל הצוואר..." סיננתי בציניות.

"נדמה לי שמישהי כאן לקחה ברצינות את תפקיד המבוגר האחראי בבית! את רק בת עשרים." היא זמזמה בעודה משתרכת לאמבטיה.

"חוץ ממני את רואה עוד מישהו אחראי שגר פה? אני מנהלת פה גנון. את הזאטוטה הבריונית ואבא הזאטוט המתחבא." כנראה שהצלחתי לסלק מזואי טשטוש שינה אחרון, כי הקול היללני שלה צרח "בלתי אפשרית" ונשמע כעת במלוא עוצמתו.

"אני חייבת לרוץ, תסיימי את שאריות האוכל שיש במקרר ואני כבר אדאג לארוחת ערב," פקדתי תוך טריקת הדלת והתכוננתי לריצת המרתון היומית לבית הקפה, שם אני ממלצרת ומנגנת.

אימא שלנו אליסיה נפטרה לפני שש שנים. היה זה עוד יום רגיל שבו חזרתי הביתה בצהרי היום מבית־הספר. היא הייתה נוהגת לנוח או להסתגר בחדרה, מתבודדת עם האי שקט שלה. כמו בכל יום, פתחתי לאט את דלת הכניסה כדי שלא להרעיש וחיממתי את הארוחה מאתמול. לאחר מכן נפניתי מרוגשת אל חדרה כדי לספר לה שאני עומדת להופיע בטקס של סוף השנה. פתחתי בזהירות את הדלת לכדי סדק קטן ואז הדפתי אותה בחוזקה עד שנחבטה בקיר והפילה פירורי טיח לרצפה. חוסר הסדר ששרר בחדרה של אימי היה משוגע, קובייה מבולגנת של חוסר שפיות; ארונות הקיר הישנים מעץ מהגוני ממורט ודהוי נתמלאו חריצים. סכין חדה חרצה אותם שוב ושוב ללא רחמים. אימי שכבה פרקדן על גבה, ראשה נטה אל מחוץ למיטה ובועות קטנות ורבות של קצף ניגרו מפיה הפעור. עיניה החומות היו פקוחות לרווחה ואישוניה מורחבים. לעולם לא אשכח את מראה עיניה; היה בהן ברק שנעלם מהן כשהיא הייתה בחיים. עיני איילה מזוגגות המתמקדות בתקרה. חפיסות כדורים ריקות היו מונחת על השידה שליד מיטתה, אותם כדורים מוכרים שהיא פעם לקחה ופעם לא. השתנקות לפתה את נשימותיי ואילמות פיזית מנעה ממני לזוז. לאחר רגעים ספורים שהרגישו כמו נצח, תת־המודע שלי הבין את מה שעיניי ראו, ואז שעטתי לעברה בצווחות של זאבה פצועה ומתוסכלת הבוהה חסרת־אונים כיצד צדים את הגור שלה, מבלי שתוכל להצילו. השכנים ששמעו את צעקותיי הגיעו מיד אל דירתנו וניסו להרחיק אותי מאימי, אולם סירבתי לצאת מחדרה כשאני הודפת אותם בגופי הילדותי ואגרופיי הקפוצים. מצאתי את עצמי שרועה בקצה חדרה, בשעה שאחת השכנות חובקת את שתי רגליי ובקול מהוסה מנחה אותי לקחת נשימות עמוקות ולשתות מים צוננים שהיא הגישה לי. בזווית עיני הבחנתי למרגלות מיטתה בתיבת התכשיטים המוכרת שלה. התיבה הייתה עשויה עץ אורן צבוע בלכה מבריקה ומעוטרת בפרחי לילך סגלגלים ואירוסים ארגמניים בוהקים. הצמדתי את התיבה אל חזי וליטפתי אותה, מתנחמת בכך שלפחות יישאר לי זיכרון מוחשי מתוק ממנה. זואי ואני קראנו לה "תיבת האוצרות של אימא". שם אימי שמרה תכשיטים שקיבלה בירושה מאימה. התכשיטים שהיו בצבעי זהב וברונזה ומשובצים אבני זרקור צבעוניות יפהפיות, קישטו את אימי באירועים מיוחדים. זואי ואני נהגנו למרק את התיבה בכל פעם שפתחנו אותה, שחלילה לא תצבור אבק. אהבנו להתגנדר ולהתקשט בתכשיטים ולדמיין שאנו רוקדות בנשף מפואר של ברונים. בחלומות שלנו לא היינו השפחות, כפי שהרגשנו שנגזר עלינו להיות, אלא יורשות העצר המחפשות את הדוכס המושלם.

