פרק 1
הייזל קלי תמיד אהבה סיפורים טובים. פשוט לא היה לה סיפור טוב משלה, וזה היה ברור לה עד כאב כשעמדה מאחורי הדלפק בחנות "ספרים וקינמון", בדיוק במקום שבו היא עומדת כבר חמש־עשרה שנה.
טוב, לא כל הזמן. בסוף כל יום היא תמיד חזרה הביתה, ולמרות זאת, היא הרגישה שדבר לא השתנה. חמש־עשרה שנה באותו מקום.
הייזל סידרה מחדש את ערימת הסימניות החינמיות שלפניה ונאנחה. זה היה יום מנומנם, בהיר ושמשי, יום שבו אנשים מעדיפים להסתובב בחוץ ולא לחפש מציאות בין מדפי ספרים. הייזל לא הזדהתה עם ההעדפה הזאת. היא תמיד רצתה לחפש מציאות בין מדפי ספרים.
אל תבינו לא נכון, היא אהבה מאוד את המקום שלה מאחורי הדלפק, המקום שבו עמדה בפעם הראשונה בסוף כיתה י'. הבעיה היתה שגם שום דבר אחר לא השתנה בחיים שלה מאז. אותה עבודה. באותה עיירה. עם אותם חברים. למעשה הדבר היחיד שכן השתנה, חוץ מצביטה קלה בגב שהציקה לה בכל בוקר, היה שמה של חנות הספרים, שהבוסית שלה שינתה בערך פעם בשנתיים.
הייזל היתה מוקפת - פשוטו כמשמעו - בסיפורים מדהימים, ספרים מלאים אהבה והרפתקאות וחיים, אבל היא עצמה היתה תקועה.
"בעוד חודשיים יש לי יום הולדת שלושים," מלמלה לעצמה. החנות היתה ריקה.
גיל שלושים חיכה לה ונעץ בה מבט מאיים. התאריך, 28 בספטמבר, היה טבוע במוחה. בשביל אנשים מסוימים, היא הניחה, גיל שלושים פירושו הקץ לשנות העשרים הפרועות וההרפתקניות. זה הזמן להירגע, להתחיל להתייחס לחיים ברצינות, להיות אדם בוגר.
אבל להייזל היתה בעיה אחרת עם הגיל הזה.
היא שכחה לחיות חיים פרועים והרפתקניים בשנות העשרים שלה. השנים האלה היו שנים של... שלווה? אחריות? שעמום. הייזל הרגישה שחייתה כמו בת שלושים מאז גיל חמש־עשרה. או יותר נכון כמו בת שבעים, אם שואלים את אנני, שבלעדיה הייזל כנראה לעולם לא היתה מרימה את הראש מתוך שום ספר.
עד היום זה לא הפריע להייזל. היא אהבה את חנות הספרים שלה. אהבה ספלים של תה קמומיל וימים גשומים ותשבץ של יום ראשון בבוקר. אהבה את החיים השקטים שלה. אבל עכשיו, פתאום, כשגיל שלושים הוציא לה לשון, היא תהתה אם לא פספסה משהו. אולי שכחה לנסות כמה דברים. אולי, למרבה התדהמה, יש עוד משהו בחיים שהיא היתה אמורה לעשות עד עכשיו חוץ מלקרוא ספרים.
השמש לגלגה עליה מבעד לחלונות הראווה הגדולים של החנות. היא בדיוק סידרה את התצוגה של חודש אוגוסט, "ספרים טובים לקחת לים", אבל לא זכרה מתי בפעם האחרונה לקחה בעצמה ספר לים. היתה לה נטייה להישרף אם יצאה לשמש ליותר מעשר דקות בכל פעם, ואולי זאת בדיוק הבעיה שלה. אולי כדאי לה גם לבדוק אם יש לה חוסר בוויטמין D.
הייזל היתה צריכה הרפתקה.
ובקרוב.
או לכל הפחות סיפור טוב לספר בפעם הבאה שהיא יושבת בפאב של מק ומקשיבה לתיאוריות החדשות של אנני על מק ועל איך שהוא מנסה לפגוע בה. או לתוכניות של ג'יני ולוגן לשפץ את בית החווה כשהיא תחליט סוף־סוף לעבור לגור שם. הייזל רצתה להיות רק פעם אחת מי שמדהימה את חבריה - ואת עצמה. לעשות מעשה שממש לא מתאים לה. רק פעם אחת.
