דקה לחצות

פרק 1

היא שוב הייתה בדרכה אל גיא צלמוות.

אלא שה"גיא" הזה היה בקולורדו, באַדמָקס פְלוֹרֶנס, הכלא הפדרלי היחיד באמריקה בדרגת סופרמקס. עם זאת, החלק של "מוות" היה מדויק לגמרי: הפשעים שביצעו האסירים ששוכנו שם הדיפו צחנת מוות שדבקה במקום כולו.

אטלי פיין, סוכנת מיוחדת של האף־בי־איי, נהגה לשם בלי להוריד את הרגל מדוושת הגז של הסוס המודרני שלקח אותה לשם: מוסטנג שנת 1967 בצבע טורקיז, עם גג נפתח. היא הקדישה שנתיים לשחזור המכונית עם בעליה המקוריים, סוכן אף־בי־איי בדימוס ששימש לה מנטור לא רשמי אחרי שסיימה את הכשרתה בקוונטיקו. כשמת, הוא הוריש לה את המכונית. פיין לא יכלה לדמיין את עצמה בלעדיה.

עכשיו, בתום מסעה החטוף, היא ישבה במגרש החניה של בית הסוהר בניסיון לאזור הן אומץ והן כוח לפגוש מפלצת מסוימת אחת מבין שאר התועבות האנושיות שהתגוררו במקום. כולם שם, עד לאחרון שבהם, קורצו מהחומר שממנו עשויים סיוטים. במצטבר, שוכני המקום הזה טבחו באלפי בני אדם, בלי שמץ של חרטה.

פיין לבשה שחור מכף רגל ועד ראש, למעט חולצתה הלבנה. תג האף־בי־איי שלה, בצורת מגן נוצץ, הוצמד לדש הז'קט שלבשה. בתוך כעשר דקות היא סיימה את בדיקות האבטחה והפקידה את שני כלי הנשק שנשאה: גלוק 23, האקדח הראשי שלה, וברטה ננו עם שמונה כדורים, אקדח הגיבוי שחגרה בנדן קרסול. היא הרגישה קצת עירומה בלי שני האקדחים שלה, אבל בבית הסוהר היו כללים. הכלל האוסר על המבקרים לשאת כלי נשק היה, מטבע הדברים, אחד החשובים שבהם.

היא התיישבה על השרפרף הקשה בתא שבחדר המבקרים, ורגליה הארוכות התפתלו סביב רגלי הברזל של המושב. מולה התנשאה מחיצת זכוכית עבה, שבצידה האחר עתיד להופיע בקרוב האדם שהגיעה לפגוש. כעבור דקות אחדות ליוו שישה סוהרים גברתניים את דניאל ג'יימס טור על שלל שלשלאותיו אל תוך החדר, אזקו אותו לטבעת פלדה ברצפה ואז יצאו משם והותירו את החוק ואת פורע החוק ישובים זה מול זה, כשביניהם זכוכית מחוסמת שתעמוד ברוב פגיעות הקליעים.

מבחינה פיזית, טור היה תופעה מרשימה: בעמידה הגיע גובהו למטר תשעים ושלושה, וכשהתייצב על המשקל נערמו המשקוליות עד לסך של מאה עשרים ושבעה קילוגרמים. גם כעת, בשנות החמישים לחייו, הוא ניחן במבנה גוף של שחקן פוטבול מקצועני. היא ידעה שגופו מכוסה בקעקועים, שרבים מהם נחרטו בעורו בידי אחדים מקורבנותיו. טור היה כה בטוח בשליטתו בטרף שלכד עד שהתיר להם לאחוז במכשיר חד שהיה עשוי לגאול אותם מהסיוט. הם מעולם לא ניסו זאת, אף לא אחד מהם.

הוא היה טיפוס חריג, מבחינה פיזית ורגשית כאחד. הוא היה סוציופת נרקיסיסט, או מכל מקום כך טענו המומחים. בלא ספק, הצירוף הקטלני ביותר שיכול הטבע לצקת בבן אנוש. הוא לא הרג מתוך זדון; האמת הייתה איומה אפילו יותר. הוא לא היה מסוגל לחוש שום אמפתיה כלפי אחרים. הצמא שקינן בו היה אך ורק לסיפוק עצמי, והדרך היחידה שבה היה ביכולתו להרוות את הצמא הזה הייתה באמצעות חורבן מוחלט של הזולת. הוא עשה זאת לפחות שלושים פעם, ואלה היו רק קורבנותיו הידועים. פיין וגורמי אכיפת חוק אחרים חשדו שמניין הקורבנות האמיתי עלול להיות כפול ואפילו משולש.

ראשו היה מגולח, וכמוהו גם הסנטר והלסת. עיניו הקרות והצלולות רפרפו על פני גופה של פיין כמו עיניים סקרניות של נחש לפני שהוא תוקף את טרפו. אישוניו היו כשל חיית טרף. המחשבה היחידה שרחשה מאחוריהם הייתה הרג. פיין ידעה גם שבהיותו הנוכל המושלם, טור יכול לגלם כל תפקיד שיידרש כדי לפתות את קורבנותיו אל אובדנם, לרבות להוליך אותם שולל ולשכנע אותם שהוא אדם נורמלי. זה כשלעצמו היה מבעית למדי.

