דמעות של אהבה

יותר מעשרים ושלוש שנים עברו עד שסלומה יכלה להאזין למוזיקה בלי להיזכר באימה שזו עוררה בה בעבר. למרבה האירוניה, ביום שהגיע המכתב, הפטפון הישן שלה ניגן ברקע והמחט קיפצה מעל צליליו המיותמים של סאטי.

אחרי שקראה בעיון את המילים היא קיפלה את המכתב שלוש פעמים בקפידה והניחה אותו במגירת השולחן שלה. עורה היה קר וגופה הצטמרר.

היא ניגשה אל הפטפון, הניחה ידה על הקרן השחורה והמבריקה ושיחררה את הידית. המוזיקה פסקה והתקליט האט את סיבוביו. השקט שהשתרר עכשיו הרגיע את סלומה, הוקל לה לשמוע שהמוזיקה הסתירה רק קרקוש חלון פתוח למחצה ברוח הקפואה.

בבית היה חשוך ובחוץ אור דמדומים. השעה היתה רק שלוש אחר הצהריים, אבל בשמי שוודיה כבר ירד הלילה. מלבד האוויר הקר שחדר לדירה, ביתה של סלומה נראה טרופי. כשילדיה ביקרו אצלה הם נוכחו לדעת שאמם ניחנה בכישרון אלוהי לשחזר את בית ילדותם בסנטיאגו בכל מקום שבו תגור. בחדרים עמד ריח עלי גרניום מיובשים, איקליפטוס ונענע, כי היא החביאה ברחבי הבית שקיות קטנות עם העלים הריחניים האלה, ואת הקירות כיסתה בכרזות קולנוע של אביה מן התקופה שהיה מפורסם. היא יצרה אוסָפים קטנים מדברים שמצאה — דברים שאנשים זרקו במחשבה שהם חסרי ערך. אבל היא העריכה אותם, את הדברים האלה שנזרקו, והעניקה להם בית בין מדפים עטורי חַלוקי־זכוכית ולימונים ואגסים מיובשים.

גם בצ'ילה היא היתה כזאת. אספנית. ביתם בסנטיאגו היה ענק, גדול פי כמה מדירתה הנוכחית, אבל גם שם היא כיסתה כל קיר חשוף בציור או ברישום, וכל מדף במשהו שמצאה. היא תלתה קליפות אבוקדו שלמות מעל הקמין, מילאה חול צבעוני בצנצנות, וליד האמבטיה שמרה בסלסילה צדפים שפיזרה במים כדי שילדיה יוכלו להעמיד פנים, גם בחורף, שהם שוחים בים.

את רוב הפריטים האלה הם לא יכלו לקחת איתם כשעזבו — שלטונות צ'ילה לא היו נדיבים כלפיהם והותירו לסלומה רק ימים ספורים כדי לארוז את רכושם. לכן כשסגרו בפעם האחרונה את שער הברזל של הבית, הותירה אותו סלומה דומה מאוד במראהו לבית שבו היא ומשפחתה חיו. לעתים קרובות היא תהתה מה עשו השוכרים שהגיעו אליו. באם השתלבו בבית שלה, לבשו את הבגדים התלויים בארונות או השתמשו בסבון שנשאר בקערית של סבתה. היא תהתה, לעתים תכופות, אם בני המשפחה ששולחת לה צ'ק מדי חודש חושבים לפעמים גם על המשפחה שלה, על מה שקרה להם ולמה הם נאלצו לעזוב. או אולי בחרו ביודעין לא לחשוב עליה והם מברכים רק על המזל האדיר שנפל בחלקם לגור בבית גדול ויפה שכזה.

רק לפני חודשים ספורים היא הוציאה סוף־סוף את הפטפון מאריזתו והחליטה שהגיע הזמן לעבור על כמה מהארגזים שנותרו סגורים שנים רבות. היא הבריגה את הקרן השחורה אל בסיס העץ והחליפה את מחט היהלום השחוקה בְּמחט שמצאה בחנות יד שנייה. הילדים, שכבר בגרו, הגיעו אליה, וגם אוקטביו, בעלה לשעבר, הגיע.והם כולם רקדו שם בדירתה הצנועה, מוקפים בניחוח איקליפטוס. הם שמו תקליט של פַּבּלוֹ זיגלֶר, ורפאל רקד טנגו עם אחותו בלַנקה.

"את זוכרת מתי מצאנו את המכשיר הישן הזה?" שאל אוקטביו את גרושתו כשכוס יין בידו. הוא תהה אם כעת, אחרי שעברו שנים רבות כל כך, אשתו מעריכה סוף־סוף את העובדה שהוא ארז את הפטפון.

סלומה חייכה והניחה למוזיקה לעטוף אותה. היא הקישה ברגלה על רצפת העץ ועקב הסנדל שלה התפתל לפנים ולאחור.

