דן שחור לבן

הרוב התחיל בבוקר יום שלישי אחד בתחילת חודש יולי בשנה שעברה, כשראיתי את אבא שלי אורז בגדים.

"בוקר טוב, אבא, אנחנו נוסעים לאנשהו?" שאלתי.

"אתה נוסע," הוא ענה לי והמשיך לארוז.

"אני? לאן?"

אבא שלי הסתכל עלי ואמר, "נמשיך לדבר במטבח, דן. אתה בטח רעב."

הוא צדק. התיישבתי ליד השולחן במטבח, ואבא שלי התחיל להוציא דברים מהמקרר.

"רוצה מיזלי?" שאל.

"כן."

"אז זה מוכן." הוא עירבב מיזלי עם יוגורט, והגיש לי אותו.

לעצמו הוא מזג סיידר והתיישב מולי.

"לאן אני נוסע?" שאלתי.

"לתל אביב. לסבתא נינה."

הופתעתי, אבל אני מתורגל. אם יש דבר שאני מכיר טוב מאוד זה הפתעות. השתתקתי ובהיתי במיזלי.

"זה אוכל שצריך לאכול מהר. אחרת הוא משתנה," האיץ בי אבא שלי.

הטבעתי כפית בקערה ודגתי מיזלי ישר לתוך הפה שלי.

אבא שלי התרומם כדי למזוג לעצמו עוד סיידר. "אז מה אתה אומר?"

"אני לא זוכר ששאלת אותי על זה משהו," עניתי.

"תפסיק. היה לי ברור שתמות על הרעיון. תגור אצל סבתא כל החופש הגדול, בעיר האמיתית. קיבלתי הזדמנות בלתי חוזרת לעבוד עם פרופסור בריטי שמגיע לכאן מחר. הוא מומחה מספר אחת באירופה לטיפול בכאב." אבא שלי דיבר בהתלהבות.

האמת היא שמאוד שמחתי, אבל לא התחשק לי להראות את זה, כי מה אבא שלי חושב לעצמו, שהוא לא מדבר איתי על זה קודם? אבל הוא לא מדבר איתי על כלום, אז זה לא ממש מפליא.

תמיד העדפתי את תל אביב על באר שבע, מאז שהייתי קטן. יש בה ים והמון מסעדות, ובתי קולנוע, אנשים שאני לא מכיר, ואנשים שלא מכירים אותי. יותר קל לי שם. אני לא יודע למה.

וחוץ מזה, סבתא שלי גרה בתל אביב. סבתא נינה, אמא של אבא שלי, שהיא תמיד מצחיקה אותי תוך שנייה. אמרתי את זה לאבא שלי כמה פעמים, סתם ככה, כאילו זה בכלל לא חשוב, אבל זה הכי חשוב. עם סבתא נינה אני גם מרגיש בטוח.

"אמא היתה מסכימה לשלוח אותי לקיץ שלם לתל אביב?" שאלתי פתאום.

"כן," הוא ענה בקיצור. "אם תבלה יותר עם סבתא, כולנו נרוויח, כי לי יש המון עבודה, אתה לא תשתעמם, וסבתא נינה לא תהיה לבד בדירה הגדולה שלה."

"זה באמת לא הגיוני. יש לה יותר מדי מקום," אמרתי.

"בדיוק. זה מה שאמא אמרה. ועכשיו, אחרי ש..." אבא שלי הניח את הכוס והשתתק. אבל גם לזה אני רגיל. כבר חמש שנים שהוא משתתק ככה בכל פעם שאנחנו מזכירים את אמא.

"וג'וני?" שאלתי, כדי שהחיים בכל זאת ימשיכו, למרות שידעתי את התשובה.

"ג'וני תישאר כאן. לסבתא יש אלרגיה לחתולים," הוא ענה.

"איך יכול להיות שלמישהי שעברה את השואה יש אלרגיה לחתולים?"

"עובדה."

הרמתי את ג'וני, שבדיוק נכנסה למטבח, וליטפתי אותה. ידעתי שאתגעגע אליה, אבל המחיר היה שווה.

"אז מתי אתה מסיע אותי?" התרוממתי מהכיסא, הנחתי את קערת המיזלי בכיור ומילאתי אותה מים.

"גש לארוז את הדברים שאתה רוצה לקחת איתך. נזוז תכף," ענה אבא שלי.

לקחתי חוברות לחופש, כמה ספרים וקלפים, והבטתי בעצב בשני משחקי מחשב שאני אוהב במיוחד, שלא יכולתי לקחת לתל אביב כי סבתא נינה חושבת ש"המחשבים הם המפלצות שהגיעו לעולם אחרי הגרמנים". כשדחסתי את הכול לתוך התיק שלי נזכרתי שעל השולחן הקטן ליד המיטה מונחת קופסת העץ הקטנה, הנעולה, שנתנה לי אמא שלי, ורעד חלף לי בגוף. הכנסתי אותה בדממה לתיק. באופן סודי ומבלי שאף אחד ידע, חוץ מג'וני, ניסיתי עשרות מפתחות כדי לפתוח אותה. אף מפתח לא התאים.

אחר כך פתחתי את המגירה הימנית בשולחן הכתיבה שלי, הוצאתי את האייפוד שלי וחבילת מכתבים, וגם אותם הכנסתי לתיק.

"אני מוכן," קראתי.