"שוב את?" אמר, בנימה מתנשאת במכוון.

"פעם שלישית גלידה," ענתה פיין בשוויון נפש.

"את מתחילה לשעמם אותי. תתאמצי קצת יותר הפעם."

"בביקור הקודם שלי הראיתי לך את התמונה של מֶרסי."

"ואמרתי לך שאני צריך מידע נוסף." למרות הצהרתו שהיא משעממת אותו, פיין ידעה שהוא זקוק למישהו שבו יוכל לשלוט. הוא היה זקוק לתשומת לב כדי להצדיק את עצם קיומו. היא התכוונה להשתמש בזה לטובתה.

"אני אתן לך את כל מה שיש לי."

"את כל מה שנראה לך שיש לך. אמרתי את זה בפעם הקודמת. קראתי לזה שיעורי בית. התכוננת? או שאת עומדת לאכזב אותי?"

פַּיין הילכה כאן על חבל דק. היא ידעה זאת – וחשוב מכך: גם טור ידע זאת. היא רצתה לשמר את העניין שלו בשיחה, בלי להניח לו לשלוט בה כליל. זה מה שבאמת שעמם את האיש. "אולי יש לך רעיונות שיוכלו לעזור לי."

הוא הביט בה בזעף. "אמרת שאחותך התאומה הייתה בת שש כשנחטפה."

"נכון."

"מהחדר שלה, באמצע הלילה, בסמוך לאנדרסונוויל, ג'ורג'יה. כשאת היית בחדר?"

"כן."

"ואת חושבת שהכיתי אותך אבל לא הרגתי אותך?"

"האמת היא שפתחת לי את הראש."

"ושזמזמתי דקלום ילדים כדי להחליט את מי מכן לקחת?"

"אן־דן־די־נו."

"כך שלא משנה במי מתחילים את השיר, הוא ייגמר בשנייה, בגלל מספר המילים הזוגי."

היא רכנה לפנים. "אז למה התחלת את השיר בי? כי כבר אז ידעת שמרסי היא זו שתפסיד."

"את מתקדמת מהר מדי, הסוכנת פיין. אם את רוצה שנגיע לאיזה מקום, את חייבת להאט."

פיין החליטה מתוך אינסטינקט להשיב מהלומה. "לא מתחשק לי לבזבז עוד זמן."

הוא חייך וטלטל את השלשלאות, "לי יש כל הזמן שבעולם."

"למה החלטת להניח לי לחיות ולא למרסי? זה היה סתם אקראי? צירוף מקרים?"

"אל תיתני לאשמת השורדים להשתלט עלייך. אין לי זמן לבכיינים." הוא חייך פתאום והוסיף, "אפילו שיש לי שלושים מאסרי עולם." התנהגותו רמזה על גאווה בעונש שקיבל, והיא ידעה שהוא אכן מתגאה בו.

"בסדר, אבל חשוב לי לדעת," אמרה פיין בשלווה.

"אמרת שפתחתי לך את הראש. בקלות יכולת למות."

"יכולתי, אבל לא מתּי. ואתה תמיד העדפת לוודא שהקורבנות שלך מתים."

"ואת מבינה שבזה הרגע את מפריכה את הטיעון של עצמך, שאני התוקף מהלילה ההוא?"

"אני לא רואה את זה ככה."

"אז תני לי להדגיש בפנייך את העניין הזה. האם ידוע לך על כל מקרה אחר שבו חטפתי ילדה בת שש מחדרה והשארתי מאחור עדת ראייה בחיים?"

היא זקפה את גבה. "לא."

"אז למה את חושבת שזה הייתי אני? כי המהפנט שהלכת אליו חילץ ממך את הזיכרון הזה? סיפרת לי על זה בביקור הקודם. טיפול בהיפנוזה הוא דבר משונה. הוא מציף זיכרונות נכונים וכוזבים במידה שווה, אולי אפילו יותר זיכרונות כוזבים מנכונים. אבל את ללא ספק למדת עליי באף־בי־איי. כולכם למדתם עליי. החומר עליי הוא קריאת חובה," הוסיף כבדרך אגב, אף שהיא הבחינה בשמץ של גאווה בקולו. "אמרת שידעת שפעלתי בג'ורג'יה בערך באותה תקופה. אז, את יודעת מה נראה לי? שההיפנוזה לא חילצה ממך זיכרון אמיתי, היא רק סיפקה לך בסיס למסקנה שאליה הגעת עוד קודם, בהתבסס על מידע חיצוני." הוא טלטל את ראשו לשלילה. "זה לעולם לא היה מתקבל בבית משפט. בחרת בי כי רצית לבחור בי ולא היה לך את החוטף האמיתי שימלא את החללים החסרים בזיכרונות שלך. רצית כל כך תחושה של סגירת מעגל, שהיית מוכנה לקבל גם משהו שאיננו אמת."

