דואט הדרכים 2 – דרך ללא מוצא

פעימות עקביות תופפו בראשי. לא הייתי צריכה לבדוק את השעון כדי לדעת שמאוחר. הצלילים היחידים שנשמעו כעת במשרד, שתמיד שקק חיים משיחות חולין ומצלצולי טלפונים, היו נקישות אצבעותיי על המקלדת, שרמזו על כך שהשעה הייתה כבר הרבה אחרי שבע בערב.

"קאסי תהרוג אותי," מלמלתי לעצמי וכבר העליתי בראשי לפחות עשרה תרחישים שונים שבהם היא תוציא לפועל את הנקמה שלה. זו תהיה ההברזה השלישית החודש. "אני חברה איומה."

"למה את אומרת את זה?" קול נשמע מאחוריי.

לא הצלחתי לעצור את צעקת הבהלה שבקעה מגרוני. הלחיים שלי התחממו ממבוכה. ניסיתי למשוך זמן, אך כשהפניתי את מבטי ממסך המחשב התפללתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. ברור שזה יהיה מיגל, מרפי פשוט אוהב אותי.

מיגל נשען על השולחן שלי, החליפה התכולה שהדגישה את צבע עורו השחום נצמדה לכתפיו הרחבות ועיניו הכחולות הביטו בי בשעשוע שהעצים את המבוכה שלי. המשכתי לבהות בו כמו מטומטמת עד שהשעשוע על פניו התחלף בחוסר סבלנות.

"את מתכוונת לענות לי, לואי?"

הוא חייך בניסיון לרכך את הנימה הקשה שהתנגנה בקולו, אבל יכולתי לקרוא אותו, העברתי שעות על גבי שעות בניסיון להגניב עוד מבט אחד בגבר הזה במשך השנתיים האחרונות.

"לואי?" הוא חזר על שמי.

"כן, סליחה." נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס לפני שאזרתי אומץ לשאול, "מה הייתה השאלה?"

שריר הלסת שלו זע, אך החיוך נותר קפוא על פניו. "עוד פעם ריחפת?" פתחתי את פי לענות, אך לפני שהספקתי לומר מילה הוא חזר על דבריו. "שאלתי למה את אומרת שאת חברה איומה?"

פערתי את פי באימה. "אמרתי את זה בקול?"

"לא התכוונת לדבר בקול?"

הוא נשמע באמת מבולבל, כאילו הוא לא היה יכול להעלות בדעתו שדבר כזה יכול לקרות.

נאבקתי בדחף להרכין את ראשי ולהסתיר את פניי מאחורי שערי הארוך. ברור שמישהו כמו מיגל לא יצליח להבין את זה, הוא היה פרסומת מהלכת לתחכום ולשליטה עצמית. תמונה של מיגל על שלט פרסומת ענק והמילים 'שליטה היא דרך החיים שלי' קפצו לראשי.

"אני לחלוטין ארצה אחד כזה," מלמלתי.

הוא הרים גבה בשאלה. "תרצי מה?"

"שלט."

"שלט?" הוא חזר אחריי באיטיות, כאילו הוא מדבר עם ילדה קטנה.

"כלום. תשכח מזה," אמרתי. המשכנו לשתוק עד שנזכרתי בשאלה המקורית שלו. "הברזתי לקאסי שוב."

מיגל כיווץ את גבותיו בבלבול, ורק אחרי כמה רגעים הוא הבין שעניתי על השאלה המקורית שלו. "עכשיו אני מבין." הוא בחן לרגע את שעון ה'רולקס' שלו ואז חזר להביט בי. "באמת מאוחר, אם היו לך תוכניות למה נשארת עד עכשיו?"

משכתי בכתפיי. לא רציתי להזכיר לו שהתעכבתי עד עכשיו כי הוא ביקש ממני לעזור לו לסיים לעבור על כל החשבונות לפני ביקורת רשויות המס שצפויה הייתה להתקיים בשבוע לאחר מכן. להודות בזה בפני עצמי גרם לי להרגיש מגוחכת.

"למה שלא תלכי הביתה ונמשיך בבוקר?"

"או־קיי," הסכמתי עוד לפני שהוא סיים את המשפט. ניכר היה שהוא לא אהב את התשובה המהירה שלי, החיוך המנומס שלו התפוגג, אבל אחרי רגע קצר הוא חזר לחייך.

