דרכים לחזור הביתה

פעם הלכתי לאיבוד. הייתי בן שש או שבע. לא שמתי לב ופתאום לא ראיתי את הורַי. נבהלתי, אבל מיד מצאתי את הדרך והגעתי הביתה לפניהם; הם המשיכו לחפש אותי נואשות, אבל בערב ההוא חשבתי שדווקא הם הלכו לאיבוד. שאני יודע לחזור הביתה והם לא.

הלכת בדרך אחרת, אמרה אמי אחר כך בעיניים שדמעו עדיין.

אתם הלכתם בדרך אחרת, חשבתי אבל לא אמרתי.

אבי הביט בנחת מהכורסה. לפעמים נדמֶה לי שהוא תמיד היה שרוע שם, שקוע במחשבות. אבל אולי הוא לא חשב על כלום, רק עצם את העיניים וקיבל את ההווה בשלווה או בהשלמה. אבל באותו ערב הוא דיבר: "קרה דבר טוב", אמר לי, "התגברת על הקושי". אמי נתנה בו מבט ספקני, אבל הוא המשיך ונשא נאום מבולבל על הקושי.

שכבתי על הכורסה שממול והעמדתי פני ישן. שמעתי אותם רבים בסגנון הרגיל. היא אומרת חמישה משפטים והוא עונה במילה. לפעמים הוא אמר חד וחלק: לא. לפעמים אמר, על סף הצעקה: שקר. ופה ושם אפילו ענה כמו שוטר: שלילי.

באותו לילה נשאה אותי אמי למיטה ואמרה, אולי בידיעה שאני מעמיד פני ישן אבל מקשיב לה בתשומת לב ובסקרנות: "אבא שלך צודק. עכשיו אנחנו יודעים שלא תלך לאיבוד. שאתה יודע ללכת לבד ברחוב. אבל אתה צריך להתרכז יותר בדרך, ללכת מהר יותר".

וכך עשיתי. מאז הלכתי מהר יותר. ובאמת כעבור שנתיים, בפעם הראשונה שדיברתי עם קלאודיה, היא שאלה למה אני הולך מהר כל כך. היא עקבה אחרי כבר כמה ימים, ריגלה אחרי. הכרנו קצת לפני כן, בליל רעידת האדמה, 3 במרץ 1985, אבל לא דיברנו אז.

קלאודיה היתה בת שתים עשרה ואני בן תשע, ולכן היתה ידידותנו בלתי אפשרית. בכל זאת היינו ידידים או משהו כזה. שוחחנו הרבה. לפעמים נדמה לי שאני כותב את הספר הזה רק כדי להיזכר בשיחות הללו.