אבל לא כרגע. כי עכשיו נתפס מבטה בספר שבלט מהשורה על מדף הרומנטיקה, והמעשה המתאים לה היה ליישר אותו. והאמת שזאת גם היתה האחריות שלה. היא ניגשה למדף ובדרך הציצה החוצה לראות אם מישהו עובר בסביבה ואולי ייכנס, אבל הרחובות היו ריקים. זה היה אחר צהריים קיצי מושלם, ונדמה שכל תושבי דרים הרבור הלכו לים או יצאו לטיול או שכבו על שפת הבריכה וניסו לספוג כל טיפה של חמימות לפני שמזג האוויר ישתנה.
אפילו אנני הכריזה שזה יום יפה מדי בשביל להישאר בפנים. היא סגרה את המאפייה מוקדם והלכה לטייל בכרם עם כמה מאחיותיה. הייזל נאנחה. היא היתה בטוחה שתשמע על הכול מחר, ולה עצמה לא יהיה מה לתרום לשיחה מלבד המעשייה המלהיבה של הספר הבולט על המדף.
היא נדה בראשה. היא חייבת לצאת מהדיכאון הזה. ואיזו תרופה טובה יותר יש חוץ מסדר וניקיון? מדפי הרומנטיקה הלכו והתרחבו בשנים האחרונות הודות לעבודת השתדלנות של מועדון הקריאה של דרים הרבור ולחיבתם העמוקה של חבריו לז'אנר. חלק מהכריכות גרמו להייזל להסמיק, אבל אם זה היה טוב לעסקים - היא לא התנגדה.
הספר הבולט לא סתם בלט אלא היה במקום הלא נכון, ולכן היא שלפה אותו החוצה, נמנעה מקשר עין עם הגבר העירום למחצה שעל הכריכה ועמדה להחזיר אותו למדף, אבל אז שמה לב שאחד העמודים מקופל בפינה.
"מה זה?" מלמלה. אין לאנשים טיפת כבוד? הם לא קנו את הספר, אבל כבר עשו בו אוזן חמור? היא כמעט הוסיפה, "לאן הגענו?" אבל בימים אלה היא ניסתה לרסן ככל הניתן את המניירות של גברת זקנה, ולכן רק חשבה את זה.
היא פתחה את הספר בעמוד המסומן ומצאה משפט מודגש. משפט מודגש במרקר בתוך אחד הספרים שלה! זה לא מתקבל על הדעת! לא ייאמן! מישהו נכנס לכאן והשחית אחד הספרים שלה ואפילו לא טרח לקנות אותו!
הייזל היתה ממשיכה להתרתח ככה כל היום, אלמלא קראה את המשפט המסומן.
הוא לא היה טוב במיוחד. לא עמוק ולא תמציתי. אבל היה לה נדמה שהספר, או מי שהדגיש את המשפט הזה, מדבר ישירות אליה.
"בואי איתי, צעירונת, אם את מחפשת הרפתקה."
היא כמעט שמטה את הספר מידה.
היא הביטה סביבה וכמעט ציפתה למצוא מישהו עומד בחנות וצוחק. היא היתה בטוחה שזאת בדיחה. אבל מי היה עושה דבר כזה? ומי היה יכול לדעת שכל היום היא חושבת על הרפתקאות?
החנות היתה ריקה. כמובן. זה היה סתם צירוף מקרים משונה.
הייזל הסתכלה שוב על המדף. כל הספרים האחרים היו מסודרים במקומם. רק הספר הזה לא. הספר שעדיין החזיקה חזק בידה. על הכריכה הופיע שודד ים. החולצה שלו היתה קרועה, כנראה בגלל הרוח החזקה שנשבה על פני המים ובידרה גם את שערו. שם הספר, "אהבה שבויה", היה משורבט בפונט של כתב יד בחלק העליון.
היא הרגישה דחף פתאומי להתכרבל בפינה ולקרוא את הספר מההתחלה ועד הסוף, אבל היא היתה בעבודה, והיתה לה תחושה שהספר הזה מסוכן. היתה לה תחושה שהיא ממש לא רוצה לקרוא אותו כשהיא בעבודה.
אבל נראה לה שהאיש הזה, האיש הבדיוני, התיאורטי הזה, באמת יכול לסחוף אותה להרפתקה.