"כמה נפלא שאפשר שוב להקשיב ולהתמלא רק בזיכרונות טובים," היא אמרה חרש. וכשעצמה את עיניה נזכרה סלומה איך היא ואוקטביו הקשיבו לפטפון הישן מיד אחרי שנישאו. הוא הוביל אותה על פני רצפת ביתם החדש, הדף לרווחה את דלתות הזכוכית שהוליכו אל המרפסת, והמוזיקה שבקעה מן המכשיר הישן מילאה את חדרי הבית הריק וריחפה אל הגינה הפראית שבה עצי פרי וורדי בר.

מאותו לילה היא החלה לאסוף תקליטי טנגו. אֶל קַנטון, פּיאצוֹלָה וקָלַנדרֶלי, כולם נחו בערימה לצד הפטפון. והיא אהבה אותם כל כך. אהבה את הרגע שבו בעלה קירב את המחט והתקליט החל להסתובב והמוזיקה התפשטה באוויר. גם הילדים אהבו את זה. הם לימדו את עצמם לרקוד לאחר שהתבוננו בהוריהם. חיקו את תנועות הידיים העוטפות, הרגליים השלובות והעקבים המסתובבים. אבל אחרי שסלומה נעלמה, וגם עם שובה, המוזיקה בביתם פסקה. הפטפון נשאר עומד במקומו, אבל התקליטים כבר לא התנגנו.

יש דברים שאישה יודעת לא לספֵּר, אפילו לא לבני משפחתה. אם מתוך אינטואיציה ואם מתוך הגנה עצמית. סלומה תמיד האמינה שאלוהים יצר רחם לאישה כדי שאחרי לידת ילדיה יהיה לה מקום לשמור בו את הסודות שלה.

ואכן את הסודות של סלומה לא היה אפשר לחלוק. אף ילד אינו אמור לשמוע את סיפור הזיכרונות מחטיפתה ועינוייה של אמו.

היא מעולם לא סיפרה להם מה עשו לה שם בצ'ילה, אבל ידעה שחיי הילדים נחלקו לשניים: הזמן שלפני חטיפתה, והזמן שבו המשפחה גלתה. כשהכול השתנה.

סלומה האמינה שתוכל לצמצם את סבלם של הילדים אם לעולם לא תספר להם מה עבר עליה. לכן שמרה הכול לעצמה, עד שכבר היה לה קשה מדי והיא ביקשה להסתייע במטפל מומחה. הוא כבר נפטר, והסודות שוב היו שלה בלבד. אפילו אוקטביו לא הכיר את סיפורה במלואו.

אבל עכשיו, כשסלומה ישבה לבדה בדירתה והקשיבה לסאטי, היא לא יכלה להתעלם מהמכתב שהגיע אחר הצהריים עם חותמת דואר בריטית. הנוסח הכתוב היה ענייני ובוטה: "אנחנו אוספים את סיפורי קורבנות המשטר של פּינוֹשֶה", הצהיר המכתב מאגודה בינלאומית לזכויות אדם באותיות שחורות וקרות. "למען ההיסטוריה והצדק ראוי שמעשי הזוועה של הגנרל פינושה יתועדו כדי שהוא יועמד לדין באשמת רצח של אלפים..."

סלומה ידעה כי תובע ספרדי כבר דרש שאנגליה תסגיר את הגנרל אוגוסטו פינושה, האיש שהחריב מבחינתה את מולדתה האהובה, כמעט הרס אותה עצמה, ואילץ את משפחתה להימלט באישון לילה לחופי מדינה זרה וקרה. אולי עכשיו הוא יישא באחריות על פשעיו נגדה ונגד האנושות.

אבל נראה שכבר מאוחר עד כאב. כמעט עשרים וחמש שנים עברו, ועכשיו היא מתבקשת לזכור. החשש שלה לא היה שזיכרונה יבגוד בה אם תעיד, אלא גרוע בהרבה. היא ידעה איך זה ישפיע על ילדיה. היא לחצה באגרופיה על בטנה בניסיון להקל את הכאב הפתאומי שתקף אותה. "זה רק עצבים," אמרה לעצמה. אבל הסודות האלה שהיא קברה בתוכה שנים רבות היו חסרי רחמים. היא לא יכלה להתעלם מהם, כשם שלא יכלה להעלים עין מהמכתב שקרא לה להעיד. היא תצטרך להחליט אם בכוונתה לחשוף סוף־סוף את הזיכרונות האלה שהדחיקה מאז שסיימה את הטיפול הפסיכולוגי. היא ידעה שהיא חזקה מספיק להתמודד עם שֵדֵי העבר, אבל חששה מהכאב שייגרם לילדיה ואפילו לבעלה לשעבר.