דרך הגיהינום ובחזרה

הכנסייה הייתה עמוסה באנשים. כולם לבשו שחור ונראו כמו גל אחיד של אֵבל, שנע באיטיות בחדר הקטן מלהכיל את עוצמת הכאב.

גבריאלה עמדה לידי קפואה וידה בעלת האצבעות הארוכות הייתה קפוצה בחוזקה לצד גופה. מצידי השני עמד אבא, שהיה גבוה כל כך שלפעמים הייתי בטוחה שחוץ מגֵן הרוע המוחלט ששכן בגופו הוא גם אכלס גֵן של ענקים סובייטים מאיימים. ידיו של אבא אחזו בכתפיו של פיטר הקטן וחסר האונים עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. פניו של פיטר התעוותו בכאב עצור והוא נשך את שפתו כדי לא להביע דבר.

רציתי כל כך להגן עליו, על אחי הקטן, להגיד לאבא להעיף ממנו את הטלפיים שלו ולהניח לאחי, שהיה רק בן תשע, להתאבל על אימו שנלקחה ממנו באכזריות, ולא תוכל להגן יותר על הנפש הטובה והעדינה שהסתתרה בגוף שלו.

אבל לא עשיתי כלום. רק עמדתי שם והבטתי בנחשול האנשים שהתחילו לתפוס את מקומם על הספסלים, לאחר שחלפו על פני הארון השחור הפשוט שבו נחבאה הגופה של אימי, ללא ספק קרועה לגזרים אם הארון נותר סגור לאורך כל הטקס.

כשעיניי נחו על הגבר הגבוה, כמעט כמו אבא, בעל עיני הכפתור הכסופות והשיער הדליל שצעד לעברנו, הלב שלי זינק לגרון. הוא הביט בגבריאלה שעמדה לצידי במבט של צייד שזיהה את הטרף, שאותו הוא עומד לשחוט ללא רחמים ואז לסעוד בתענוג את בשרו הרך והענוג.

״אני משתתף בצערך, איגור.״ קולו במבטא הרוסי הכבד העביר בי צמרמורת קרה.

אבא הושיט יד לווֹבָה ולחץ את ידו בקרירות, וההקלה על פניו של פיטר צבטה בליבי.

וובה לא טרח לדבר איתנו ורק לקח את ידה של גבריאלה, פתח את האגרוף הקפוץ באצבעותיו ונישק את גב כף ידה.

״גבריאלה.״ הלחישה נשמעה כמו הצליל שמשמיע נחש קוברה רגע לפני שהוא מכיש אותך והארס חודר לוורידים שלך באיטיות.

״תודה על הבעת התנחומים, וובה.״ גבריאלה מתחה על שפתיה חיוך מנומס. הוא חייך אליה חיוך של חתול צ׳שייר והלך לשבת לצד אביו הקשיש בקדמת הכנסייה.

ממש מאחוריו המתין המושב שיועד לאולג איבנוב, המנהיג הבלתי מעורער של המאפיה הרוסית.

כל הגברים הללו עוררו בי חוסר נוחות. אף פעם לא הבנתי איך גבריאלה מסוגלת לקבל בשקט את המחמאות המפוקפקות של וובה ואת הידיעה שיום אחד, ממש בעוד כמה שנים, היא תהיה נשואה לו, לגבר הזה שמזכיר באופן מצמרר את אבינו, שהיה איש אכזרי, קר מזג ומחושב כמעט כמו רובוט ללא רגש אמיתי.

גבריאלה תמיד הייתה צייתנית כל כך, כנועה ברמה כמעט מכעיסה, שלפעמים הייתי פותחת איתה בריב רק כדי לוודא שעדיין יש לה עמוד שדרה.

כשהגבר בעל השפם העבה והראש המגולח צעד לעברנו אבא עזב לגמרי את כתפיו של פיטר, ניגש אליו ולחץ את ידו הגדולה. הם דיברו ברוסית בקול שקט וכולנו צעדנו אחריהם למקומותינו בשורה הראשונה, מול הארון השחור שבו הייתה אימא שלי. האימא היפה והאהובה שלי, שהייתה רוקדת איתי ונותנת לי להוביל אפילו שאני רקדנית נוראית. אימא שהייתה סורגת לי את הבגדים הכי חמים ומנחמים, אימא שהייתה מכינה לי את האוכל הכי טעים ולא היה לה אכפת אם הייתי נשארת ערה עד מאוחר כל עוד הייתי ילדה טובה. אימא שלי מתה ועוד מעט יקברו אותה באדמה.

האב פסיקוב עלה על הבמה הקטנה ונאם בשפה הרוסית. הוא דיבר על אימא ועל כל ההישגים שלה, שהסתכמו בהבאת ילדים וכישורי הורות מבחינתו. הוא דיבר על נקמה, על מותה בטרם עת, ועל ההזדמנות להתקרב ולהתלכד עוד יותר כדי שנוכל ככוח אחד להוכיח שאנחנו חזקים, ומסוגלים לחסל כל אויב שיעמוד בדרכה של המאפיה הרוסית.

אפילו במותה המאפיה האפילה על הנפש היפהפייה של אימא שלי, שהייתה רק הקורבן האחרון בשורה של קורבנות במלחמה הבלתי נפסקת הזאת.

אבא עלה אחרי הכומר ואמר כמה משפטים קצרים. אליזבת הייתה אימא נפלאה, אישה צנועה ושקטה שהלכה בטרם עת. מותה לא יהיה המילה האחרונה כי הנקמה בדרך.

אבא ירד מהבמה, הארון נישא על ידי ארבעה גברים בחליפות אל בית העלמין הקטן והסגור שמאחורי הכנסייה, ובתוך כמה דקות אימא הייתה קבורה תחת ערמות של אדמה כהה.

כולם צעדו בכבדות לכיוון הלימוזינות והרכבים הממוגנים שחיכו להם כדי לקחת אותם לבית שלנו להמשך ניחום אבלים. נשארתי לבדי מול ערמת האדמה הכמעט שחורה בין קברים עצובים ומפוארים של בכירי המאפיה, שמצאו את מותם בנסיבות שונות ומשונות.

ברכיי קרסו על האדמה הקרה והדמעות החמות זלגו על לחיי. הוא היה אמור להיות כאן במקומה, קבור מתחת לאדמה, קרוע לגזרים. למה תמיד האנשים הרעים זוכים לחיות והאנשים הטובים משלמים את המחיר? למה התמימים משלמים על החטאים של הרשעים? למה אימא שלי לא איתי יותר ואני איתו, עם האיש שאף פעם לא הצלחתי לחשוב עליו כאבא שלי.

הדמעות שזלגו על לחיי התערבבו בטיפות הגדולות שירדו מהשמיים והרטיבו אותי לחלוטין, עד שזרועות קרות וגדולות הרימו אותי בקלות והובילו אותי לרכב היחיד שחיכה לצד המדרכה. אימא השאירה אותי לבד ואני השארתי אותה מאחור, קבורה, מתה, בזמן שאני המשכתי לחיות.

יום אחד, החלטתי, אחיה ללא כבלי המאפיה שהרגה את כל הטוב בחיי.