"מצוין, נתראה מחר." בכך סיים את השיחה וחזר למשרד שלו.

נשארתי לבהות כמה דקות במקום שעליו מיגל נשען לפני שהכרחתי את עצמי לקום מהכיסא ולאסוף את הדברים שלי.

התקשרתי לקאסי רק כשיצאתי מבניין המשרדים המפואר. היא לא ענתה בפעם הראשונה שהתקשרתי וגם לא בשנייה. לא הופתעתי כשהיא למעשה אילצה אותי להתקשר ארבע פעמים לפני שטרחה לענות לי.

"יש לך מזל שלא חסמתי אותך!"

החנקתי את אנחת התסכול שלי. "לפעמים את יכולה להיות כלבה, קאס."

"אני יודעת, ו...?"

קולה המתקתק נשמע מעבר לקו ונאבקתי בדחף לגלגל עיניים. לקאסי ולי הייתה מערכת יחסים מורכבת כבר מבית הספר היסודי. כשהיינו ילדות חשבתי שהגישה המרדנית שלה הייתה מגניבה ומיוחדת, אבל ככל שהתבגרתי ההסתכלות הזאת על קאסי השתנתה, ואף שידעתי שהחברות שלנו לא בריאה לי, לא הצלחתי לנתק את הקשר.

"סליחה שהברזתי." אמרתי.

"זו הפעם השלישית החודש."

"אני יודעת, אבל מיגל ביקש ממני לעזור לו ו – "

"מיגל ביקש!" היא קטעה אותי וצחקה בלגלוג.

השערות שעל עורפי סמרו. ידעתי שהיא שיכורה. נשמתי עמוק והכנתי את עצמי לוויכוח הצפוי.

"הגבר הזה מנצל אותך, לואי. כל אחד יכול לראות שאת מאוהבת בו והוא מנצל את זה."

לחיי להטו, אצבעותיי התהדקו סביב מכשיר הטלפון שאיים להיסדק מאחיזתי הנוקשה. "אין לי מושג על מה את מדברת."

הצחוק הצורם נשמע שוב. "תעשי לי טובה, בכל פעם שהוא עובר לידך את מסתכלת עליו כמו שקרניבור מסתכל על סטייק עסיסי. אני נשבעת שלפעמים אני חושבת שאני צריכה להחזיק אותך כדי שלא תקפצי על הגבר המסכן."

כמעט מעדתי באמצע הרחוב. "אני לא מסתכלת עליו ככה," הצלחתי לפלוט. לא יכול להיות שאני מסתכלת עליו ככה, נכון?

"את כן, ובגלל זה הוא מרשה לעצמו לעשות כל מה שהוא רוצה. אני בטוחה שאם הוא יגיד לך להתפשט ולחכות לו במשרד – "

"קאסי!" קטעתי אותה ברגע שההלם מדבריה החל להתפוגג. "מה, לעזאזל, לא בסדר איתך?"

"מה לא בסדר איתי? מה כבר יכול להיות לא בסדר? הכול מושלם."

הקול שלה נשבר, ועכשיו הכעס שלי הפך לדאגה. "קאס, את בסדר?" שתיקה. "קאסי?"

"אני בסדר, את לא צריכה לעשות עניין גדול מכל דבר."

משהו בטון הדיבור שלה לא הניח לי, לצד העובדה שהיא התנהגה מוזר מהרגיל בחודשים האחרונים. "את רוצה שאבוא?"

"לא!" עכשיו היא כבר צעקה. נרתעתי מעוצמת קולה והרחקתי מעט את המכשיר מהאוזן. "בשביל מה שתבואי? כדי שנשתעמם יחד? לא, תודה. נתראה כבר, ביי."

היא ניתקה את השיחה לפני שהצלחתי להשחיל מילה. בהיתי במסך בבלבול. כמה היא שתתה? צופר של מכונית חולפת שלף אותי מההרהורים שלי. התחלתי לצעוד לכיוון הבית, אבל לא הצלחתי להתנער מהתחושה שמשהו לא בסדר.