ימים בודדים אחרי שאימי התאבדה, פתחתי את התיבה וגיליתי מתחת למעטפת הקטיפה דף צהבהב מקומט ומקופל, ועליו כתובות מילים בדיו כחול ומרוח מהדמעות הרבות שספג.

אליסיה שלי, אליסיה אהובתי,

שבית את ליבי עוד מהפעם הראשונה שראיתי אותך מנכשת עשבים בידייך העדינות. אם אני זוכר נכון, את שתלת אירוסים שחומים, כצבע עינייך, אותן עיניים בוערות שהלהיטו אותי כמו אש יוקדת מהרגע שראיתי אותך.

חייכת אליי את אחד מחיוכייך המשגעים שהגיעו עד לעינייך ובו ברגע, הייתי שלך. הצעת לי כוס לימונדה קרה עם נענע שנקטפה זה הרגע מגינתך ולא היה מאושר ממני. הפשטות שבך החזירה אותי לחיים. תכננתי לנו חיים שלמים, עמוסים באהבה מבלי להתחשב במשפחתי.

אליסיה, אני מבקש את סליחתך, הדקירה הכואבת שהלמה בי כשנפגשנו לראשונה, ניבאה את הבאות. היא הפכה לאהבה והאהבה הפכה לאומללות שהפכה לאבלות.

אמרתי לך, שאם אשא אותך, אם שמי ייקשר בשמך, אם אקדש אותך בשמי, אשחק עם גורל שנינו. את תהיה בסכנת חיים ולעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על כך.

דמך זורם בעורקיי ותמיד אוהב אותך, גם אם לא תמצאי מקום בלבך למחול לי. את ואני לא נועדנו להיות יחד בעולם הזה, עולמי הוא הדוּמָה המתקיים בחשכה, במוות ובשאול.

אני נאלץ לחיות עם השבר של חיי, בבקשה תחיי גם את.

אוהב אותך לנצח.

מקס

אחרי שקראתי את המכתב, ידעתי שזהו הזיכרון המשמעותי ביותר שנשאר לי ממנה. לא הבנתי מי זה מקס, מדוע הוא כתב לאימי ולמה הוא שייך לדוּמָה ולחשכה, ולמה שניהם לא יכלו לחיות ביחד על אף אהבתם. תהיתי לפשרו של הכתם האדום בסוף המכתב. האם אותו מקס חתך את עצמו? האם הוא עדיין עורג אליה? האם הוא בכלל חי? האם ידע אי־פעם מה קרה לה? בהחלטה אינטואיטיבית החבאתי את פיסת הנייר השחוקה בין חפציי, הרחק מהישג ידם של אבי ואחותי, וקיוויתי שאולי בעתיד תיפתר התעלומה אודות מקס.

עמוק בתוכי חשתי כי על אף שהמוות של אימי סופי, חייה הקודמים עדיין ממשיכים במקום כלשהו. היא מעולם לא שיתפה אותנו בסיפור חייה בצעירותה, אלא רק בקווים כלליים שלא נתנו לנו באמת את האפשרות להכירה לעומק. המכתב של מקס עורר בי מחשבות על חיים אחרים שהיו לה, חיים שבהם היא רקדה עם האהבה.