היא דפדפה בחזרה אל המשפט המסומן וקראה אותו שוב כאילו כך תוכל לפענח את התעלומה, מי סימן את הספר והשאיר אותו בולט על המדף שלה? היא היתה שקועה כל כך במחשבותיה, שלא שמעה את דלת החנות נפתחת.
היא לא שמעה שום דבר עד שקול עמוק הרעים ליד אוזנה. "מה את קוראת?"
הייזל זרקה את הספר לצד השני של החנות. הוא נחת בחבטה עזה בפינת הקריאה ליד החלון. היא הסתובבה וראתה את נואה ברנט מחייך אליה.
נואה היה הבעלים והמפעיל של החברה היחידה בדרים הרבור לסיורי דיג. הוא הגיע לעיירה כמה שנים קודם לכן, התיידד במהירות עם לוגן, ומאז נע סביב הייזל כמו לוויין סקסי המרחף במסלול שלו. היא נדה בראשה. רק משום שכל הנשים ולפחות מחצית מהגברים בעיירה חושבים שנואה חתיך, זה לא אומר שהיא חייבת ליפול שבי בקסם שלו.
"עד כדי כך טוב?" הוא שאל וחייך חיוך עצל.
אוף, באמת היה לו קסם אישי. למעשה היה לו כל כך הרבה קסם אישי, שהרפתקאותיו עם תיירות צעירות כבר היו לשם דבר בעיירה. ולכן הייזל לא הבינה למה הוא מסתובב כל הזמן בחנות שלה.
"הבהלת אותי."
"רואים."
הלב שלה דהר, ולא רק מפני שהיא נתפסה על חם קוראת ספר גס בזמן העבודה. אלא גם כי... כי נואה שוב חייך אליה ככה.
היא לא הצליחה להבין את זה. נואה היה גבר נאה מאוד מבחינה אובייקטיבית, היא היתה מוכנה להודות בזה. ומבחינה אובייקטיבית, הוא ממש לא היה הטיפוס שלה. והיא ידעה בוודאות שגם היא לא הטיפוס שלו, בעיקר כי היא גרה בדרים הרבור, ולכן נראה לה מוזר מאוד שהוא תמיד מחייך אליה כאילו הוא יודע משהו שהיא לא יודעת.
אנני אמרה שהוא דלוק עליה, אבל הייזל ידעה שזה מגוחך. אף אחד, אפילו לא קומץ בני הזוג שהיו לה בעבר, מעולם לא היה דלוק עליה. הייזל היתה חמודה. היא הסכימה להודות בזה. חמודה בקטע של "קואלה שמנמנמת על עץ". לא חמודה בקטע של "אני מת להכניס אותה למיטה". וזה היה בסדר מבחינתה. היא כבר השלימה עם זה.
אבל נואה עדיין בהה בה ככה.
היא הסתובבה והלכה להרים את הספר והקפידה להצמיד את הכריכה אל החזה. "רצית משהו?" שאלה והתעלמה מהאופן הנונשלנטי שבו נואה נשען על הדלפק והסתכל עליה מתקרבת אליו.
"אממ... אולי?"
"אולי?"
"כן, אני פשוט..." מבטו ניתר בין פניה אל המדפים שמאחוריה ואחר כך שוב אליה. זה היה ביקור טיפוסי של נואה. פעם בשבועיים הוא נכנס לקנות ספר, אבל נדמה שהוא אף פעם לא יודע מה הוא מחפש.
אנני אמרה שזאת הוכחה לכך שהוא דלוק עליה, אבל הייזל לא השתכנעה. אנני אמרה שהוא יצטרך להוריד את המכנסיים שלו באמצע החנות כדי שהיא תשתכנע, אבל הייזל קיוותה מאוד שזה לא יקרה.
"אני פשוט צריך משהו לקרוא." הוא שילב את זרועותיו על החזה, ושרירי הזרוע שלו התהדקו. מזג האוויר החמים הביא איתו בגדים חשופים יותר, והקעקועים של נואה היו גלויים עתה לעין כול. לחייה של הייזל הסמיקו למראה בתולת הים העירומה למחצה שנכרכה סביב זרועו השמאלית.
לאיש הזה בטוח יש סיפורים. כל כך הרבה סיפורים שהוא קעקע אותם על הגוף.
הייזל כחכחה בגרונה. "אהבת את הספר הקודם שנתתי לך? 'קללת הדם והזאבים'?"