סבתא הייתה רדומה על הספה כשנכנסתי הביתה. שערה הלבן היה פזור והסתיר מעט את פניה. בידה האחת היא אחזה במכשיר הטלפון הישן שסירבה להחליף ובאחרת אחזה בשלט הטלוויזיה. לא הצלחתי להחניק את החיוך וברגע אחד כל הדאגות שלי נמוגו.

סגרתי בעדינות את הדלת והתקרבתי אליה, ליטפתי את ראשה וכמעט פרצתי בצחוק כשהיא קפצה והחלה לנופף בשלט המסכן כאילו היה נשק.

"מי זה? מי שם?!"

היא הרחיקה את שערה הארוך מפניה ואף שהביטה היישר אליי ידעתי שהיא לא הצליחה לזהות מי עמד מולה. מהבחינה הזאת דמיתי לה מאוד. בלי המשקפיים שלי לא הייתי רואה גם את ההשתקפות שלי במראה.

"זו אני, סבתא." ברגע ששמעה את קולי חייכה באהבה.

"ילדונת, איך היה היום שלך?"

הרמתי את המשקפיים שלה משולחן האוכל והנחתי אותם בזהירות על גשר אפה. היא מצמצה מספר פעמים עד שעיניה החומות התמקדו בפניי. "היום שלי היה בסדר גמור, ושלך?"

"אותו חרא משעמם."

כמעט נחנקתי מצחוק ונדתי בראשי. "את בלתי אפשרית, הפה שלך מלוכלך יותר משל מַלח."

זוויות פּיה התעקלו מעלה לחיוך שובב. "אני כבר בגיל שאף אחד לא יכול להעיר לי, ילדונת. תני לאישה זקנה לנצל את השנים האחרונות שלה כמו שהיא רוצה."

החיוך שלי נעלם במהירות ודקירת הפחד שתמיד תקפה אותי כשדיברה בטבעיות על המוות שלה העלתה דמעות בעיניי. סבתא שלי הייתה המשפחה היחידה שלי. לא, זה לא מדויק. סבתא שלי הייתה היחידה שרצתה אותי. אימא שלי עדיין חיה איפשהו, מדלגת ממדינה למדינה. את אבא שלי מעולם לא הכרתי. "אל תדברי שטויות, את עוד תקברי את כולנו." נשקתי לראשה והסתובבתי במהירות כדי שלא תשים לב שמצב רוחי השתנה. הלכתי לכיוון המטבח הקטן. "להביא לך מים?"

"לא. מה שאני רוצה זה לדעת למה חזרת בשעה כזאת? יש לך מאהב ששכחת לספר לי עליו?"

נחרתי בבוז. "המאהב היחיד שלי זה המחשבון בעבודה." היא נאנחה והכנתי את עצמי להרצאה הרגילה.

"אני לא נעשית צעירה יותר, את יודעת?"

גלגלתי את עיניי והסתובבתי להביט בה כשכוס המים בידי. "כן, כן, אני יודעת. את תשמחי להחליף לנין שלך חיתול לפני שתגיעי לגיל שיצטרכו להחליף לך. אני מכירה את הנאום קורע הלב שלך בעל פה." היא צמצמה את עיניה ועיוותה את אפה, אבל שפתיה התעקלו אט־אט לחיוך.

"את איומה," היא אמרה בשעשוע.

"טוב, את לא היחידה שחשבה ככה היום," מלמלתי ומייד התחרטתי כשהשעשוע שלה נעלם.

"שוב רבת עם קאסי?" השתיקה שלי סיפקה את התשובה. "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא אוהבת את הילדה הזאת? היא תמיד מתגרה במזל שלה ובסופו של דבר הוא יחזור לנשוך אותה."

"סבתא."

"או־קיי, או־קיי, לא אגיד כלום. מה דעתך שאכין לנו קערת גלידה? בינתיים תחליפי בגדים ונשב לראות את הפרק האחרון של ה'רווק'?"

חייכתי. "אני חושבת שזה נשמע כמו חלום."

כשעה מאוחר יותר כבר הייתי מוכנה לפרוש למיטה, כשקול קטן בראשי לחש לי שזה עלוב למדי שבחורה בת עשרים וחמש מוכנה כבר לסיים את היום שלה בשעה תשע בערב. הקול המלגלג הזה היה חבר ותיק ונרדמתי כשהוא עדיין הדהד בראשי.