אימי הייתה טיפוס קהה רגשות, ולא הצליחה לתת מעצמה עד הסוף. כל ילדה זקוקה לאם שתגן ותסוכך עליה כמו לביאה ואימי לא השמיעה מעולם קול חלוש, כאילו שחתכו מגופה את החלק שאחראי על הפגנת רגשות והכניסו במקומו ברזל חלוד. אין ספק שהיא אהבה אותנו, ובכל זאת, משהו משמעותי שגורר איתו השלכות הרסניות היה חסר. כשנוגעים במישהו שאוהבים, חשים זרמים, בדומה למעגל חשמלי שנסגר. חיבוק לאהובנו, גם קצרצר, יכול להפיג מועקות, וזה היה חסר כל כך על אף שייחלנו לכך ממנה. ייאמר לזכותה שהיא הייתה מודעת לקלקול שהוטמע בהתנהגותה, ומדי פעם, ולא רק באירועים מיוחדים, היא ניסתה לפצות אותנו בעוגיות שהכינה איתנו, בבישול קדרת בשר עם ירקות כמו שאבי דיוויד אהב, בהליכה לגילידרייה, או סתם בישיבה איתנו בפארק. היו לה תקופות טובות ומלאות חיים, שהתרכזו בזמן שהיא נהגה לקחת את הכדורים הנכונים. יום אחד הורעפה עלינו תשומת לב מופרזת וביום למחרת, הזנחה מוחלטת; שנייה אחת צורחת ושנייה אחרת מלטפת ומשמיעה דברי מתיקה. לימים התברר כי היא סבלה מהפרעה דו־קוטבית; כל דבר קטן שלא מצא חן בעיניה הצית מתג באישיותה אשר שרף את כל מי שהיה לידה. היא לא הייתה מסוגלת לשלוט בזה והקוד הגנטי שאי־אפשר היה לברוח ממנו כרסם אט־אט בביטחון העצמי שלי, שגם כך היה מעורער, בעוד אני מבועתת שהיא תעביר אליי את פגמיה. יופיה החינני של אימי בלט בכל מקום. עורה בצבע מוקה שנהבי ושיערה החום־אדמדם היו מוקד משיכה לסובביה. היא נהגה לקלוע את שיערה לצמה ארוכה שהגיעה עד למותניה, ועיני האיילה החומות וריסיה הכהים התלבשו יפהפה על פניה העדינים. אומרים לי לעיתים קרובות שאני מאוד דומה לה, אם כי אני לא מצליחה להצביע על קווי דמיון בינינו. לאימי היה יופי משכר, ולי לעומת זאת יש יופי ששמים לב אליו רק אחרי שמשתכרים.

כמו בכל מקום, גם באסיפות ההורים בבית־הספר הואר זרקור על דמותה. המורים היו מביטים ביופיה האלגנטי בעיניים מצועפות, מצפים לשמוע את דיבורה הנעים. פסיעה אחת אל מחוץ לשער בית־הספר הייתה משנה את כל התמונה. התנהגותה הפסיכוטית הייתה משתלטת עליה ומבטי כעס וטירוף היו חוזרים להתנחל על פרצופה, כשטון דיבורה נע מרוגע עדין לחדות משסעת. אחותי ואני היינו זהירות בקרבתה וכך גם אבי. זו הייתה מנת חלקנו, המציאות שבה חיינו ואיתה ניסינו להתמודד.

אבי דיוויד היה חייל משוחרר כשהכיר את אימי. הם הכירו על חוף הים והגניבו מבטים בין גל לגל. גצי האהבה נולדו ביום היכרותם הראשון, או כך לפחות הם סיפרו. חצי שנה מיום היכרותם הם התחתנו ותוך פחות משנה אני נולדתי.

הוריה של אימי מתו בצעירותה ולעיתים קרובות היא דיברה עליהם בגעגוע. היא נהגה לספר שאימה הייתה תופרת לה שמלות מפשתן ואביה הציל עופות דורסים. נדמה לי שהיא מעולם לא התאוששה מהמוות שלהם, וזה ניכר בכל פעם שהיא נזכרה בהם. התקופות לצד אימי היו הפכפכות. יותר מכל חששתי מהסצנות שבהן היא נתקפה במרה שחורה ובאי־חשק מוחלט להניע את הבית. המשפט "אהבה ללא גבול", לא חל עליה כי הגבול תמיד נראה באופק. במרבית הזמן נראה היה לי שמישהו שאב את כל אהבתה והשאיר לנו לחיות עם השאריות.