היא לא אמרה דבר, כי הייתה אפשרות שהאיש צודק בעניין הזה. בזמן שישבה והרהרה בדבריו, הוא הוסיף, "הסוכנת פיין, האם איבדתי אותך?" הוא שקשק בשלשלאותיו. "הלו, אף־בי־איי, מד העניין שלי צונח פה מרגע לרגע."

"לאורך השנים שינית את שיטת הפעולה שלך. המתקפות שלך לא היו זהות. הן התפתחו."

"בוודאי שהן התפתחו. כמו כל משלח יד, ככל שעוסקים בו כך משתפרים. אני לא יוצא מן הכלל. למעשה, אני בעצמי מציב את הכלל בתחום ה... מומחיות המסוים שלי."

פיין התאמצה לא להניח למרה לעלות בגרונה לשמע ההערה הזאת. היא ידעה שהוא מחכה בעניין להבעת הבחילה על פניה בתגובה להשוואה בין פעילותו הרצחנית למשלח יד. היא לא תעניק לו את הסיפוק הזה.

"ברור. אבל עכשיו אתה מאשש את המסקנה שלי. זה שלא עשית את זה קודם לא אומר שלא עשית את זה אף פעם. השתפרת, כדבריך. שיטת הפעולה שלך התפתחה."

"האם ידוע לך שפעלתי כך מאז הפעם ההיא?"

פיין הייתה מוכנה לשאלה הזאת. "אנחנו לא יודעים מי היו כל הקורבנות שלך, נכון? כך שאני לא יכולה להשיב על השאלה הזאת בוודאות."

הוא זקף את גבו וחייך במרירות לשמע המענה החלקלק. "את רוצה תשובה בזה הרגע, נכון? כן או לא עשיתי את זה, חד וחלק?"

"שוב, מבחינתך זה לא ישנה דבר. לא יוציאו אותך להורג בגלל זה."

"אני יכול לשקר ולהגיד שאת צודקת. זה יספק אותך?"

"אני סוכנת אף־בי־איי."

"כלומר?"

"כלומר, אני צריכה..."

"את צריכה את הגופה – השלד, בעצם, אחרי כל הזמן הזה – אני צודק?"

"אני צריכה אישוש," אמרה פיין בפשטות.

טור משך בכתפיו. "חוששני שאני לא יודע איפה קבורות כל הגופות."

"אז טעו בעניין הזיכרון הצילומי שלך?"

"כלל לא. אבל את חלקן שכחתי בכוונה."

"למה?"

הוא רכן לפנים. "כי לא הייתה שום סיבה לזכור אותן, הסוכנת פיין. ואין לי עניין לספק סגירת מעגל לכל בת משפחה יבבנית שמגיעה להתחנן בפניי. זה לא בדיוק הקטע שלי, לא שמת לב?"

"אתה זוכר איפה קברת את מרסי?"

"תצטרכי לחזור הנה ולהמשיך לדבר איתי. עכשיו אני עייף."

"אבל רק עכשיו התחלנו לדבר," השיבה פיין, בנימת דחיפות קלה.

"תקראי לי דן."

היא הביטה בו במבט אטום. לבקשה כזאת לא ציפתה. "מה?"

"זה כבר הדייט השלישי שלנו. הגיע הזמן שנשתמש בשמות אמיתיים, אטלי."

"ואם אני לא רוצה?"

הוא ספק את כפיו בשקט. "אז מרסי פיין המסכנה, המתוקה – וקרוב לוודאי המתה – תיוותר בגדר תעלומה לעד. פוף."

"מתי תרצה להיפגש שוב?"

"בעוד חודש... אטלי. אני אדם עסוק. אז תגידי את זה, או שגמרנו. לתמיד."

"בסדר... דן."

פיין יצאה מהחדר, אספה את האקדחים שלה ונאלצה להכריח את עצמה לא לפנות לאחור, להסתער אל תוך הכלא ולפוצץ לדן את המוח.

היא נכנסה למכוניתה והחלה בנסיעה חזרה לשטרד רוק, אריזונה, שם שימשה סוכנת האף־בי־איי היחידה במרחבים עצומים שהאוכלוסייה בהם דלילה. שעה אחרי תחילת הנסיעה הופיעה על מסך הטלפון שלה "אזעקת אמבר". ילדה קטנה נחטפה. החשוד נהג בטנדר אפור מסוג ניסאן בסמוך למיקומה הנוכחי של פיין.

באותו לילה, לאורו הבוהק של ירח מלא סתווי, האיר אלוהי החוק והסדר פנים אל אטלי, מפני שחמש דקות לאחר מכן חלף הטנדר על פניה בכיוון ההפוך.

היא ביצעה פניית פרסה, וגלגלי הגומי המיוחדים של המוסטנג חרקו והפיקו עשן במחאה לפני שחידשו את אחיזת הכביש שלהם באספלט. פיין הדליקה את אורות הגריל הכחולים שהתקינה, הצמידה את דוושת הגז היוקרתית, העשויה כרום, לרצפה ושעטה קדימה להציל את חייה של הילדה.

היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תיכשל.