נואה הנהן ושערו הערמוני נצנץ באור הדמדומים. "כן, מאוד."
"יופי. בדיוק קיבלנו את ספר ההמשך לפני כמה ימים. אני אביא לך אותו."
היא התכוונה ללכת לבד, אבל נואה צעד בעקבותיה לאורך מעבר ספרי הפנטזיה והביא עמו ניחוח מסחרחר של קרני שמש ומלח. זאת היתה הפעם הראשונה שהייזל הבחינה בניחוח של גבר. אנני היתה אומרת שזאת הוכחה לכך שהיא דלוקה על נואה.
אבל זה... טיפשי? מיותר? הרפתקני.
"הנה הוא."
היא הסתובבה ונואה עמד קרוב מדי והיא כמעט התנגשה בחזה הרחב שלו.
"אופס."
"סליחה!"
שני הספרים נפלו על הרצפה והייזל מיהרה להרים אותם, אבל נואה היה מהיר ממנה והניח את שתי ידיו על שודד הים חשוף החזה לפני שהיא הספיקה לחטוף אותו.
"'אהבה שבויה'?" שאל וזקף גבה.
שניהם התכופפו במעבר, קרובים מכדי שהייזל תוכל לחמוק ממבטו. "הוא לא שלי. כאילו, לא קראתי אותו. רק החזרתי אותו למדף."
החיוך של נואה התרחב. "נראה טוב." הוא דפדף אל העמוד עם הקפל בפינה. "חשבתי שאמרת שלא קראת אותו."
"אני... אממ..."
מבטו נחת על המשפט המסומן. "בואי איתי, צעירונת, אם את מחפשת הרפתקה."
אוי לא, השורה הזאת בקולו העמוק של נואה עשתה לה דברים... דברים לוהטים. מה קורה פה היום?! הייזל נדה בראשה.
"רק החזרתי אותו למדף," אמרה שוב, חטפה את הספר וקמה לפני שנואה ימשיך לקרוא והכול יהיה יותר גרוע.
"אבל מישהו סימן כאן משהו," אמר נואה והזדקף. היא חשה קטנטנה לידו. למה הוא חייב להיות גדול כל כך ועם ריח טוב כל כך? הוא בלבל אותה, וזה לא מצא חן בעיניה.
"אני יודעת."
"אז מישהו פשוט סימן משהו בספר ואז החזיר אותו למדף?"
"כן."
"מוזר."
"אני יודעת, ואפילו לא החזירו אותו למקום הנכון." היא עקפה אותו, תוך שהיא נמנעת מלגעת בגוף הגדול והריחני שלו, וחזרה אל הביטחון היחסי של קדמת החנות.
נואה בא בעקבותיה. "כמעט כאילו רצו שתמצאי את זה."
הייזל נעצרה והסתובבה אליו. הם כמעט התנגשו שוב, אבל אז גם נואה נעצר בבת אחת. "למה אתה חושב ככה?"
הוא משך בכתפיו. "לא יודע. זה פשוט נראה כמו רמז או משהו."
"רמז?" הייזל צמצמה את עיניה. "נואה, אתה עובד עלי?"
"עובד עלייך?" הוא נראה מבולבל לגמרי, אבל היא לא קנתה את ההצגה.
"אתה עשית לי בלגן בספרים בתור בדיחה? אם כן, אתה תצטרך לשלם על זה." היא נופפה בספר מול פניו, והגבות שלו התרוממו מעלה־מעלה.
"מה פתאום? לא הייתי... עושה לך את זה. ובטח לא לספרים שלך." הוא סימן צלב קטן מעל לבו. "נשבע לך. שבועת דייגים."
עכשיו הגיע תורה של הייזל לזקוף גבה. "שבועת דייגים? לא נראה לי שיש דבר כזה."
"מהיום יש."
"הממ."
"אבל אני עדיין חושב שזה רמז."
"למה שמישהו ישאיר לי רמז?"
הוא משך שוב בכתפיו, אבל היה אפשר לראות את ההתרגשות ניצתת בעיניו החומות הבהירות. "בשביל ההרפתקה, אולי."
הרפתקה.
נואה חייך, ולבה של הייזל החיש את פעימותיו, והספר שבידיה קרא אליה ואולי זה היה רמז.
או לפחות סיפור טוב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.