התקופות הכי טובות בילדותי היו בזמנים שהכדורים השפיעו עליה באופן מאוזן והיא פרחה, נותנת לחסימות שלה להתפורר. הבית תיפקד מצוין וזה השפיע לטובה על כולנו, כשבראש ובראשונה זה ניכר על אבי, שלא היה מתעכב בעבודתו כמנהל אתר בנייה, אלא מגיע מוקדם לקלח אותנו ולהכין ארוחות ערב. הוא שמר על אימי כמו על פסל של מיכלאנג'לו. הוא אהב אותה אהבה עזה, וניסה לגרום לה להחזיר לו אהבה באותו מטבע. ככל שניסה, כך היא התרחקה. היא אהבה אותו, אבל לא באותו אופן אבסולוטי שהוא אהב אותה.

אבי דיוויד היה הדומיננטי בחיינו הצעירים, על אף שלעיתים היה מתנתק ויוצא ל"שאוף אוויר", פעולה שבדרך כלל נמשכה מספר ימים. ההיעלמויות שלו הדאיגו אותי, עד שהתרגלתי אליהן. אימי מעולם לא התרגלה להיעדרויות שלו. ברגע שהוא היה יוצא ל"שאוף אוויר" פרקי זמן ממושכים או קצרים, היא הייתה מאבדת את זה. עם הזמן איבחנו אותו כהלום קרב, סוחב טראומות קשות שהוא חווה במסגרת שירותו הצבאי והדחיק. בעקשנותו הלא מתחשבת הוא סירב לקבל טיפול שייטיב עם חייו, ומן הסתם גם עם חיינו. ובכל זאת, כשהוא כן היה נוכח בבית, הוא טיפל באימי ובנו במסירות ובאהבה. זו הייתה מעין עסקת חבילה של אב נוכח־נעדר. אני לא יודעת לאן הוא הלך כשהוא יצא "לשאוף אוויר" אולם כשהוא היה חוזר, הוא היה האבא המוכר והאכפתי. אבי באמת השתדל לעשות את המיטב עבורנו, אבל לאחר שאימי בלעה כדורים ונקברה, הוא כבר לא הצליח לתפקד. ההידרדרות שלו חלה עוד לפני המוות שלה. גם אימי הרגישה שבעלה אינו במיטבו ואין לה על מי להישען. חוסר האונים שלה הוביל אותה אל מתחת לאדמה ובגיל ארבע־עשרה אולצתי להיכנס לתפקיד אחראית משק בית ולטפל בזואי ובעצמי, ובנוסף לכל זה גם לתמוך באבי שנכנס לדיכאון עמוק ולא הפסיק לשתות.

כדרך קבע, מחשבותיי הוטרדו מהמצב הכלכלי שלנו ומה יהיה על העתיד של זואי ושלי. קיוויתי שאבי ייקח אחריות על חייו וישקם את עצמו. במידה שייחלתי לכך, כך מצבו של אבי הפך הרסני יותר. לא היו תחנות עצירה במדרון החלקלק שהוא נשאב אליו ונאלצתי לקבל בעל כורחי את רוב הסמכויות בבית, כשבתוכי בוערת הכמיהה לחזור להיות ילדה ולחיות ללא דאגות, אף לו לזמן מועט. אני גדולה מזואי רק בשנתיים, אבל כשמאבדים את אחד ההורים פער הגילים הופך משמעותי. הידיעה שאימי נטלה את חייה והשאירה ילדות רכות שזקוקות לה להסתדר לבדן, הותירה בי זעם, פצע מוגלתי שנוטף בכל פעם שאני נזכרת בה; כאב שקשה לי לטשטש, גם כשאני ממש מתאמצת. תמיד הרגשתי שלייסורים יש תכונה ייחודית שמאירה בזרקור את השלכות מעשינו. התברכתי להיות חלק משרשרת שכל הזמן נקרעת ולמדתי איך לתקן אותה בעצמי. לפחות יש לי את זואי, אהבת חיי והאחות הכי קוצנית שיש. עיניה הכחולות הן החברות הכי טובות שלי. אם גם לה יקרה משהו אני עלולה להתמוטט באופן ודאי, סופי ומוחלט.